שיתוף - לביקורת אנשים טובים; אנשים שלא.

  • הוסף לסימניות
  • #2
בס"ד
כוס של מלאכים

ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו. עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.

לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?

כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת. ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים... אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..." ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!" כשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם. חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת?? ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.

במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה? הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין. מה ההבדל, בכל זאת?

מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני. בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...

היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.

והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות. הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת. מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.

כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?

בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.

הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.

ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי. באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
סבתא

שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.

אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.

"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".

רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!

רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.

"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.

נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו.
היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
בס"ד!

אנשים טובים; אנשים שלא.

"בואי", הושטת לי יד ערב אחד, "היום נלך יחד למאפיה." כמה קל היה לשמח אותי. חיוך מאושר עלה על פני, ובניתור קל נעמדתי לצידך, תוחבת את ידי בזו שלך. לא לעיתים קרובות הצטרפתי אליך בדרכך למאפיה, ושמחתי שהיום אוכל לבחור איתך יחד לחמניה מְשׂוּמְשֶׂמֶת היטב, וכמובן- הפתעה.

"אמא," הסתפקתי פתאום, "אם מישהו בוחר הפתעה לעצמו, זאת עדיין הפתעה?" לרגע הבטת בי בחוסר הבנה, ולאחריו החנקת חיוך ובכובד ראש מדומה הצעת: "אם כך, אולי הפעם תבחרי את הפתעה לשתינו?" "כן אמא! אני אבחר בעצמי, ואכניס לשקית חומה!" התרגשתי. איזה ערב נפלא!

רבע שעה מאוחר יותר, צעדנו חזרה לספסל, צחוק על שפתינו. "פיציה?" ניחשת. "לא מגלה ולא מגלה!" פיזמתי אני במשובה. "בורקס!" הרעת. "די, אמא, זאת הפתעה! כשנתיישב, תוכלי לפתוח את השקית ולגלות!" צחקת, משועשעת. צחקתי גם אני, מרוצה. הבטתי קדימה, אל הספסל שהלך ונעשה קרוב, ועיני נפקחו בפליאה. גבר זקוף ישב שם, נינוח. בידו הוא אחז סגריה, ממנה שאף עמוקות. "הי, איש!" מחיתי, "זה שלנו כאן!" נעצתי בו מבט תוהה, מתרעם. "שטח ציבורי." הוא הגיב באדיבות, וענן עשן התערפל ביננו. "אמא!" סבתי אחורנית חדות, "למה ה..." את ניצבת קפואה, מבטך נעוץ בנקודה כלשהי. עקבתי אחריו.
ליבי ניתר כשהבנתי, ואינסטינקטיבית גהרתי על החפצים שלנו, שהתגוללו כעת על האדמה היבשה מאחורי הספסל.
לחיי בערו כשמשכתי אלי את השמיכה המשובצת, שפתיי התכווצו כשאספתי חפוזות את הבקבוק הגדול; את החולצה החומה; את הספר. במבי. ידיי המשיכו מאליהן אוספות: המפתח האפור; כמה מטבעות; המעטפה!
דחסתי את כל אלו אל השק הכחול. הזדקפתי, מתנשמת. כעס הרעיד את ידי.

אולי עצר הזמן מלכת, שכן את נשארת בקפאונך וה...הוא המשיך להפריח טבעות עשן שלא הסתירו את ההבעה הנסוכה על פניו: אדישות מהולה בלעג ובסלידה. נעצתי בו מבט, להבה באישוני, אך דמעה צורבת כבתה את האש, מותירה אחריה גחלים עמומות. טמנתי את ראשי בחיקך, מתייפחת. ידייך המלטפות לא היו רכות כתמיד, חשתי בבירור את סערת הרגשות בה את נתונה. אישה מהודרת חלפה לצידנו, ממהרת מכדי לשים לב למתרחש. שמעתי את קולך, עלוב: "זה המקום הקבוע שלנו. ושם, ממול, יש ספסל נוסף---" מעולם לא חשתי מושפלת כמו באותו הרגע. "מצוין. ביי". הוא הניף יד גדולה לעבר הספסל ההוא. "תתחדשו על המקום", הוסיף ליתר בהירות. האישה נעצרה במקום בו עמדה, כמה פסיעות ממנו. היא הסתובבה וקרבה אלינו בבטחון. "יש בעיה?" שאלה בנימה עניינית. "לא." חתך האיש. "כן..." לחשת במאמץ. 'כן!' לחצתי את ידך בחזקה. בכמה משפטים הבינה הגברת את הסיטואציה, מבט נחוש וזועף עלה בעיניה. במילים נחרצות היא גרמה לאיש לקום ממקומו באיטיות, לשלוח בנו מבט אחרון- ולהסתלק.

"אתן בסדר?" האכפתיות שבקולה היתה ממשית. חיקיתי אותך: מהנהנת קלות, אוויר שנכלא בריאות משך דקות ארוכות נפלט בשריקה. "אם ככה," היסוס דק נשזר בקולה, "אני אמשיך בדרכי... ואולי, " היא חטטה בארנק ששלפה "תקני לכן משהו טעים? גלידה?"

כשסיימנו את הגלידה השמנמנה, החיוך המוכר שב והאיר את עינייך, את ליבי. עוצמה שקטה נצנצה בו, עת הבטת הישר בתוך עיני ומנית את המילים אחת, אחת: "יש אנשים לא טובים בעולם, בת." בדל סיגריה הסתחרר סביבנו, רוח קלה שיטתה בו, "אבל אל תניחי להם לבלבל אותך: לעולם לא תהיי לבדך. יש אנשים טובים בכל מקום, ויש מי ששולח אותם ברגע המדויק."

"אמא", חום פנימי הציף אותי, והמילים כמו נהגו מעצמן, מתוות לי חזון "אני אהיה אישה טובה, בעצמי."
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
אין מילים.
הכתיבה שלך מהפנטת.
בטוחה שזה פרק אחרון? : (

נהניתי לראות שהשתמשת בסימן הפיסוק הזה: ;
ושיבצת אותו בדיוק במקומות המתאימים. שאפו.

 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8
לא משתמשים בו רק בתכנות?...😉
מבינה בתכנות כמו שאני מבינה באסטרונומיה. כלומר, אין לי מושג : )
אבל באמת בכתיבה זה ממש נדיר למצוא אותו, ואם כבר מוצאים - נדיר שהוא נמצא במקום המיועד לו....
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
@צביה ר. @הכל כבר תפוס תודה רבה מאוד! אוספת אלי בחום את המילים הטובות, את ההתעניינות.
בטוחה שזה פרק אחרון? : (
------
אני מרגישה בבירור איך הכתיבה צונחת מפרק לפרק, היא נעשית מתוסבכת...
מורכב לי מדי רגשית.
בקשר ל-; הצחקתן אותי לגמרי. אני משתמשת בסימן הזה די הרבה, הוא חלק אינטגרלי מהכתיבה שלי מיום שהכרתי אותו.
אבל... אני באמת מגיעה מתחום ההנדסת תכנה 🙂
הביצה והתרנגולת נוסח 2025? מעניין לחשוב על זה.
שוב תודה לשתיכן, תגובות על השיתוף הזה במיוחד משמחות אותי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
וואו פרק מדהים!
מאד אשמח לעוד פרקים. האמא והילדה נכנסו לי ללב. במיוחד רוצה לקרוא על האמא, הרגשות שלה נסתרים והיא מבינה את המשמעויות של הסיטואציה המורכבת שבה הן נמצאות. זו התמודדות לא פשוטה,.
הפרק הזה נתן סגירה מסויימת על נקודת המבט של הילדה וזה מקסים. אפשר באמת להפסיק פה.
אבל אם תוכלי למצוא את הפניות, הרוגע, החיבור וההשראה להמשיך- מאד מאד מאד אשמח!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
וואו פרק מדהים!
מאד אשמח לעוד פרקים. האמא והילדה נכנסו לי ללב. במיוחד רוצה לקרוא על האמא, הרגשות שלה נסתרים והיא מבינה את המשמעויות של הסיטואציה המורכבת שבה הן נמצאות. זו התמודדות לא פשוטה,.
הפרק הזה נתן סגירה מסויימת על נקודת המבט של הילדה וזה מקסים. אפשר באמת להפסיק פה.
תודה--- !
הייתי רוצה לכתוב על האמא, אבל הרגשות שלה נסתרים....
אבל אם תוכלי למצוא את הפניות, הרוגע, החיבור וההשראה להמשיך- מאד מאד מאד אשמח!!
גם אם זה יהיה אפיזודה תלושה? זה אולי הגיוני יותר... השאלה אם זה לא נמאס, ואם זה עדיין יתקשר לפרקים האלו, בין מאה שיתופים אחרים?

תודה רבה @סבתא חביבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
לא יודעת איך פספסתי את הפרק הזה.
תודה למי שהקפיץ את ההודעה, וגרם לי ליהנות ממנו.
כמה שהפרקים הקודמים היו יפהפיים- הפרק הזה מתעלה מעל עצמו.
ואם המגמה היא שהכתיבה הולכת ומשתבחת- אז ברור שאת חייבת להמשיך לכתוב פרקים נוספים....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.

אשכולות דומים

סבתא שלי עלתה מפרס, איראן, הם עלו מהעיר כשאן, שמרו על המסורת: חגים וכו'.
היא מאוד אהבה תורה, אהבה דתיים, כמה שיותר צדיקים יותר טוב.
הם עלו מסורתיים, עם הזמן למדו והתחזקו בגלל ילדיהם שחזרו בתשובה.
למרות המרחק, נהגה ללכת בימי זקנתה לבית הכנסת עם הליכון, למרות הדרך שהיתה מלאה בחול.
היא ודודה שלי סיפרו לא פעם בעלבון על מקרה שקרה להן: הן עלו על אוטובוס לקברי צדיקים, ואדם אחד קפץ וצעק: "הם לא משלנו".
הן ירדו מההסעה בבושת פנים.
*
העולם בתקופות ההן היה עולם עם פחות מודעות.
היום יש יותר שיח על שיוויון, אהבת אדם וכו'.
בעבר היו אתגרים שונים, ביניהם אפשרות של אנשים לשלול או לדחות אלו את אלו.
אני זוכרת שכששמעתי את הסיפור הזה, הבנתי שלי זה לא היה קורה.
כי באופי שלי - לא הבנתי למה ללכת למקום בו יש אנשים שונים ממך, מצידי היה להשאר בבית ולא ללכת ללימודים, אני ממש מעדיפה את אזור הנוחות שלי ולא מבינה למה צריך להידחף איפה שיש סיכוי קל שידחו אותך, זו אחת הסיבות שהייתי מתרחקת מחברות, שמא ידחו אותי מתישהו, כי שהבנתי שיש סיבות לדחות אותי.
אני ממש לא מעניינת אף אחד, לפי דעתי, הכוונה שאין בי משהו שעלול לגרום לחברות תחושת ערך שהן בקרבתי, וכדי להיות חלק מחברה, צריך שיהיה לך ערך כלשהו. (זה לא רע או טוב, זו תוצאה).
*
בקיצור, רציתי לכתוב על היציאה לאור (או על כל עשיה אחרת, כמו למצוא עבודה, שידוך וכו')
שכן מחייבת את האדם פעמים לא מעטות לעמוד מול דחיה: שוב ושוב ושוב.
מה עוזר לי כיום להשתדל פה ושם, להפיץ את הכתיבה שלי, למרות הרצון לא להידחף למקומות לא-לי ולא לחוות דחיה?
זה בגלל ההבנה שאני לא העניין כאן, אלא דרישת העולם ורצון ה'.

ביציאה לאור עדיף לנטרל את החשיבה סביב ה'אני', שזו חשיבה שחוששת מדחיה ויכולה להוביל לתחושות לא טובות.
ביציאה לאור האדם מתנתק מעצמו, או אולי מתחבר לעצמו, ופונה לעבר חשיבה אחרת, חשיבה של שליחות.

הערך בחשיבה של שליחות:

האדם היוצא לאור לא חש מחויב, לא חש שהוא צריך משהו, לא רוצה לתת, לא לקחת, לפיכך גם אין פחד מדחיה, כי אם אתה לא מעורב עם ה'אני' שלך
אתה לא חש מעורבות רגשית אלא להיפך, לשיטתך אתה מגשים את שליחותך בעולם.
אתה מתנדב.
ולבוא ליציאה לאור מתוך גישה נדיבה של "אני מתנדב", זה מקסים כי אתה לא חש צורך להתלהב אם אתה מצליח, כי ההצלחה לא שלך, אבל אתה גם מצליח להיות יותר שכלי ופחות אמוציונלי, כי אתה עושה את שליחותך בעולם, ושליחות זו לא צריכה להיות מופלאה ומעוררת השראה, מספיק שתאפשר לעצמך להסכים לעצמך להגשים את עצמך ולהקשיב לרצון הפנימי שסולל את הדרך, תוך הקשבה לתורה.

אז כיום אני לא חוששת מדחיה כי למדתי להביט על זה ממבט שיכלי ולא רגשי: הרגש חושש מדחיה אבל השכל מבין שהכל בסדר, מלכתחילה אף אחד לא אמור לקרוא אותי או לקבל אותי, מספיק שאני מקבלת את עצמי וקוראת את כתיבתי ומאפשרת לעצמי להתבטא פה ושם.

אני לא צריכה שיקבלו אותי או את הרעיונות שלי או את הכתיבה שלי, להיפך, אני צריכה לשמוח ולהודות על מה שכן הצלחתי עד כה, להבין שזה לא מובן מאליו, ולשמוח שיש בעולם אנשים נוספים שמביאים הרבה אמירות עם מסרים טובים.
אנשים לא ממש צריכים אותי כי תוכן כמו שלי יש במקומות רבים (הרב פנגר, שיטת ימימה , פנימיות התורה, ועוד ועוד) ומה שאני כן משתדלת ואשתדל זה בגלל תחושת שליחות שאמורה להיות משותפת, כי כולנו ערבים זה לזה וכל אחד תורם היכן שאפשר: בתפילה למען הכלל, תרומה, חסד, אומנות, כתיבה, הפצה וכו'

*

הדרך הכי טובה להביא את עצמך לידי ביטוי היא לחיות את עצמך, להקשיב לרגשות, למצוקה, למחשבות, להבין שמה שאתה עובר זה משהו יחודי, כי אף אחד לא חושב כמוך ולא מרגיש כמוך, זווית הראיה שלך חשובה עבור העולם.
כי העולם במצב רחוק מיעודו האמיתי, כרגע, וכל אדם שיכול לצאת לאור תורם לעולם דבר מה.
התורה נותנת במה אפילו לבלעם הרשע ונותנת את האמירות של לבן הארמי, דבר שלדעתי מוכיח שגם אם אתה לא מושלם אתה יכול לומר את האמירות שלך וה' יכוון את הכל לטוב.
*
ולגבי האמירה "הם לא משלנו"
אני חושבת שמשם קורץ החרם, אותו חרם חברתי שקורה כמעט בכל מקום: החל מהמשפחה הגרעינית בה פעמים רבות יש אפליות או השונים מוצאים את עצמם קצת מחוץ לתמונה, ועד לחברה כולה.
אין לי פתרון לחרם (מלבד הספרון דובי שיר והכתר האמיתי שנותן כלים להתמודדות עם חרם)
אבל אני חושבת שהחשיבה צריכה להשתנות: במקום לעודד גאוות יחידה שגורמת לחברתיות רעילה , לעודד שוויון, עין טובה, הקשבה.
לפעמים יש פחד שאם נעודד שוויון אז חלילה הציבור יאבד מהיחודיות שלו ויטמע בעולם הכללי.
החשש הזה מוצדק, אי אפשר לעודד שיוויון בלי להבין את הערך היחודי והתרומה האדירה שיש במגזריות, כי בכל מגזר יש ערך בפני עצמו, ואין צורך לבטל את עצמך כדי להגיע לשיוויון, שיוויון לא הופך אותך לשווה, אלא מוציא את החשיבה מחשיבת פילוג לחשיבה אחדותית שמכירה בכך שבורא עולם הוא המנהיג של העולם כולו, ויש בכל דבר בעולם אלוקות.
שיתוף - לביקורת עולם תיסמון
היי שלום שמחה להיצטרף לפורום הכיפי הזה
אוהבת לקרוא את השיתופים שלכם, הם מהממים אחד אחד!!!
מצרפת כאן משהו קטן שכתתבי לעצמי עדיין לא הוחלט אם זה
סיפור/פרק ראשון/הקדמה/הצצה בהמשך נראה כבר...
מקווה שתאהבו אני ממש אשמח להערות (אפשר גם הערות על הפיסוק נעביר לGPT😎)
הסיפור נכתב בהשראת הספרים של בתיה ענה של עולם חירש/נכה
מקווה מאוד שזה מובן מהסיפור עצמו ולא צריך את ההברה, שמדובר על עולם שכולם בעלי תסמונת דאון


סליחה אחות, סליחה, אני מחכה לראות את התינוק שלי, אמרתי לה בנחרצות שלא התעמעמה, למרות העייפות הרבה שהייתי בה. בכל אופן, אני יולדת.
"היי, שלום לך", אחות נעימת סבר שעל התג שלה כתוב "שלווה" עם לב אדום לידו, התקרבה בזהירות לעבר המיטה שלי.
"אוי יופי", חייכתי בהקלה, "בטח התינוקי אצלה".
"אממ... לא" – היא הגיעה ללא העריסה הפרוותית בצבע תכלת של התינוק שלי. פחד קר התחיל לזחול לי במעלה הגרון.
"הכול בסדר עם התינוק שלי? הוא רגיל, נכון?"
האחות חייכה בחיוך שלא הצלחתי לראות אותו – זה התבלבל לי בין ההסבר של המורה גאולה האגדית לחיוך מרחם, לבין כזה שמח... או אולי בכלל מודאג?




התינוק שלי נולד עם פיגור.
בקושי הצלחתי לעצור את הבכי שלי כדי להסביר לאמא שלי את גודל הטרגדיה!
חסר לו כוריזום!!!!
העיניים של אמא התמלאו בדמעות.
"אוי, תסמונת אפ!" היא נאנחה לעצמה.
"אמא... מוישי ראה אותו!"
ו—ויפחות חנקו את גרוני.
אמא כלאה את הדמעות למעני ושאלה:
"ומה?"
"העיניים שלו... ישרות לגמרי!!!"
הלשון של אמא השתרבבה החוצה יותר מהרגיל בתדהמה.
"אוי ואבוי! ואיך הלשון שלו?"
"הל... הלשון שלו... היא... היא בלועה בתוך הפה! היא לגמרי שקועה. לא רואים אותה בכלל!"
אמא קינחה את אפה ואמרה:
"לא נורא חמדתי, היום יש ניתוחים, בקלות ניתן לסדר את תווי הפנים..."
אבל שתינו ידענו – זו הבעיה הקטנה. החיצוניות.
כי את הבעיה הגדולה – הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי – לסדר...




(6 שנים אחרי)

"אמא, אני ממש נואשת" – גלגלתי את המילה החדשה על לשוני.
"את מה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה.
"נואשת, אמא. נואשת – זה אומר שאני ממש ממש לא יודעת מה לעשות".
"מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה, תוך כדי שהיא כיבתה את המיקסר שעירבל במרץ את עוגת הגזר המפורסמת שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם רפאל. שנה הבאה הוא אמור להתחיל ללכת לחיידר, ואני ומוישי ממש לא יודעים מה לעשות... אם כדאי לשלב אותו בכיתה רגילה, או שכדאי שילך לכיתה מיוחדת, מתואמת לילדים כמוהו – שלא מפותחים רגשית ומתקשים בהבעת רגש.
הסוציאלית אמרה שקוראים לזה כיתת TUCR. אנחנו מתלבטים איפה הוא יוכל להתפתח יותר טוב."




"שלוווום! אני תפארת. איך קוראים לך חמודי?"
"קוראים לו רפאל", אמרתי בקול, אחרי שהילד שלי החמוד עמד בשקט ולא הישיר מבט.

אמא שלי, החכמה, יעצה לי ללכת איתו לאבחון מקצועי לפני שאני אחליט החלטה גורלית כל כך, כמו לאיזה סוג כיתה לשלוח את האוצר שלי.

בהמשך האבחון, תפארת נתנה לרפאל כרית רכה וקטיפתית בצורת לב, ואמרה לו:
"אני מסובבת את שעון החול, ותגיד לי כמה שיותר אנשים שאתה אוהב אותם".

הלב שלי התכווץ בחשש בשעה שרפאל לא הצליח לגמור את האצבעות בידיים שלו.
הוא התחיל ב"אבא ואמא", המשיך ל"נוחי", וגמר ב"רעות".
אחרי רמזים קלים מצידי, אמר גם את סבא וסבתא.

