דרוש מידע הקיר הרביעי/דבורי רנד

שאלה לגבי האמא
מתחילת הספר לא מובן שהיא נפטרה או משהוא כזה
ונראה שלצורך החתונה של האבא עם יסכה מסדרים לה איזה מוות עם הפילים
החתונה שלהם כתובה עוד לפני שמבינים שהיא מתה.
ההבנה שאמא נפטרה מתחילה הרבה אחרי לדעתי.
גם כשהתפרסם הפרק שבו אמונה נפצעת ואומרת לאחות שאמא שלה במחלקה ט''ו (או משהו כזה), רוב הקוראים היו בשוק שהיא נפטרה..
היו כאלה שכן שמו לב לרמזים שזרוקים במהלך הפרקים הקודמים.
 
אחיה מאשימים אותה בעזיבה של האם, (רק היא חוותה את הרעל)
מאיזשהי סצנה שקרתה ימים ספורים לפני שהאם נעלמה.
לדעתי לא מדויק שרק היא חוותה את הרעל,
נכון שהיא הכי סבלה מאמא שלה, שאותה אמא שלה סימנה.
אבל האמא לא באמת אהבה או טיפלה נורמאלי באף אחד מהילדים.
גם הסצנה עם המשקפיים והבובה עם אמונה.
ובכלל אמא שנעלמת כל הזמן, ולא מחכה לחתונה של עזרי לדוגמא (שמצויין שהוא הילד ה'אהוב')
באמת עניין אותי להבין יותר איך קותי ועזרי חושבים על האמא, רק מצטערים שהלכה?
 
אני עדיין באמצע
לא סובלת את יסכה- איכס איזה אישה קשההההה!!!!
אמא של בקה נשמעת לי סתם מטורפת אבל מה שלא הבנתי, היא רב הזמן לא הייתה בבית... היא היתה חסרה בנוכחות לבקה בעיקר, מעבר לרעל...
יותר קשה עם אמא רעילה שכל הזמן בבית...

מה אני אבין בסוף הספר?
מענין... מה גורם לחווות דעת שלילית כל כך על יסכה? יש לה צדדים טובים.. ובסהכ היא משתדלת מאוד להיות בסדר.


גמרתי. לקרוא את הספר אחרי שפעם קודמת זה היה בעיתון...
ספר מהההההמם!!
@dvory תודה!
 
מענין... מה גורם לחווות דעת שלילית כל כך על יסכה? יש לה צדדים טובים.. ובסהכ היא משתדלת מאוד להיות בסדר.
אישה קשההה וחנפנית
לא הייתי רוצה אפילו לעבוד איתה
 
נערך לאחרונה ב:
אמא של בקה עם הפרעת אישיות וברור שזה משליך את כל הילדים גם "המועדפים" וזה הקושי בהפרעת אישיות.
זוהי הפרעה מתעתעת ולא תמיד רואים רק את הצדדים השליליים של הבן אדם, לכן יכול להיות שהאחים לא קלטו לגמרי את האישיות הבעייתית של אמא שלהם.
 
אמא של בקה עם הפרעת אישיות וברור שזה משליך את כל הילדים גם "המועדפים" וזה הקושי בהפרעת אישיות.
זוהי הפרעה מתעתעת ולא תמיד רואים רק את הצדדים השליליים של הבן אדם, לכן יכול להיות שהאחים לא קלטו לגמרי את האישיות הבעייתית של אמא שלהם.
כמעט ולא מדברים עליה
וגם בקושי על האחים
הכל זה בקה ויסכה ואמונה
 
כמעט ולא מדברים עליה
וגם בקושי על האחים
הכל זה בקה ויסכה ואמונה
נכון, כי אם היו מתמקדים באיך כל אחד לקח את ההתמודדות הזו, הספר היה הופך להיות ארוך ומסורבל.
לדעתי זה יפה שמראים דווקא את הזווית של בקה ואמונה, כי לקשר בין אמא לבת יש המון משמעות בעולם הרגשי..
אגב, כן יש מבט קטן על ההתמודדות של עזרי..
 
קותי ועזרי היו אהובים על האם.
מול בקה יצאו כל השדים, ואת אמונה - בקה גידלה. היא שוטטה באפריקה, מאכילה שם גורי חיות, כנראה.
קותי ירש ממנה את האופי המתעלל, עזרי - לא כל כך שומעים אותו.

אגב, כן יש מבט קטן על ההתמודדות של עזרי..
איפה? לא שמתי לב.
 
קותי ועזרי היו אהובים על האם.
מול בקה יצאו כל השדים, ואת אמונה - בקה גידלה. היא שוטטה באפריקה, מאכילה שם גורי חיות, כנראה.
קותי ירש ממנה את האופי המתעלל, עזרי - לא כל כך שומעים אותו.


איפה? לא שמתי לב.
זה שהוא לקח את האלבום, מתגעגע.
זה מראה שהוא כן אהב אותה, שהיא אהבה אותו, השקיעה בחלאקה שלו וכזה..
נגיד על קותי לא כתוב כלום כמעט.
 
