שיתוף - לביקורת ליבי

  • הוסף לסימניות
  • #1
דלת הבית נפתחה באחת. התנערתי מהמסך. דפיקות הלב שלי שברו שיאים. דחפתי ת'מכשיר תחת החולצה. ניסיתי להתכווץ לתוך הקיר.

"ליבי! מה את עושה פה למען השם?".

"גמרנו מוקדם היום", גמגמתי.

רצתי לחדר. דחפתי מכשיר לתיק. נשמתי עמוק. לא אהבתי לפחד. לא אהבתי להרגיש את הלב שלי כל כך. חי. פועם. רעדתי שאמא תגלה את המכשיר. לא היה לי כח לעוד ויכוח. לא היה לי כח לעוד מלחמה. אני מפחדת ממלחמות, לא יודעת לעבור אותן בשלום, לא יודעת שלום מהו.

תמיד הייתי ילדה כזו. עושה הכל. כל מה שאפשר. כל מה שמצוי. תמיד הייתי אחת כזו, בלי גבולות. בלי מסגרת. לא אהבתי את האנשים הגדולים. תמיד הם אמרו מה נכון, מה לא. תמיד הם דחפו אותי חזק. ישר לתוך מסגרת. תלו אותי על קיר. אמרו לי לא לזוז, לא לנשום.

להיות שֶקֶט.

את המכשיר קניתי הבוקר. לא התחשק לי ללכת לסמינר. רציתי כבר לבדוק סוף סוף מה כל כך מעניין שם. בריבוע השחור ההוא. המרצד. למה כל כך הרבה אנשים תוקעים שם מבט. ידעתי מה יש שם. לא הספיק לי.

רציתי לחוות.

הבוקר חוויתי.

לא אהבתי ליפול. זה גומר ת'אוויר. מכווץ ת'בטן. לא אהבתי להרגיש חלשה.

חולשה נפלה עלי. נפלתי אני. מסך עטף אותי. בכל הזדמנות שהייתה לי שקעתי בתוכו. עמוק. חזק.

כשהרמתי ת'מבט מהמסך היה מאוחר מידי. היא עמדה שם. כעס ודם בעיניה. אש רקדה בפניה.

"ליבי די. תפסיקי להכאיב לי. למה?" היא לחשה במאמץ רב.

לא אהבתי להכאיב לה. הלכתי למטבח. זרקתי מכשיר לפח. ככה, מול עיניה.

אני. ליבי אלון. השלכתי. אלף מאה שקל. אל תוך שק אשפה. מדיף ריח נהדר. בלי למצמץ. בכלל.

"תורידי את הפח ליבי. אני לא רוצה מכשיר טמא בתוך הבית שלנו." העיניים שלה כעסו. נורא.

לא יכולתי שלא לציית. פחדתי. ידעתי, מלחמת עולם יכולה להתחיל אם לא אציית. ידעתי גם שבמלחמת עולם יש הרוגים. ופצועים. ודם. ידעתי באיזה צד הם יהיו. מי יהיה המנצח. ידעתי.

ירדתי לחצר. הכנסתי יד לתוך שקית האשפה. הוצאתי משם ריבוע מרצד וניגבתי בבגד. הכנסתי אותו לכיס החצאית.

השלכתי ת'שקית לפח הירוק. חתולה קפצה משם, מבועתת. הבטתי בה, חיוך עלה על פני.

חשבתי אולי גם אני נראית ככה. חתולה. אוכלת פסולת. חוטפת שקית בראש. בורחת. הולכת לפח אחר. ממשיכה לאכול שם אשפה, פסולת.

ממשיכה ליפול.

חשבתי ברחתי ממלחמות.

לא ידעתי.

מלחמת עולם התחילה באותו יום.

תמר.

אשמח לביקורת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
איזה יופי של קטע.
כתיבה סוחפת, נעימה לקריאה.

אהבתי את הדימוי הזה במיוחד:
השלכתי ת'שקית לפח הירוק. חתולה קפצה משם, מבועתת. הבטתי בה, חיוך עלה על פני.

חשבתי אולי גם אני נראית ככה. חתולה. אוכלת פסולת. חוטפת שקית בראש. בורחת. הולכת לפח אחר. ממשיכה לאכול שם אשפה, פסולת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אחד הדברים ששנואים עליי זה להיכנס לאתרים ולראות שבמקום אייקונים יש אימוג'ים
אני לא מתכוון לאייקון אימוג'י אלא לאימוג'י אימוג'י...
זה הכי AI שיש, לא נקי, לא מקצועי ולא יפה
יש ספריות חינמיות ויפות של אייקונים מגניבים ויפים
ניתן ליצור עם גמיני 3.1פרו SVG שכוללים הנפשה ואינטרקציה

דוגמה לזה זה הסיר שמופיע בסוף האתר https://hamitbach.me/home
1774525478443.png
הכולל מעקב אחרי העכבר, פתיחת מכסה בלחיצה ויציאת אדים

למי שכבר משתמש באימוג'ים - אימוג'ים מונפשים של גוגל

אז תעשו טובה לעצמכם ובכל פעם שאתם בונים אתר אל תשתמשו באימוג'ים (אא"כ זה חלק מהטקסט), תשתמשו באייקונים והאתר שלכם כבר יראה יפה יותר

נ.ב. אחת הבעיות הגדולות באימוג'ים זה שאימוג'י מוצג בכל מערכת לפי ברירת המחדל של המערכת (אפל, ווינדוס 10 - מכוער, ווינדוס 11 - תלת מימד, גוגל, ועוד. ניתן להתקין ספרית אימוג'ים כך שתציג את האימוגים האלו בכל מערכת)

בהצלחה
לאתגר:

לשאלות על האתגר - שימו לב לתייג את @שבשבה.
בהצלחה.
הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת הכאב הזה
בס"ד
הייתי שמחה לדעת האם המסר מובן. או שמא קשה ללוכדו.


הפצע שנפער לי ברגל הותיר עקבות של דם. אך לא היה לי זמן לחבוש אותו. הריצה שלי סידרה את הטיפות כמין מסלול דרך. מבטי החטוף לאחור זיהה זאת.

גלגלתי את רגלי, התעלמתי מהכאב העז והמשכתי לרוץ, מעורפלת.

הרוח נשבה על פני. היא היתה חמה, לחות נדבקה לי לעיניים. אנשים צעדו לידי כהולכים שאננים. לא הבנתי אותם, אבל לא היה לי זמן להתבונן בהם. הייתי עסוקה בלברוח. החשתי את המהירות ורצתי. לא ידעתי לאן אני בורחת. רק ידעתי שאני בורחת. רודפים אחרי. רוצים לתפוס אותי, אני בסכנה!

קולות נפץ נשמעו באוויר. צרחות. קולות גבוהים החרישו אותי. לא שמעתי כלום מלבדם. רעדתי מפחד, חששתי שאפול שוב. אך המשכתי.
קול פרסת סוסים לווה את הניגונים, כמו אוהד לה.
הסוס עם פרשו דילגו. משועשעים. היו לי לרקע נוף חולף.

"ילדה! עצרי, את אינך רואה איך את רצה" מישהו משך בידי, תקע בי מבט נוזף. לא שמתי ליבי אליו. המשכתי בריצה שלי. זכרתי שאני מוכרחת.

ידעתי שאסור לי להתעכב. יתפסו אותי חלילה אם אעצור. נשימתי הפכה טרופה. רק מעט מים נשארו לי בבקבוק. לגמתי אותם, מעונה. דחפתי את רגלי בכוח. הזרמתי בהן כוחות. אולי לחשתי איזו מילה טובה. הבטחתי שאקנה להן מתנה באם ישמעו בקולי.

לרגע סובבתי את הראש. וברגע הבא, הוא חזר למקומו. ראיתי את בליל הרעשים. הם היו מוחשיים. ממש. התחננתי אלי חזק לא לנסות להתחבר אליהם. אז ברחתי. הם מסוכנים. ושוב סובבתי, והחזרתי. ולא רציתי יותר.

סחרחורת עלתה בי, לא היו בי כבר כוחות לרוץ. חשבתי כמעט להתייאש. או אולי להניח גוף מותש בצד הדרך אך לרגע, אבל לא!! צרחתי על עצמי. את בסכנה! הבהרתי לקרקעיות ליבי שוב ושוב. עד שהמוח גם הבין זאת חזק.

היו פעמים בודדות שנעצרתי, לשניה. כשאבני זהב קטנות ישבו בצידי השביל, התכופפתי אליהן. ואספתי אותן אל חיקי. הסכנה נעצרה בזמן הזה. ידעתי שכוח רב לאבנים הללו. חיבקתי אותן חזק. הן נתנו לי כוח להמשיך בבריחה שלי. והסכנה אז התעממה, לא נגעה בחושי המיוסרים.

אנשים עוותו את פרצופם לנוכח מראי המוזר, ילדה קטנה רצה ברחוב כמו מטורפת. אבל אני הייתי דבוקה אל הרצון שלי. ופתאום גם שמתי לב שנחלשו הקולות מעט. רק מעט. נפצי האש עוד הדהדו באוזני, קרועים, צבועים וזוהרים.

ופתאום, נחבט ראשי בעצמה חזקה, נפלתי לאחורי והרמתי עיניים. אבנים צפופות וישנות עמדו לקיר רחב וגבוה.
יונה לבנה התיישבה על הכתף שלי, בפיה תשורה.

הנחתי את היד המיוזעת על אבן אחת קטנה, צמח ירוק דגדג לי את האצבעות. שמטתי ראש. וידעתי, עכשיו סיימתי לברוח. הרגשתי, עכשיו הגעתי.

חלפה לה רוח הסכנה.
אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.
שיתוף - לביקורת מעבר לאהבה
הוא לא טרק את הדלת.
הוא יצא בשקט לעשן למטה. אבל אני לא יכולתי להישאר בבית. הלב שלי דפק כמו אחרי ריצה מהירה ידעתי שאני חייבת. לרדת אליו. ידעתי גם שזה לא יהיה לרוחו של גדליה. ניסיתי. לנקות את האמוציות. ולחשוב נקי. מהראש . מה הדבר הנכון בשביל כולם לרגע הזה.

פתחתי את הדלת. הוא לא היה בתוך הבניין. אבל אחרי חיפוש קל. איתרתי אותו. בחניה. באיזור של פחי הזבל. נעמדתי על ידו בשתיקה והנחתי יד על כתפו הוא הצטמרר אבל הניח לי.
"אל תכעס " התחננתי.
"אני לא כועס אמא. את יודעת שאני לא. אבל גם לי זה קשה. כשכועסים. כשכועסים עלי. וכל הזמן "
רציתי לחבק אותו. כל כך רציתי אבל רק אמרתי. משתדלת ככל האפשר לשמור על כבודו של גדליה ועדיין. חייבת לומר ולהבהיר את מה שחייב להיאמר. "אתה יודע שגם אני מסתייגת. מכל זה. גם אני לא יכולה לסבול. שהילד הטהור שלי. מריח מבושם למרחק של קילומטר. ולמרות זאת. אני מסתייגת מהמילים שנאמרו .. תמיד יש לך מקום בבית. וגם בלב. שלנו. של כולנו. "
"לא של אבא" הוא עונה. מהר מדיי. "אתה טועה" אמרתי .. בעצמי לא בטוחה. אבל חייבת להגן. עליו וגם על גדליה. "אבא אוהב אותך מאד. הכעס הוא בטוי לאהבה לאכפתיות. קשה לו תבין קשה לכולנו "

אני מבין אמא. את לא צריכה להוכיח לי כלום. ברור לי שאתם צודקים אבל ברור לי גם. שאני צודק. אבל בעיקר לא אכפת לי מי צודק. כמה בן אדם יכול לשרוד. כשכל מה שהוא עושה נשפט לחומרא את מבינה. ? אין לי שום מוטיבציה. לבוא לקראתכם. ..... כי מה שאני לא אעשה. תמיד אבל תמיד. לא יהיה מספיק טוב. הוא שונא אותי. אני מציין את זה כעובדה זה לא בשביל לעורר רחמים או להתמסכן....... " הוא שתק. מספר שניות. ...... תודה אמא. את יכולה לעלות. הביתה. אני ארגע עוד כמה דקות הכל בסדר.
"אבל תבין צדיק. מה ציפית שיקרה. כששמת על עצמך את הריח המבחיל הזה. אתה יודע שאנחנו לא יכולים להכיל. דברים כאלה. "
הוא הסתכל עליי. עיניים עייפות. עייפות ומלאות בכאב. "אני לא מצפה מכם לכלום אמא. זה אתם שמצפים ממני. "

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה