שיתוף - לביקורת די! כמה עוד אפשר לספוג? (הכינו ממחטות)

  • הוסף לסימניות
  • #1
הדלת נפתחת ונטרקת בסערה שומעים את זה עד לפה,

זה נשמע שהוא עצבני וטעון היום

מזל שאני פה בחדר

אני מרגישה שהוא מתקרב למטבח (רגע איפה אמא?)

אוי הוא נכנס למטבח הוא מוציא עכשיו קיטור על אמא (וואי וואי אלו צעקות הוא עצבני במיוחד היום)

מסכנה אמא מה היא אשמה שהכל מתנקז אליה (לא הכל זה עוד יגיע אלי מניסיון)

בעצם הוא הרבה יותר מסכן, אבל כולם סובלים בגללו,

אוי ווי הוא מתקרב לחדר אני מפפחחחדת (מזל שאני מוסתרת עם השמיכה מתחת למיטה )

הוא נכנס (הוא מתנשם בכבידות) רק שלא ימצא אותי (הפעם הוא נראה הרבה יותר טעון)

חבל שאני לא יכולה לצעוק או לפחות לפנות למישהו ולספר לו על מה שקורה שיעשה משהו בנידון ושהדבר הזה ייפסק

(כן אני יודעת שאנשים לא מבינים מה זאת אומרת אני לא יכולה לספר לאף אחד אבל זוהי המציאות וחבל שכך)

אוי הוא מתחיל לחפש כנראה הוא מחפש אותי האם אני אצליח הפעם להיחלץ ממנו? הלוואי אבל אני לא מאמינה,

הוא מחפש על המיטה לא מוצא הוא הולך לארון (אולי הוא ישקע באיזה קריאת ספר מותחנית, שייתן לי כמה דקות של חסד)
לא הוא סוגר את הארון

אוי לא הוא מתקרב כדי לחפש מתחת למיטה
הוא כבר מרים את השמיכה

אוי הוא רואה אותי (אני כבר יכולה לראות את הלבן (או אדום) של העינים שלו)
הוא מושך אותי בכוח אל מחוץ למחבואי

הוא לוקח אותי ומטיח אותי על המיטה,

ועוד לפני שהוא מצליח להתקרב אלי מתפרץ לו אשד הדמעות, אשר מתחילות ללחלח את הציפה שעלי, וכשהפנים שלו פוגשות אותי אני כבר ספוגה דמעות,
דמעות על עוד יום קשה שהיה לו בחיידר,על עוד יום שהוא הסתבך עם כולם בגלל הקשים שלו,
ושוב אני היא זאת שסופגת את הדמעות,

אבל מה לעשות שלכרית אין פה, כך שאין לי למי לפנות, ואין לי למי לספר,

ומה שנשאר לי זה רק ללטף אותו ב'רכות' שיש בי ולהמשיך לספוג עוד ועוד,

ולקוות שבסוף יהיה לו טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב ..........
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
יאוו פאנץ' חזק!!!
השארת אותי במתח עד הסוף...
רק לא הבנתי את הקטע של ההדגשים.
תודה רבה על הפרגון
ואכן זו הייתה המטרה שלא יקלטו עד הסוף
ולכן (לא רק אבל בעיקר) הדגשתי כל מיני דברים שמרימים גבה
כך שלא ילכו לסוף מיד (ששם שמתי פחות דגשים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
תודה לכל אלו שלייקו,
אבל מאחר ומדובר בשיתוף ראשון שלי,
אני רוצה מאוד לדעת במה להשתפר,
אז אם אפשר להעיר ולהאיר אקבל בשמחה
תודה רבה ושבוע טוב
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני רוצה מאוד לדעת במה להשתפר,
אז אם אפשר להעיר ולהאיר אקבל בשמחה
תודה רבה ושבוע טוב
הקטע יפהפה ונוגע ללב, כאב ניבט היטב מהמילים.
נראה לי שהפיסוק טעון שיפור רציני, כדאי להשקיע בזה.
כך גם כדאי לשפר קצת את ה'ספרותיות', שלא יראה כמו טקסט של סיפור כלשהו, אלא כקטע מקצועי וספרותי ראוי לשמו.
ואחרון - בשביל לסחוט דמעות מהקוראים, אין צורך לציין את מבוקשכם בכותרת, לדעתי זה לא מוסיף הרבה.
הכתיבה מעולה ומסקרנת, ובתור שיתוף ראשון זה הרבה מעבר למצוין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הקטע יפהפה ונוגע ללב, כאב ניבט היטב מהמילים.
תודה רבה על הפרגון
נראה לי שהפיסוק טעון שיפור רציני, כדאי להשקיע בזה.
תודה על ההארה, אני אנסה ליישם בפעמים הבאות,
כך גם כדאי לשפר קצת את ה'ספרותיות', שלא יראה כמו טקסט של סיפור כלשהו, אלא כקטע מקצועי וספרותי ראוי לשמו.
אני מקווה שהבנתי מה הכוונה, ואנסה לכתוב בפעם הבאה כקטע נפרד, ולא כחתוך מאיזשהו סיפור,
ואחרון - בשביל לסחוט דמעות מהקוראים, אין צורך לציין את מבוקשכם בכותרת, לדעתי זה לא מוסיף הרבה.
וואו תודה רבה על הארה זו, זה באמת לא אמור להגיע בכותרת, זה אמור להגיע מהתוכן עצמו,
הכתיבה מעולה ומסקרנת, ובתור שיתוף ראשון זה הרבה מעבר למצוין.
תודה רבה על הפרגון אני אנסה ליישם את ההארות שלך לפעמים הבאות ומקווה שזה יצליח
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הקטע יפהפה ונוגע ללב, כאב ניבט היטב מהמילים.
נראה לי שהפיסוק טעון שיפור רציני, כדאי להשקיע בזה.
כך גם כדאי לשפר קצת את ה'ספרותיות', שלא יראה כמו טקסט של סיפור כלשהו, אלא כקטע מקצועי וספרותי ראוי לשמו.
ואחרון - בשביל לסחוט דמעות מהקוראים, אין צורך לציין את מבוקשכם בכותרת, לדעתי זה לא מוסיף הרבה.
הכתיבה מעולה ומסקרנת, ובתור שיתוף ראשון זה הרבה מעבר למצוין.
מצטרפת, פיסוק נכון ואולי גם לוותר על כל הסוגריים הללו או לפחות על רובם, גם מטרת ההדגשות לא כל כך הובנה
בכל זאת קראתי עד הסוף- כי הכתיבה שלך מאד נוגעת ומחברת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מדהים.
יצירתי.
אני אישית זה היה נראה לי קצת מוגזם. כמובן שווה בשביל הפאנץ בסוף, אבל היה סיכוי לא רע שהייתי עוזב באמצע...
אני לא אוהב את הסיפורים האלה על האבא המכה וכדו', לא חושב שמקומם בפורום ציבורי, אלא בכורסת מטפל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מאד יפה
מותח...רציתי להגיע לסוף להבין יותר..
גם לקח לי זמן להבין אם זה אבא שלה או אח או בעל או...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
מצטרפת, פיסוק נכון
אני אשתדל בעז"ה לפסק נכון, אני עדיין צריך לקלוט את הרעיון. אנסה להשתפר.
תודה רבה בכל מקרה.
ואולי גם לוותר על כל הסוגריים הללו או לפחות על רובם
הסוגריים, זה הדרך שלי לבטא את המחשבות (בעיקר). בלי להוסיף מלל, שלא מוסיף, כמו הוא/אני חשב/תי.
גם מטרת ההדגשות לא כל כך הובנה
נכון. זה היה החלטה (לא טובה), של הרגע האחרון, כדי לטשטש את הפאנץ'.
וכבר העירו לי על זה.
אני אשתדל לפעם הבאה, לא לעשות את זה בלי חשבון.
בכל זאת קראתי עד הסוף- כי הכתיבה שלך מאד נוגעת ומחברת.
וואו.
תודה רבה על המחמאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הסוגריים, זה הדרך שלי לבטא את המחשבות (בעיקר). בלי להוסיף מלל, שלא מוסיף, כמו הוא/אני חשב/תי.
אבל כל הקטע הוא מחשבות לא?
כלומר, אין פה סיפור של עלילה או משהו אלא תמונת מבט סובייקטיבית
ולכן הסוגריים מיותרים
זה גם נותן הרגשה חובבנית וחבל...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
קטע חמוד מאד.
מקורי ויפה לכתוב מנקודת מבטה של הכרית בלי שהקורא קולט את זה עד לסוף הקטע.