וזהו.
נגמר הזמן.

את כל השכנים הוא לא אמר!
גם את כל החברים הוא לא אמר!
ואפילו את המנקה בבניין שתמיד אומר לו שלום – הוא לא טרח לומר!

אם זה היה נוחי, הרהרתי בהרהור ממש לא אמהי – הוא כבר מזמן היה גומר גם את אצבעות הרגליים שלו...

תפארת המשיכה גם בתרגילי החיוכים והחיבוקים, ועוד דברים רבים, שבסופם חייכה לרפאל בנחמדות ואמרה:
"רפאל חמוד, אתה יודע להעביר קווים בין מספרים?"

בטח רפאל חייך בשמחה. והושיט יד קדימה

זה אחד התחביבים המוזרים האהובים עליו הרהרתי במורת רוח קלה לעצמי

תפארת הביאה לו חוברת ועט, ושלחה אותו מחוץ לחדר.

"תראי", היא אמרה לי באמפתיה,
"זה נכון שהוא לוקה בתסמונת אפ, אבל אני חושבת שהכיוון – בכללי – ממש טוב. אני אכתוב לך המלצה על מרפאה ברגשות, היא ממש אלופה ומתמחה בזה.

אבל בכל זאת", המשיכה בעדינות,
"אני כן חושבת שכדאי לו להתחיל בכיתה מיוחדת עם שילוב בכיתה רגילה, ואני ממש מקווה ששנה הבאה הוא כבר יוכל ללכת לכיתה רגילה לגמרי, כל הזמן."

באותו שנייה פרץ רפאל לחדר.
"אמא, גמרתי את כל החוברת! אפשר עוד אחת?"

אפרופו השוואת...
חשבתי לעצמי – נוחי גם בעוד שנתיים לא היה גומר גם את העמוד הראשון...




רפאל

"אין לי כמעט חברים!
טוב, בעצם כולם חברים שלי – אבל הם כל הזמן שמחים, ואני לא תמיד. רק כששמח לי אני שמח ומחייך.
היום אני לא חייכתי, ואז הגננת הגיעה אליי ושאלה אותי למה אני עצוב.
אבל אני בכלל לא עצוב. מה הקשר? למה הם חושבים שאני עצוב?

אני בכלל עסוק היום בלחשוב.
אני חושב מה המספר שאחרי 999.
כששאלתי את זה את אמא, היא אמרה לי שזה בכלל לא משנה מה המספר,
אבל אם זה חשוב לי מאוד – אז היא תשאל את אבא כשהוא יחזור.

אני לא יודע אם זה נקרא שזה חשוב לי מאוד או לא.
כי מצד אחד – זה לא כזה חשוב, כי עדיין לא ראיתי חוברת שיש בה יותר מ־999 מספרים להעביר בהם קו.
בעצם... אפילו יותר מ־100 לא ראיתי.
אבל אם פתאום אני אקבל חוברת שמעבירים בציור יותר מ־999 – זה כן יהיה לי נורא חשוב.

אוף, התבלבלתי.
ניסיתי להסביר לאמא את הבלאגן שיש לי בראש עם כל ה'חשוב-לא חשוב' שלי,
אבל היא רק חיבקה אותי ואמרה לי:
"אני אוהבת אותך יותר מכל המספרים – אפילו יותר מהמספר שאחרי 999".

שמחתי.
אבל אחרי זה... פתאום כבר לא כל כך.
כי איך היא יכולה לאהוב אותי כמו משהו שהיא לא יודעת מהו?

טוב.
אולי אבא אוהב אותי יותר מ־999,
חשבתי לי בשמחה רגע לפני שנרדמתי.

רגע של שיתוף



אל הידית העגולה של דלת המרפאה נשלחה יד קמוטה, נאחזה בה ומשכה.

הדלת נפתחה כדי רבע, ונעצרה. אחר כך נעה לכאן ולשם, מתאמצת, רועדת, ומתחילה להיסגר בחזרה כשפתאום תפסה בחלקה העליון יד אחרת, איתנה. ובתנופה פתחה אותה עד הסוף. "בבקשה אדוני, תזהר אדוני מהמדרגה".

והזקן מודה למושיעו בניד ראש ויוצא בצעד איטי אל השביל.

בעל היד האיתנה מוסיף להחזיק בדלת פתוחה, שריריו הצעירים גוברים בקלות על קפיץ המשקוף הלוחץ כנגדו. והוא מביט אחרי הדמות הכפופה המתרחקת לאט, ומשהגיע למסקנה שהזקן בסדר, עזב את הדלת ונכנס פנימה, מניח לקפיץ להסיע את הדלת הכבדה בתנועה איטית אך נחושה, ולסגור אותה בנקישה נחרצת.

הזקן פסע לאורך השביל וכשהגיע לספסל התיישב עליו באנחה.

מכיסו הוציא טלפון נייד ישן שחוק ומרופט, שכפתוריו נשרו ממנו ומסכו הסדוק מודבק ברצועות סלוטייפ צהובות. הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור היחידי שנותר במכשיר, והרימו אל אזנו.

לאחר מספר רגעים התפשטה נהרה על פניו החרושות. "חנה מרים?"

"כן כן, ברוך השם ברוך השם, הכל הכל בסיידר".

"בטח, הוא עבר על הבדיקות בעיון רב, בעיון רב הוא הסתכל על כל הבדיקות, חמש דפים גדולים, הוא הסתכל על הכל בדקדוק. את מכירה את דוקטור אלכסנדר, עם הפה ככה, עקום קצת. את יודעת זה שעושה בדיחות. את היית אצלו גם כן...

נכון זה היה מזמן, הרבה שנים.

בקיצער, הוא מסתכל טוב טוב בניירות, קורא בדקדוק גדול. ואחר כך הוא אומר לי: מר אייזן! - את שומעת חנה מרים, ככה הוא קורא לי - מר אייזן. שכה יהיה לי טוב.

מר אייזן יש לך לב כמו נער בן שש עשרה!

ככה הוא אוהב, את יודעת, לעשות בדיחות.

רק קצת ברזל הוא אומר, ותבוא עוד חצי שנה לביקורת.

את שמחה חנה מרים? מאושרת?! ידעתי שתהיי מאושרת, בגלל זה צלצלתי. דבר ראשון אחרי שיצאתי מהרופא התיישבתי על ספסל לבשר לך. ואני מאושר שאת מאושרת. חנה'לה. אני מאושר מזה שאת מאושרת יותר מעצם הבשורה.

בקושי הצלחתי לצאת מהמרפאה, בקושי. הדלת שם, שרעקלאך. מישהו היה צריך לעזור לי לפתוח. אבל הלב, חנה מרים. לב של נער בן שש עשרה!

לץ, דוקטור אלכסנדר הזה, הוא לוחץ במחשב שלו קצת פה וקצת שם ופתאום יוצא מרשם לברזל, יוצא לבד מהמכונה שלידי. היית צריכה לראות. פלאי פלאים. 'שני כדורים ביום אחרי האוכל' הוא אומר לי. ואז הוא שם את היד שלו על הברך שלי, והפה שלו העקום, נהיה עוד יותר עקום, בזמן שהוא אומר לי 'תבוא עוד חצי שנה לביקורת'. איזה משפט יפה זה, חנה מרים, הא, כמו שיר. חצי שנה בריאות. לא שבוע לא חודש, חצי שנה! וכשאני קם ללכת הוא אומר "אל תשכח את הכרטיס מר אייזן". עוד פעם מר אייזן. לץ שכזה.

ואני ישר מחפש ספסל להתקשר אליך. כי. הבדידות, חנה מרים. אוי כנגד הבדידות אפילו לב בן שש עשרה לא עומד. ילד כי ימצא צדף יפה על החוף, ירוץ מיד להראות לאימו. בחורה שגמרה מבחן חוץ, מיד מתקשרת לחברות. את זוכרת את המבחני חוץ של אסתי? גהינום, הא.

בקיצור, האדם אין שמחתו שלמה עד שישתפנה עם אחרים, עם אהובים.

ואם כל המתח הגדול הזה, הרשרושים, הסחרחורות, הבדיקות המקיפות, חמש דפים גדולים באנגלית. פתאום נעלם בבת אחת - 'קצת ברזל וביקורת עוד חצי שנה'. כל השמחה הזאת, האושר הנפלא הזה, שווה כקליפת השום.

קליפת השום, חנה'לה!

אם אין לך למי לספר אותו. לשתף".

עיניו של הזקן נצצו בלחלוחית וידו התהדקה על מכשיר הטלפון.

"ואין נחמה ל'מר אייזן', ואין ולו טיפת שמחה בלב של נער בן שש עשרה. כי הלב הזה מת. מת מגעגוע".

קולו של הזקן מתרסק "נו די, חנה מרים, די עם הרגשנות. אני צריך למהר לבית מרקחת לקנות את הברזל.

אז להתראות, בנתיים.

נפגש עוד חודשיים וחצי בערך הא, י"ג תמוז. ארבע עשרה שנה כבר, איך שהזמן טס. ואסתי תניח לך הזמנה, ותשים עליה אבן שלא תעוף.

זהו, שלום חנה מרים, שלום".

ילד קרב אל הזקן בהיסוס

"אפשר שיחה? אני צריך להתקשר לאמא שלי".

"מצטער ילד, אין לי טלפון", ענה הזקן.

וכשראה שהילד מסתכל בו בעיני פליאה, ננער "אה, זה? זה לא עובד! הנה, אפילו בטריה אין פה. רואה, וגם הכפתורים נפלו חוץ מהכפתור הזה, שאיתו אפשר לצלצל רק למישהו אחד". ענה בהתרוממו מהספסל.

"למי?" שאל הילד בקול תמים.

אך הזקן שכבר הסתובב והחל ללכת לא ענה.

רק כתפיו רטטו.
לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי בכיתה ד' נסענו עם הכתה לטיול בגן החיות.
למדתי אז בבית יעקב מרכז בירושלים, בשכונת גאולה.
כדי שיקבלו אותי ללמוד שם היתה צריכה אימי להתחנן ולבכות במזכירות, כי לא רצו לקבל ספרדיות (אולי בצדק.. רק לא היה באזור בית ספר אחר). אמא שלי מאוד רצתה שאלמד קרוב לבית, כך היתה הולכת מידי יום לבית הספר יושבת שעות במזכירות בוכה כדי שיקבלו אותי (מעניין שעשרות שנים אחרי, אני צריכה להתחנן שיקבלו את ספרי להפצה בהוצאות לאור).
בקיצור, יום אחד באו למקום אנשי תקשורת לסקר את העניין הזה, ובית הספר נכנע או שלא, אבל כן נכנסתי ללמוד שם איכשהו...