וואו... קראתי את הקיר הרביעי, עדיין מעורפלת... אין לי , אין לי מילים לתאר את החוויה הזאת. לחוות את החיים שלי שוב, מהצד אבל כ"כ מבפנים... @dvory - אין לי איך להודות לך על המתנה העצומה הזאת.
אני רואה שעולות פה תהיות לגבי הקונצנזוס המשפחתי נגד בקה (המדהימה!!) ואני דווקא רוצה לכתוב על זה כמה מילים:
קודם כל- אני בת של... אחות של קותי, אמונה (לא עד כדי, ב"ה) ועזרי.
עזבו אתכם מהבנות פסיכולוגיות-פילוסופיות, אני מדברת מציאות. בבתים כאלו, שבהם הורה נרקיסיסט/ בעל הפרעת אישיות, יש דינאמיקה בעייתית מהיסוד. כשהוא שונא ילד מסוים, והוא שונא!!! - הוא יוצר אוירה כזאת בבית, בוז ואפילו גועל.
טכנית- איך זה קורה? הוא יתפוס את אותו ילד ברגעים הכי נמוכים, ויעשה שימוש בחולשות שלו בצורה מוקצנת שוב ושוב, יעוות אותו וילעג לו בכל הזדמנות.
איפה ההורה השני? אבא של בקה, במקרה שלנו- חי בפחד תמידי מהיום שאמא שלה תעזוב. נניח שהיא היתה חותכת, הוא היה מתחיל לחיות. לא. היא מחזיקה אותו בצוואר, עוזבת-חוזרת-עוזבת, עד ש... הוא תלוי בה.
חלק מהתוצאה- זה היחס שלו לילדים. הוא לא שם בשבילם. הוא עסוק בלתחזק מסגרת נורמלית לתמונה החלולה, הוא לא ישן כשאמונה אצל בקה. למה?... 🤫
קותי- לא מקדישה לו מילים. אמונה ועזרי- היחס שלהם לבקה הוא תולדה ישירה של האמא. כש"כמה אפשר לקשקש, בקה!" זאת המנטרה, קשה שלא להפנים את המסר...😢 כמעט בלתי אפשרי. אמונה היא דוגמא קלאסית לילדה שספגה את הארס. מעריצה את היכולת שלה לבעוט בתכתיב המשפחתי, למרוד במוסכמות. אמיצה של החיים!!! פליז, אל תכעסו עליה. היא רק מחפשת נסיוב נגד ארס. לא מתכוונת לאפשר לאף נחש להכיש אותה.
ועזרי? מסכן. הוא "הילד" של אמא. קונסולה? היא לא באמת אוהבת אותו. פשוט לא. איך אמרה אמונה? אמרה שהשיער שלי רך או וואטאבר. (לא ציטוט). אמונה חדה מכדי לקנות את זה, עזרי לא. עושה רושם עדין יותר מקותי, תמים יותר מאמונה, ילדותי יותר מבקה. הוא לא רע. לי זה הרגיש שהוא קצת ילד עדיין, לא מכניס את הראש לסוגיית "בקה", אבל בסוף מושפע מהאוירה הכללית בבית, מה שמוציא ממנו מדי פעם אמירות כאלו ואחרות.
דמות שעוד לא הצלחתי להבין אותה זה עזרי, איפה הוא בכל הסיפור? הוא לא קותי, זרק עקיצה או שניים במהלך הספר,.
אבל נשמע שהוא גם ברשימה השחורה של בקה
קשה לי לומר את זה כך, אבל כשאת בקה, ונגיד נשברת לך צלחת בשטיפת כלים- אמא שלך "שוטפת" אותך, אבא קופץ שפתיים במבט קשה, קותי מכריז שאם את שוטפת הכלים- בעתיד הקרוב נאלץ לאכול בחד פעמי, ואמונה נועצת בך מבט לועג (כילדה, לא כנערה!)- את תולה מבט בעזרי. האח הקטן, העדין והחביב. זה שאת מלווה לבריכה, זה שמספר לך סיפורים. וכשאתה עזרי, ובקה שטפה צלחת מהסט השבתי, אתה מסתכל סביב, אמא. אבא. קותי. אמונה. אתה קולט גם את בקה, בשפתיים רועדות, תולה בך מבט מתחנן. ואתה פשוט שותק.
וזה נס, כי טיפת בוז נוספת, היתה מפרקת את בקה. וזה עצובבבב, כי טיפת תמיכה היתה מצילה אותה.
ודווקא ממך היא העזה לצפות לה. שוב טיפשה, שוב נאיבית.
וואו, סורי שנפלטה לי הרצאה- הרצאה. לא התכוונתי לקשקש.
 
