הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הייתי שם. אחד מבין רבים: אנשים, נשים וטף.
כמה חיכינו לרגע הזה. היינו עבדים לשגרה אומללה, ועכשיו זמן חירות. יוצאים לחופשי!
קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בנו, עת באה הגאולה.
בתקופה האחרונה, ברגעים של שבירה, עודדו אותנו בכך שהגאולה מטבעה לבוא בהפתעה גמורה, כהרף עין. כשהיא תגיע לא תספיקו אפילו לאפות לחמים כצידה לדרך, הבטיחו לנו.
וכך אכן היה באותו בוקר כשזרחה עלינו שמשה של חירות. לא הספקנו לאפות לחמניות ראויות לנגיסה – "חייבים לצאת", האיצו בנו. זרקנו את הבצקים בבהילות לתוך שקיות שהעמסנו על כתפינו, מתוך תקווה שהשמש הקופחת תשלים את מלאכת האפיה.
אבל מהר מאוד התברר לנו שגם חירות, יש בה מן העבדות.
אני יודע שבבית הממוזג זה נשמע מנותק ואפילו חצוף. איך אנשים שיצאו לחופש ולדרור מתלוננים על זוטות? "עם קשה עורף", אתם מסננים אגב צקצוק קצבי, בעודכם שרועים על ספת עור צבי נעימה.
אבל אני הייתי שם. ובכנות? זה הרבה יותר מורכב מהמבט השטחי העולה מגומת הספה שטבעתם בה.
צעדנו בשבילים פתלתלים בתנאי שרב בלתי נסבלים. הטיפוס הבלתי נגמר, הזיעה, החום, העייפות החופזה והרעב, עושים את שלהם ומזמנים רגעי משבר קשים. רגעים בהם רק רוצים לחזור הביתה, למוכר, לידוע, לרגוע, למה שתפסנו עד לאותו בוקר כעבדות.
רגלי הילדים כושלות, דואבות, ועצבי ההורים הולכים ומתרופפים, נמסים לתוך עצמם.
אך דווקא בנקודות הקשות האלה, הדיסוננס בין העבדות לחירות מכה שוב. אי אפשר שלא להתרגש מתחושת השחרור ומהמחזות המופלאים שמתגלים לעינינו. מסביבנו שורצות חיות טרף לרוב. הן במרחק נגיעה מאיתנו, אך אינן יכולות להתקרב אלינו. הרגשנו עטופים, שמורים, מוגנים – לא יחרץ כלב לשונו.
זה היה מדהים. אבל בסופו של דבר לסיפור הזה אין סוף אוטופי. למרות המסע הסוער והמרגש אל החופש, כולנו רצינו לשוב על עקבותינו, לישון במיטה המוכרת והאהובה, להתרפק בזרועותיה של ה"עבדות".
לעד אזכור אותך כמורכב, הטיול לגן החיות התנכ"י - חופש הגדול התשפ"ד.
כמה חיכינו לרגע הזה. היינו עבדים לשגרה אומללה, ועכשיו זמן חירות. יוצאים לחופשי!
קשה לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בנו, עת באה הגאולה.
בתקופה האחרונה, ברגעים של שבירה, עודדו אותנו בכך שהגאולה מטבעה לבוא בהפתעה גמורה, כהרף עין. כשהיא תגיע לא תספיקו אפילו לאפות לחמים כצידה לדרך, הבטיחו לנו.
וכך אכן היה באותו בוקר כשזרחה עלינו שמשה של חירות. לא הספקנו לאפות לחמניות ראויות לנגיסה – "חייבים לצאת", האיצו בנו. זרקנו את הבצקים בבהילות לתוך שקיות שהעמסנו על כתפינו, מתוך תקווה שהשמש הקופחת תשלים את מלאכת האפיה.
אבל מהר מאוד התברר לנו שגם חירות, יש בה מן העבדות.
אני יודע שבבית הממוזג זה נשמע מנותק ואפילו חצוף. איך אנשים שיצאו לחופש ולדרור מתלוננים על זוטות? "עם קשה עורף", אתם מסננים אגב צקצוק קצבי, בעודכם שרועים על ספת עור צבי נעימה.
אבל אני הייתי שם. ובכנות? זה הרבה יותר מורכב מהמבט השטחי העולה מגומת הספה שטבעתם בה.
צעדנו בשבילים פתלתלים בתנאי שרב בלתי נסבלים. הטיפוס הבלתי נגמר, הזיעה, החום, העייפות החופזה והרעב, עושים את שלהם ומזמנים רגעי משבר קשים. רגעים בהם רק רוצים לחזור הביתה, למוכר, לידוע, לרגוע, למה שתפסנו עד לאותו בוקר כעבדות.
רגלי הילדים כושלות, דואבות, ועצבי ההורים הולכים ומתרופפים, נמסים לתוך עצמם.
אך דווקא בנקודות הקשות האלה, הדיסוננס בין העבדות לחירות מכה שוב. אי אפשר שלא להתרגש מתחושת השחרור ומהמחזות המופלאים שמתגלים לעינינו. מסביבנו שורצות חיות טרף לרוב. הן במרחק נגיעה מאיתנו, אך אינן יכולות להתקרב אלינו. הרגשנו עטופים, שמורים, מוגנים – לא יחרץ כלב לשונו.
זה היה מדהים. אבל בסופו של דבר לסיפור הזה אין סוף אוטופי. למרות המסע הסוער והמרגש אל החופש, כולנו רצינו לשוב על עקבותינו, לישון במיטה המוכרת והאהובה, להתרפק בזרועותיה של ה"עבדות".
לעד אזכור אותך כמורכב, הטיול לגן החיות התנכ"י - חופש הגדול התשפ"ד.
Reactions: chaim המלך, טובבבבבבב, צפונבון ועוד 4 משתמשים7 //