- הוסף לסימניות
- #1
מעצבנת.
כן, זו ההגדרה המתאימה להתחלת צהריים שכזו.
זה התחיל בכך שהמשקפיים היקרות שלי נפלו על הרצפה ונחרצו בשתי הזגוגיות.
זה המשיך בכך, שקבלתי שיחת טלפון לא תמימה ואף רועשת, שממנה גיליתי שדף החשבון חשמל שקבלתי לא היה כלל חמדת לצון של חברי הגרפיקאי המוכשר.
אבל איך שהם נגמרו.
לא, זה כבר עבר את הגבול!
אני מתהלך לי לתומי, לא רגוע בלשון המעטה,
אל תדונו, תחשבו איזה קשה זה ללכת ללא משקפיים כשאתה כה זקוק להן.
מגיע סוף סוף לבניין.
קומה ראשונה.
שוק! גורבין החליפו את הדלת לפלדלת, והוא עוד לא רצה להלוות לי אתמול! טען שאין לו שקל...
ולמה ליד הדלת של נחוביק יש שקית זבל? גועל נפש. לא מתאים להם!
קומה שנייה.
אופניים חוסמות את דרכי. לא נורמלים גודשליף! הילד שלהם רק בן ארבע, איזה גודל אופניים!
מה זה? איפה הילדה של ארגנויע'ר שתמיד מחכה כאן, ומבקשת פלאפון?
קומה שלישית.
כלום. מעניין, ליד הדלת של קוגלביץ' דווקא ציפיתי שתהיה שקית זבל ליד הדלת. ד' שישמור אולי מישהו שם חשב להוריד...
קומה רביעית.
איי, הבית. קצת לפרוק עצבים. פתחתי את הדלת בבום, ורצתי לכיוון הספה תוך שאני חולץ את נעלי בחופזה. היא לא הייתה שם. 'מה זה למה הספה לא פה?' צעקתי.
מראה פיהם הפעור לרווחה של ילדי משפחת גלויזרמן מהבניין הסמוך, שעמדו בהלם מוחלט מול חלוץ הנעליים שפלש לביתם, ככל הנראה שלא יצא מראשי לעולם.
כן, זו ההגדרה המתאימה להתחלת צהריים שכזו.
זה התחיל בכך שהמשקפיים היקרות שלי נפלו על הרצפה ונחרצו בשתי הזגוגיות.
זה המשיך בכך, שקבלתי שיחת טלפון לא תמימה ואף רועשת, שממנה גיליתי שדף החשבון חשמל שקבלתי לא היה כלל חמדת לצון של חברי הגרפיקאי המוכשר.
אבל איך שהם נגמרו.
לא, זה כבר עבר את הגבול!
אני מתהלך לי לתומי, לא רגוע בלשון המעטה,
אל תדונו, תחשבו איזה קשה זה ללכת ללא משקפיים כשאתה כה זקוק להן.
מגיע סוף סוף לבניין.
קומה ראשונה.
שוק! גורבין החליפו את הדלת לפלדלת, והוא עוד לא רצה להלוות לי אתמול! טען שאין לו שקל...
ולמה ליד הדלת של נחוביק יש שקית זבל? גועל נפש. לא מתאים להם!
קומה שנייה.
אופניים חוסמות את דרכי. לא נורמלים גודשליף! הילד שלהם רק בן ארבע, איזה גודל אופניים!
מה זה? איפה הילדה של ארגנויע'ר שתמיד מחכה כאן, ומבקשת פלאפון?
קומה שלישית.
כלום. מעניין, ליד הדלת של קוגלביץ' דווקא ציפיתי שתהיה שקית זבל ליד הדלת. ד' שישמור אולי מישהו שם חשב להוריד...
קומה רביעית.
איי, הבית. קצת לפרוק עצבים. פתחתי את הדלת בבום, ורצתי לכיוון הספה תוך שאני חולץ את נעלי בחופזה. היא לא הייתה שם. 'מה זה למה הספה לא פה?' צעקתי.
מראה פיהם הפעור לרווחה של ילדי משפחת גלויזרמן מהבניין הסמוך, שעמדו בהלם מוחלט מול חלוץ הנעליים שפלש לביתם, ככל הנראה שלא יצא מראשי לעולם.
הנושאים החמים