זה שהוא לקח את האלבום, מתגעגע.
זה מראה שהוא כן אהב אותה, שהיא אהבה אותו, השקיעה בחלאקה שלו וכזה..
נגיד על קותי לא כתוב כלום כמעט.
סליחה, אבל כמה מילים אחרונות- דווקא זה בדיוק מה שכתבתי בקשר לעזרי- הוא ילד. הוא צמא לאהבה של אמא שלו, וזאת אהבה מתעתעת למדי.
מסכימה איתי שאמא אוהבת לא הולכת ומבטיחה קונסולה? והרבה יותר מזה..
היא כן הראתה לו גילויי חיבה, בטח ביחס לילדים האחרים היא היתה הכי "אמא" שלו.
כשהוא לקח את האלבום, הוא ניסה למצוא בו עוד טיפה של קשר עם אמא. אהבה אמיתית, בריאה- לא היתה שם
 
וואו... קראתי את הקיר הרביעי, עדיין מעורפלת... אין לי , אין לי מילים לתאר את החוויה הזאת. לחוות את החיים שלי שוב, מהצד אבל כ"כ מבפנים... @dvory - אין לי איך להודות לך על המתנה העצומה הזאת.
אני רואה שעולות פה תהיות לגבי הקונצנזוס המשפחתי נגד בקה (המדהימה!!) ואני דווקא רוצה לכתוב על זה כמה מילים:
קודם כל- אני בת של... אחות של קותי, אמונה (לא עד כדי, ב"ה) ועזרי.
עזבו אתכם מהבנות פסיכולוגיות-פילוסופיות, אני מדברת מציאות. בבתים כאלו, שבהם הורה נרקיסיסט/ בעל הפרעת אישיות, יש דינאמיקה בעייתית מהיסוד. כשהוא שונא ילד מסוים, והוא שונא!!! - הוא יוצר אוירה כזאת בבית, בוז ואפילו גועל.
טכנית- איך זה קורה? הוא יתפוס את אותו ילד ברגעים הכי נמוכים, ויעשה שימוש בחולשות שלו בצורה מוקצנת שוב ושוב, יעוות אותו וילעג לו בכל הזדמנות.
איפה ההורה השני? אבא של בקה, במקרה שלנו- חי בפחד תמידי מהיום שאמא שלה תעזוב. נניח שהיא היתה חותכת, הוא היה מתחיל לחיות. לא. היא מחזיקה אותו בצוואר, עוזבת-חוזרת-עוזבת, עד ש... הוא תלוי בה.
חלק מהתוצאה- זה היחס שלו לילדים. הוא לא שם בשבילם. הוא עסוק בלתחזק מסגרת נורמלית לתמונה החלולה, הוא לא ישן כשאמונה אצל בקה. למה?... 🤫
קותי- לא מקדישה לו מילים. אמונה ועזרי- היחס שלהם לבקה הוא תולדה ישירה של האמא. כש"כמה אפשר לקשקש, בקה!" זאת המנטרה, קשה שלא להפנים את המסר...😢 כמעט בלתי אפשרי. אמונה היא דוגמא קלאסית לילדה שספגה את הארס. מעריצה את היכולת שלה לבעוט בתכתיב המשפחתי, למרוד במוסכמות. אמיצה של החיים!!! פליז, אל תכעסו עליה. היא רק מחפשת נסיוב נגד ארס. לא מתכוונת לאפשר לאף נחש להכיש אותה.
ועזרי? מסכן. הוא "הילד" של אמא. קונסולה? היא לא באמת אוהבת אותו. פשוט לא. איך אמרה אמונה? אמרה שהשיער שלי רך או וואטאבר. (לא ציטוט). אמונה חדה מכדי לקנות את זה, עזרי לא. עושה רושם עדין יותר מקותי, תמים יותר מאמונה, ילדותי יותר מבקה. הוא לא רע. לי זה הרגיש שהוא קצת ילד עדיין, לא מכניס את הראש לסוגיית "בקה", אבל בסוף מושפע מהאוירה הכללית בבית, מה שמוציא ממנו מדי פעם אמירות כאלו ואחרות.

קשה לי לומר את זה כך, אבל כשאת בקה, ונגיד נשברת לך צלחת בשטיפת כלים- אמא שלך "שוטפת" אותך, אבא קופץ שפתיים במבט קשה, קותי מכריז שאם את שוטפת הכלים- בעתיד הקרוב נאלץ לאכול בחד פעמי, ואמונה נועצת בך מבט לועג (כילדה, לא כנערה!)- את תולה מבט בעזרי. האח הקטן, העדין והחביב. זה שאת מלווה לבריכה, זה שמספר לך סיפורים. וכשאתה עזרי, ובקה שטפה צלחת מהסט השבתי, אתה מסתכל סביב, אמא. אבא. קותי. אמונה. אתה קולט גם את בקה, בשפתיים רועדות, תולה בך מבט מתחנן. ואתה פשוט שותק.
וזה נס, כי טיפת בוז נוספת, היתה מפרקת את בקה. וזה עצובבבב, כי טיפת תמיכה היתה מצילה אותה.
ודווקא ממך היא העזה לצפות לה. שוב טיפשה, שוב נאיבית.
איזה ניתוח מדוייק נתת כאן.
מרגישה שנעלמו לי המילים כדי להגיב על מה שכתבת פה.
רק וואו על מה שעברת.
וואו, סורי שנפלטה לי הרצאה- הרצאה. לא התכוונתי לקשקש.
לא קשקשת!
 
סליחה, אבל כמה מילים אחרונות- דווקא זה בדיוק מה שכתבתי בקשר לעזרי- הוא ילד. הוא צמא לאהבה של אמא שלו, וזאת אהבה מתעתעת למדי.
מסכימה איתי שאמא אוהבת לא הולכת ומבטיחה קונסולה? והרבה יותר מזה..
היא כן הראתה לו גילויי חיבה, בטח ביחס לילדים האחרים היא היתה הכי "אמא" שלו.
כשהוא לקח את האלבום, הוא ניסה למצוא בו עוד טיפה של קשר עם אמא. אהבה אמיתית, בריאה- לא היתה שם
צודקת לחלוטין.
 
מאד מעניין אותי איך כותבים ספר כזה.
כי יושבים פה אנשים שונים ומנתחים כל מילה שאמרה כל דמות והכל לפרטי פרטים והדמויות האלו בכלל לא קיימות במציאות!
ויש פה אפילו מישהי שחוותה לצערנו קושי כזה מקרוב והיא מאשרת ומנתחת את כל השיח והדמויות. כך שזה לא דמיונות סתם.

ובסוף הכל בכלל קרה בראש של הסופרת ולא במציאות.. איך אפשר לדמיין התנהגות כזאת לפרטי פרטים? והכל סביב דמות שלא מתנהגת בצורה אנושית כי היא חולה (נרקסיזם זאת מחלה?? איך היא מוגדרת?) ואדם רגיל כנראה לא יכול להכנס לזה..
אני ממש נפעמת מהיכולת הזאת @dvory. וואהו!!
 
וואו... קראתי את הקיר הרביעי, עדיין מעורפלת... אין לי , אין לי מילים לתאר את החוויה הזאת. לחוות את החיים שלי שוב, מהצד אבל כ"כ מבפנים... @dvory - אין לי איך להודות לך על המתנה העצומה הזאת.
אני רואה שעולות פה תהיות לגבי הקונצנזוס המשפחתי נגד בקה (המדהימה!!) ואני דווקא רוצה לכתוב על זה כמה מילים:
קודם כל- אני בת של... אחות של קותי, אמונה (לא עד כדי, ב"ה) ועזרי.
עזבו אתכם מהבנות פסיכולוגיות-פילוסופיות, אני מדברת מציאות. בבתים כאלו, שבהם הורה נרקיסיסט/ בעל הפרעת אישיות, יש דינאמיקה בעייתית מהיסוד. כשהוא שונא ילד מסוים, והוא שונא!!! - הוא יוצר אוירה כזאת בבית, בוז ואפילו גועל.
טכנית- איך זה קורה? הוא יתפוס את אותו ילד ברגעים הכי נמוכים, ויעשה שימוש בחולשות שלו בצורה מוקצנת שוב ושוב, יעוות אותו וילעג לו בכל הזדמנות.
איפה ההורה השני? אבא של בקה, במקרה שלנו- חי בפחד תמידי מהיום שאמא שלה תעזוב. נניח שהיא היתה חותכת, הוא היה מתחיל לחיות. לא. היא מחזיקה אותו בצוואר, עוזבת-חוזרת-עוזבת, עד ש... הוא תלוי בה.
חלק מהתוצאה- זה היחס שלו לילדים. הוא לא שם בשבילם. הוא עסוק בלתחזק מסגרת נורמלית לתמונה החלולה, הוא לא ישן כשאמונה אצל בקה. למה?... 🤫
קותי- לא מקדישה לו מילים. אמונה ועזרי- היחס שלהם לבקה הוא תולדה ישירה של האמא. כש"כמה אפשר לקשקש, בקה!" זאת המנטרה, קשה שלא להפנים את המסר...😢 כמעט בלתי אפשרי. אמונה היא דוגמא קלאסית לילדה שספגה את הארס. מעריצה את היכולת שלה לבעוט בתכתיב המשפחתי, למרוד במוסכמות. אמיצה של החיים!!! פליז, אל תכעסו עליה. היא רק מחפשת נסיוב נגד ארס. לא מתכוונת לאפשר לאף נחש להכיש אותה.
ועזרי? מסכן. הוא "הילד" של אמא. קונסולה? היא לא באמת אוהבת אותו. פשוט לא. איך אמרה אמונה? אמרה שהשיער שלי רך או וואטאבר. (לא ציטוט). אמונה חדה מכדי לקנות את זה, עזרי לא. עושה רושם עדין יותר מקותי, תמים יותר מאמונה, ילדותי יותר מבקה. הוא לא רע. לי זה הרגיש שהוא קצת ילד עדיין, לא מכניס את הראש לסוגיית "בקה", אבל בסוף מושפע מהאוירה הכללית בבית, מה שמוציא ממנו מדי פעם אמירות כאלו ואחרות.

קשה לי לומר את זה כך, אבל כשאת בקה, ונגיד נשברת לך צלחת בשטיפת כלים- אמא שלך "שוטפת" אותך, אבא קופץ שפתיים במבט קשה, קותי מכריז שאם את שוטפת הכלים- בעתיד הקרוב נאלץ לאכול בחד פעמי, ואמונה נועצת בך מבט לועג (כילדה, לא כנערה!)- את תולה מבט בעזרי. האח הקטן, העדין והחביב. זה שאת מלווה לבריכה, זה שמספר לך סיפורים. וכשאתה עזרי, ובקה שטפה צלחת מהסט השבתי, אתה מסתכל סביב, אמא. אבא. קותי. אמונה. אתה קולט גם את בקה, בשפתיים רועדות, תולה בך מבט מתחנן. ואתה פשוט שותק.
וזה נס, כי טיפת בוז נוספת, היתה מפרקת את בקה. וזה עצובבבב, כי טיפת תמיכה היתה מצילה אותה.
ודווקא ממך היא העזה לצפות לה. שוב טיפשה, שוב נאיבית.
וואו, סורי שנפלטה לי הרצאה- הרצאה. לא התכוונתי לקשקש.
העלת לי דמעות,
כואבת את החיים האלו, כואבת עם מי שחווה אותם.
ורק יכולה לשלוח כוח.
לצערנו בדור הזה אין אדם שלא מתמודד עם קושי..
הלוואי ונצמח ונגדל ונעצים את עצמינו במקום ליפול ולהישבר...
מנסה להבין אותך כי אני לא מתמודדת עם הניסיון הזה,
אבל אני בטוחה שזה לא קל.
תודה על השיתוף, מבינה שגם להעלות על הכתב לא כזה קל..
מעריכה.
 
סליחה, אבל כמה מילים אחרונות- דווקא זה בדיוק מה שכתבתי בקשר לעזרי- הוא ילד. הוא צמא לאהבה של אמא שלו, וזאת אהבה מתעתעת למדי.
מסכימה איתי שאמא אוהבת לא הולכת ומבטיחה קונסולה? והרבה יותר מזה..
היא כן הראתה לו גילויי חיבה, בטח ביחס לילדים האחרים היא היתה הכי "אמא" שלו.
כשהוא לקח את האלבום, הוא ניסה למצוא בו עוד טיפה של קשר עם אמא. אהבה אמיתית, בריאה- לא היתה שם
בול מה שרציתי לכתוב
קוראים את הצמא שלו לקצת אמא
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

יש ספרים, שאחרי שאתה כותב עליהם ביקורת, אתה מגלה שבעצם כתבת אותם, לא עליהם. אין שום דבר להוסיף חוץ מתקציר משעמם ומעט תיקוני מקלדת בנאלים.

יש ספרים, שהביקורת עליהם היא חצי-חצי. חצי תקציר. חצי ביקורת. חצי מעניינים.

ויש את הספרים האלו, מהסוג השלישי, שבזמן שאתה קורא אותם יש לך מיליון דברים להגיד, אבל ברגע האמת, כשאתה מתיישב אל מול המקלדת, כל המילים שתכננת לומר פורחות לך מהראש, ואתה מוצא את עצמך מאלתר. מבקר באמת.

הספר הזה הוא מהסוג השלישי.

אני יושב כאן, ליד המחשב. מאלתר מילים על ספר של מילים. כותב על שתיקות. מוחק. כותב שוב. מוחק שוב. שותק.

המילים נאלמות מפי. נעלמות. סיירסלי.

אז אם הביקורת הזו יצאה קצת בוסרית, תאשימו את המקלדת, לא אותי. לא אשמתי שכשאני יישבתי מול הספר היה לי כל כך הרבה מה לומר, ופתאום עכשיו אני שותק. זו בטח המקלדת הארורה הזו, נו נו נו.

...​

גילוי נאות לפני שמתחילים:

יש לי ארבעה ספרים בבית. ארבע קירות. שומרים. מגוננים. מלמדים.

ארבעת הספרים האלו הם הסביב של חיי. נותנים לי אקספוזיציה כשצריך. מכניסים מסר עמוק בפנים. מביאים גיבורים מושלמים (בכך שהם לא מושלמים) לקדמת הבמה.

אני לא אגלה פה בשער בת רבים מהם ארבעת הספרים, אך כמעט כל מי שאני מכיר, יוכל להעיד שניסיתי לשדל אותו לקרוא את אחד מהספרים האלו.

היום התווסף לארבעת המופלאים הללו ספר חמישי.

עוד לא החלטתי למה הוא ישמש. הוא יכול להיות תקרה מגוננת מגשם, אולי רצפה שתחזיק אותי יציב. מה שבטוח, ישמר לו מקום בלב שלי. ליד הארבעה. יחמם אותו ביחד איתם.

