פוליטי משפט נתניהו

עמית סגל:

משפט נתניהו: השופטים תומכים בעמדת התביעה - ודוחים את טענת ההגנה לפיה נתניהו לא היה מודע לחלק מ-315 האייטמים (פריטי הסיקור) בכתב האישום

המשמעות של ההחלטה - יימשך המסע האיטי עקב בצד אגודל סעיף סעיף מתוך ה-315. עד עתה - 40 פריטים בכשש שבע ישיבות. חשבו לבד.
 
1736425357665.png
 
׳ווינט׳: רה״מ נתניהו מבקש משופטיו להעיד שבוע הבא יום אחד בלבד. הפרקליטות מתנגדת.

רשת ב׳: הסיבה לבקשה של רה״מ נתניהו להעיד יום בשבוע - מסתבר שנתניהו סבל מזיהום אחרי הניתוח שעבר, ורופאיו המליצו לו להימנע מפעילות רצופה מעל שלוש שעות ללא מנוחה בשבוע הקרוב וכן להימנע מנסיעות ארוכות.
 
נתניהו לשופטים - עברתי ניתוח לפני קצת פחות מחודש. במקרה שלי ההחלמה הזו לא נעשתה בדיוק לפי הצפי והרצון של הרופאים,


משום שאני נדרש כרהמ לעסוק בנושאים בכנסת שעות, אחרי שיצאתי מהניתוח. ואחר כך לשיטפון אין מילה אחרת של צרכים - שקשורים גם בשחרור החטופים וגם בדברים שקרו בלבנון. כלומר אותה מנוחה - הדבר הזה לא התקיים. אני בתהליך החלמה. אני עדיין לא החלמתי.
ועל כן ביקשתי באמצעות עורכי הדין שלי התחשבות. גם במצב הרפואי בו אני נתון וגם במצב שלי כרהמ שעוסק בעניינים שאינם מומצאים לא איזה יצירה ולא ספין - דברים שנוגעים בדיני נפשות וגם בבטחון הלאומי שלנו בלי הפרזה והגזמה.
מאוד הצטערתי על ההחלטה של כבודכם. אני מבקש התחשבות זו שהיתה ניתנת לכל אדם. אגיד לכם כיצד אני מרגיש בסוף היום.
 
רה"מ נתניהו בעדותו, על ניר חפץ: "חפץ לא היה איש אמוני, לא הייתי מוכן לפתוח איתו כל דבר. אני בכלל לא פותח הכל, דברים שקשורים לביטחון בלאוו הכי עוברים סינון מאוד מאוד קפדני אצלי. כעסתי עליו כי הוא הקליט אותי והעליל עליי שקרים, אבל אני מבין היום את הנסיבות - הוא נאלץ לספק את חוקריו".
 
ברגע האחרון עדותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו שהייתה אמורה להתקיים היום (שלישי) בין השעות 09:00-14:00 בוטלה. בית המשפט עדכן כי הסיבה לכך הינה מחלה של אחד השופטים.

ואני חשבתי שמצב רפואי זה לא מספיק חשוב כדי לבטל יום דיונים
 
לפני כמה חודשים קם ויכוח נוקב על מספר הדיונים השבועיים שבהם יעיד נתניהו. ראש הממשלה רצה 2, השופטים קבעו: 3.

בפועל: מאז לא היה שבוע אחד עם שלושה דיונים

(עמית סגל)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת משפט של עוול
ב"ה

בהיעדרה: החל "שימוע" להדחת היועצת המשפטית לממשלה.
השר שיקלי מציג בדיון מסמך בן 84 סעיפים, המסכם מאות עמודי טענות שהכין השר לוין.
אך בתוך ההר הזה של טיעונים, מעל לכול עולה שאלה עקרונית אחת:
האם מערכת בלתי נבחרת יכולה להכתיב מדיניות, ולחסום באופן עקבי ממשלה נבחרת, ועדיין להיקרא "שומרת הדמוקרטיה"?

גם אם אינכם מתמטיקאים, גם אם תורת המשפטים רחוקה מכם, ואפילו אם מעולם לא נחשפתם לעקרונות של מדע המערכות, במבט קצר, תוכלו לזהות את האבסורד.
הוא איננו נסתר, ואיננו מורכב להבנה. הוא פשוט, כמו נוסחה שדורשת תיקון.

לא מדובר כאן בשיקולים פוליטיים זרים, לא בהטיה מפלגתית, ולא בשחיתות סמויה,
אלא בכשל מובנה, מדויק, צפוי מראש, ממש כפי שחוק פיזיקלי חוזר על עצמו במעבדה.
מערכת דמוקרטית שנראית פתוחה אך חסומה מבפנים,
ממשלה שנבחרת, אך אינה מסוגלת לשלוט,
ורשות בלתי נבחרת, שקובעת את חוקי המשחק מבלי להיות נתונה לו.

