ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו. עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת. ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים... אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..." ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!" כשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם. חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת?? ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה? הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין. מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני. בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות. הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת. מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי. באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.
אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.
"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".
רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!
רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.
"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.
נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו. היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
"בואי", הושטת לי יד ערב אחד, "היום נלך יחד למאפיה." כמה קל היה לשמח אותי. חיוך מאושר עלה על פני, ובניתור קל נעמדתי לצידך, תוחבת את ידי בזו שלך. לא לעיתים קרובות הצטרפתי אליך בדרכך למאפיה, ושמחתי שהיום אוכל לבחור איתך יחד לחמניה מְשׂוּמְשֶׂמֶת היטב, וכמובן- הפתעה.
"אמא," הסתפקתי פתאום, "אם מישהו בוחר הפתעה לעצמו, זאת עדיין הפתעה?" לרגע הבטת בי בחוסר הבנה, ולאחריו החנקת חיוך ובכובד ראש מדומה הצעת: "אם כך, אולי הפעם תבחרי את הפתעה לשתינו?" "כן אמא! אני אבחר בעצמי, ואכניס לשקית חומה!" התרגשתי. איזה ערב נפלא!
רבע שעה מאוחר יותר, צעדנו חזרה לספסל, צחוק על שפתינו. "פיציה?" ניחשת. "לא מגלה ולא מגלה!" פיזמתי אני במשובה. "בורקס!" הרעת. "די, אמא, זאת הפתעה! כשנתיישב, תוכלי לפתוח את השקית ולגלות!" צחקת, משועשעת. צחקתי גם אני, מרוצה. הבטתי קדימה, אל הספסל שהלך ונעשה קרוב, ועיני נפקחו בפליאה. גבר זקוף ישב שם, נינוח. בידו הוא אחז סגריה, ממנה שאף עמוקות. "הי, איש!" מחיתי, "זה שלנו כאן!" נעצתי בו מבט תוהה, מתרעם. "שטח ציבורי." הוא הגיב באדיבות, וענן עשן התערפל ביננו. "אמא!" סבתי אחורנית חדות, "למה ה..." את ניצבת קפואה, מבטך נעוץ בנקודה כלשהי. עקבתי אחריו.
ליבי ניתר כשהבנתי, ואינסטינקטיבית גהרתי על החפצים שלנו, שהתגוללו כעת על האדמה היבשה מאחורי הספסל.
לחיי בערו כשמשכתי אלי את השמיכה המשובצת, שפתיי התכווצו כשאספתי חפוזות את הבקבוק הגדול; את החולצה החומה; את הספר. במבי. ידיי המשיכו מאליהן אוספות: המפתח האפור; כמה מטבעות; המעטפה!
דחסתי את כל אלו אל השק הכחול. הזדקפתי, מתנשמת. כעס הרעיד את ידי.
אולי עצר הזמן מלכת, שכן את נשארת בקפאונך וה...הוא המשיך להפריח טבעות עשן שלא הסתירו את ההבעה הנסוכה על פניו: אדישות מהולה בלעג ובסלידה. נעצתי בו מבט, להבה באישוני, אך דמעה צורבת כבתה את האש, מותירה אחריה גחלים עמומות. טמנתי את ראשי בחיקך, מתייפחת. ידייך המלטפות לא היו רכות כתמיד, חשתי בבירור את סערת הרגשות בה את נתונה. אישה מהודרת חלפה לצידנו, ממהרת מכדי לשים לב למתרחש. שמעתי את קולך, עלוב: "זה המקום הקבוע שלנו. ושם, ממול, יש ספסל נוסף---" מעולם לא חשתי מושפלת כמו באותו הרגע. "מצוין. ביי". הוא הניף יד גדולה לעבר הספסל ההוא. "תתחדשו על המקום", הוסיף ליתר בהירות. האישה נעצרה במקום בו עמדה, כמה פסיעות ממנו. היא הסתובבה וקרבה אלינו בבטחון. "יש בעיה?" שאלה בנימה עניינית. "לא." חתך האיש. "כן..." לחשת במאמץ. 'כן!' לחצתי את ידך בחזקה. בכמה משפטים הבינה הגברת את הסיטואציה, מבט נחוש וזועף עלה בעיניה. במילים נחרצות היא גרמה לאיש לקום ממקומו באיטיות, לשלוח בנו מבט אחרון- ולהסתלק.
"אתן בסדר?" האכפתיות שבקולה היתה ממשית. חיקיתי אותך: מהנהנת קלות, אוויר שנכלא בריאות משך דקות ארוכות נפלט בשריקה. "אם ככה," היסוס דק נשזר בקולה, "אני אמשיך בדרכי... ואולי, " היא חטטה בארנק ששלפה "תקני לכן משהו טעים? גלידה?"
כשסיימנו את הגלידה השמנמנה, החיוך המוכר שב והאיר את עינייך, את ליבי. עוצמה שקטה נצנצה בו, עת הבטת הישר בתוך עיני ומנית את המילים אחת, אחת: "יש אנשים לא טובים בעולם, בת." בדל סיגריה הסתחרר סביבנו, רוח קלה שיטתה בו, "אבל אל תניחי להם לבלבל אותך: לעולם לא תהיי לבדך. יש אנשים טובים בכל מקום, ויש מי ששולח אותם ברגע המדויק."
"אמא", חום פנימי הציף אותי, והמילים כמו נהגו מעצמן, מתוות לי חזון "אני אהיה אישה טובה, בעצמי."
בקוקטייל מאמינים שריהוט איכותי הוא הרבה מעבר למראה מרשים, הוא הבחירה ביצירה על־זמנית שממשיכה להרגיש נכונה גם כשהטרנדים מתחלפים. אנו מקפידים על חומרי גלם מובחרים, רמת גימור גבוהה ועיצוב מדויק שמעניק לכל חלל נוכחות אלגנטית ונוחות יומיומית. הקולקציות שלנו נבחרות בקפידה כדי ליצור חללים מרשימים, הרמוניים ומזמינים כאלה ששומרים על יופיים לאורך שנים ומספרים סיפור של איכות ללא פשרות. עבורנו, יוקרה אינה מותרות – היא נקודת המוצא. סטנדרט שמנחה כל בחירה, כל חומר וכל קו עיצובי. אנו מזמינים אתכם לעיין בקטלוג, לבקר באולמות התצוגה ולבחור.
מבינה בתכנות כמו שאני מבינה באסטרונומיה. כלומר, אין לי מושג : )
אבל באמת בכתיבה זה ממש נדיר למצוא אותו, ואם כבר מוצאים - נדיר שהוא נמצא במקום המיועד לו....
------
אני מרגישה בבירור איך הכתיבה צונחת מפרק לפרק, היא נעשית מתוסבכת...
מורכב לי מדי רגשית.
בקשר ל-; הצחקתן אותי לגמרי. אני משתמשת בסימן הזה די הרבה, הוא חלק אינטגרלי מהכתיבה שלי מיום שהכרתי אותו.
אבל... אני באמת מגיעה מתחום ההנדסת תכנה
הביצה והתרנגולת נוסח 2025? מעניין לחשוב על זה.
שוב תודה לשתיכן, תגובות על השיתוף הזה במיוחד משמחות אותי...
וואו פרק מדהים!
מאד אשמח לעוד פרקים. האמא והילדה נכנסו לי ללב. במיוחד רוצה לקרוא על האמא, הרגשות שלה נסתרים והיא מבינה את המשמעויות של הסיטואציה המורכבת שבה הן נמצאות. זו התמודדות לא פשוטה,.
הפרק הזה נתן סגירה מסויימת על נקודת המבט של הילדה וזה מקסים. אפשר באמת להפסיק פה.
אבל אם תוכלי למצוא את הפניות, הרוגע, החיבור וההשראה להמשיך- מאד מאד מאד אשמח!!
וואו פרק מדהים!
מאד אשמח לעוד פרקים. האמא והילדה נכנסו לי ללב. במיוחד רוצה לקרוא על האמא, הרגשות שלה נסתרים והיא מבינה את המשמעויות של הסיטואציה המורכבת שבה הן נמצאות. זו התמודדות לא פשוטה,.
הפרק הזה נתן סגירה מסויימת על נקודת המבט של הילדה וזה מקסים. אפשר באמת להפסיק פה.
לא יודעת איך פספסתי את הפרק הזה.
תודה למי שהקפיץ את ההודעה, וגרם לי ליהנות ממנו.
כמה שהפרקים הקודמים היו יפהפיים- הפרק הזה מתעלה מעל עצמו.
ואם המגמה היא שהכתיבה הולכת ומשתבחת- אז ברור שאת חייבת להמשיך לכתוב פרקים נוספים....
שיתוף - לביקורת אנשים טובים; אנשים שלא.
חידונים
מאמרים
תמונות
)
Reactions: שמואלזון, ז'ק, 710 ועוד 11 משתמשים14 //