שיתוף - לביקורת משהו אחד

[אבינועם גולדברג]

אם אשב לכתוב עכשיו, אני אכתוב על משהו אחד.
אני אשב לכתוב קצת על חלומות.
החלומות של הזעם. והחלומות של היופי.
ושל הזעם של היופי
הזעם מזה שאין אפשרות לשינוי.
והיופי של ההישארות בבלתי שונה.

החלומות צריכים מציאות. בניגוד למה שחושבים, חלומות לא קשורים לדמיון. אלא למציאות, כלומר לצד השני של המציאות.

קחו מציאות, או קיי? תהפכו אותה.
היי. היי.... בזהירות.
עכשיו כשהיא הפוכה. תעצמו עיניים ותחלמו.
מרגישים את הזעם?
מרגישים את היופי?
זהו הזעם של היופי.

רוצים דוגמא. קחו דוגמא.
ליד תחנת אוטובוס עומד איש. פתאום הוא מפהק. ובדיוק כשהוא מפהק, מגיע האוטובוס שלו.
ונניח שאתה רואה. ומתחיל לחשוב. ואחר כך אומר, נו באמת...

ולכאורה כלום.
נכון שלכאורה כלום?!

אבל פתאום גם אתה מפהק. והאוטובוס שלך לא מגיע. ואתה אומר לעצמך האם האיש ההוא חושב עלי?
ואין לך אפשרות לדעת.
אז אתה עוצך עיניים, וחולם. ואתה זועם על זה שאין אפשרות לשינוי.
כי מה שיש זה רק מה שיש. נכון?
איש, תחנה, אוטובוס, מחשבות.
אבל יש פה יופי.
ואת היופי רואים רק דרך חלום. כלומר הזעם שבחלום.

כי מה דרוש לאדם.
דרוש לו משהו אחד. זהו.
לא חשוב מה המשהו. אבל שיהיה משהו.
ושיהיה אחד.
ושלא ישתנה לעולם.
ואז אפשר להפוך אותו שוב ושוב ושוב.
ולחלום.
וככה במקום לפרק כל הזמן.
לפרק ולהרכיב
ושוב לפרק.
נשארים כל הזמן. נשארים באזור הישן של המציאות.
ופשוט הופכים.
זה מרגיז. זה מאד מרגיז. וכשאתה בהקיץ, הרוגז הוא לא נעים.
צריך לחלום.
ואז היופי מקיף את הזעם.
והזעם מקיף את היופי.

כי.....
בדיוק!
עכשיו תפסת.
אלו הם שני ההפכים. לא משהו אחר. זעם ויופי.

ועכשיו.
עכשיו אני לא חושב על האיש שליד התחנה, והוא לא חושב עלי. ואתם, אולי אתם מפהקים.
מפהקים חזק, ומפסידים את האוטובוס.
האוטובוס היחיד שיכול לקחת אתכם למקום בו יש משהו אחד.
אחד בלבד.
ולו שני צדדים.
זעם מכאן
ויופי מכאן.

 

[אבינועם גולדברג]

לא שאני מצפה שמישהו יאהב.
כתבתי ודי.
מה שיהיה יהיה.
משהו זמזם בתוכי והמרתי אותו למילים.
בלי צורך אמיתי לבשר משהו לעולם.
סתם. לתת חומר לצורה ערטילאית.
חומר טקסטואלי לצורת נפשיות מתוסבכות.
כמו לכתוב על הקיר בשרותים של השטיבלך.
כותבים. יוצאים. שוכחים.

 

[דודה]

אם זה התוצר, כשאין

צורך אמיתי לבשר משהו לעולם.

אז מה קורה כשיש?...
האמת שאנחנו זוכים לראות, וזה באמת מדהים!

 

[אוראל סולטן]

קטע כנה ואמיתי. אהבתי.
לא הבנתי עד הסוף, אבל השתדלתי להבין כמה שיותר, וממה שהבנתי, אני יכול להגיד שזה בהחלט קטע נהדר ומיוחד.

את אלו אהבתי במיוחד:

קחו מציאות, או קיי? תהפכו אותה.
היי. היי.... בזהירות.

אבל שיהיה משהו.

ושיהיה אחד.

אבל פתאום גם אתה מפהק.

יש פה נקודה די מעניינת...
ידעת שאם אתה רוצה לדעת אם מישהו מסתכל עליך, אתה צריך לפהק פיהוק גדול ומשכנע, ואז גם אם הוא מפהק סימן שהוא הביט בך? (פיהוק זה דבר מאוד מדבק, מסתבר.)

כמו לכתוב על הקיר בשרותים של השטיבלך.

 

[קראנצ' פיסטוק]

לא שאני מצפה שמישהו יאהב.
כתבתי ודי.
מה שיהיה יהיה.
משהו זמזם בתוכי והמרתי אותו למילים.
בלי צורך אמיתי לבשר משהו לעולם.
סתם. לתת חומר לצורה ערטילאית.
חומר טקסטואלי לצורת נפשיות מתוסבכות.

זה בדיוק היופי
מילים אותנטיות, שלא באות לומר כלום, ואומרות הכל
משהו לא מוסבר, חמקמק ומעורפל
שכל אחד יכול להבין איך שהוא רוצה ולהתחבר מהמקום שזה פוגש בו
כמו קשקוש של צייר אומן בינלאומי, שנמכר במיליונים