הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פחדתי מהבוקר הזה פחד נוראי.
פקעת של עניינים חשובים - פגישות, סידורים, בירוקרטיה ותורים – התנקזה לי ליום אחד ויצרה מפץ אדיר של הספקים מטורפים.
העניינים החשובים האלה יכלו להתפרס על פני ימים ושבועות, בחלוקת עומס הגיונית ומתבקשת. אבל מתברר שללוח השנה האדיש והלא תקשורתי בדרך כלל, יש חוש הומור סדיסטי. מצחיק אותו ש-266 משבצות בו ריקות, ואחת מפוצצת באלף מטלות. הבעיה עם הבדיחות שלו, מעבר לכך שהן אינן מצחיקות כלל, היא שהן על חשבוננו.
אבל נעזוב את לוח השנה, הוא עוד היה ה"שטן הקטן" של הבוקר הזה. אחיו הגדול האכיל אותי מרורים במצקת של סיר טשולנט באוהל הרשב"י בל"ג בעומר שחל ביום היארצייט של ר' ישעי' בן ר' מוישה.
התפללתי שהפעם הוא לא יגיע, אבל ידעתי שהוא יבוא גם יבוא. כמו שליח של הוצאה לפועל, אתה יודע שהוא אוטוטו נוקש בדלת, ועדיין מקווה עד הרגע האחרון שיקרה לו משהו נוראי בדרך.
האורח הלא רצוי תמיד בא דווקא בזמנים הלחוצים ביותר. הוא אמנם לא נראה, אבל נוכחותו המעיקה מפצה במאות אחוזים על היעדרותו החזותית. תחת ניצוחו המרושע של מרפי, כל מה שיכול להשתבש משתבש, ובצורה הכי אכזרית שיש.
אבל רגע, לאן הלכנו? בואו נחזור להתחלה.
באותו בוקר, צליל חד של שעון מעורר דקר למוות את השינה העריבה שלי. קמתי בבהילות. הצליל העיקש גרם לי להרגיש כמו אצן בקו ההזנקה; מאותו רגע שהקול המזניק נשמע, הוא מתחיל לרוץ בטירוף, כל הדרך עד תהילת הניצחון או עד איבוד נשימה, המוקדם מביניהם.
זינקתי מהמיטה היישר לשפיץ של החלון שהיה פתוח, מרוב כאב העפתי את עצמי מהמיטה לרצפה כדי לרקוד את הריקוד המסורתי הנהוג במקרי כאב מסוג זה, דרכתי היישר לתוך ספל נטילת הידיים, והתגלשתי במהירות כל הדרך למפגש בין הזרת של הרגל לשפיץ של השידה.
הטרגדיה הקומית הזאת הלכה והתפתחה במהירות. גם חירש מלידה שמע באותם רגעים את צחוקו המתגלגל של מרפי ממלא את החלל.
בעודי רץ בנשימות טרופות לרכבת, חשבתי לעצמי, מה הייתי עושה למרפי לו הייתי פוגש בו. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מבצע בו פעולות מסוימות שלא ממש חונכתי עליהן.
מרפי לא אהב את האיום. תגובתו הייתה מיידית, והיא הופיעה בסגנונו האופייני: הרכבת נכנסה לתחנה בדיוק כשאני הגעתי. ראיתי אותה ממרחק של 20 מטרים פותחת את הדלת. ובדיוק שנייה לפני שעליתי, נטרקה לי הדלת על האף.
הסתובבתי מובס ומושפל, מלטף בחמלה עצמית את אפי המוכה. ואז משום מקום ראיתי אותו. הוא נראה בדיוק כמו שדמיינתי. חליפה שחורה ארוכה, תיק מנהלים מעור עתיק, משקפיים עגולים וכובע שחור שמכסה חצי מפניו.
הוא התיישב על ספסל, הוציא מהתיק מחברת עבה ולא הפסיק לכתוב. "בטח הוא מנסח חוקים חדשים נוטפי רשע", חשבתי לעצמי. "אני חייב לעצור את זה, לטובת האנושות כולה", פסקתי והתיישבתי לצידו.
בלמתי את הזעם שהיה אצור בתוכי, ידעתי שאיתו זה לא ילך בכוח. יצור ממולח ומנוסה כמו מרפי אפשר לנצח רק במוח והרבה ממנו.
הוא נרתע ממני, סימן לי ללכת. לא נבהלתי, נותרתי לשבת בנינוחות. גייסתי את ניסיוני כפסיכולוג קליני כדי להצליח להתקרב אליו, לגרום לו לדבר.
מה שלא עבד בתכסיס הראשון, עבד בתכסיס הרביעי. הצלחתי לזהות את המקומות הכואבים בנפשו. הוא לא רגיל שמטפלים בו ברוך; נאנחים מכאביו, מצקצקים ממצוקותיו.
בעודי מפתח שיחת עומק מרתקת, כדי להבין את המניעים למעשיו, הצצתי למחברת המסתורית שלו. לחרדתי, גיליתי בה חוקי מרפי דרקוניים במיוחד שעשויים להיכנס בקרוב לתוקף ולפתוח את שערי הגהינום על כולנו.
כל חוק קשה יותר מחברו. לדוגמה, אשתף אתכם בחוק החמור ביותר שראיתי, וכך הוא מנוסח (בערך, לא זוכר בעל פה מילה במילה): "משקפי האנשים הסקרנים יפלו ארצה, בדיוק כאשר השכן החדש יחלוף לצידם עם נרתיק התפילין כשצידו הנכון, זה עם השם הרקום, מופנה כלפי חוץ". שוד ושבר. אני חייב לעצור את זה!
אם עד עכשיו הייתי מונע מנקמה אישית, עכשיו כבר הפכתי חדור בתחושת שליחות קדושה.
הייתי מופתע מכך שמרפי התמסר לשיחה, או לחילופין מכך שאני פסיכולוג מוצלח כל כך. הוא חשף בפני את כל עצבי חייו הרגישים ביותר, זימר על קורותיו כמו נחקר המוגדר 'פצצה מתקתקת' במרתפי השב"כ.
מהר מאוד הגענו לתובנה לא פחות ממדהימה. התברר שכל חוקי מרפי מקורם למעשה בטראומות שהוא בעצמו חווה. לדוגמה: הדרך של האיש המעוות להתמודד עם פרוסת חמאה שנפלה דווקא על הצד המרוח, הייתה לעגן בחקיקה כלל-עולמית את האפיזודה המצערת שלו כמציאות מחויבת על פי דין. משהו בידיעה שהאנושות כולה תסבול מאותה מצוקה, הביא לו הקלה גדולה.
לא הצלחתי להתאפק, הייתי חייב לבקש ממנו שיסביר למה הדלת של הרכבת נטרקה לי היום בפנים. לא אלאה אתכם בסיפור המלא, רק אומר בקצרה שפעם, לפני הרבה שנים, זה קרה לו.
הקשבתי לו באמפתיה רבה, והוא תגמל אותי במידע ששווה זהב. הצגתי את עצמי בפניו כבעל מקצוע מוסמך, ושאלתי אותו אם הוא מוכן שאטפל בו באמצעות תרגילי 'חוויה מתקנת'.
הוא הסכים אבל תיחם אותי בזמן מוגבל. "פעם בשישים שנה מתכנסת 'מועצת מרפי' ברומא, בה מחוקקים את חוקי מרפי החדשים. אני לא יכול להרחיב יותר מידי על הרכב המועצה", הוא כיבה את הסקרנות שלי בטרם הוצתה במלואה, 'אני רק יכול להגיד לך שבעוד שעתיים הטיסה, ומיד בנחיתה אני חייב למהר לפגישה. אם אאחר, לא תהיה לי הזדמנות לחקיקה חדשה בשישים השנים הבאות".
העפתי מבט על המסך וראיתי שהרכבת לנתב"ג מגיעה בעוד שתי דקות. נורא הצטערתי שלא יהיה לי זמן לטפל בו. אך לפתע הכה בי רעיון גאוני שמשלב בין ניצול זמן לטיפול יעיל: "אני אחכה לרכבת שלך", הצעתי לו, "אקרא לך שלוש שניות לפני שהדלת תיסגר, אתה תרוץ ותספיק לעלות ברגע האחרון ובכך תצליח לסגור מעגל, ככה נרוויח חוויה מתקנת מבלי לאחר לטיסה החשובה".
הוא ממש התלהב. התוכנית עבדה כמו שעון שוויצרי. אני המתנתי לרכבת, קראתי למרפי שלושה שניות לפני שהדלת נסגרה, והוא הצליח לעלות ברגע האחרון.
מרפי חייך אלי מהחלון במבט מלא תודה. התמלאתי בסיפוק. כשהרכבת נסעה, זרקתי מבט אחרון על הצג שהופיע מאחוריה, וקראתי בהתרגשות את הכתוב בו: "נסיעה ישירה: התחנה הבאה יוקנעם עילית צפון".
לרומא הוא כבר לא יגיע היום, אבל יוקנעם עילית גם מקום יפה.
פקעת של עניינים חשובים - פגישות, סידורים, בירוקרטיה ותורים – התנקזה לי ליום אחד ויצרה מפץ אדיר של הספקים מטורפים.
העניינים החשובים האלה יכלו להתפרס על פני ימים ושבועות, בחלוקת עומס הגיונית ומתבקשת. אבל מתברר שללוח השנה האדיש והלא תקשורתי בדרך כלל, יש חוש הומור סדיסטי. מצחיק אותו ש-266 משבצות בו ריקות, ואחת מפוצצת באלף מטלות. הבעיה עם הבדיחות שלו, מעבר לכך שהן אינן מצחיקות כלל, היא שהן על חשבוננו.
אבל נעזוב את לוח השנה, הוא עוד היה ה"שטן הקטן" של הבוקר הזה. אחיו הגדול האכיל אותי מרורים במצקת של סיר טשולנט באוהל הרשב"י בל"ג בעומר שחל ביום היארצייט של ר' ישעי' בן ר' מוישה.
התפללתי שהפעם הוא לא יגיע, אבל ידעתי שהוא יבוא גם יבוא. כמו שליח של הוצאה לפועל, אתה יודע שהוא אוטוטו נוקש בדלת, ועדיין מקווה עד הרגע האחרון שיקרה לו משהו נוראי בדרך.
האורח הלא רצוי תמיד בא דווקא בזמנים הלחוצים ביותר. הוא אמנם לא נראה, אבל נוכחותו המעיקה מפצה במאות אחוזים על היעדרותו החזותית. תחת ניצוחו המרושע של מרפי, כל מה שיכול להשתבש משתבש, ובצורה הכי אכזרית שיש.
אבל רגע, לאן הלכנו? בואו נחזור להתחלה.
באותו בוקר, צליל חד של שעון מעורר דקר למוות את השינה העריבה שלי. קמתי בבהילות. הצליל העיקש גרם לי להרגיש כמו אצן בקו ההזנקה; מאותו רגע שהקול המזניק נשמע, הוא מתחיל לרוץ בטירוף, כל הדרך עד תהילת הניצחון או עד איבוד נשימה, המוקדם מביניהם.
זינקתי מהמיטה היישר לשפיץ של החלון שהיה פתוח, מרוב כאב העפתי את עצמי מהמיטה לרצפה כדי לרקוד את הריקוד המסורתי הנהוג במקרי כאב מסוג זה, דרכתי היישר לתוך ספל נטילת הידיים, והתגלשתי במהירות כל הדרך למפגש בין הזרת של הרגל לשפיץ של השידה.
הטרגדיה הקומית הזאת הלכה והתפתחה במהירות. גם חירש מלידה שמע באותם רגעים את צחוקו המתגלגל של מרפי ממלא את החלל.
בעודי רץ בנשימות טרופות לרכבת, חשבתי לעצמי, מה הייתי עושה למרפי לו הייתי פוגש בו. בעיני רוחי ראיתי את עצמי מבצע בו פעולות מסוימות שלא ממש חונכתי עליהן.
מרפי לא אהב את האיום. תגובתו הייתה מיידית, והיא הופיעה בסגנונו האופייני: הרכבת נכנסה לתחנה בדיוק כשאני הגעתי. ראיתי אותה ממרחק של 20 מטרים פותחת את הדלת. ובדיוק שנייה לפני שעליתי, נטרקה לי הדלת על האף.
הסתובבתי מובס ומושפל, מלטף בחמלה עצמית את אפי המוכה. ואז משום מקום ראיתי אותו. הוא נראה בדיוק כמו שדמיינתי. חליפה שחורה ארוכה, תיק מנהלים מעור עתיק, משקפיים עגולים וכובע שחור שמכסה חצי מפניו.
הוא התיישב על ספסל, הוציא מהתיק מחברת עבה ולא הפסיק לכתוב. "בטח הוא מנסח חוקים חדשים נוטפי רשע", חשבתי לעצמי. "אני חייב לעצור את זה, לטובת האנושות כולה", פסקתי והתיישבתי לצידו.
בלמתי את הזעם שהיה אצור בתוכי, ידעתי שאיתו זה לא ילך בכוח. יצור ממולח ומנוסה כמו מרפי אפשר לנצח רק במוח והרבה ממנו.
הוא נרתע ממני, סימן לי ללכת. לא נבהלתי, נותרתי לשבת בנינוחות. גייסתי את ניסיוני כפסיכולוג קליני כדי להצליח להתקרב אליו, לגרום לו לדבר.
מה שלא עבד בתכסיס הראשון, עבד בתכסיס הרביעי. הצלחתי לזהות את המקומות הכואבים בנפשו. הוא לא רגיל שמטפלים בו ברוך; נאנחים מכאביו, מצקצקים ממצוקותיו.
בעודי מפתח שיחת עומק מרתקת, כדי להבין את המניעים למעשיו, הצצתי למחברת המסתורית שלו. לחרדתי, גיליתי בה חוקי מרפי דרקוניים במיוחד שעשויים להיכנס בקרוב לתוקף ולפתוח את שערי הגהינום על כולנו.
כל חוק קשה יותר מחברו. לדוגמה, אשתף אתכם בחוק החמור ביותר שראיתי, וכך הוא מנוסח (בערך, לא זוכר בעל פה מילה במילה): "משקפי האנשים הסקרנים יפלו ארצה, בדיוק כאשר השכן החדש יחלוף לצידם עם נרתיק התפילין כשצידו הנכון, זה עם השם הרקום, מופנה כלפי חוץ". שוד ושבר. אני חייב לעצור את זה!
אם עד עכשיו הייתי מונע מנקמה אישית, עכשיו כבר הפכתי חדור בתחושת שליחות קדושה.
הייתי מופתע מכך שמרפי התמסר לשיחה, או לחילופין מכך שאני פסיכולוג מוצלח כל כך. הוא חשף בפני את כל עצבי חייו הרגישים ביותר, זימר על קורותיו כמו נחקר המוגדר 'פצצה מתקתקת' במרתפי השב"כ.
מהר מאוד הגענו לתובנה לא פחות ממדהימה. התברר שכל חוקי מרפי מקורם למעשה בטראומות שהוא בעצמו חווה. לדוגמה: הדרך של האיש המעוות להתמודד עם פרוסת חמאה שנפלה דווקא על הצד המרוח, הייתה לעגן בחקיקה כלל-עולמית את האפיזודה המצערת שלו כמציאות מחויבת על פי דין. משהו בידיעה שהאנושות כולה תסבול מאותה מצוקה, הביא לו הקלה גדולה.
לא הצלחתי להתאפק, הייתי חייב לבקש ממנו שיסביר למה הדלת של הרכבת נטרקה לי היום בפנים. לא אלאה אתכם בסיפור המלא, רק אומר בקצרה שפעם, לפני הרבה שנים, זה קרה לו.
הקשבתי לו באמפתיה רבה, והוא תגמל אותי במידע ששווה זהב. הצגתי את עצמי בפניו כבעל מקצוע מוסמך, ושאלתי אותו אם הוא מוכן שאטפל בו באמצעות תרגילי 'חוויה מתקנת'.
הוא הסכים אבל תיחם אותי בזמן מוגבל. "פעם בשישים שנה מתכנסת 'מועצת מרפי' ברומא, בה מחוקקים את חוקי מרפי החדשים. אני לא יכול להרחיב יותר מידי על הרכב המועצה", הוא כיבה את הסקרנות שלי בטרם הוצתה במלואה, 'אני רק יכול להגיד לך שבעוד שעתיים הטיסה, ומיד בנחיתה אני חייב למהר לפגישה. אם אאחר, לא תהיה לי הזדמנות לחקיקה חדשה בשישים השנים הבאות".
העפתי מבט על המסך וראיתי שהרכבת לנתב"ג מגיעה בעוד שתי דקות. נורא הצטערתי שלא יהיה לי זמן לטפל בו. אך לפתע הכה בי רעיון גאוני שמשלב בין ניצול זמן לטיפול יעיל: "אני אחכה לרכבת שלך", הצעתי לו, "אקרא לך שלוש שניות לפני שהדלת תיסגר, אתה תרוץ ותספיק לעלות ברגע האחרון ובכך תצליח לסגור מעגל, ככה נרוויח חוויה מתקנת מבלי לאחר לטיסה החשובה".
הוא ממש התלהב. התוכנית עבדה כמו שעון שוויצרי. אני המתנתי לרכבת, קראתי למרפי שלושה שניות לפני שהדלת נסגרה, והוא הצליח לעלות ברגע האחרון.
מרפי חייך אלי מהחלון במבט מלא תודה. התמלאתי בסיפוק. כשהרכבת נסעה, זרקתי מבט אחרון על הצג שהופיע מאחוריה, וקראתי בהתרגשות את הכתוב בו: "נסיעה ישירה: התחנה הבאה יוקנעם עילית צפון".
לרומא הוא כבר לא יגיע היום, אבל יוקנעם עילית גם מקום יפה.
נערך לאחרונה ב:
)
Reactions: goaty, אמונה בהשם, עיצוב שנוסק גבוה ועוד 12 משתמשים15 //