פרטים נוספים בהמשך.

...​

מסתבר שקשה לקנות ספר פחות מ12 שעות אחרי שהוא יוצא מבית הדפוס, במיוחד אם אתה מגלה אחר כך שיכלת לקנות אותו ב70 ש"ח במקום בכמעט 100 (!).

הכל התחיל בבוקר של סוף אדר. הלכתי ברחובותיה של עיר חרדית מסוימת, כשלפתע עברתי ליד חנות ספרים חרדית.

בדקתי בכיס, מאתיים שקל. כמובן שנכנסתי.

לאחר כמה דקות של סיבובי הלוך-שוב ברחבי החנות, חזרתי אל המוכר עם ספר מסוים וכן עם הספר 'עליה השלום' (כן כן, תתפלאו, אבל לצערי עדיין לא קראתי.).

פתאום, ליד המוכר, אני שם לב לספר הנ"ל, עוד עטוף בניר שקוף. למען האמת, ראיתי פרקים מהסיפור ב'בתוך', ומה שאני זכרתי משם, זה משהו על סטייג', גרשי וסבא וסבתא. לחרפתי יותר התעניינתי לראות איך נראים הקטעים של התסריט בספר מאשר לקרוא אותו.

אז קניתי אותו מהר (למען האמת אפילו תג מחיר עוד לא היה עליו), קראתי, ו... הביקורת לפניכם.

...​

אזהרה: מכיוון שלאחרונה רבו זאטוטים מחוצ'קנים בשערי האתר, אדגיש מראש: זה לא ספר לילדים ונוער. בכלל לא. אנא סלקו את עצמכם מביקורת זו וחזרו אליה בטרם עת, כשתגדלו מעט.

...​

נתחיל בתקציר, לטובת כל מי ש(עדיין) לא קרא את הספר:

בקה, אם למופת ל3 ילדים וגבעת תיתורה מרשימה, מסתירה מאחורי שתיקותיה עבר כואב של אמא רעילה ומשפחה שותקת. היא עובדת בסטייג' (מלעז: במה כאן: הפקת אירועים) תוך כדי שהיא מנסה להתמודד עם מילות העבר המהדהדות בראשה, ועם משפחתה בהווה - שמציפה את העניין בכל פניה מחדש.

במקביל, נפרש סיפורה של יסכה, ה'בוסית' של בקה (וגם חברתה הטובה ביותר ואמה החורגת, אבל זה לא קשור לכאן...), שבעברה התמודדה עם גרשי בעלה האלכוהוליסט, תוך כדי שהיא מנסה להקשיב לסבה וסבתא ולגדל תינוק שמתבגר במהירות מפליאה.

כמובן, כיאה לדבורי רנד, היא לא חוסכת כאן במשפטים נוקבים ובאמרות מסמרות תודעה, שנשזרות בין דפי הספר בדרך מושלמת ומדהימה להפליא.

...​

אני רוצה להתחיל עם בקה.

למען האמת, הדמות הזו הזכירה לי קצת פאזל. בהתחלה מתפרקת לאלפי חלקיקים שווים. שבורים. רק ארבעה צדדים תואמים. מנסה קצת להרים את עצמה, לסדר. אבל רק כשיד חיצונית מגיעה התמונה הופכת לשלמה. וגם אז, יש שם ציור של פילה מרימה אמא, איקס אדום וגדול על שניהם.

בהתחלה, על הפרק הראשון, חשבתי שהיא ה'טיפוס' פה, (אח"כ קלטתי שזו אמונה), אבל בקה היא בת אדם משתדלת ומנסה מספיק בשביל להיות 'טיפוס' בעצמה. בהחלט דמות מופלאה ומחזקת. נחזור אליה בהמשך.

...​

ועכשיו ליסכה.

לפי מה שזכור לי, לדבורי יש עוד יסכה אחת ויחידה בנוסף לזו. יסכה מ'תחנות' הנפלא. יסכה ההיא גרה גם באזור של ביתי, מה שגורם לי להערכה גוברת אליה.

ולמרות שיסכה הזו שונה בהחלט, ו'מנקלה' הוא לא משחק בשבילה, עדיין יש בליבה אבנים שחורות ולבנות. בלק אנד וויט של אלכוהול. וכן, היין הוא קשר יציב בין הספר הזה ל'תיק מקסיקו', בכיוון ההפוך.

היא מתמודדת בגבורה עם מסע החיים הכבד שה' זימן לפתחה, ומאוד התפלאתי כשקלטתי שאמא שלה ג"כ קצת מרעילה (אם כי לה היה איפה להיות בשעת הקושי - בביתם של סבה וסבתה.)

גם אליה נחזור בהמשך.

...​


נמשיך עם הפרק הראשון כולו. בינינו, הוא מתחיל טיפל'ה מסובך , אבל לקראת הסוף הוא טיפה יותר מתבהר ומתיישר. לדוגמה - לקח לי כמה שניות להבין מה זה 'בולשות'. או דוגמה אחרת - ברגע הראשון התבלבלתי בין 'אבא' ל'אבי'. יכול להיות שזה קרה כי לוקח לי זמן להתחבר לספרים (או בגלל שקראתי את זה באישון לילה, תוך כדי הלחץ של טרום-פסח), אבל עברו כמה דפים עד שהגעתי אל המנוחה והנחלה (אם אפשר לקרוא לכל התסבוכת הזו ככה...)

בפרקים הבאים כבר נשאבתי ב'פלופ'. הדיאלוגים המשעשעים (במיוחד של הילדים. נראה כאילו דבורי פלשה אלינו לבית והקליטה את כולם) המסרים העמוקים (שנכנסו במושלמות בין המילים והשתיקות). העלילה הכואבת והנובעת. הטלטלות. בעיקר הטלטלות (כמה אישה אחת קטנה יכולה לעבור?). הכל סחף אותי בבת אחת לעולם שונה ועם זאת מוכר.

הפרקים מחולקים לשניים - חצי ראשון: סיפור רגיל. גוף ראשון עבר. חצי שני: תסריט (מיותר לציין שקיבלתי סיפוק לסקרנותי לאיך זה נראה על ההתחלה...). הם משלימים אחד את השני בצורה מושלמת, ושמו של כל פרק מתאים לו כמו עיצוב פנים ליסכה. אפרופו התסריט - הסיפור של גרשי ויסכה מחלחל ומצמרר (רק אני שמתי לב שהמפה מופיעה כמעט בכל פרק שבו יש את הבית של סבא וסבתא?), במיוחד אהבתי את הקטעים שעל הבמה, רתת נפשי למהדרין.

בכנות, היו קטעים בסיפור שנשכתי שפתיים יחד עם הגיבורים והתפרקתי אל תוך הספר. מהנהן לעצמי. כמעט בוכה. מדהים שיש ספרים שיודעים להעביר את הרגשות שלנו בצורה מושלמת ולא לתת רק תירוצים.

בהתחלה סבתא בילבי עצבנה אותי, התפלאתי שהיא היוותה אבן דרך בתיקון הנפשי של בקה. ולגבי הקטע של 'כמה אפשר לקשקש' - שלו צייתי כמעט כל הספר - רק אומר שאם זה הקטע עם ה'שמן-דובון-בלע-סבון' - אז זה מוכיח לנו שדווקא דברים קטנים הם אלו שיכולים לפגוע בנו ח"ו ולהיות הקש ששבר את גב הזהב.

יפה שהסופרת קראה לפרק שבו יש משבר קטן (43) בשמו של הפורקן. מי ששם לב יכול לראות שבאמת משם מתחיל קצת פורקן וזיכוך נפשי לבקה. היו כמה קטעים שם, ובמהלך המשך הסיפור, כמה קטעים שהתחשק לי לעצום בהם עיניים. להתעלם. אולי לבכות. לסלק את המחשבות מהראש. לנפח תקוות. לנפץ אותן כמו בועות סבון. אבל המשכתי לקרוא, למרות שבירת הלב שחוויתי ביחד עם בקה.

הגענו לקטע הכי מצמרר בספר. הקטע עם האיקסים. קטע שמנקז תפוחים של הורות רעילה לפרח נובל אחד (דרך אגב, כאן ראוי לציין שאהבתי במיוחד את כל ההומאז'ים לסיפורי האגדות הישנים). אין מילים. פשוטו כמשמעו. עד עכשיו אני לא יודע מה להגיד על הכאב הזה. בוקע ועולה בבקה ובנו כאחד.

אהבתי שהסופרת מקיימת מוות ליד חיים. סבא נפטר. מיד אח"כ 3 ילדים נולדים (אם כי לא הבנתי למה אלחנן לא נקרא גם בשם 'מהדהד', למרות שאבא של בקה נקרא ג"כ בשם כזה.).

הקטע של ה'מחול לך' בבית החיים היה מצמרר עד כלות הנפש. סילבי היא רעיון יפה ונחמד שגיוון קצת את הספר. דרך אגב, תמיד למי שמקשקש אומרים 'לך תקליט פודקאסט'. אני רואה שבקה ישמה את זה בצורה מקצועית...

ההתנהגות של אמונה לעיתים מדהימה, וכן הכוח שלה ושל בקה לקום מהשברים. סצנת הבקבוקים של שניהם יחד ריגשה וצימררה אותי כאחד. מי שקרא מבין.

אלי החמוד עדיין מחזק גב, אבל גם הוא הפליא אותי בעמידותו. נדהמתי שקראתי ש'יויו' זה בעצם 'יואל', תמיד חשבתי שזה 'יוסף'...

כאבתי על בקה, על צער של שנים סתם, על מצפון גדול. לא קל לעכל בכזו מהירות שהיא לא אשמה, אחרי שגדלה לעולם של להאשים את עצמה.

