הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
השיתוף הנוכחי מהווה פרק המשך לשיתוף הקודם:
www.prog.co.il
שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.
אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.
"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".
רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!
רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.
"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.
נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו.
היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
שיתוף - לביקורת - כוס של מלאכים (שיתוף ראשון, אשמח שתבקרו! כיבוד קל במקום.)
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו. עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך. לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס...
www.prog.co.il
סבתא
שוב ישבתי על שרפרף בחדר המתקלף, מנסה, לשווא, לדלות מזכרוני חוויות מהשבוע החולף. ידעתי עד כמה חשובים לך ביקורי אצל סבתא. סבתא שהיא לא אמא שלך, היא אמא של אבא ז"ל. בשמלה נקיה, בצמה מסודרת ובחיבוק היית שולחת אותי לסבתא, בחיבוק היית מקבלת את פני. ככה, שבוע אחר שבוע.
אני עצמי, לא חיכיתי לביקורים האלו. ילדה הייתי. הבית החשוך השרה עלי אימה, אנחותיה של סבתא העכירו את רוחי, ובאהבתה הזקנה, הקמוטה, לא היה בכדי לחפות על אלו. בקול צרוד היתה דורשת בשלומך. אני משכתי בכתפי, נבוכה. "ברוך השם". ביד מגוידת היתה מלטפת אותי, עיוורת לשריטות הקטנטנות שנוצרו בלחיי.
"סבתא אוהבת אותך", הבטחת לי בבוקר. "אוהבת כל כך".
רציתי לספר לסבתא שאני כן אוהבת אותה, שאני יודעת שהיא אוהבת אותי, אך מקל העץ השעון על מיטתה הרתיע אותי פתאום. חפשתי דבר מה לשוחח עליו, להפר את השקט הקודר. מבטי נפל על תמונה קטנה שהודבקה על ארון הספרים. תמהתי: איך לא ראיתי אותה קודם לכן, מעולם? אותיות קטנטנות בתחתית התמונה משכו את תשומת ליבי. "סבתא," שמחתי לשתף, "אמא למדה אותי לקרוא!" קראתי בקול גאה את אותיות הדפוס: "יהו-דה זכרו-נו לבר-כה." חשבתי: עכשיו סבתא תשמח, תכנה אותי "נכדה חכמה". אולי בשבוע הבא אקרא לה את סיפורו של הבמבי? אמא אומרת שאני קוראת ממש כמו ילדת כיתה א'!
רק אז שמתי לב לשקט שהיטיב את אחיזתו האיתנה בחדר; לסבתא, שפתאום נראתה כפופה מתמיד; לדמעות שנטפו בכבדות מעיניה, מכתימות את החלוק המהוה.
"סבתא", לחשתי במצוקה, "מה קרה?" קמתי ממקומי שעל השרפרף והנחתי את ידי בתוך ידה, לא חשה בקמטים ששנאתי. עיני בשפתיה החתומות, ליבי בפניה הטובות שכעת הבעתן כאובה. "סבתא, זאת הרגל? שוב היא כואבת?" ניסיתי. ניע ראש קל שלל את האפשרות, לרווחתי. לדאגתי. מה קרה לסבתא? אולי צערתי אותה? קולה של אמא מחה בתוכי: 'מה פתאום, את ילדה נהדרת. סבתא אוהבת אותך כל כך.' נתתי בסבתא מבט בוחן ונענעתי בראשי בהחלטיות: לא בגללי סבתא בוכה. אז מה קרה לסבתא? הבטתי סביב. אולי... אולי האיש בתמונה? רכנתי אל סבתא, מניחה לה ללטף את שערותי. "בגלל האיש שבתמונה את בוכה, סבתא?" הפצרתי בה להגיב, מבוהלת. לשניה קפאה ידה המלטפת, ולאחריה שמעתי את קולה, מהסס: "כככן..." רווח לי למשמע קולה של סבתא. הנה, תכף הכל יתברר ויסתדר.
נעצתי מבט חד באיש שהפחיד ככה את סבתא הטובה שלי: מצח גבוה, חיוך עדין ועיניים בהירות.
"מי אתה?" חקרתי בקול חמור ככל שהצלחתי להפיק מגרוני הצעיר. הוא שמר על שתיקה, שפתיו המחויכות לא נעו.
היתה זו סבתא אפוא, שהשיבה: "אבא שלך".
נערך לאחרונה ב:
כללי האתגר:
בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
זמני האתגר:
חידונים
מאמרים
תמונות
Reactions: קובי האלוף., ר' מיילך ו-פנינה ריימונד3 //