הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בעז"ה
ביקורת ספרות לומדת:
הספר "שניה לפני האור" מאת רותי קפלר
מאת רחל העכט sipur8rachel.gmail
שניה לפני
תמיד ידעתי שלספר טוב יש כוח מרפא לנפש, אך רק בתחילת שבוע שעבר, בעוד אני מתמרמרת מחום, צמרמורות ושיעולים בלתי פוסקים, גיליתי שהוא עשוי לרפא גם את הגוף. קריאה (שנייה) בספרה של רותי קפלר, "שניה לפני האור", השכיחה ממני את הכאב, את העייפות ואת הבלאגן האינסופי שמחכה לי בסלון - מעשה ידיהם של הקטנים - וגרמה לי לשקוע שוב בסיפור אנושי, רגיש ומיוחד במינו.
כשסיימתי את הקריאה, קרו שני דברים מפתיעים: האחד, הרגשתי ברוך השם הרבה יותר טוב; והשני - ידעתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. לא ביקורת שמטרתה רק להמליץ, שכן הוא כבר לא חדש ואינו זקוק להמלצות, אלא ביקורת שנועדה ללמידה. ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהספר הזה- הן מהתוכן והן מהכתיבה.
האור
אחותה הקטנה של נחמי, חיה, מתלבטת האם להינשא לבחור עילוי ממיר. הדילמה מעוררת בנחמי זיכרונות ישנים כאשת אברך צעירה, שניסתה לתת את כל מה שיש לה—עד שגילתה שכמעט לא נותר דבר. גדליה, אחיה הגדול של נחמי, מבקר במערכת עיתון, יוצא למסע בלתי מתוכנן שבו נבחנים כמה מכללי חייו הבלתי מעורערים. בדרך להצלחת הניתוח של מירי, ביתו בת האחת עשרה, הוא מוצא את עצמו נעזר דווקא בדודי, אחיו הקטן, שבחר בדרך אחרת. כל אחד מהם מגלה בדרכו שלו כי במורכבות האנושיות, בשונה מנוסחאות פיזיקליות, לא מספיק רק להניח משתנים במשוואה- אלא יש צורך בבחירה. בעבודה. בתהליך.
אני חושב משמע אני קיים
אחד ההבדלים הבולטים בין הספרות החרדית לזו הכללית הוא הנפח שתופסים המחשבות והדיאלוגים בסיפור. בעוד שבספרות הכללית הנטייה היא לצמצם דיאלוגים למינימום ההכרחי, בספרות החרדית כלל לא נדיר למצוא ספר שבו לפחות שמונים אחוז מהטקסט מוקדש לשיחות, מחשבות ופלאשבקים. גם ב"שניה לפני האור" חלק משמעותי מוקדש לדיאלוגים ולהגיגים פנימיים, מה שמעלה שאלה מקצועית חשובה: איך שומרים על קצב עלילתי לצד ריבוי דיאלוגים?
"זה היפותטי," עונה רותי, מביטה דרכה. "משום כך, איננו ממקדים את אוסף האפשרויות. ואני אומרת: כל טוב".
"זה לא היפוטתי", חיה מתעקשת. "זו הצעה קיימת. הם מוכנים לתת לי את המפתחות עכשיו."
התשובה הראשונה טכנית, אך חיונית: קפלר מגוונת באופני הצגת הדיאלוגים ובתפאורה שסביבם. דיאלוגים מפתיעים עם שכנה אקסצנטרית, שיחות המשולבות בנקודת מבט של דמות שלישית, ועימותים טעונים החושפים מידע על העבר—כל אלו שומרים על עניין ומקנים לדיאלוגים נופך טבעי ודינמי.
ספירלה לוגריתמית
הדרך השנייה לשמור על מתח עלילתי, על אף נפח הדיאלוגים, היא התפתחות. העלילה בנויה כספירלה העולה מעלה. שוב ושוב אנחנו נתקלים באותן דילמות, אך בכל פעם ממקום גבוה יותר. בתחילה, הכלה הצעירה נחרדת מהמחשבה על מגורים ביישוב קטן, אך משכנעת את עצמה שעליה לוותר. בפעם השנייה היא כבר מתחילה להטיל ספק בטוטאליות של הוויתור, ובפעם השלישית היא מבינה שהיא בתהליך, אך מאפשרת לעצמה את הזמן לשהות בו.
בליל פטיש השניצלים הייתה הקריסה הגדולה. חמש ועוד חמש דקות היא משכה. עוד חמש דקות אני יכולה, היא שכנעה את עצמה.
אבל היא לא יכלה.
וזה, אולי, הקסם הגדול ביותר בספרה של קפלר: התהליך. אנו חווים הזדהות עם כל אחת מדמויותה, לא ממקום מתנשא אלא ממקום אנושי וכנה, ומאמינים בתהליך העדין שהן עוברות.
סוף טוב, הכל טוב
אבל לא רק התהליכים הם שראויים לציון כאן כי אם גם האופן בו הם מסתיימים- סגירות המעגל מצוינות, המביאות כל דמות אל הסוף הנכון והמדויק לה ביותר.
"אני רוצה שבעלי ידבר איתו. והוא עכשיו לומד." גאווה גדולה במילותיה. וחיוך אמיתי, שאין בו שטפונות, על פניה. הרי הכל יהיה טוב בסוף, היא יודעת. רק קצת סבלנות. והשמש תזרח.
אז איך, באמת, סוגרים מעגל בצורה נכונה?
בדיוק כמו בחיים האמיתיים, צורך נובע מחוסר. מה שחסר לדמות- חסר באמת, לא מה שלדעתה חסר לה- הוא בדיוק מה שעלינו להעניק לה בבחירה סופית ומודעת, בחירה שמגיעה לאחר התהליך שעברה. הצורך של נחמי היה הזדהות פנימית עם בחירותיה; של גדליה התגמשות, ושל אימו של דודי- קבלת בנה ללא תנאי. לכולם דאגה קפלר בסוף לבחירה סופית מודעת, שתדייק ותביע את הדרך אותה הם עברו במהלך הספר.
"אין לי כח לאכזבה שלך, אמא." הוא אומר. משפיל מבט.
ומה עם דמות שלא קיבלה השלמת מעגל ברורה וחד משמעית? דודי, כך נראה, מסיים עם לא מעט תהיות על המשך דרכו. אלא שבתהליך של דודי, אחד מהקונפליקטים מולם ניצב במהלך הסיפור היה הצורך להתמודד עם ההשלכות לבחירותיו, וזוהי גם סגירת המעגל שלו: הוא נתקל בשאלות מהן הוא כבר לא יכול לחמוק, ויהיה עליו להתמודד עימן. זהו אומנם סוף פתוח, אך מבחינתנו הקוראים הוא מהווה השלמה טובה מאד לדמות. אגב, סופים פתוחים שכאלו, המותירים את הדמות למול השלכות בחירותיהם, אופייניים לעלילות התפכחות.
"היה צריך שכל הדברים הנכונים יסומנו בתווית זורחת: 'אני דבר נכון'", לוחשת נחמי. "זה לא הוגן פה, מה שקורה."
בהבנת המושג "סגירת מעגל", והעובדה שהוא יכול להתרחש גם בסוף פתוח או בסוף "רע", טמון מפתח יקר ערך עבור הכותבים: אין דבר כזה סוף "רע" או סוף "טוב" עבור דמות, מבחינה עלילתית. סוף רע באמת הוא סוף שאינו מביא להשלמת המעגל של הדמות, וסוף טוב הוא זה שכן מביא אותה לשם. מוות, למשל, יכול להיות סוף רע מאד עבור דמות שהייתה מלאת קונפליקטים פנימיים והמוות פשוט קטע אותם בסתמיות; אבל הוא סוף טוב עבור דמות שהקונפליקט הפנימי שלה יושלם כאשר תבוא לכדי אקט נעלה של מסירות למען הזולת או למען רעיון גדול יותר.
חוקי קפלר
האטום החדש שנוצר הוא קל יותר מהשניים הקודמים. חלקיק אחד של חומר נעלם, הופך לאנרגיה אדירה. היא קוראת, מתרגשת. ידעה זאת לבד. כששניים הופכים לאחד, צריך לוותר על קצת חומר.
ונסיים בקצפת: עבורי, חובבת מדעים מושבעת, היו האנקדוטות מעולם הפיזיקה והכימיה מנה נדירה של תענוג בנגיסות קטנות. אבל האופן שבו הגישה קפלר את המידע היה כל כך נגיש, מרתק, ובעיקר משולב היטב עד לפרטים הקטנים עם העלילה - שאני מאמינה שהייתה זו חוויה מהנה גם עבור אלו שלהם זו הפעם הראשונה להיחשף למושגים. אפשר לומר שהתובנות הפיזיקליות מובאות בספר בדיוק באותו אופן בו מוגשות גם התובנות האנושיות, המורכבות והרגישות למדיי: ללא שמץ של תחושת "שיעור", ובאופן חכם ועדין.
ו… שניה אחרי
ספר טוב הוא אכן מרפא, אבל מסתבר שהוא גם מהווה הזדמנות מצוינת ללמידה. שניה לפני האור הוא דוגמא קלאסית, בעיניי, לשילוב של תוכן מיוחד במינו עם כתיבה מעולה, ואני שמחה שזכיתי לקרוא אותו. אני יותר ממזמינה גם אתכם לחשוב- אילו ספרים השפיעו על הכתיבה שלכם? אילו תובנות לקחתם מהם? כל ספר טוב מסוגל להפוך לבית ספר קטן לכתיבה, וכל ספר מעורר מחשבה יכול להוות גם מדריך לשיפור הסיפור שלכם. בהצלחה רבה!
ביקורת ספרות לומדת:
הספר "שניה לפני האור" מאת רותי קפלר
מאת רחל העכט sipur8rachel.gmail
שניה לפני
תמיד ידעתי שלספר טוב יש כוח מרפא לנפש, אך רק בתחילת שבוע שעבר, בעוד אני מתמרמרת מחום, צמרמורות ושיעולים בלתי פוסקים, גיליתי שהוא עשוי לרפא גם את הגוף. קריאה (שנייה) בספרה של רותי קפלר, "שניה לפני האור", השכיחה ממני את הכאב, את העייפות ואת הבלאגן האינסופי שמחכה לי בסלון - מעשה ידיהם של הקטנים - וגרמה לי לשקוע שוב בסיפור אנושי, רגיש ומיוחד במינו.
כשסיימתי את הקריאה, קרו שני דברים מפתיעים: האחד, הרגשתי ברוך השם הרבה יותר טוב; והשני - ידעתי שאני רוצה לכתוב ביקורת על הספר הזה. לא ביקורת שמטרתה רק להמליץ, שכן הוא כבר לא חדש ואינו זקוק להמלצות, אלא ביקורת שנועדה ללמידה. ויש כל כך הרבה מה ללמוד מהספר הזה- הן מהתוכן והן מהכתיבה.
האור
אחותה הקטנה של נחמי, חיה, מתלבטת האם להינשא לבחור עילוי ממיר. הדילמה מעוררת בנחמי זיכרונות ישנים כאשת אברך צעירה, שניסתה לתת את כל מה שיש לה—עד שגילתה שכמעט לא נותר דבר. גדליה, אחיה הגדול של נחמי, מבקר במערכת עיתון, יוצא למסע בלתי מתוכנן שבו נבחנים כמה מכללי חייו הבלתי מעורערים. בדרך להצלחת הניתוח של מירי, ביתו בת האחת עשרה, הוא מוצא את עצמו נעזר דווקא בדודי, אחיו הקטן, שבחר בדרך אחרת. כל אחד מהם מגלה בדרכו שלו כי במורכבות האנושיות, בשונה מנוסחאות פיזיקליות, לא מספיק רק להניח משתנים במשוואה- אלא יש צורך בבחירה. בעבודה. בתהליך.
אני חושב משמע אני קיים
אחד ההבדלים הבולטים בין הספרות החרדית לזו הכללית הוא הנפח שתופסים המחשבות והדיאלוגים בסיפור. בעוד שבספרות הכללית הנטייה היא לצמצם דיאלוגים למינימום ההכרחי, בספרות החרדית כלל לא נדיר למצוא ספר שבו לפחות שמונים אחוז מהטקסט מוקדש לשיחות, מחשבות ופלאשבקים. גם ב"שניה לפני האור" חלק משמעותי מוקדש לדיאלוגים ולהגיגים פנימיים, מה שמעלה שאלה מקצועית חשובה: איך שומרים על קצב עלילתי לצד ריבוי דיאלוגים?
"זה היפותטי," עונה רותי, מביטה דרכה. "משום כך, איננו ממקדים את אוסף האפשרויות. ואני אומרת: כל טוב".
"זה לא היפוטתי", חיה מתעקשת. "זו הצעה קיימת. הם מוכנים לתת לי את המפתחות עכשיו."
התשובה הראשונה טכנית, אך חיונית: קפלר מגוונת באופני הצגת הדיאלוגים ובתפאורה שסביבם. דיאלוגים מפתיעים עם שכנה אקסצנטרית, שיחות המשולבות בנקודת מבט של דמות שלישית, ועימותים טעונים החושפים מידע על העבר—כל אלו שומרים על עניין ומקנים לדיאלוגים נופך טבעי ודינמי.
ספירלה לוגריתמית
הדרך השנייה לשמור על מתח עלילתי, על אף נפח הדיאלוגים, היא התפתחות. העלילה בנויה כספירלה העולה מעלה. שוב ושוב אנחנו נתקלים באותן דילמות, אך בכל פעם ממקום גבוה יותר. בתחילה, הכלה הצעירה נחרדת מהמחשבה על מגורים ביישוב קטן, אך משכנעת את עצמה שעליה לוותר. בפעם השנייה היא כבר מתחילה להטיל ספק בטוטאליות של הוויתור, ובפעם השלישית היא מבינה שהיא בתהליך, אך מאפשרת לעצמה את הזמן לשהות בו.
בליל פטיש השניצלים הייתה הקריסה הגדולה. חמש ועוד חמש דקות היא משכה. עוד חמש דקות אני יכולה, היא שכנעה את עצמה.
אבל היא לא יכלה.
וזה, אולי, הקסם הגדול ביותר בספרה של קפלר: התהליך. אנו חווים הזדהות עם כל אחת מדמויותה, לא ממקום מתנשא אלא ממקום אנושי וכנה, ומאמינים בתהליך העדין שהן עוברות.
סוף טוב, הכל טוב
אבל לא רק התהליכים הם שראויים לציון כאן כי אם גם האופן בו הם מסתיימים- סגירות המעגל מצוינות, המביאות כל דמות אל הסוף הנכון והמדויק לה ביותר.
"אני רוצה שבעלי ידבר איתו. והוא עכשיו לומד." גאווה גדולה במילותיה. וחיוך אמיתי, שאין בו שטפונות, על פניה. הרי הכל יהיה טוב בסוף, היא יודעת. רק קצת סבלנות. והשמש תזרח.
אז איך, באמת, סוגרים מעגל בצורה נכונה?
בדיוק כמו בחיים האמיתיים, צורך נובע מחוסר. מה שחסר לדמות- חסר באמת, לא מה שלדעתה חסר לה- הוא בדיוק מה שעלינו להעניק לה בבחירה סופית ומודעת, בחירה שמגיעה לאחר התהליך שעברה. הצורך של נחמי היה הזדהות פנימית עם בחירותיה; של גדליה התגמשות, ושל אימו של דודי- קבלת בנה ללא תנאי. לכולם דאגה קפלר בסוף לבחירה סופית מודעת, שתדייק ותביע את הדרך אותה הם עברו במהלך הספר.
"אין לי כח לאכזבה שלך, אמא." הוא אומר. משפיל מבט.
ומה עם דמות שלא קיבלה השלמת מעגל ברורה וחד משמעית? דודי, כך נראה, מסיים עם לא מעט תהיות על המשך דרכו. אלא שבתהליך של דודי, אחד מהקונפליקטים מולם ניצב במהלך הסיפור היה הצורך להתמודד עם ההשלכות לבחירותיו, וזוהי גם סגירת המעגל שלו: הוא נתקל בשאלות מהן הוא כבר לא יכול לחמוק, ויהיה עליו להתמודד עימן. זהו אומנם סוף פתוח, אך מבחינתנו הקוראים הוא מהווה השלמה טובה מאד לדמות. אגב, סופים פתוחים שכאלו, המותירים את הדמות למול השלכות בחירותיהם, אופייניים לעלילות התפכחות.
"היה צריך שכל הדברים הנכונים יסומנו בתווית זורחת: 'אני דבר נכון'", לוחשת נחמי. "זה לא הוגן פה, מה שקורה."
בהבנת המושג "סגירת מעגל", והעובדה שהוא יכול להתרחש גם בסוף פתוח או בסוף "רע", טמון מפתח יקר ערך עבור הכותבים: אין דבר כזה סוף "רע" או סוף "טוב" עבור דמות, מבחינה עלילתית. סוף רע באמת הוא סוף שאינו מביא להשלמת המעגל של הדמות, וסוף טוב הוא זה שכן מביא אותה לשם. מוות, למשל, יכול להיות סוף רע מאד עבור דמות שהייתה מלאת קונפליקטים פנימיים והמוות פשוט קטע אותם בסתמיות; אבל הוא סוף טוב עבור דמות שהקונפליקט הפנימי שלה יושלם כאשר תבוא לכדי אקט נעלה של מסירות למען הזולת או למען רעיון גדול יותר.
חוקי קפלר
האטום החדש שנוצר הוא קל יותר מהשניים הקודמים. חלקיק אחד של חומר נעלם, הופך לאנרגיה אדירה. היא קוראת, מתרגשת. ידעה זאת לבד. כששניים הופכים לאחד, צריך לוותר על קצת חומר.
ונסיים בקצפת: עבורי, חובבת מדעים מושבעת, היו האנקדוטות מעולם הפיזיקה והכימיה מנה נדירה של תענוג בנגיסות קטנות. אבל האופן שבו הגישה קפלר את המידע היה כל כך נגיש, מרתק, ובעיקר משולב היטב עד לפרטים הקטנים עם העלילה - שאני מאמינה שהייתה זו חוויה מהנה גם עבור אלו שלהם זו הפעם הראשונה להיחשף למושגים. אפשר לומר שהתובנות הפיזיקליות מובאות בספר בדיוק באותו אופן בו מוגשות גם התובנות האנושיות, המורכבות והרגישות למדיי: ללא שמץ של תחושת "שיעור", ובאופן חכם ועדין.
ו… שניה אחרי
ספר טוב הוא אכן מרפא, אבל מסתבר שהוא גם מהווה הזדמנות מצוינת ללמידה. שניה לפני האור הוא דוגמא קלאסית, בעיניי, לשילוב של תוכן מיוחד במינו עם כתיבה מעולה, ואני שמחה שזכיתי לקרוא אותו. אני יותר ממזמינה גם אתכם לחשוב- אילו ספרים השפיעו על הכתיבה שלכם? אילו תובנות לקחתם מהם? כל ספר טוב מסוגל להפוך לבית ספר קטן לכתיבה, וכל ספר מעורר מחשבה יכול להוות גם מדריך לשיפור הסיפור שלכם. בהצלחה רבה!
Reactions: אלמוג טלולקר, ערך רב, השקעות R הון ועוד 11 משתמשים14 //