באופן אישי לא הרגשתי קיפוח עדתי כ"כ, אולי מכיוון שגם בתוך הספרדים נחשבנו סוג ב'.
ככה זה היה בעבר, היו משום-מה מעמדות.
אנחנו נחשבנו - לדעתי - כמעט בתחתית המעמד בשרשרת המעמדות.
כך לדעתי - באותה תקופה לא היו יחסי ציבור טובים, ולא רק זה גם אני ואחיותי די צחקנו על העדה של עצמנו, יחד עם זה שלא יחסנו לעצמנו עדה כלשהי, לא הסתובבתי מתוך מחשבה שאני שייכת למגזר מסוים... היו לי בעיות אחרות מלבד מחשבות איזו עדה אני.
בכל מקרה לא היו לנו ציפיות מהסביבה, כי לא הרגשנו שיש בזה עניין יוצא דופן, כך שלא כל כך עניין אותי אם יש קיפוח.
אם אנשים נהנים לקפח - שיערב להם.

בקיצור, באותו יום חזרנו מהטיול, אני הייתי טיפוס מופנם, התמודדתי עם אילמות סלקטיבית בגלל שהתביישתי בגמגום שלי וגם התפדחתי מהצל של עצמי.

בכיתה שלי היתה ילדה דחויה יותר ממני, בת למשפחה עולים חדשים שלא הכירה את השפה והמנטליות, היא לא דיברה בכלל ולא קיימה אינטרקציה עם אף אחת.
כשחזרנו לכתה, מהטיול, שמתי לב שהיא לא נמצאת.
מיד חשבתי אולי נשארה בגן החיות.
דמיינתי אותה מבוהלת, לא מצליחה לתקשר ולבקש עזרה.
התגברתי על חרדתי ונגשתי למורה ואמרתי לה שלא ראיתי את דיצה.(שם בדוי)
זה היה סוף יום, כולם התארגנו לחזור לבית, המורה דאגה כמובן וביקשה שנלך להתקשר אליה.

הלכתי לטלפון ציבורי שהיה במבנה ליד הסמינר החדש (באותה תקופה במבנה של הסמינר החדש היה סמוך לבית יעקב מרכז שם למדתי).
הקו השמיע צליל של שפופרת שלא הניחו אותה כמו שצריך, כמו צליל תפוס.
חזרתי למורה ואמרתי שהקו לא עובד והצעתי לה שאלך לבית של החברה לראות אם היא הגיעה.
המורה ביקשה משתי בנות להתלוות אלי, הן הסכימו.
היינו אחרי טיול מפרך וכל אחת רצתה כבר לחזור לבית, אבל הבנו שצריך ללכת לראות מה עם דיצה.
המורה אמרה שהיא צריכה ללמד כעת שיעור בסמינר כך שנחזור חזרה להודיע לה מה קורה עם דיצה.
המרחק היה רב יחסית נניח קצת פחות מללכת מהתחנה המרכזית בירושלים עד שוק מחנה יהודה (רק בסמטאות).
הלכנו אני ועוד שתי חברות לבית שלה, נקשנו בדלת, שאלנו אם הגיעה לבית ואחיות שלה ואמרו לנו שכן, היא הגיעה לבית.
כעת היינו צריכות לחזור על עקבותינו לומר למורה שהכל בסדר.
התחלנו ללכת, הדרך היתה מפרכת כפליים, השמש הירושלמית שלחה קרניים ללא רחם, רציתי כבר לחזור לבית והבנתי שגם חברותי בטח רוצות להגיע לבית לארוחה חמה, והן גרות יותר רחוק ממני!
ובכלל, למה שלושתנו נעשה את הדרך למורה אם אפשר שרק אחת תגיע להודיע למורה את הבשורה הטובה?

המחשבה הזו היתה פשוטה: אם מספיק שרק אחת תחזור להודיע למורה, זאת יכולה להיות אני כי אני גרה יותר קרוב לבית הספר..
"אני חושבת שלא צריך שכולנו נלך למורה" אמרתי בקול מתנשף, "אני יכולה ללכת לבד".
"את בטוחה?" שאלו אותי.
"כן, לכו לבית, אסתדר", השבתי.
הן נענו בשמחה להצעה, ואני המשכתי לבית הספר, סך הכל זו היתה אשמתי שהחלטתי לדמיין שדיצה נשארה בגן החיות התנכי...
כשהגעתי לבית הספר, נכנסתי לתוך המבנה הענק שהיה ריק, פסעתי במסדרונות בין כיתות ריקות, מחפשת כתה מאוכלסת, לא ידעתי באיזו כתה המורה, כי היה אסור לנו להסתובב בסמינר כך שלא הכרתי את האזור.
בכל זאת חיפשתי את הכתה עד שמצאתי.
דפקתי על הדלת, וראיתי כתה מלאה בבנות ענקיות (כשאת בבית ספר בנות הסמינר נראות לך מאוד ענקיות בלי פרופורציה, אפילו יותר מהמורות) המורה שמחה לקראתי כי היא כנראה דאגה מאוד וסיפרה לבנות על דאגתה.
ראיתי את תחושת הרווחה שלה ששמעה שהכל בסדר.
היא קראה לי להיכנס לספר לה מה קרה, ואני, סמוקה ומתנשפת, בקושי הצלחתי להוציא מילה...
חמודה המורה וחמודות הבנות, הן שמחו לשמוע הבשורה הטובה שהכל בסדר, ושוחררתי משם חזרה לביתי.
הרגשתי אמנם חוסר נעימות שעמדתי מול הכתה הענקית במצב כה עלוב, אבל בה בעת חשתי נהדר עם עצמי, כי הבנתי שעשיתי את הדבר הנכון.
נכון שהיה לי יותר קל אם חברותי היו באות איתי, אבל שמחתי שלקחתי אחריות ושחררתי אותן מהתפקיד הזה, כי באמת היה מספיק שרק אני אעשה זאת.

*
אין לסיפור הזה פואנטה או מוסר מלבד אווירת ילדות מקסימה של פעם.
היום אני רואה את העולם החדש, עולם מסודר יותר. ממה שהיה בילדותי.
רוב האנשים גרים כיום בבתים חדשים ויש נוחות בהרבה תחומים, אנחנו גדלנו וגרנו רוב הזמן בדירות ישנות עם חוויות מאתגרות.
בנוסף, עברנו דירה. פעמים רבות יחסית..
רוב האנשים מכירים סביבה אחת, אנחנו הכרנו המון תרבויות: סבתא שדיברה בוכרית ורוסית והיתה לה מנטליות בוכרית רוסית (זה מרתק מאוד), אחיה ואחיותיה (ששרדו, היו לה אחים שהלכו לעולמם בבוכרה בגלל חוסר טיפול רפואי מתאים) ,
סבתא נוספת שדיברה בפרסית עם מנטליות מעניינת מאוד, דודים ודודות פרסיים מעניינים, שכנים אשכנזים, וגם עירקים וגם דתיים לאומיים ועוד... דודים חילונים או חוזרים בתשובה מצד האבא, דודים חרדים מצד האמא, הכרתי המון תרבויות והרבה סוגי אנשים, נחשפתי להרבה סגנונות ותגובות, תלונות או מריבות.

היום כשאני מביטה על הדור החדש אני מבינה שחייו אולי יותר קלים בהיבטים מסוימים, אבל האתגרים של הדור שלי הם גם עיטורי כבוד.
*
יש מעלה אחת בדור החדש שאין בדור ממנו באתי: הדור החדש עם הרבה פחות אגו, לדעתי.
הרבה יותר גמיש וקשוב. הרבה יותר חכם ומודע לעצמו.
זה יתכן אמור להפחיד את הדור שלי, או אולי מפחיד אותי באופן אישי, לראות את הדור החדש, את הפתיחות שלו, ואת זה שהוא מוריד מחסומים וחומות שהיו לי ברורים מאליהם.
אני חושבת שזו גם יצירה של בורא עולם, בכל מקום בו יש התקדמות יש גם פחד וחשש ותחושת זרות וחוסר יכולת להכיל שינויים, אבל השינוי בין הדורות הוא בטח לטובה.
אני שמחה שחוויתי את הדור הקודם, עם כל הקשיים המטורפים שהיו בו (לדעתי) ומנסה לקבל כוחות להכיל את הדור הבא...
אני חושבת שבמובן מסוים כן גדלתי לדור יותר מתקדם מהדור של הורי שגדלו באווירה יותר מחנכת וקשוחה, בעוד הם גידלו אותנו במצע יותר מתחשב ובאוירה פחות חינוכית וקשוחה. אבל בדור שלי עדיין היה נהוג להכות או לצעוק עבור חינוך.
בדור הזה זה פחות מקובל, וזו רק דוגמה לשינוי בין הדורות.

אנשים שמרנים מתקשים להכיל שינויים, בעיקר כמו מה שמסתמן היום, אבל אני משתדלת להתגבר על הקושי הזה ולהבין שאין חדש תחת השמש, גם בעולם של שינויים, התורה לא תהא מוחלפת, למרות שאנשים משתנים ומתחילים לחפש לחיות יותר ויותר ברווחה נפשית,שמקבלת ביטוי גם בחתחושת חופש וללכת מול הזרם, כדי למצוא את עצמי, ולהשתחרר מחשיבה מגזרית מבדלת, למרות זאת התורה נשארת בטהרתה, גם בעולם שרוצה להגאל ולצאת מחושך לאור, התורה ומצוותיה הם המגדלור.
כי אפשר לשלב בין ישן לחדש, בין שמירת ערכים, מוסר ושמרנות לבין פתיחות מחשבתית ונכונות להקשיב למציאות.
זה לא סותר, זה כל היופי שלנו כבני אדם שמוכנים להכנע לפני הטוב והחסד של בורא עולם, שברא הכל לכבודו, ולמען עולם טוב יותר.

יש לי עוד סיפורים מעניינים על ימי ילדותי והדמויות שהכרתי והחוויות שעברתי, שאומנם בעבר נדמו לי שגרתיים, אבל היום ממרחק של שנים הם מצטיירים לי כאוצר.
אם מעניין אתכם, אכתוב סיפורים נוספים בל"נ.

֫

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  9  פעמים
למעלה