זה לא טיעון פוליטי.
זה מודל. זה מבנה. זו נוסחה.
וזה, מה שצריך לתקן.

טיעון מתמטי־רעיוני:

תהי M ממשלה נבחרת על־ידי הציבור.
תהי J מערכת משפטית בעלת סמכויות עצמאיות.
נניח ש־M מעוניינת ליישם מדיניות כלשהי P, אך נחסמת על־ידי J עקב שיקולים אידיאולוגיים עקביים.
אם מתקיים:


אם מתקיים:

  J(P) = Rejected     לכל P ∈ Agenda of M

ובו בזמן:

  J ∉ Elected Bodies

אזי מתקיים:

  ∃ פוליטיזציה דו־צדדית ∧ כשל ריבוני דמוקרטי

ומה שהיה להוכיח:

❝ כאשר הגוף הבלתי נבחר מונע באופן עקבי את מימוש מדיניות הגוף הנבחר, תוך שימוש בשיקולים אידיאולוגיים, נוצר מצב של פוליטיזציה משני הצדדים, אך רק צד אחד כבול. ❞

ניסוח מילולי של הטיעון:

נניח שיש ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי על־ידי הציבור, והיא מבקשת לקדם מדיניות מסוימת, כלכלה, ביטחון, חברה, דת או משפט.

אבל שוב ושוב, כל מה שהיא מנסה לקדם נחסם על־ידי מערכת משפטית עצמאית, שמחזיקה באידיאולוגיה שונה ושפועלת באופן עקבי לסכל את תוכניות הממשלה.

באותו הזמן, אותה מערכת משפטית לא נבחרה על־ידי הציבור, אין לה אחריות דמוקרטית, אבל יש לה כוח מעשי לקבוע מה יתבצע ומה לא.

במצב כזה, יש:
  • פוליטיזציה גם בצד המשפטי (ולא רק בצד הממשלתי),
  • ובעיקר, כשל דמוקרטי עמוק:
    כי יש שלטון, אבל אין אפשרות אמיתית להחליף את הכיוון האידיאולוגי שלו דרך בחירות.
ומה שהיה להוכיח:

❝ כאשר רק צד אחד מחויב לתוצאות הבחירות, והצד השני שומר על שליטה מעשית מבלי להיבחר – זו לא רק פוליטיזציה, זו פגיעה ממשית בריבונות העם. ❞

ניסוח על פי תורת המשחקים

הגדרות:

  • G: Governmentהממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות
  • J: Judiciary מערכת משפטית עצמאית (יועמ"שית, בג"ץ, פרקליטות)
  • מטרת G: לקדם מדיניות ציבורית על־פי המנדט שקיבלה
  • מטרת J: לשמר את מסגרת שלטון החוק לפי פרשנותה, תוך שמירה על סטטוס־קוו מוסדי ואידיאולוגי
מהלך המשחק:
  • G מגישה יוזמה ממשלתית P
  • J מעריכה את P דרך פריזמה משפטית־ערכית
אם מתקיים:

 J(P) = Blocked     לכל P ∈ Agenda of G

ובמקביל:

 J ∉ Elected

אז:
  • G אינו מצליח לבצע את יעדיו
  • J משמר שליטה מעשית
  • נוצר שיווי משקל אסימטרי שבו צד אחד מחויב לרצון הציבור, והאחר פועל באופן עצמאי
מבנה אסטרטגי:

זהו משחק אסטרטגי עם:
  • שליטה פרוצדורלית ל־J (כוח משפטי לקבוע מה מותר)
  • אחריות פוליטית בלעדית ל־G (ביקורת ציבורית על ביצוע)
תוצאת המשחק:
  • הממשלה מוחלשת למרות שנבחרה
  • הרשות השופטת שומרת על יציבות מוסדית גם כשהיא פוסלת את רצון הבוחר
  • המשחק אינו מאפשר החלפת אידיאולוגיה שלטונית דרך בחירות

ומה שהיה להוכיח:

❝ כאשר השחקן הלא נבחר קובע את גבולות הפעולה של השחקן הנבחר באופן עקבי, נוצר משחק שבו לא ניתן להחליף את הכיוון האידיאולוגי לא דרך תמריצים, לא דרך בחירות, ולא דרך כלים דמוקרטיים. ❞


📘 תאוריה מערכתית קצרה:

"כשל הריבונות במערכת סגורה"

הגדרה:


מערכת שלטונית דמוקרטית שבה קיימת רשות נבחרת (הממשלה) ורשות בלתי נבחרת (מערכת משפטית), מתפקדת כ־מערכת מרובת־מרכיבים עם פיקוח הדדי. אולם כאשר אחת מהן פועלת כמרכיב סגור, מתהווה כשל מערכתי.

עקרונות התאוריה:

1. מערכת שלטונית היא מערכת פתוחה.

היא מקבלת קלט מהציבור (בחירות), וממירה אותו לפלט של מדיניות.

2. כאשר מרכיב מסוים במערכת (למשל, מערכת משפטית) פועל כמרכיב סגור כלומר,
  • אינו משתנה בהתאם לקלט,
  • אינו ניתן להחלפה,
  • מפרש בעצמו את כללי פעולתו,
    הוא שובר את עקרון ההיזון החוזר (Feedback) שהוא תנאי לקיומה של מערכת פתוחה בריאה.
3. אם הקלט (רצון הציבור) נשאר קבוע, אבל הפלט (מדיניות) נשלט על־ידי גוף שלא משתנה,
נוצרת הפרדה בין שליטה לאחריות,
הגוף השולט (המערכת המשפטית) אינו נושא באחריות ציבורית,
והגוף האחראי (הממשלה) אינו שולט.

4. מצב זה יוצר תוצאה מערכתית קבועה (Output lock):
המערכת חוזרת תמיד לאותו מצב אידיאולוגי,
בלי קשר לתוצאה הפוליטית.
זהו סימן למערכת תקועה, או בלשון מדעית:

מערכת סגורה עם לולאת בקרה עצמית שאינה מגיבה לשינויים חיצוניים.

5. מערכת כזו נראית דמוקרטית כלפי חוץ, אך אינה פועלת דמוקרטית מבפנים.

זהו מה שמכונה במדעי המערכות:

"False Open System" מערכת שנראית פתוחה אך שומרת על יציבות פנימית נוקשה.

מסקנה (מה שהיה להוכיח):

❝ במצב שבו מרכיב אחד במערכת הדמוקרטית מתפקד כמערכת סגורה שאינה כפופה להיזון חוזר מהציבור, נשללת למעשה יכולת השינוי, גם אם המבנה הפורמלי נותר דמוקרטי. ❞

זהו כשל מערכתי, לא פולמוס פוליטי.

לסיכום:

הטיעון לפוליטיזציה הפך לנשק קבוע,
הוא מונף בכל פעם שמועלה ניסיון לתקן, גם כשהתיקון דמוקרטי לגמרי, גם כשהוא מתבקש.
אבל האבסורד הגדול הוא שהאשמה עצמה,
אמורה להיות מופנית דווקא כלפי המאשימים.

כי מי שחוסם כל שינוי בשם טוהר מקצועי,
מי שמפחד מכל נגיעה במבנה כאילו זו חבלה,
הוא עצמו משתמש במה שהוא פוגע, כדי להמשיך לפגוע.

וכך, בשם המאבק בפוליטיזציה,
מתבצעת פוליטיזציה עמוקה, קבועה, בלתי ניתנת להחלפה.

השימוע שנערך בהיעדרה של שומרת הסף לא הותיר סימן שאלה, אלא סימן קריאה.
כי כשאין אפילו נכונות לשמוע,
ברור שאין עם מי לדבר.

וזה, בסופו של דבר,
מה שהיה צריך לומר.

* זוהי הייתה תרומתי הצנועה למשפט צדק.
שיתוף - לביקורת חזית כפולה
ב"ה

חזית ביטחונית, וחזית משפטית

(לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

יש לי שאלות קשות.
אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

ואולי חשוב מכול,
למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

יש נקודה שצריך לומר ביושר:
הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

והנה העובדות.
בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

1. מהן החשדות נגד נתניהו?

על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
  • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
  • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
  • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?

  • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
  • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
  • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?

  • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
  • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה

  • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
  • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?

  • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
  • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

מסקנה ואינטרפרטציה

המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
  • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
  • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
  • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
זה שיבוש צדק.

המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

הבה נשווה.

לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

עכשיו נשאל ברצינות:
מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
אחריות לשלום אזרחי ישראל.
ניהול קואליציה סבוכה.
מאבק בזירה הבינלאומית.
מערכה אסטרטגית מול איראן.
קידום הסכמי אזוריים.
איחוי השסע החברתי.

אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.
ב"ה

טראמפ הקדים אותי.
לא שאני מתחרה עם נשיא ארצות הברית,
אבל את מה שהוא אמר, את האמת הפשוטה,
היינו צריכים לומר כבר מזמן.
ולא, לא היינו צריכים להמתין כל כך הרבה,
עד שמישהו, מישהו חשוב, יעמוד בגלוי לצידו של בנימין נתניהו.

זה זועק לשמיים.
נתניהו, האיש שמנהל מלחמה על עצם קיומנו,
סופג מתקפות חוזרות מגורמים בשמאל ובמערכת המשפט,
שכבר מזמן הפכו לדבר אחד.

זה לא יאומן.
בעיצומו של מאבק הרה גורל,
כשהוא מקבל החלטות של חיים ומוות,
ממשיכים לעסוק בחשדות מגוחכים,
בקטנות שבקטנות,
כאילו מדובר בעניין ציבורי מהותי.

קוראים לזה צדק.
אבל זו לא צדק, זו השפלה, זו כפיות טובה, זו חוצפה.
אין פרופורציות.
העם כולו תלוי באוויר,
והם בודקים חשבונית על סיגרים.

רק מערכת עם גב תקציבי עלום,
יכולה להרשות לעצמה להטריל מדינה שלמה,
מדינה שלא תומכת בזה, לא רוצה בזה, לא מאמינה בזה.

ואז קם נשיא אמריקאי.
הוא לא רק מדבר, הוא מבין.
הוא רואה את המודיעין,
הוא יודע מה קורה באמת,
מתקני גרעין פעילים, העשרה לרמות מסוכנות,
כוונות שלא מוסתרות,
והכול מכוון כלפינו.

הוא מבין את גודל הסיכון,
את גודל המשימה,
את הלילות הרבים ללא שינה,
את הלב שדופק בעוצמה,
ובעיקר, את התפילה,
כי המשימה היא כמעט בלתי אפשרית.
נדרשת כאן עוצמה, שנולדת מהמקום הכי עמוק,
לא רק תכנון, לא רק מודיעין, אלא אמונה.

טראמפ כבר אמר את האמת, כי הוא כבר הבין אותה.
האמת שהוא קלט בשביעי באוקטובר,
האמת שעם ישראל סוחב על גבו אלפי שנים.

ויש עדיין מי שלא מבין,
שהאמת הזאת הייתה צריכה להיאמר בקול, מזמן.

ויש עדיין מי ששותק,
או גרוע מזה, עוטף את השקר במילים נאות,
כמו "התערבות בעניינים פנימיים",
או "תנו למערכת המשפט לעשות את עבודתה".

איזו טעות,
איזו בושה,
ששתקנו,
שלא עצרנו את הרדיפה בעצמנו.

כן, הם צעקו "בושה".
אבל הבושה האמיתית היא שלנו — ששתקנו,
שראינו את השקר עטוף בגלימה ונתנו לו לעבור.
שזו בושה אדירה שלנו שלא צעקנו מספיק.
כן, בושה — לא כקריאת גנאי, אלא כהודאה.

אז אולי הגיע הזמן,
להיות קצת טראמפ,
לצעוק פייק ניוז, כשזה באמת שקר,
לצעוק חמס, על כל מי שחומס את האמת,
לחשוף את החמס שמתחפש לצדק,
ולדאוג לעם ישראל בכנות.

כי מי שנלחם באדם הזה,
לא נלחם בו,
אלא נלחם בשליחות שהוא נושא,
בשליחות לשמור על עם ישראל.

וכל אדם יודע עמוק בלב באיזה צד הוא באמת עומד.
זה הרגע לבחור.
תבחרו להיות בצד של האמת, בצד המנצח,
בצד שבוחר בקיום עם ישראל.

ההיסטוריה של עם ישראל מתכנסת לרגע הזה.
זה הזמן לבחור להיות שותף.


והנה כמה אמיתות שאין עליהן ויכוח:

  • מילים יפות לא מצליחות להסתיר שקר, רק לעכב את התגובה אליו.
  • רדיפה בתחפושת של משפט היא עוול בגלימה שחורה.
  • כשאין פרופורציה מלכתחילה, אין גם צדק שיכול לצמוח ממנה.
  • מערכת שלא רואה את התמונה הגדולה, לא צריכה לחרוץ גורלות לאומיים.
  • אמת לא זקוקה למקהלה של פרשנים, היא פשוט נוכחת.
  • צדק אמיתי לא רודף אדם שפועל למען עמו, הוא מגן עליו.
  • אין דבר יותר מסוכן משקר שמתחפש למוסר.
  • כשמתחילים להתבלבל בין טוב לרע, מישהו מרוויח מהבלבול הזה.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה