שיתוף - לביקורת סיפור קצר בשני פרקים

[חני גרשון]

אני יודעת שהסיפור הבא קצת דרמטי... אבל המטרה שלו היא לאפיין דמויות ולתת ביטוי לקולה של ההיסטוריה.
היום הוא לא הגיוני; אבל אז - דבר כזה יכול להסתדר.
אשמח לשמוע את חוות דעתכם על הסיפור, ואם היחסים ההיסטוריים בין המחתרות וכו' ברור מספיק. [שישמש עבור למידה...]

חלק א
השמיים היו תכולים, בורקים ומתזזים בתכול עמוק ומרחיב נפש. אבל את נפשה שלה הם רק עינו, גורמים לה לנשוך את שפתיה ולנצור את המילים הלא מתאימות העומדות על קצה לשונה.

דלת משרד התעסוקה נסגרה מאחוריה בטריקה שהעלתה דמעות בעיניה. ממצמצת מול השמש החזקה, היא ירדה את שלושת המדרגות בכתפיים שמוטות, מושכת באפה. מנסה לעצור את הדמעות.

שהיא, רחל, תבכה? אפילו כשהודיעו לה על גירוש כל בני עירה שבפולין אל יעד לא ידוע – לא נע שריר בפניה.

"ד' זן ומפרנס לכל", קול חורק מזוקן עלה לצידה. אישה מבוגרת, תמניה למראה, הניחה יד מעודדת על כתפה. "לא קיבלו אותך, הא? רק תגידי 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון', צדיקה, וד' יענה לתפילות שלך".

רחל כלאה את האוויר בריאותיה במאמץ, מנסה לעצור את רגשותיה. "הם לא יקבלו אותי, לפחות לא כל עוד אני משתייכת לאצ"ל", ירקה בתסכול, נראית נואשת. "הכל בגלל הסיזון הארור. פיטרו אותי מהעבודה לפני שבועיים בגלל שאני חברת אצ"ל, ולא מוכנים לתת לי לעבוד באף מקום אחר. חושבים לשבור אותנו ככה". קולה מריר. מלא אכזבה, נבגדות.

צל חלף בעיניה של התמניה הזקנה. "לא טוב להיות באצ"ל, צדיקה, לא טוב. התורה לא מסכימה. אדמה לא שווה דם של יהודי. תעשי טובה, צדיקה, ותצאי מהאצ"ל. ככה גם תהיה לך פרנסה וגם לא תעשי עברה".

זה בדיוק מה שחסר לה. "תודה, גברת", רחל חייכה באדיבות, חשה את רגליה מעקצצות. "איך אמרת שהפסוק הזה הולך? 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'?" תמיד אמרו לה שהזיכרון שלה שובר שיאים. ניחא, אולי הוא יבוא עכשיו לידי שימוש. אם לעבודה לא מוכנים לקחת אותה.

התימניה נדה בראשה בשביעות רצון. "יש לך זיכרון טוב, צדיקה. ד' יעזור לך ויביא לך את הפרנסה שלך מהר מהר", ברכה אותה בלבביות, מחייכת וממשיכה במורד הרחוב בצעדיה המדשדשים.

רחל בהתה אחריה כמה רגעים ואחר פנתה שמאלה, לכיוון ההפוך. איך היא אמורה לשלם בסוף החודש את שכר הדירה שלה? ומאיפה יהיה לה כסף לכלכל את עצמה? אבן כבדה התיישבה על ליבה. תקופה קשה באה עליהם עכשיו, לאיש מבין חברי המחתרת אין פרנסה בשפע. היא לא יכולה ליפול לנטל על אף אחת מחברותיה. עגלות חלפו לידה ומכוניות, דוהרות על הכביש. חולפות במהירות, כל אחד ממהר ליעדו.

ורק היא מסתובבת סביב עצמה, אבודה.

למה הם עושים להם את זה? למה אנשי ההנהגה הציונית וההגנה יורדים לחייהם, משתפים פעולה עם הבריטים ורודפים אחריהם? כל כך הרבה לוחמי אצ"ל הוסגרו בשבועות האחרונים. מאות איבדו את מקור הפרנסה שלהם. ומילא אם מדובר רק בצעירים חסרי עול! משפחות שלמות נותרו עתה רעבות ללחם!

הם לא יהודים?

דמעות חדשות עלו לעיניה, מטשטשות את הבתים הדו-קומתיים שעמדו כחיילים משני צידי הרחוב. רגליה הוליכו אותה מאליהם אל החדר שהשכירה, עולה את המדרגות אל הדלת החיצונית. פותחת את הדלת וכושלת פנימה, זורקת את תיקה לקצה השני של החדרון.

שום דבר לא הולך!!

אבל אחרי עשרים דקות של בהיה בקיר, רחל מבינה שעדיף לה לצאת החוצה. אולי תתנדב שעות נוספות עבור האצ"ל, מילא אין לה עבודה או חיים אחרים. היא לא אחת שתבלה עם חברות במסיבות ובהוללות.

מעברו השני של השביל היוצא מן הדלת של החדר שלה הייתה דלת לבנה ומקולפת, וגיבוב סמרטוטים נח על יד המדרגות העקומות. רחל לא הכירה את שכניה, רק ראתה פעם אחת ילדה צעירה ורזה, כבת תשע, יוצאת מהבית כשצרחות נשיות בטונים מבהילים הודפים את הדלת מאחוריה.

היא עמדה להסתובב ולצאת אל הרחוב, כשתנועה לא צפויה מערמת הסמרטוטים לכדה את תשומת ליבה. עד כמה שהיא יודעת, סמרטוטים שייכים לעולם הדומם, ואינם אמורים לנוע מעצמם. מישהו מתחבא שם? דריכות מילאה את עורקיה. ערבי?

בצעדים זהירים היא התקרבה אל ערמת הסמרטוטים, אינה מסירה את עיניה מהגיבוב המתנועע. הערבים די שמרו על שקט לאחרונה. מי זה יכול להיות?

רק כשעמדה ממש מעל ערמת הסמרטוטים עיניה ראו את הדבר.

יותר מדויק, את הדברים. או את השתיים, כי לא נהוג לכנות אנשים כחפצים.

רחל כרעה על ברך אחת, עיניה גדולות מפליאה. "ילדה, אני יכולה לעזור לך?" שאלה בקול נמוך, שלא להפתיע את בת התשע לערך. שכנתה.

הילדה, שערותיה מדובללות ופניה מלוכלכות, הרימה עיניים כשל עכבר מבוהל. "לא, גברת", אמרה והרימה את השמיכה שעליה אל כתפיה.

מכסה את התינוק השוכב בחיקה, הבחינה רחל. מפחדת שיתגלה, שומרת עליו. למה? מדוע היא שוכבת בחוץ? התינוק נראה, מהמבט הקצר שנתנה בו לפני שהוא כוסה, כבן שבועיים. לכל היותר. איפה אמא שלו?

דוחקת כל מחשבה מראשה, היא התרכזה בפנים הצעירות והמבוהלות ובעיניים הענקיות והמבוגרות שננעצו בה. "מה אכלת לארוחת צהריים?"

הילדה בעלת עיני השקד שתקה. מעפעפת.

רחל התרוממה באחת ונכנסה הביתה בלי לומר מילה, חוזרת כעבור רגעים ספורים עם מה שייעדה להיות ארוחת הערב שלה. "מתוקה, אני רוצה שתאכלי", אמרה והניחה על הקרקע את הצלחת עם שתי פרוסות הלחם, מחצית כוס החלב ופרוסת עגבניה.

קריעה ריצדה בעיניה הגדולות של הילדה. מצד אחד ניכר היה כי היא רעבה מאוד, מצד שני היא פחדה. ידה התהדקה סביב הגוף הקטן שלצידה, יבבה קטנה בוקעת מצידו.

לבסוף, הרעב גבר על החשש. הילדה התרוממה, מכסה היטב את התינוק, והתנפלה על האוכל בלי לומר מילה. היא אכלה בשתיקה, גומרת את הפרוסות בהינד עפעף ובהינד השני – פרוסת העגבנייה נעלמה. רק בכוס החלב היא לא נגעה.

"למה את לא שותה?" קולה של רחל עדין, אכפתי. "את לא אוהבת חלב?" קשה לה להאמין. הילדה מורעבת, במצב שלה לא עושים חשבונות של טעים או לא. אוכלים הכל.

עיניה של הילדה הושפלו, ואז היא הרימה בהיסוס את התינוק המייבב ואחזה אותו בידיים לא אמונות, נוטלת את כוס החלב ומשקה בזהירות את שפתיו הזעירות. רוב המשקה הלבן ניגר משני צידי פיו, ידיה של הילדה מרעידות. "נו, תמר, תשתי", התחננה בת התשע כשדמעות עולות בעיניה. "אמא אמרה שהיא לא מביאה לך כלום עד מחר. את לא יכולה לשפוך!"

 

[חני גרשון]

רחל חשה בדמעה קטנה מצטברת בזווית עינה. "חמודה, בואי תכנסי אלי הביתה. מתחיל להיות קר, ותמר קטנה מידי. היא לא יכולה להישאר בחוץ".

הילדה הרימה עיניים שתהומות של כאב ניבטות מבעד לרטיבות השקופה. "ישנו בחוץ כבר שלושה לילות. אמא אמרה שאני גדולה מספיק כדי לטפל בה". קולה אינו מתריס, כי אם עובדתי. התינוקת גדולה מספיק כדי שאחותה תדאג לה. האם לא צריכה לטפל בה יותר.

"את ישנה כל לילה בחוץ??" זעזוע טלטל את ליבה של רחל. לא ייתכן, שכל החודשים האלו ילדה זרוקה ברחוב, והיא לא יודעת! איך אמא מסוגלת להתנהג כך לילדתה? "בואי, נדבר בבית. יש לי עוד חלב בשביל תמר", הבטיחה, יודעת שהילדה לא תעמוד מנגד.

ואכן, המילים הצליחו להקים אותה. היא היטיבה את אחיזתה באחותה הקטנה, עולה את המדרגות בזהירות. בבית פנימה, רחל ישבה על ידה, מאזינה לסיפור העצוב אותו גוללה. מאז היותה בת חמש היא ישנה בחוץ, מקבלת כל בוקר אוכל מאימה בדלת ואז זו נטרקת על פניה. לפעמים החנווני המכיר אותה מוכן לתת לה משיירי דוכנו בערב, לפני שסוגר את הדלת. ולפני שלושה ימים אחותה הקטנה נזרקה לידיה.

"היא כל כך רזה", דמעות שטפו את פניה של הילדה, רות. "אני מפחדת שהיא תמות. תינוקות שקר להם ושאין להם מספיק אוכל מתים, ככה אמרה האישה בגינה. את חושבת שהיא יכולה למות?"

רחל נשכה את שפתיה. "אני מקווה שלא", הושיטה את ידיה קדימה, מבקשת את התינוקת. "אם תתני לי לעזור לך, אולי אוכל לדאוג לה. ילדה בגיל שלך, רות, לא אמורה לטפל בתינוקות קטנים. בואי, נלך אל החנווני. אבקש ממנו חלב טרי בשביל תמר. אגב, מי קרא לה תמר?"

רות נפרדה מאחותה הקטנה במיאון פנימי, מתגברת בשביל טובתה. "אני", חתמה. לא מוכנה לפרש. ורחל לא המשיכה לשאול.

עוטפת את תמר בשמיכה הטובה ביותר שלה, רחל סימנה לרות בראשה ויצאה מן הבית. איך תכלכל את שתי הילדות הללו, היא לא יודעת. אבל אם לא תעזור להן, תמר לא תשרוד את השבוע הקרוב. נס שהיא עדיין חיה בכלל. מה היא יכולה לעשות עבורן? אין לה די כסף ומזון בשביל עצמה. אפילו מקור הכנסה מינימאלי אין לה!

הפסוק של הזקנה נצנץ במוחה. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", היא מלמלה. הוריה לא היו דתיים, השתייכו לציונים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי. אבל על אלוקים שמעה לא פעם. אולי הוא באמת יענה לתפילה שלה? זאת לא רק היא עכשיו, כי אם גם שתי ילדות קטנות חסרות קורת גג.

החנות הקטנה בלטה בגג האדום שלה, וכעבור רגעים ספורים השלוש דרכו על מפתנה. בלשון רכה הסבירה רחל את המצב אליו נקלעה, מראה לחנווני את התינוקת הקטנה שבזרועותיה. אומרת שאין לה די כסף בשביל ארוחת הערב של מחר, והיא צריכה עזרה כדי שהתינוקת לא תמות מרעב. בתוכה, היא החליטה להתעקש. לא משנה מה תהיה תגובתו של החנווני. היא מכאן לא יוצאת עד שתקבל את מבוקשה והבטחה גם לימים הבאים. תמר עמדה לצידה, אוחזת בחצאיתה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה. שותקת.

לבסוף, אחרי עשר דקות של תחנונים, החנווני נעתר. "תבואי לכאן כל בוקר, אני אומר לך", קולו רעם מקצה אחד של החנות לשני, "החלב אז טרי. התינוקת לא יכולה לשתות חלב לא טרי, מסוכן לה. ואת החלב שאת רוצה לערב, תשימי בארגז קירור. בסדר? תבואי כל יום". הוא הניח בנקישה כלי מלא חלב על הדלפק, נעלם שוב וחוזר עם בקבוק קטן. "זה יקר זה, אבל אני משער שאין לך שום דבר בבית. תזכי למצוות, גיברת".

רחל הושיטה את הבקבוק לתמר, נוטלת את כלי החלב תוך כדי שמודה לחנווני נדיב הלב. בעיה אחת נפתרה. עכשיו היא חוזרת לנקודה בה עמדה הבוקר – איך היא מפרנסת את עצמה, וכעת גם את בת התשע שתחת חסותה? אם היא לא מוצאת עבודה, הילדות תזרקנה שוב לרחוב.

היא לא יכולה להרשות לזה לקרות.

יוצאת החוצה אל הרחוב הבוהק מקרני שמש של שעת צהריים מאוחרת, היא השפילה את מבטה אל תמר שבזרועותיה. התינוקת נראתה רגועה, שבעה, נינוחה בידיים שלה. כמה היא מוכנה להשקיע כדי להציל חיים של תינוקת אחת שהיא לא מכירה.

משהו נצנץ בזכרונה. דבריה של התמניה. "אדמה לא שווה דם של יהודי". היא צריכה לחשוב על זה. היא יוצאת מדרכה כדי להגן על יהודי אחד, בעוד בפעולות של הארגון אליו היא משתייכת נהרגים חיילים רבים.

בינתיים, אין לה ברירה אחרת כי אם להישאר בבית. הילדות צריכות אותה. היא לא יכולה להסתכן.

"רגע, גיברת רחל!" קולו הרועם של החנווני חצה את הרחוב. "רגע!"

רחל עצרה, מסתובבת. רות הרימה אליה עיניים מלאות אמון. ליבה זע. היא חייבת לדאוג לה. "כן, אדוני?" שאלה, סבה על עקבותיה.

החנווני חכך בפדחתו. "יש לי בן דוד, הוא מוכן להעסיק גם פעילי אצ"ל למרות החרם. אכתוב לך מכתב המלצה, הוא בטוח יקבל אותך".

המילים נפלו על רחל כגשם פתאומי באמצע תמוז. עיניה נפערו. החנווני נכס לחנות, חוזר אחרי דקה וחצי עם דף כתוב בצפיפות.

כל הדרך הביתה היא כשלה, בקושי מצליחה לאחוז בתמר הישנה בזרועותיה. רות הילכה לצידה בשתיקה. פסוקה של הזקנה הדהד בראשה לכל אורך הרחוב, מלווה אותה גם פנימה לתוך הבית.

'פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון'.

 

[חני גרשון]

רחל חשה בדמעה קטנה מצטברת בזווית עינה. "חמודה, בואי תכנסי אלי הביתה. מתחיל להיות קר, ותמר קטנה מידי. היא לא יכולה להישאר בחוץ".

הילדה הרימה עיניים שתהומות של כאב ניבטות מבעד לרטיבות השקופה. "ישנו בחוץ כבר שלושה לילות. אמא אמרה שאני גדולה מספיק כדי לטפל בה". קולה אינו מתריס, כי אם עובדתי. התינוקת גדולה מספיק כדי שאחותה תדאג לה. האם לא צריכה לטפל בה יותר.

"את ישנה כל לילה בחוץ??" זעזוע טלטל את ליבה של רחל. לא ייתכן, שכל החודשים האלו ילדה זרוקה ברחוב, והיא לא יודעת! איך אמא מסוגלת להתנהג כך לילדתה? "בואי, נדבר בבית. יש לי עוד חלב בשביל תמר", הבטיחה, יודעת שהילדה לא תעמוד מנגד.

ואכן, המילים הצליחו להקים אותה. היא היטיבה את אחיזתה באחותה הקטנה, עולה את המדרגות בזהירות. בבית פנימה, רחל ישבה על ידה, מאזינה לסיפור העצוב אותו גוללה. מאז היותה בת חמש היא ישנה בחוץ, מקבלת כל בוקר אוכל מאימה בדלת ואז זו נטרקת על פניה. לפעמים החנווני המכיר אותה מוכן לתת לה משיירי דוכנו בערב, לפני שסוגר את הדלת. ולפני שלושה ימים אחותה הקטנה נזרקה לידיה.

"היא כל כך רזה", דמעות שטפו את פניה של הילדה, רות. "אני מפחדת שהיא תמות. תינוקות שקר להם ושאין להם מספיק אוכל מתים, ככה אמרה האישה בגינה. את חושבת שהיא יכולה למות?"

רחל נשכה את שפתיה. "אני מקווה שלא", הושיטה את ידיה קדימה, מבקשת את התינוקת. "אם תתני לי לעזור לך, אולי אוכל לדאוג לה. ילדה בגיל שלך, רות, לא אמורה לטפל בתינוקות קטנים. בואי, נלך אל החנווני. אבקש ממנו חלב טרי בשביל תמר. אגב, מי קרא לה תמר?"

רות נפרדה מאחותה הקטנה במיאון פנימי, מתגברת בשביל טובתה. "אני", חתמה. לא מוכנה לפרש. ורחל לא המשיכה לשאול.

עוטפת את תמר בשמיכה הטובה ביותר שלה, רחל סימנה לרות בראשה ויצאה מן הבית. איך תכלכל את שתי הילדות הללו, היא לא יודעת. אבל אם לא תעזור להן, תמר לא תשרוד את השבוע הקרוב. נס שהיא עדיין חיה בכלל. מה היא יכולה לעשות עבורן? אין לה די כסף ומזון בשביל עצמה. אפילו מקור הכנסה מינימאלי אין לה!

הפסוק של הזקנה נצנץ במוחה. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", היא מלמלה. הוריה לא היו דתיים, השתייכו לציונים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי. אבל על אלוקים שמעה לא פעם. אולי הוא באמת יענה לתפילה שלה? זאת לא רק היא עכשיו, כי אם גם שתי ילדות קטנות חסרות קורת גג.

החנות הקטנה בלטה בגג האדום שלה, וכעבור רגעים ספורים השלוש דרכו על מפתנה. בלשון רכה הסבירה רחל את המצב אליו נקלעה, מראה לחנווני את התינוקת הקטנה שבזרועותיה. אומרת שאין לה די כסף בשביל ארוחת הערב של מחר, והיא צריכה עזרה כדי שהתינוקת לא תמות מרעב. בתוכה, היא החליטה להתעקש. לא משנה מה תהיה תגובתו של החנווני. היא מכאן לא יוצאת עד שתקבל את מבוקשה והבטחה גם לימים הבאים. תמר עמדה לצידה, אוחזת בחצאיתה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה. שותקת.

לבסוף, אחרי עשר דקות של תחנונים, החנווני נעתר. "תבואי לכאן כל בוקר, אני אומר לך", קולו רעם מקצה אחד של החנות לשני, "החלב אז טרי. התינוקת לא יכולה לשתות חלב לא טרי, מסוכן לה. ואת החלב שאת רוצה לערב, תשימי בארגז קירור. בסדר? תבואי כל יום". הוא הניח בנקישה כלי מלא חלב על הדלפק, נעלם שוב וחוזר עם בקבוק קטן. "זה יקר זה, אבל אני משער שאין לך שום דבר בבית. תזכי למצוות, גיברת".

רחל הושיטה את הבקבוק לתמר, נוטלת את כלי החלב תוך כדי שמודה לחנווני נדיב הלב. בעיה אחת נפתרה. עכשיו היא חוזרת לנקודה בה עמדה הבוקר – איך היא מפרנסת את עצמה, וכעת גם את בת התשע שתחת חסותה? אם היא לא מוצאת עבודה, הילדות תזרקנה שוב לרחוב.

היא לא יכולה להרשות לזה לקרות.

יוצאת החוצה אל הרחוב הבוהק מקרני שמש של שעת צהריים מאוחרת, היא השפילה את מבטה אל תמר שבזרועותיה. התינוקת נראתה רגועה, שבעה, נינוחה בידיים שלה. כמה היא מוכנה להשקיע כדי להציל חיים של תינוקת אחת שהיא לא מכירה.

משהו נצנץ בזכרונה. דבריה של התמניה. "אדמה לא שווה דם של יהודי". היא צריכה לחשוב על זה. היא יוצאת מדרכה כדי להגן על יהודי אחד, בעוד בפעולות של הארגון אליו היא משתייכת נהרגים חיילים רבים.

בינתיים, אין לה ברירה אחרת כי אם להישאר בבית. הילדות צריכות אותה. היא לא יכולה להסתכן.

"רגע, גיברת רחל!" קולו הרועם של החנווני חצה את הרחוב. "רגע!"

רחל עצרה, מסתובבת. רות הרימה אליה עיניים מלאות אמון. ליבה זע. היא חייבת לדאוג לה. "כן, אדוני?" שאלה, סבה על עקבותיה.

החנווני חכך בפדחתו. "יש לי בן דוד, הוא מוכן להעסיק גם פעילי אצ"ל למרות החרם. אכתוב לך מכתב המלצה, הוא בטוח יקבל אותך".

המילים נפלו על רחל כגשם פתאומי באמצע תמוז. עיניה נפערו. החנווני נכס לחנות, חוזר אחרי דקה וחצי עם דף כתוב בצפיפות.

כל הדרך הביתה היא כשלה, בקושי מצליחה לאחוז בתמר הישנה בזרועותיה. רות הילכה לצידה בשתיקה. פסוקה של הזקנה הדהד בראשה לכל אורך הרחוב, מלווה אותה גם פנימה לתוך הבית.

'פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון'.

 

[חני גרשון]

רחל חשה בדמעה קטנה מצטברת בזווית עינה. "חמודה, בואי תכנסי אלי הביתה. מתחיל להיות קר, ותמר קטנה מידי. היא לא יכולה להישאר בחוץ".

הילדה הרימה עיניים שתהומות של כאב ניבטות מבעד לרטיבות השקופה. "ישנו בחוץ כבר שלושה לילות. אמא אמרה שאני גדולה מספיק כדי לטפל בה". קולה אינו מתריס, כי אם עובדתי. התינוקת גדולה מספיק כדי שאחותה תדאג לה. האם לא צריכה לטפל בה יותר.

"את ישנה כל לילה בחוץ??" זעזוע טלטל את ליבה של רחל. לא ייתכן, שכל החודשים האלו ילדה זרוקה ברחוב, והיא לא יודעת! איך אמא מסוגלת להתנהג כך לילדתה? "בואי, נדבר בבית. יש לי עוד חלב בשביל תמר", הבטיחה, יודעת שהילדה לא תעמוד מנגד.

ואכן, המילים הצליחו להקים אותה. היא היטיבה את אחיזתה באחותה הקטנה, עולה את המדרגות בזהירות. בבית פנימה, רחל ישבה על ידה, מאזינה לסיפור העצוב אותו גוללה. מאז היותה בת חמש היא ישנה בחוץ, מקבלת כל בוקר אוכל מאימה בדלת ואז זו נטרקת על פניה. לפעמים החנווני המכיר אותה מוכן לתת לה משיירי דוכנו בערב, לפני שסוגר את הדלת. ולפני שלושה ימים אחותה הקטנה נזרקה לידיה.

"היא כל כך רזה", דמעות שטפו את פניה של הילדה, רות. "אני מפחדת שהיא תמות. תינוקות שקר להם ושאין להם מספיק אוכל מתים, ככה אמרה האישה בגינה. את חושבת שהיא יכולה למות?"

רחל נשכה את שפתיה. "אני מקווה שלא", הושיטה את ידיה קדימה, מבקשת את התינוקת. "אם תתני לי לעזור לך, אולי אוכל לדאוג לה. ילדה בגיל שלך, רות, לא אמורה לטפל בתינוקות קטנים. בואי, נלך אל החנווני. אבקש ממנו חלב טרי בשביל תמר. אגב, מי קרא לה תמר?"

רות נפרדה מאחותה הקטנה במיאון פנימי, מתגברת בשביל טובתה. "אני", חתמה. לא מוכנה לפרש. ורחל לא המשיכה לשאול.

עוטפת את תמר בשמיכה הטובה ביותר שלה, רחל סימנה לרות בראשה ויצאה מן הבית. איך תכלכל את שתי הילדות הללו, היא לא יודעת. אבל אם לא תעזור להן, תמר לא תשרוד את השבוע הקרוב. נס שהיא עדיין חיה בכלל. מה היא יכולה לעשות עבורן? אין לה די כסף ומזון בשביל עצמה. אפילו מקור הכנסה מינימאלי אין לה!

הפסוק של הזקנה נצנץ במוחה. "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון", היא מלמלה. הוריה לא היו דתיים, השתייכו לציונים הרוויזיוניסטים של ז'בוטינסקי. אבל על אלוקים שמעה לא פעם. אולי הוא באמת יענה לתפילה שלה? זאת לא רק היא עכשיו, כי אם גם שתי ילדות קטנות חסרות קורת גג.

החנות הקטנה בלטה בגג האדום שלה, וכעבור רגעים ספורים השלוש דרכו על מפתנה. בלשון רכה הסבירה רחל את המצב אליו נקלעה, מראה לחנווני את התינוקת הקטנה שבזרועותיה. אומרת שאין לה די כסף בשביל ארוחת הערב של מחר, והיא צריכה עזרה כדי שהתינוקת לא תמות מרעב. בתוכה, היא החליטה להתעקש. לא משנה מה תהיה תגובתו של החנווני. היא מכאן לא יוצאת עד שתקבל את מבוקשה והבטחה גם לימים הבאים. תמר עמדה לצידה, אוחזת בחצאיתה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה. שותקת.

לבסוף, אחרי עשר דקות של תחנונים, החנווני נעתר. "תבואי לכאן כל בוקר, אני אומר לך", קולו רעם מקצה אחד של החנות לשני, "החלב אז טרי. התינוקת לא יכולה לשתות חלב לא טרי, מסוכן לה. ואת החלב שאת רוצה לערב, תשימי בארגז קירור. בסדר? תבואי כל יום". הוא הניח בנקישה כלי מלא חלב על הדלפק, נעלם שוב וחוזר עם בקבוק קטן. "זה יקר זה, אבל אני משער שאין לך שום דבר בבית. תזכי למצוות, גיברת".

רחל הושיטה את הבקבוק לתמר, נוטלת את כלי החלב תוך כדי שמודה לחנווני נדיב הלב. בעיה אחת נפתרה. עכשיו היא חוזרת לנקודה בה עמדה הבוקר – איך היא מפרנסת את עצמה, וכעת גם את בת התשע שתחת חסותה? אם היא לא מוצאת עבודה, הילדות תזרקנה שוב לרחוב.

היא לא יכולה להרשות לזה לקרות.

יוצאת החוצה אל הרחוב הבוהק מקרני שמש של שעת צהריים מאוחרת, היא השפילה את מבטה אל תמר שבזרועותיה. התינוקת נראתה רגועה, שבעה, נינוחה בידיים שלה. כמה היא מוכנה להשקיע כדי להציל חיים של תינוקת אחת שהיא לא מכירה.

משהו נצנץ בזכרונה. דבריה של התמניה. "אדמה לא שווה דם של יהודי". היא צריכה לחשוב על זה. היא יוצאת מדרכה כדי להגן על יהודי אחד, בעוד בפעולות של הארגון אליו היא משתייכת נהרגים חיילים רבים.

בינתיים, אין לה ברירה אחרת כי אם להישאר בבית. הילדות צריכות אותה. היא לא יכולה להסתכן.

"רגע, גיברת רחל!" קולו הרועם של החנווני חצה את הרחוב. "רגע!"

רחל עצרה, מסתובבת. רות הרימה אליה עיניים מלאות אמון. ליבה זע. היא חייבת לדאוג לה. "כן, אדוני?" שאלה, סבה על עקבותיה.

החנווני חכך בפדחתו. "יש לי בן דוד, הוא מוכן להעסיק גם פעילי אצ"ל למרות החרם. אכתוב לך מכתב המלצה, הוא בטוח יקבל אותך".

המילים נפלו על רחל כגשם פתאומי באמצע תמוז. עיניה נפערו. החנווני נכס לחנות, חוזר אחרי דקה וחצי עם דף כתוב בצפיפות.

כל הדרך הביתה היא כשלה, בקושי מצליחה לאחוז בתמר הישנה בזרועותיה. רות הילכה לצידה בשתיקה. פסוקה של הזקנה הדהד בראשה לכל אורך הרחוב, מלווה אותה גם פנימה לתוך הבית.

'פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון'.

 

[מוריופ]

וואו, חתיכת סיפור דרמטי!
ה' ישמור מהרעיון של לזרוק ילדה בחוץ
ואיזה חמוד החנווני, ואיזו אישה טובה התימניה
איך מצליחים לגמור סיפור כזה בשני פרקים בלבד?

הערה קטנה:
כאן קפץ לך לכתיבה בלש' הווה, והרס לי את הרצף המרותק...

אבל אחרי עשרים דקות של בהיה בקיר, רחל מבינה שעדיף לה לצאת החוצה. אולי תתנדב שעות נוספות עבור האצ"ל, מילא אין לה עבודה או חיים אחרים. היא לא אחת שתבלה עם חברות במסיבות ובהוללות.

[והחלק השני עלה לך 3 פעמים משומה, לצומך]

 

[מחוברת לעצמי]

אוי, החלק השני חסום
אולי תעלי צילום מסך?

 

[סבתא חביבה]

סיפור מיוחד מאד! נוגע ללב! כתיבה מרתקת!

כתבת שזה מיועד ללמידה. אני לא יודעת למה בדיוק הכוונה. כדאי שתדייקי לעצמך מה המטרה של הסיפור:

האם זה בעצם לימוד חומר בצורה שונה, מעניינת יותר? אם כן, אני חושבת שכדאי לספר יותר על הרדיפות של הקבוצות אחת את השנייה, האג'נדה של כל קבוצה, אילו דעות פוליטיות היו לחברים, וכולי. להכניס כמה שיותר מידע היסטורי בתוך העלילה.

האם מטרת הסיפור הוא לאפשר לתלמידות לחוות יותר את המצב בארץ? אולי המטרה היא לכתוב סיפור מרתק עם מסר יהודי (פותח את ידך...) שמתרחש בתקופה היסטורית מסויימת ולכן יש בו רקע שמוכר לתלמידות ממה שלמדו בכיתה? סוג של העשרה מעבר לנלמד. אם כן, זה סיפור נפלא!

בתור סיפור בפני עצמו, זה סיפור מיוחד מאד. השאלה היא רק אם הוא משיג את המטרה שלשמה נכתב.

 

[פניני ריין]

היי, הודעה מ @חני גרשון :
עקב חסימה של הבוט היא לא יכולה להיכנס לאשכול הזה, ולכן שלחה לי בפרטי את המשך הסיפור להעלות כאן (בצילומי מסך)

 

[פניני ריין]

 

[הספרן]

היי, הודעה מ @חני גרשון :

אני גם בנטפרי והאשכול חסום לגמרי בתצוגה הרגילה. אבל אפשר להכנס בתצוגת פוסטים.

מידע שימושי - אשכולות שנחסמו בטעות בנטפרי - רובוטועה...

רק השבוע נתקלתי ביותר משני אשכולות שחסומים בנטפרי. (א"א לפתוח אותם כלל) בדרך כלל אני משתדל באמצעות הו"פ לעדכן את פותח האשכול, שיערוך את הטקסט ולחילופין יעלה תצלום מסך (במקום הטקסט). העניין, שלחלק נכבד אם לא רוב מחברי הקהילה אין נגישות להודעות פרטיות. ולכן פתחתי את האשכול הזה, לדיווחים בנושא...

www.prog.co.il

בכל מקרה מהודעה זו ואילך הכל מאוקסס. תבקשי ממנה (או מישהו שלא חסום לו) צילום מסך של הפרקים האחרונים.

 

[הלוחשת לתווים]

אולי להעלות את זה בוורד
יותר נוח לקרוא ככה מאשר הצילומי מסך.

 

[חני גרשון]

סיפור מיוחד מאד! נוגע ללב! כתיבה מרתקת!

כתבת שזה מיועד ללמידה. אני לא יודעת למה בדיוק הכוונה. כדאי שתדייקי לעצמך מה המטרה של הסיפור:

האם זה בעצם לימוד חומר בצורה שונה, מעניינת יותר? אם כן, אני חושבת שכדאי לספר יותר על הרדיפות של הקבוצות אחת את השנייה, האג'נדה של כל קבוצה, אילו דעות פוליטיות היו לחברים, וכולי. להכניס כמה שיותר מידע היסטורי בתוך העלילה.

האם מטרת הסיפור הוא לאפשר לתלמידות לחוות יותר את המצב בארץ? אולי המטרה היא לכתוב סיפור מרתק עם מסר יהודי (פותח את ידך...) שמתרחש בתקופה היסטורית מסויימת ולכן יש בו רקע שמוכר לתלמידות ממה שלמדו בכיתה? סוג של העשרה מעבר לנלמד. אם כן, זה סיפור נפלא!

בתור סיפור בפני עצמו, זה סיפור מיוחד מאד. השאלה היא רק אם הוא משיג את המטרה שלשמה נכתב.

תודה על התגובה.
המטרה היא בעיקר לתת לבנות תחושה של המצב בארץ.
אפשר בהחלט למצוא אמא, ניצולת שואה, שמזניחה את הילדים.
הפשטות של אז- תימנים מבוגרים, שרק הם שומרי מצוות בדרך כלל, חנוונים, העבודה שאין ועוד כמה דברים. זה הקטע.
השאלה שלי הייתה אם הסיפור הכניס לאווירה.

 

[סבתא חביבה]

השאלה שלי הייתה אם הסיפור הכניס לאווירה.

לגמרי