קצת עצוב שיסכה נשארה לכאורה 'אשמה'. אבל אהבתי את הכפרה שנעשתה לדמותה של אמו של אבי, עם קניית המערכת. סגירת המעגל עם התה הייתה נחמדה ביותר. היה נחמד לראות שהסיפור מסתיים בתקופת הזמן הזו, אבל אם זה היה כך גם בעיתון, זה טיפה מוזר (מי יקרא בסוכות על פסח?).

הסיפור נגמר ברגע שבקה מגיעה לסטייג', והטכניקה לא לגלות לנו מי באה - למרות שאנחנו יודעים בברור - גרמה לסיפור להסתיים בנימת רווחה.

למען האמת, במהלך הסיפור קצת ריחמתי על דבורי שצריכה לשבור את הלב של הקוראים ושלה (ושל הגיבורים) בשביל המסרים, אבל החזקתי עם הסיפור עד הסוף וזה היה שווה. שמתי גם לב שמאז שהתחלתי לקרוא, התחלתי גם לסנן כל מילה מליארד פעם לפני שהיא יוצאת מפי.

בקיצור - זה הספר הכי טוב של
@dvory עד עכשיו, לדעתי. ספר חובה בכל בית. מילים הם זהב, תודה שטרחת וכרית אותן בשביל כולנו. תודה שכתבת ספר כזה בים של מילים אבודות.

כריכה: כמוהן, כמו תמיד, כריכה מושכת ומקורית, הישר מידי הזהב של @לולה הבת. התאוריה שלי: קרעים בשורש - תרתי משמע. האוזניות של אמונה דווקא -כדי להראות לנו שדווקא מי שנראה לנו שסבל הכי קצת, סבל אולי כמעט יותר מכולם. הדבק הוא ניסיונותיה של בקה לתקן, והחוט המושלם מאחורה מרמז לנו שהפתרון לא נמצא בצד שחשבנו. (דרך אגב, שמתם לב שזה אותו גופן כמו של 'בחצר האחורית' ו'אין כמו בבית'?)

ציון: 10 מ10. מושלם.

עד כאן הביקורת הכי ארוכה בעולם, בעז"ה ניפגש אחרי החגים.
אושר של אחרים 2.0 -מתוך הפוסט של @dvory (מפורסם כאן בהסכמתה)

גילוי נאות:
התכוונתי לפרסם את הפוסט הזה בשנת תשפ"ה, שבוע לפני שהיא מסתיימת. הרגשתי שזה הזמן הנכון, רגע לפני דין, לייצר עוד קצת תקווה בעולם.

רצה הבורא ונפלתי לעומס לא הגיוני. לא הצלחתי לכתוב. לא הצלחתי לפרסם. תשפ"ה הסתיימה, תשפ"ו התחילה, והנה אני. רק עכשיו.

יכולה לנזוף בעצמי על אנושיותי. מעדיפה לקפוץ למוסר השכל, סופרת במוד חיסכון ;). עשרת ימי תשובה,זה השיעור הגדול שלהם, נכון? זאת המתנה, אלה הרחמים; היכולת לתקן.

פעם, כשיסכה עדיין היתה לבד ודיברנו על חגים, היא אמרה שחגים הם כמו קרש, גשר באמצע חיים.
בבתים רגילים, יציבים, הוא מונח על הרצפה, אין בעיה לדרוך, לחזור לחיים. בבתים אחרים, מתעתעים,הוא תלוי בקצה צוק, מתנדנד מעל התהום.

ולכי תחצי ככה.

(מתוך הקיר הרביעי)

חגים הם טריגר איום למי שחורג מתו התקן. סיבה לשמוח אצל נפש אחת, רגילה, היא סיבה לבכות אצל נפש אחרת ממתינה לגאולה. הנה למה הפוסט הזה נכתב. בשביל קצת תקווה, בשביל סיכוי, אפילו אחד לאלף, שיהיו זמנים לששון.

זוכרת את אושר של אחרים? אין סיכוי ששכחת. מאות תגובות, עשרות הצעות, שידוך אחד שקם והיה!

בואי נעשה את זה שוב.

בבקשה, קחי דקה–שעה–יום לחשוב על רווק/ה שאת מכירה. חפשי בשבילו. בשבילה. הרימי טלפון לאנשים שאולי יכולים להכיר. שלחי מייל. עומס החיים, אני יודעת. וערב חג. דווקא לכן. דווקא עכשיו.

כל הצעה שתירקם מהיום ועד ראש חודש חשוון תשפ"ו תזכה אותך בכרטיס כניסה להגרלה על אחד מהפרסים המפורסמים בהמשך. אם תציעי הצעה לרווק/ה שעברו את גיל 25, תיכנסי להגרלה פעמיים.
במילים פשוטות, תכפילי את סיכוייך לזכות.

המשך הפרטים בלינק המצורף

אושר של אחרים 2.0

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה