- הוסף לסימניות
- #1
דלת הבית נפתחה באחת. התנערתי מהמסך. דפיקות הלב שלי שברו שיאים. דחפתי ת'מכשיר תחת החולצה. ניסיתי להתכווץ לתוך הקיר.
"ליבי! מה את עושה פה למען השם?".
"גמרנו מוקדם היום", גמגמתי.
רצתי לחדר. דחפתי מכשיר לתיק. נשמתי עמוק. לא אהבתי לפחד. לא אהבתי להרגיש את הלב שלי כל כך. חי. פועם. רעדתי שאמא תגלה את המכשיר. לא היה לי כח לעוד ויכוח. לא היה לי כח לעוד מלחמה. אני מפחדת ממלחמות, לא יודעת לעבור אותן בשלום, לא יודעת שלום מהו.
תמיד הייתי ילדה כזו. עושה הכל. כל מה שאפשר. כל מה שמצוי. תמיד הייתי אחת כזו, בלי גבולות. בלי מסגרת. לא אהבתי את האנשים הגדולים. תמיד הם אמרו מה נכון, מה לא. תמיד הם דחפו אותי חזק. ישר לתוך מסגרת. תלו אותי על קיר. אמרו לי לא לזוז, לא לנשום.
להיות שֶקֶט.
את המכשיר קניתי הבוקר. לא התחשק לי ללכת לסמינר. רציתי כבר לבדוק סוף סוף מה כל כך מעניין שם. בריבוע השחור ההוא. המרצד. למה כל כך הרבה אנשים תוקעים שם מבט. ידעתי מה יש שם. לא הספיק לי.
רציתי לחוות.
הבוקר חוויתי.
לא אהבתי ליפול. זה גומר ת'אוויר. מכווץ ת'בטן. לא אהבתי להרגיש חלשה.
חולשה נפלה עלי. נפלתי אני. מסך עטף אותי. בכל הזדמנות שהייתה לי שקעתי בתוכו. עמוק. חזק.
כשהרמתי ת'מבט מהמסך היה מאוחר מידי. היא עמדה שם. כעס ודם בעיניה. אש רקדה בפניה.
"ליבי די. תפסיקי להכאיב לי. למה?" היא לחשה במאמץ רב.
לא אהבתי להכאיב לה. הלכתי למטבח. זרקתי מכשיר לפח. ככה, מול עיניה.
אני. ליבי אלון. השלכתי. אלף מאה שקל. אל תוך שק אשפה. מדיף ריח נהדר. בלי למצמץ. בכלל.
"תורידי את הפח ליבי. אני לא רוצה מכשיר טמא בתוך הבית שלנו." העיניים שלה כעסו. נורא.
לא יכולתי שלא לציית. פחדתי. ידעתי, מלחמת עולם יכולה להתחיל אם לא אציית. ידעתי גם שבמלחמת עולם יש הרוגים. ופצועים. ודם. ידעתי באיזה צד הם יהיו. מי יהיה המנצח. ידעתי.
ירדתי לחצר. הכנסתי יד לתוך שקית האשפה. הוצאתי משם ריבוע מרצד וניגבתי בבגד. הכנסתי אותו לכיס החצאית.
השלכתי ת'שקית לפח הירוק. חתולה קפצה משם, מבועתת. הבטתי בה, חיוך עלה על פני.
חשבתי אולי גם אני נראית ככה. חתולה. אוכלת פסולת. חוטפת שקית בראש. בורחת. הולכת לפח אחר. ממשיכה לאכול שם אשפה, פסולת.
ממשיכה ליפול.
חשבתי ברחתי ממלחמות.
לא ידעתי.
מלחמת עולם התחילה באותו יום.
תמר.
אשמח לביקורת.
"ליבי! מה את עושה פה למען השם?".
"גמרנו מוקדם היום", גמגמתי.
רצתי לחדר. דחפתי מכשיר לתיק. נשמתי עמוק. לא אהבתי לפחד. לא אהבתי להרגיש את הלב שלי כל כך. חי. פועם. רעדתי שאמא תגלה את המכשיר. לא היה לי כח לעוד ויכוח. לא היה לי כח לעוד מלחמה. אני מפחדת ממלחמות, לא יודעת לעבור אותן בשלום, לא יודעת שלום מהו.
תמיד הייתי ילדה כזו. עושה הכל. כל מה שאפשר. כל מה שמצוי. תמיד הייתי אחת כזו, בלי גבולות. בלי מסגרת. לא אהבתי את האנשים הגדולים. תמיד הם אמרו מה נכון, מה לא. תמיד הם דחפו אותי חזק. ישר לתוך מסגרת. תלו אותי על קיר. אמרו לי לא לזוז, לא לנשום.
להיות שֶקֶט.
את המכשיר קניתי הבוקר. לא התחשק לי ללכת לסמינר. רציתי כבר לבדוק סוף סוף מה כל כך מעניין שם. בריבוע השחור ההוא. המרצד. למה כל כך הרבה אנשים תוקעים שם מבט. ידעתי מה יש שם. לא הספיק לי.
רציתי לחוות.
הבוקר חוויתי.
לא אהבתי ליפול. זה גומר ת'אוויר. מכווץ ת'בטן. לא אהבתי להרגיש חלשה.
חולשה נפלה עלי. נפלתי אני. מסך עטף אותי. בכל הזדמנות שהייתה לי שקעתי בתוכו. עמוק. חזק.
כשהרמתי ת'מבט מהמסך היה מאוחר מידי. היא עמדה שם. כעס ודם בעיניה. אש רקדה בפניה.
"ליבי די. תפסיקי להכאיב לי. למה?" היא לחשה במאמץ רב.
לא אהבתי להכאיב לה. הלכתי למטבח. זרקתי מכשיר לפח. ככה, מול עיניה.
אני. ליבי אלון. השלכתי. אלף מאה שקל. אל תוך שק אשפה. מדיף ריח נהדר. בלי למצמץ. בכלל.
"תורידי את הפח ליבי. אני לא רוצה מכשיר טמא בתוך הבית שלנו." העיניים שלה כעסו. נורא.
לא יכולתי שלא לציית. פחדתי. ידעתי, מלחמת עולם יכולה להתחיל אם לא אציית. ידעתי גם שבמלחמת עולם יש הרוגים. ופצועים. ודם. ידעתי באיזה צד הם יהיו. מי יהיה המנצח. ידעתי.
ירדתי לחצר. הכנסתי יד לתוך שקית האשפה. הוצאתי משם ריבוע מרצד וניגבתי בבגד. הכנסתי אותו לכיס החצאית.
השלכתי ת'שקית לפח הירוק. חתולה קפצה משם, מבועתת. הבטתי בה, חיוך עלה על פני.
חשבתי אולי גם אני נראית ככה. חתולה. אוכלת פסולת. חוטפת שקית בראש. בורחת. הולכת לפח אחר. ממשיכה לאכול שם אשפה, פסולת.
ממשיכה ליפול.
חשבתי ברחתי ממלחמות.
לא ידעתי.
מלחמת עולם התחילה באותו יום.
תמר.
אשמח לביקורת.
הנושאים החמים

Reactions: חוי!, ש. נ. א., נהר זורם ומשתמש 1 נוסף4 //