לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה
רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.
כי
לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.
ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.
על מה הסיפור הזה באמת?
במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.
אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.
ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר –
אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.
שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא
הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו
- שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
- מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
- יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר
הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.
אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:
סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.
המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.
אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.
שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית:
"את נחיתית."
וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.
ומה קורה אז?
במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".
וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.
הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי
אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.
כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?
אז למה זה קרה ?
התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו
הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא
גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה
היא תוצר של האפליה.
האם זו הדמות הנכונה?
ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.
אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.
מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?
מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?
מה היה קורה? הספר לא היה קורה.
כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".
בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."
כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.
אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."
אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.
ובכל זאת – קרדיט מגיע
ולמרות כל האמור,
לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.
נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.
הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.
ולסיום - זום אאוט
מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה
גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:
חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.
זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.
למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.
למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.
למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.
למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
הנושאים החמים