אני אשתדל בעז"ה לפסק נכון, אני עדיין צריך לקלוט את הרעיון. אנסה להשתפר.
רוב הקטע לא מפוסק בכלל, וזה קוטע את ההבנה ואת רצף הקריאה.
גם אם בהתחלה הפיסוק לא יהיה ממש נכון ויהיו פסיקים במקום נקודות וכן להפך - עדיין יהיה יותר זורם לקריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הקטע מעולה.
תודה רבה.
משהו לא ברור בצורת הכתיבה שלו. לא עיקבי- בתור צופה מהצד או מאויים.
זה אמור להיות, אירוע, שבסוף יגיע, לזה שכותב/מהרהר.
כך ,שהויא גם צופה מהצד. וגם הולכת, להפוך ל"מאויים". עד שמגיעים ,לפאנץ'.
מקווה שהבנתי.
והובנתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת עולם תיסמון
היי שלום שמחה להיצטרף לפורום הכיפי הזה
אוהבת לקרוא את השיתופים שלכם, הם מהממים אחד אחד!!!
מצרפת כאן משהו קטן שכתתבי לעצמי עדיין לא הוחלט אם זה
סיפור/פרק ראשון/הקדמה/הצצה בהמשך נראה כבר...
מקווה שתאהבו אני ממש אשמח להערות (אפשר גם הערות על הפיסוק נעביר לGPT😎)
הסיפור נכתב בהשראת הספרים של בתיה ענה של עולם חירש/נכה
מקווה מאוד שזה מובן מהסיפור עצמו ולא צריך את ההברה, שמדובר על עולם שכולם בעלי תסמונת דאון


סליחה אחות, סליחה, אני מחכה לראות את התינוק שלי, אמרתי לה בנחרצות שלא התעמעמה, למרות העייפות הרבה שהייתי בה. בכל אופן, אני יולדת.
"היי, שלום לך", אחות נעימת סבר שעל התג שלה כתוב "שלווה" עם לב אדום לידו, התקרבה בזהירות לעבר המיטה שלי.
"אוי יופי", חייכתי בהקלה, "בטח התינוקי אצלה".
"אממ... לא" – היא הגיעה ללא העריסה הפרוותית בצבע תכלת של התינוק שלי. פחד קר התחיל לזחול לי במעלה הגרון.
"הכול בסדר עם התינוק שלי? הוא רגיל, נכון?"
האחות חייכה בחיוך שלא הצלחתי לראות אותו – זה התבלבל לי בין ההסבר של המורה גאולה האגדית לחיוך מרחם, לבין כזה שמח... או אולי בכלל מודאג?




התינוק שלי נולד עם פיגור.
בקושי הצלחתי לעצור את הבכי שלי כדי להסביר לאמא שלי את גודל הטרגדיה!
חסר לו כוריזום!!!!
העיניים של אמא התמלאו בדמעות.
"אוי, תסמונת אפ!" היא נאנחה לעצמה.
"אמא... מוישי ראה אותו!"
ו—ויפחות חנקו את גרוני.
אמא כלאה את הדמעות למעני ושאלה:
"ומה?"
"העיניים שלו... ישרות לגמרי!!!"
הלשון של אמא השתרבבה החוצה יותר מהרגיל בתדהמה.
"אוי ואבוי! ואיך הלשון שלו?"
"הל... הלשון שלו... היא... היא בלועה בתוך הפה! היא לגמרי שקועה. לא רואים אותה בכלל!"
אמא קינחה את אפה ואמרה:
"לא נורא חמדתי, היום יש ניתוחים, בקלות ניתן לסדר את תווי הפנים..."
אבל שתינו ידענו – זו הבעיה הקטנה. החיצוניות.
כי את הבעיה הגדולה – הרבה יותר קשה, עד בלתי אפשרי – לסדר...




(6 שנים אחרי)

"אמא, אני ממש נואשת" – גלגלתי את המילה החדשה על לשוני.
"את מה?" שאלה אמא שלי בחוסר הבנה.
"נואשת, אמא. נואשת – זה אומר שאני ממש ממש לא יודעת מה לעשות".
"מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה, תוך כדי שהיא כיבתה את המיקסר שעירבל במרץ את עוגת הגזר המפורסמת שלה.
"אני לא יודעת מה לעשות עם רפאל. שנה הבאה הוא אמור להתחיל ללכת לחיידר, ואני ומוישי ממש לא יודעים מה לעשות... אם כדאי לשלב אותו בכיתה רגילה, או שכדאי שילך לכיתה מיוחדת, מתואמת לילדים כמוהו – שלא מפותחים רגשית ומתקשים בהבעת רגש.
הסוציאלית אמרה שקוראים לזה כיתת TUCR. אנחנו מתלבטים איפה הוא יוכל להתפתח יותר טוב."




"שלוווום! אני תפארת. איך קוראים לך חמודי?"
"קוראים לו רפאל", אמרתי בקול, אחרי שהילד שלי החמוד עמד בשקט ולא הישיר מבט.

אמא שלי, החכמה, יעצה לי ללכת איתו לאבחון מקצועי לפני שאני אחליט החלטה גורלית כל כך, כמו לאיזה סוג כיתה לשלוח את האוצר שלי.

בהמשך האבחון, תפארת נתנה לרפאל כרית רכה וקטיפתית בצורת לב, ואמרה לו:
"אני מסובבת את שעון החול, ותגיד לי כמה שיותר אנשים שאתה אוהב אותם".

הלב שלי התכווץ בחשש בשעה שרפאל לא הצליח לגמור את האצבעות בידיים שלו.
הוא התחיל ב"אבא ואמא", המשיך ל"נוחי", וגמר ב"רעות".
אחרי רמזים קלים מצידי, אמר גם את סבא וסבתא.

וזהו.
נגמר הזמן.

את כל השכנים הוא לא אמר!
גם את כל החברים הוא לא אמר!
ואפילו את המנקה בבניין שתמיד אומר לו שלום – הוא לא טרח לומר!

אם זה היה נוחי, הרהרתי בהרהור ממש לא אמהי – הוא כבר מזמן היה גומר גם את אצבעות הרגליים שלו...

תפארת המשיכה גם בתרגילי החיוכים והחיבוקים, ועוד דברים רבים, שבסופם חייכה לרפאל בנחמדות ואמרה:
"רפאל חמוד, אתה יודע להעביר קווים בין מספרים?"

בטח רפאל חייך בשמחה. והושיט יד קדימה

זה אחד התחביבים המוזרים האהובים עליו הרהרתי במורת רוח קלה לעצמי

תפארת הביאה לו חוברת ועט, ושלחה אותו מחוץ לחדר.

"תראי", היא אמרה לי באמפתיה,
"זה נכון שהוא לוקה בתסמונת אפ, אבל אני חושבת שהכיוון – בכללי – ממש טוב. אני אכתוב לך המלצה על מרפאה ברגשות, היא ממש אלופה ומתמחה בזה.

אבל בכל זאת", המשיכה בעדינות,
"אני כן חושבת שכדאי לו להתחיל בכיתה מיוחדת עם שילוב בכיתה רגילה, ואני ממש מקווה ששנה הבאה הוא כבר יוכל ללכת לכיתה רגילה לגמרי, כל הזמן."

באותו שנייה פרץ רפאל לחדר.
"אמא, גמרתי את כל החוברת! אפשר עוד אחת?"

אפרופו השוואת...
חשבתי לעצמי – נוחי גם בעוד שנתיים לא היה גומר גם את העמוד הראשון...




רפאל

"אין לי כמעט חברים!
טוב, בעצם כולם חברים שלי – אבל הם כל הזמן שמחים, ואני לא תמיד. רק כששמח לי אני שמח ומחייך.
היום אני לא חייכתי, ואז הגננת הגיעה אליי ושאלה אותי למה אני עצוב.
אבל אני בכלל לא עצוב. מה הקשר? למה הם חושבים שאני עצוב?

אני בכלל עסוק היום בלחשוב.
אני חושב מה המספר שאחרי 999.
כששאלתי את זה את אמא, היא אמרה לי שזה בכלל לא משנה מה המספר,
אבל אם זה חשוב לי מאוד – אז היא תשאל את אבא כשהוא יחזור.

אני לא יודע אם זה נקרא שזה חשוב לי מאוד או לא.
כי מצד אחד – זה לא כזה חשוב, כי עדיין לא ראיתי חוברת שיש בה יותר מ־999 מספרים להעביר בהם קו.
בעצם... אפילו יותר מ־100 לא ראיתי.
אבל אם פתאום אני אקבל חוברת שמעבירים בציור יותר מ־999 – זה כן יהיה לי נורא חשוב.

אוף, התבלבלתי.
ניסיתי להסביר לאמא את הבלאגן שיש לי בראש עם כל ה'חשוב-לא חשוב' שלי,
אבל היא רק חיבקה אותי ואמרה לי:
"אני אוהבת אותך יותר מכל המספרים – אפילו יותר מהמספר שאחרי 999".

שמחתי.
אבל אחרי זה... פתאום כבר לא כל כך.
כי איך היא יכולה לאהוב אותי כמו משהו שהיא לא יודעת מהו?

טוב.
אולי אבא אוהב אותי יותר מ־999,
חשבתי לי בשמחה רגע לפני שנרדמתי.
לחצתי על הבלם עד הרצפה.
ראיתי את החלון של הרכב שלפניי מתקרב במהירות ו... בום.
התנופה שלי נעצרה בבת אחת.
לא קרה כלום
לא קרה כלום

ברוך השם

רק נגענו זה בזה, שתי קופסאות מתכת גדולות. חזקות. מה כבר יכול לקרות.
חלון התנפץ?
נו, אז חלון התנפץ. זכוכית. מה אתה רוצה, שלא יתנפץ? זכוכית. רק זכוכית.
לוקחים מטאטא. מטאטא ויעה ונגמר סיפור.

וזה לא קשור. זה לא קשור אלי. כלומר כמעט לא קשור. זכוכית חה חה, גם אם תקיש עליה בכפית היא תשבר.
שברת פעם כוס? אף פעם לא שברת כוס? ולא קראת לזה תאונה. צחקת קצת ואמרת מזל טוב.

נו.

נו כבר...

למה הוא לא נוסע? אנחנו באמצע הכביש. רד כבר לשוליים ואני אחריך, ונחליף פרטים. כמו שני גברים מכובדים, נחליף פרטים. נלחץ ידיים. נגיד סליחה.
מזל שיש ביטוח, גם לך יש ביטוח?
בטח יש ביטוח, למי אין ביטוח היום. ואתה מבין שזה אתה, נכון. כלומר האשמה.
עצירה פתאומית שכזו... גם אילו שמרתי מרחק לא הייתי יכול...
לא, לא אשמה חלילה. אשמה קראתי לזה? הו לא. מה פתאום. ראיתי בברור את הילד שקפץ לך לכביש, אתה חושב שלא ראיתי שהיית חייב לעצור? לא אשמה. גורם. אתה מבין? אתה הגורם. כלומר בשביל הביטוח.

אתה נחמד אדוני, אם כבר נגזר על בנאדם להתנגש, אז להתנגש עם אדם נחמד חה חה. נחמד כמוך אדוני. טפיחות שכם. פתק עם הכתובת והטלפון. אולי נתראה פעם הא, על כוס קפה. אולי זו התחלה של ידידות מופלאה חה חה.

נו

נוווו

למה אתה לא נוסע כבר לשוליים. למה אתה יושב ברכב כמו גולם? צא כבר ונדבר, נגמור סיפור חת שתיים. באמת, מה כבר קרה, כמה זכוכיות. אתה יודע מה? חצי חצי. כמה עולה שמשה, גרושים. חצי עלי חצי עליך. רק תצא כבר מהאוטו ונדבר סוף סוף, למען השם אי אפשר לנהל ככה עסק...

אני מבין. אתה מתבייש! אני לגמרי מבין, אתה פוחד ממני, אתה חושב שאני איזה בריון כביש עצבני שיתחיל לאיים עליך, לסחוט אותך, למרר לך את החיים.

אין שטות גדולה מזו יקירי, אין.
חה חה, אני?
אני לא יכול לגעת בזבוב, רק תראה אותי לרגע, נדבר שתי מילים ותרגע מיד. אני האחרון שיש לפחוד ממנו.

אתה יודע מה? קח הכל.
זהו. הכל עלי. אני משלם את כל השמשה.
איך אני בשבילך?
ובשביל ההרגשה הטובה, שים לב, בשביל שתרגיש טוב אני יגיד לך שאני אשם.
או קיי? אני הגורם אני האשם, אני לא שמרתי מרחק ונכנסתי בך, קח את הכסף וכל טוב. כמה כבר עולה שמשה...
וגם המטאטא עלי חה חה, מטאטא חדש!

נו

אתה לא יכול לשבת שם לנצח. זה כביש פה. אנחנו חוסמים את התנועה.
טיפהל'ה אומץ, נו. תגייס כוחות נפש וצא.

אתה יודע מה
אני יוצא אליך וגמרנו. טוב לך? אני אעשה את הצעד. אני אשם, אני משלם, אני הוא זה שניגש אליך. אתה תפתח את החלון ואני אכניס לך צ'ק.
וזהו. קלי קלות.
פותח חלון, לוקח, סוגר, ונוסע. סוף טוב הכל טוב.
הנה, עוד רגע. פשוט הרגליים שלי חלשות קצת, אני לא מרגיש טוב היום. הנה אני כבר פותח את הדלת ויוצא, אני צריך לשחרר את החגורה, עוד כמה שניות.
עוד כמה שניות.
אני רק צריך קצת לנוח. שהידיים יתחזקו לי, נבהלתי מהתאונה הזו חה חה, אתה חושב שלא נבהלתי? אני גם בן אדם.
עוד רגע, אני נח שניה ומיד מזיז את הידיים שלי אל החגורה. אוף בדיוק היום. בדיוק היום אני לא מרגיש כל כך טוב.
כמה נשימות עמוקות ואני יוצא אליך. קצת לחוץ פה. והרגליים שלי... כל כך חלשות. מה שקצת בהלה עושה לבנאדם חה חה.
הנה הנה, כבר אני מנסה לשנות תנוחה, רק צריך להצליח לזוז פה, המכוניות הקטנות האלה, אתה יודע. הכל צפוף, והגוף תקוע. ואולי.
אולי עדיף שאתה תצא אלי, אני חושב, כן כך עדיף. אני לא מרגיש כל כך טוב היום.

אני בטוח שאתה מתחיל לקלוט, שאין כאן שום בעיה, לא קרה כלום, כמה זכוכיות וזהו. הנה אתה בוודאי כבר מבין, ועומד לפתוח את הדלת שלך, תפסע אלי בהססנות, ואני אחייך אליך.
כן חיוך גדול, שירגיע אותך בבת אחת.
ואני יגיד סליחה, למרות שאתה צריך לומר את זה לי. לא אכפת לי. שיהיה, אני אשם, אני משלם, קח את הצ'ק ונלחץ ידיים כמו גברים.

נו צא כבר

צא!

יש לי סחרחורת כבר,
אסור לי לחשוב כל כך הרבה, ועוד היום בדיוק כשאני לא מרגיש טוב, סחרחורת וצפצוף באוזניים. חנוק פה כל כך.
כנראה שבכל זאת אצטרך לצאת אליך, לשאוף קצת אויר בחוץ, לחלץ את האברים. אבל הרגליים לא נשמעות לי, חה חה, קטעים. נרדמו לי הרגליים.

הנה אנשים באים, עם אפודים כתומים.
היי, הכל בסדר חברים!
רק כמה זכוכיות חה חה.
תגידו לנהג שם, שאני משלם הכל. הוא יכול לצאת בשקט.
הוא יכול לצאת בשקט.

למה יש לכם מסור?
מטאטא צריך, לא מסור.

אוי הבחילה הזאת. הסחרחורת. הצפצוף. תעזרו לי לצאת מפה. ההגה תקוע לי בתוך ה...
תגידו לו שיבוא לקחת את הצ'ק.
תגידו לו שאני אשם.
אני משלם.
מה כל הסיפור, כמה זכוכיות. כמה זה כבר יכול לעלות?
שיצא כבר
שיצא.

למה הוא לא יוצא?

למה

למה??
אשמח מאוד למשוב מכל הסוגים.

המדף שלי / רות אשוש​



פעם היה לי חבר שרצה לכתוב לי מכתב. אבל לא היה לו עפרונות ועטים, לא היה לו שום בלוק נייר אפילו לא טישו קמוט, אבל הלב שלו היה עמוס וגדוש ומלא ברגשות ובסיפורים והוא כל כך רצה לכתוב לי מכתב. אז הוא הלך לחוף הים לקח ענף עץ וכתב לי על החול את מכתבו, הוא כתב וכתב. כל החוף היה מלא במילים חמות אלי, בסיפורים ובתחושות, אבל אז הגיע גל גדול ושטף הכל.

והחבר שלי נעלם עם הגל.

על המדף ליד מיטתי נשאר לו צדף אחד קטן מלא בגרגירי חול, שהיה היו פעם מילים חמות כתובות.



פעם היה לי חבר שרצה לקנות לי מתנה, מתנה שתביע את שבליבו, מתנה אוהבת, מתנה יקרה, אבל לא היה לו כסף, ואת הפרוטות שהשיג היה צריך בשביל לא לרעוב ללחם, אז הוא לקח את עלי העץ שנשרו וקלע איתם שרשרת יפהפייה. אבל העלים היו שבריריים מידי, והחיבורים חלשים מידי וכשהגיע הרוח היא סחפה אותם איתה.

החבר שלי נעלם עם הרוח.

ועל המדף ליד מיטתי נשאר עלה בודד אחד, חוליה מתוך שרשרת שהיתה פעם רחשי לב ותחושות.



כך אספתי לי חפצים ורגשות. שאיש מלבדי לא יכל להבין. שאיש לא ראה בהם דבר מלבד ערמת גרוטאות.



יום אחד פגשתי חבר, חבר חדש. מצוחצח מעונב, זקוף קומה, מעורר יראה. כולם רצו אחריו וצייתו לכל מילה שלו.

אני נבהלתי מהעוצמה ותפסתי מרחק, הייתי היחיד שראה את עיניו הכבויות הכמהות לחבר אחד אמיתי. בתוך הזיוף השקרי הוא נבלע. נבלע וטבע.

כבר לא שם לב לרגש אמיתי, לא האמין לחברות פשוטה.

ואני מרחוק הסתכלתי, והתחלתי להתקרב.

אבל החבר שלי, נו, בחור עסוק. אי אפשר לשפוט אותו, עסוק מידי. הוא היה מחפש אותי רק כשהיה לו איזה רגע פנוי ולא היה כזה כמעט, כדי לתת לי מעט תשומת לב ויחס אישי, לרומם אותי מ"המקום השפל שלי", מ"המעמד הנמוך שלי".

אבל את שמי הוא לא רצה באמת לזכור.



היו אנשים יותר חשובים ויותר מעניינים שיכלו להביא לו עוד מעט מזומנים ועוד קצת מעמד וכבוד, שהיה צריך להתייחס אליהם, והיה חשוב להתייחס וגם כדאי..

ואני, מה אני יכול לתת?

יום אחד הוא שאל אותי מה אני יכול להועיל לו? מה אני יכול לתת לו? למה אני מתאמץ כל כך להיות בסביבה שלו?

אז עניתי לו את האמת שלי, שאין לי שום דבר לתת.

כלום.

מלבד צדף עם חול ועלה אחד בודד.

החבר החדש שלי, עצם את עיניו.

חשבתי שהוא מרחם עלי.

הוא-מלא בכל טוב הארץ, ואני יש לי רק מדף אחד. ליד מיטתי.

חיכיתי.

הזמן הפנוי הנדיר שהיה לחבר שלי נגמר, הוציאו אותי מחדרו.

הוא לא פתח את עיניו ולא הביט לכיווני.

אבל אני את ליבו ראיתי.



לחבר החדש שלי אין זמן. הוא עמוס בכל שניה מעשרים וארבע השעות שמוקצבות לו ביום.

אבל פתאום הוא התחיל לקרוא לי יותר ויותר.

הוא היה יושב מולי, מיוסר. כאילו קרא לי בכח. כאילו כח בלתי מוסבר גורם לו שוב ושוב למצוא זמן בשבילי.

לפעמים היו יורדות לו דמעות ככה סתם ואז הוא היה מסב ממני את מבטו.

ואני ידעתי שזה גרגרי החול שצורבים לו בעיניים.



הזמנים השתנו וגלגלי העולם נעו ואני נהייתי עסוק עד מעל לראשי. אבל בכל יום הייתי מפנה את זמני לחבר החדש שלי. הוא היה מגיע מעונב, מחויט, עם נעליים מקולפות ומצוחצחות. ושפוף.

ואני- הייתי יושב אתו ושוזר שרשראות מעלי מחט דקיקים מהעץ שבחצר.

אמרו לי שיצירה היא דבר מרפא.

הוא היה מביט בי ושותק. אחר כך היה קם. והולך. עדין שותק.

הייתי משאיר את השרשראות ליד העץ, והן היו נעלמות משם תמיד.

ואני ידעתי שגם לחבר שלי יש מדף.



עברו כמה חודשים.

יום אחד הוא דיבר.

הייתה לו משאלה אחת. הוא ביקש לראות את המדף שליד מיטתי.

לקחתי אותו איתי. הוא עמד מול החדר הפשוט, הקטן, ליד המזרון המהוה, ליד ארון נעול של גביעים יקרים, הביט על השידה שהיו עליה קריסטלים מאובקים וטסי כסף שחורים.

וכן, הוא גם הביט אל המדף הקטן. המוחזק בכח. המדף הנקי, הישן האהוב, שיש עליו גרוטאות יקרות.

הוא הביט על הצדף על גרגירי החול ועל העלה. ובכה.

אין על המדף עוד מקום למתנה שלי, הוא אמר, והלך.

והוא לא ראה את המקום הענק, את השטח הרחב שיש לי בליבי.



למחרת חיכיתי לו מתחת לעץ כהרגלי.



הוא הגיע, מהסס. וביקש ממני בקשה נוספת, אחרונה.

ואז אני אלך באמת, הוא אמר, רק לראות את היומן שלך, יומן הפגישות.

נתתי.

הוא הביט, ונבהל.

הייתה צריכה להיות לך פגישה עכשיו. ודחית אותה.

וגם בעוד שעה.

וגם אתמול ולפני שבוע ולפני חודש.

ואתה ישבת פה, איתי על הדשא, מתחת לעץ בזמן הזה?

נכון, עניתי ברוגע.

למה? הוא שאל, למה עשית את זה? אתה יודע שאין לי דבר לתת לך.

אין לי כלום בשבילך.

וגם לך אין כבר מקום על המדף.

הוא כעס.

שתקתי.

כשנרגע קצת, הסברתי: אם אני אחפש רגעים פנויים כדי לפגוש אותך, אני אהיה סתם חבר שלך, אבל חבר אמיתי, מפנה רגעים במיוחד בשבילך.

אני-מפנה רגעים.

אני רוצה לתת לך מזמני.

אני רוצה לתת לך חברות.

אבל אין לי מה לתת לך. הוא חזר ואמר ובכה. אני לא נותן לך כלום. אין לי מה לתת.

קמתי אליו וחיבקתי אותו.

אתה נתת לי. לחשתי. אתה היית הראשון שהעניק לי חברות.

ואז איבדת את עצמך. וכך איבדת גם אותי.

ואני, אני הלכתי ואספתי חלקים ממך, אלי.

מהים.

משדרת העצים.

ומעמקי הלב.

אספתי ושמרתי אותם על המדף.

ותמיד חיפשתי אותך.

מתחת לחליפות מגוהצות ונעליים משופצות וחפתים ותיקים מהודרים.

מתחת לעיניים הקרות והפנים האטומות.

תמיד חיפשתי.

ומצאתי חלקים.

אבל אני לא רוצה חלקים. אני לא רוצה חפצים. אני רוצה אותך. ואת ליבך.

אתה יכול לתת לי.

את אהבתך. ואת מילותיך. אתה יכול לתת לי חברות.



הוא הרים אלי את עיניו.

הן היו עמוקות ומדברות.

הן היו מודות.



ואני ידעתי, יש לי חבר חדש-ישן, שוב.
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה