שיתוף - לביקורת זה לא שולחן בחתונה חרדית בלי...

  • הוסף לסימניות
  • #1
ההוא שיושב ומספר לכל הסובבים על חתונה יוקרתית שהוא השתתף בה.

ההוא שמקטר על האוכל ומספר סיפור זוועה על מה שראה פעם במטבח של קייטרינג.

הקומבינטור שמסדר לעצמו לחמניות מהמקומות שעדיין ללא מתיישבים.

ההוא שלא מפסיק לבקש שיעבירו לו דברים.

ההוא שמנסה לקחת חומוס מרחוק לבד ומפיל עם בטנו כוס קולה מה שמקפיץ באחת את כל יושבי השולחן.

ההוא ששולח עשר פעמים את המלצר להביא משהו שחסר לו.

המלצר ששם שפע רוטב בנדיבות יתר בדיוק על המנה של ההוא שלא סובל רוטב.

ההוא שאולי מאוד אוהב רוטב אבל לא כשהוא נשפך על חליפתו רותח היישר ממגשו של המלצר המובך עד אוזניו.

ההוא שרוצה עוד מנה ובהרגשת תחכום אינסופית אומר למלצר לשים מנה למישהו (והוא תוקע שם! גאון!) שעוד מעט יגיע.

ההוא ששעה מתלבט בין המבחר כששאר יושבי השולחן מביטים עליו בתחנונים שישחרר ברחמיו את המלצר אליהם.

ההוא שעוקב בדאגה לאורך כל חלוקת המנה לסובבים שיישאר לו בלינצ'ס אחד לרפואה.

המבוגר שלוקח את הדבר שאף אחד לא מעז לגעת בו.

הדאוג על הבלינצ'ס הנ"ל שלבסוף לא נשאר לו בלינצ'ס ויושב בפרצוף אבל וחפוי ראש עם מוסקה.

ההלם האינסופי של ילד שמגלה שהבלינצ'ס במילוי ירקות.

השמן ששולח את הילד הקורבן התורן ללכת להביא לו מהמזרח את הפפסי מקס.

ההוא שיושב ומנסה במשך שעה לנסות להסתיר עם העניבה והחליפה את כתם השמן והפפריקה שהוא קיבל מתפוח אדמה סורר.

הצווחה של המזל טוב המתפרצת אחרי התנפצות צלחת שנפלה מידו של מלצר אומלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
חחחחחחחח
אהבתי!!
ובינתיים, בעזרת הנשים:
ההיא שלמרות שהיא מורעבת אומרת למלצרית שהיא לא רוצה לאכול.
ההיא ששומרת מקום לחמותה לכשתגיע בעוד שעה ובינתיים מתכננת נושאים לשיחה.
ההיא שנתקעה עם דודה ברכה. יאללה תהני!
ההיא ששולחת את הקטנים לאבא.
ההיא שבודקת כל רגע בפלאפון את רשימת אנשי הקשר.
ההיא שנזהרת לא לאכול כדי שהאודם לא יירד.
ההיא שמורידה מתחת השולחן את נעלי העקב החדשות 9 ס"מ.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
חחחחחחחח
אהבתי!!
ובינתיים, בעזרת הנשים:
ההיא שלמרות שהיא מורעבת אומרת למלצרית שהיא לא רוצה לאכול.
ההיא ששומרת מקום לחמותה לכשתגיע בעוד שעה ובינתיים מתכננת נושאים לשיחה.
ההיא שנתקעה עם דודה ברכה. יאללה תהני!
ההיא ששולחת את הקטנים לאבא.
ההיא שבודקת כל רגע בפלאפון את רשימת אנשי הקשר.
ההיא שנזהרת לא לאכול כדי שהאודם לא יירד.
ההיא שמורידה מתחת השולחן את נעלי העקב החדשות 9 ס"מ.
זה מתואר כל כך טוב שצחקתי למרות שאני כמובן לא מכיר את הסיטואציות.
ענק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מנה אחת שכולם שואלים "מה זה אמור להיות?" אבל אוכלים בכל מקרה.

החזון-איש-ניק, שחייב לעשר לעיני כולם את הפירורי לחם של השניצל החבוט...

החזון איש ניק שלא רואה בעינים, ושולף צלחת קציצות שהביא מהבית.. "אני לא סומך על הקייטרינג הזה".

הלחמנייה הקסומה שלא משנה כמה אנשים בשולחן, תמיד תהיה חסרה אחת..

מוסקה שנראית כמו ניסוי מדעי, ותמיד נשארת למבוגר האחראי שאוכל אותה כי "חבל לזרוק".

עוגה לקינוח שנראית כאילו שרדה כבר עשר חתונות קודמות... (או מהבר מצווה של החתן...)

האברכצ'יק שהמקומות הסמוכים אליו תפוסים בספרים שקנה זה עתה.. ומגבעת משומשת שדומה למוסקה...

קערת סלט ירקות לקישוט להרגיע את המצפון על סעודת השחיתות.. אבל בסוף נשארת מלאה מלבד המלפפונים, כי "זה טוב לקיבה".

הבחור הפלספן שמסתפק אם כדאי לו בשר או עוף, אל חשש, בסיבוב הראשון הוא לקח שיפודים ודג סלמון...

המגשית הקטנה של החמוצים שכל אחד נלחם על הזית היחיד שבה, ובסוף היא מתגלגלת לחתן, "שיהיה לו מזל טוב".

המכובדים והאחמי"ם שמסתכלים בעיניים כלות, בציבור האוכלים.. אבל מה שרואים משם לא רואים מכאן...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
וכמובן אי אפשר בלי משפט המחץ ש"האשכנזים האלה לא יודעים מה זה אוכל. יא קמצנים".
או משפט סביל.. מהמגזר המקביל
'הספרדים האלה במקום אוכל מביאים ערימת תבלינים, כל ביס זה מבחן סיבולת'...
'טעמתי, שרדתי, וכעת מגיע לי האשכנזי המכובד.. לסלסל בברכה השביעית...'
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
וכמובן אי אפשר בלי משפט המחץ ש"האשכנזים האלה לא יודעים מה זה אוכל. יא קמצנים".
אחחחח כמה עוילם-הזה בערב אחד! מה רע בבורקס עם רוטב פטריות? בחתונה של ההורים שלי גם את זה לא היה, ותאמין לי שהיתה להם חתונה משו משו, יידישע שימחע אמיתית!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אחחחח כמה עוילם-הזה בערב אחד! מה רע בבורקס עם רוטב פטריות? בחתונה של ההורים שלי גם את זה לא היה, ותאמין לי שהיתה להם חתונה משו משו, יידישע שימחע אמיתית!
כולכם שכחתם לציין
שמכל העוילם הזה
וההיא וההוא
והדודה והסבתא
הבורקס
הרוטב
הבלינצ'ס
הלחמניות והאחיניות
היו שם בחתונה,
כן זו הספרדית, אבל גם באשכנזית
ואפילו בחזון איש ניק-
היו שם....
חתן וכלה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #11
היו שם בחתונה,
כן זו הספרדית, אבל גם באשכנזית
ואפילו בחזון איש ניק-
היו שם....
חתן וכלה!
פחח עזבו שטויות, מה שבאמת חשוב בחתונה זה הרמה של האולם, הרמה של האוכל, מי התזמורת וכמה כלים. וכמובן מאיפה השמלות של הכלה, האמא, השוויגער ושות'
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
כולכם שכחתם לציין
שמכל העוילם הזה
וההיא וההוא
והדודה והסבתא
הבורקס
הרוטב
הבלינצ'ס
הלחמניות והאחיניות
היו שם בחתונה,
כן זו הספרדית, אבל גם באשכנזית
ואפילו בחזון איש ניק-
היו שם....
חתן וכלה!
הטור (שלי לפחות... ;)) דיבר על שולחן מוזמנים. על המזרח אפשר לעשות טור שלם נפרד (אני על של הגברים. אין לי מושג מה הולך בצד השני...
מנה אחת שכולם שואלים "מה זה אמור להיות?" אבל אוכלים בכל מקרה.

החזון-איש-ניק, שחייב לעשר לעיני כולם את הפירורי לחם של השניצל החבוט...

החזון איש ניק שלא רואה בעינים, ושולף צלחת קציצות שהביא מהבית.. "אני לא סומך על הקייטרינג הזה".

הלחמנייה הקסומה שלא משנה כמה אנשים בשולחן, תמיד תהיה חסרה אחת..

מוסקה שנראית כמו ניסוי מדעי, ותמיד נשארת למבוגר האחראי שאוכל אותה כי "חבל לזרוק".

עוגה לקינוח שנראית כאילו שרדה כבר עשר חתונות קודמות... (או מהבר מצווה של החתן...)

האברכצ'יק שהמקומות הסמוכים אליו תפוסים בספרים שקנה זה עתה.. ומגבעת משומשת שדומה למוסקה...

קערת סלט ירקות לקישוט להרגיע את המצפון על סעודת השחיתות.. אבל בסוף נשארת מלאה מלבד המלפפונים, כי "זה טוב לקיבה".

הבחור הפלספן שמסתפק אם כדאי לו בשר או עוף, אל חשש, בסיבוב הראשון הוא לקח שיפודים ודג סלמון...

המגשית הקטנה של החמוצים שכל אחד נלחם על הזית היחיד שבה, ובסוף היא מתגלגלת לחתן, "שיהיה לו מזל טוב".

המכובדים והאחמי"ם שמסתכלים בעיניים כלות, בציבור האוכלים.. אבל מה שרואים משם לא רואים מכאן...
יפה מאוד!
קצת גלש משולחן מוזמנים,
אבל גדול!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
  • הוסף לסימניות
  • #15
  • הוסף לסימניות
  • #16
חחחחחחחח
אהבתי!!
ובינתיים, בעזרת הנשים:
ההיא שלמרות שהיא מורעבת אומרת למלצרית שהיא לא רוצה לאכול.
ההיא ששומרת מקום לחמותה לכשתגיע בעוד שעה ובינתיים מתכננת נושאים לשיחה.
ההיא שנתקעה עם דודה ברכה. יאללה תהני!
ההיא ששולחת את הקטנים לאבא.
ההיא שבודקת כל רגע בפלאפון את רשימת אנשי הקשר.
ההיא שנזהרת לא לאכול כדי שהאודם לא יירד.
ההיא שמורידה מתחת השולחן את נעלי העקב החדשות 9 ס"מ.
גם ההיא שלמרות אלף אזהרות שילדים לא יושבים אם הם לא עמדו ממתחת לחופה- השולחן תפוס בחצי תריסר ילדיה מגיל 3 עד 10.
וההיא שבדיאטה התורנית שלה אוכלים רק מים. השאר זה טעימות ושאריות מהמנה של הילדים. בל תשחית!
וההיא שהבת שלה רצה כל רגע בדיווח רותח מהשטח שליד החדר ייחוד- הם אוכלים עוף! הם מצטלמים! הם מדברים! מה- אמא, מותר לדבר בחדר ייחוד? הוא איש והיא אישה! לא צנוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
'טעמתי, שרדתי, וכעת מגיע לי האשכנזי המכובד.. לסלסל בברכה השביעית...'
הדוד של החתן, ליטאי כבד שמדגיש את הח' ו-ע' בברכה (לא שזה עובד לו...)
חחחחחחחח
אהבתי!!
ובינתיים, בעזרת הנשים:
ההיא שלמרות שהיא מורעבת אומרת למלצרית שהיא לא רוצה לאכול.
ההיא ששומרת מקום לחמותה לכשתגיע בעוד שעה ובינתיים מתכננת נושאים לשיחה.
ההיא שנתקעה עם דודה ברכה. יאללה תהני!
ההיא ששולחת את הקטנים לאבא.
ההיא שבודקת כל רגע בפלאפון את רשימת אנשי הקשר.
ההיא שנזהרת לא לאכול כדי שהאודם לא יירד.
ההיא שמורידה מתחת השולחן את נעלי העקב החדשות 9 ס"מ.
ההיא שהולכת לבר להביא כוסות ח"פ ועל הדרך מביאה לכל העצלניות שבשולחן.
ההיא שתפקידה זה לפוצץ קונפטי בסוף הריקוד ועומדת בהיכון.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

תודה רבה ל @אסתר אייזנבאך על מתן במה לרעיונות מעניינים לתעסוקת ילדים, ואחרי שהעסקנו אותם 3 וחצי שבועות, שמענו כ"כ הרבה משפטים חמודים שלהם, ואותם נביא היום לקדמת הבמה.
האתגר היום לקחת משפט חמוד/ חכם מהילדים שלנו או מהאשכול "משפטים חמודים של ילדים" וליצור לו תמונה בכל סגנון שעולה על דעתכם...
אם בחרתם משפט מהאשכול הנ"ל, נא לתייג (עם @ לפני השם) את הניק + המשפט.
בהצלחה!!!


📌כללי האתגר:
🔹 בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
🔹 היצירה נוצרה במיוחד לצורך האתגר ובבינה מלאכותית בלבד.
🔹 יש להעלות תמונה בפורמט JPG או PNG בלבד (קבצי webp לא נתמכים).
🔹 לפני ההשתתפות באתגר, חובה לקרוא את חוקת האתגרים.
🔹 נא לוודא שהתמונה עומדת בכללי האתר.
🔹 לפי כללי פרוג, אין להעלות תמונה של בנות מעל גיל 3.
🔹
פטפוטים וחוכמות ילדיכם בנספח


⏰זמני האתגר:
מהערב (מהשניה הקרובה... )ועד למחרת בשעה 23:59.
שימו לב! יצירות שיעלו לפני או אחרי השעות המותרות ימחקו על ידי המנהל!

@הדר 310

בן שלוש וחצי אוכל פומלה.
"אמא, זה כל כך טעים וגם חמוץ הגורילה הזאת!"

1774385901459.png


@נקניקית
בפורים:
"הלוואי שאמא תשתכר ואז נדע את כל הסודות שהיא אמרה באנגלית".
1774386628607.png
יש לי חולשה מיוחדת לעוגות גבינה, המתוק הזה ממיס אותי, והתענוג שלי בשעת לילה כשהכל שקט והבית רגוע - לארגן לעצמי כוס קקאו חם וליד פרוסה קרה וטעיממה של עוגת גבינה.
תמיד יש לי במקרר משהו מפנק שמחכה לי... חייבת לגלות לכן עוד סוד - העוגות שלי קלות להכנה, מתאימות לכל אחת שרוצה להתפנק....
קבלנה מתכון לעוגת גבינה טעיממה וגבינתית, אמיתית אמיתית....
העוגה משורטטת ויפה, בעלת שכבות בגוונים, יפיפיה, טעימה ליד הקפה של הבוקר ומפנקת לעת ערב.
וכמובן כמובן היא לא עוגה מרתיעה, לא עוגה מסובכת כזו ששייכת רק ל"שפיות" בעלות נסיון רב במטבח, העוגה הזו מתאימה לכולנו.... היא קלה מאד להכנה ובס''ד מצליחה תמיד....

אז יאללה התחלנו....

המדידות בכוס חד פעמית ומתאים לתבנית חד פעמי בינונית A4
המצרכים לשכבה א':
25 ביסקויטים
100 גרם חמאה רכה

המצרכים לשכבות ב' וג':
750 גר' גבינה
1 אשל גדול
3 כפות קמח
חצי כוס פודינג וניל
3 ביצים
כוס סוכר
3 כפות גדושות ריבת חלב

מצרכים לציפוי:
2 שמנת חמוצה
4 סוכר וניל
הכנת שכבה א':
מרסקים את הביסקויטים דק דק, לאחר מכן מרככים את החמאה היטב ומערבבים אותה עם הביסקויטים.
משטחים את הביסקויטים ע''ג תבנית ח''פ (A4), מהדקים היטב ומכניסים למקפיא.
הכנת שכבה ב':
מערבבים בקערה בכף את החומרים של שכבות ב' וג' ללא הריבת חלב ומחלקים לשתי קערות:
קערה אחת שופכים ע''ג התבנית עם הביסקויטים ומכניסים חזרה למקפיא.
ובקערה השניה מוסיפים 3 כפות ריבת החלב, מערבבים היטב ומכניסים למקרר לשעה.

כרגע יש במקפיא תבנית עם שכבת ביסקויטים ומעליה שכבת גבינה לבנה, ובמקרר יש גבינה עם ריבת חלב.
לאחר כשעה יש להוציא מהמקפיא את התבנית ולהוסיף את הגבינה עם ריבת החלב.

להכניס לתנור על חום של 180 למשך שלושת רבעי שעה בערך עד שהדפנות מתקשות מעט.
הכנת שכבה ג':
מערבבים בכלי שמנת חמוצה עם סוכר וניל.
משטחים בזהירות ע''ג העוגה החמה והאפויה ומחזירים לתנור לעוד 10 דקות, לאחר מכן יש להשאיר את העוגה בתנור מכובה למשך שעה.

את העוגה העליתי לניוז המדהים של
@אפרת 10 ומעלה אותו גם פה כדי להנות את כולם.... אז תהנו ובתאבון !!
מצרפת תמונות
IMG_4614.JPGIMG_4611.JPGIMG_4615.JPG
🎉🎉🎉🎉🎉🎉🎉
האתר!
האתר המיוחד על סדרת דופליקטים!

מה יש לנו שם?

❓ חידונים

📰 מאמרים

🖼️ תמונות

ועוד׳

האתר אינו פתוח בנטפרי עדיין, אז נשמח אם מישהו יוכל לשלוח לבדיקה!

לשליחת מאמרים : שלחו אימייל מסודר אל <לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>

והמאמר שלכם יפורסם ברגע שנוכל! (נבקש לא להטריד בנושא)
לשליחת חידונים

האתר בשלבי הקמה על כן לא כל הפתורים שתראו יעבדו!

וזהו... !
תהנו!!!

1774285119351.png
הערכה אמיתית ליד הימנית שלך! 💖💖💖
לפעמים מילה אחת קטנה של "תודה" עושה פלאים, אבל מתנה מבית Buddies עושה הרבה יותר... ✨
מגיע להן – לילדות ולכל אלו שעוזרות, משקיעות ונותנות את הלב, במיוחד בתקופה העמוסה הזו של ערב פסח ומלחמה. 🌸
המתנות של Buddies! 🎀
הוא צבעוני, הוא מתוק והוא מלא בסטייל שכל בת חולמת עליו.
רוצה לראות ?
הרשמי וקבלי ישירות למייל את הקטלוג המרהיב!

והפינוק האמיתי: הגרלת ענק לקהילת פרוג 🎁
3 ערכות יוקרתיות ומפנקות
ל-3 זוכות מאושרות!

איך נכנסים להגרלה? פשוט מאוד:
כתבי לנו כאן בתגובה: נרשמתי ואת מי את רוצה לפנק וזהו נכנסת להגרלה!

ההגרלה תיערך ביום שני כו' ניסן – אל תפספסי! ⏰

💫 כי גם לה מגיע פינוק מושלם על כל ההעזרה הלב הגדול! 💫
להשיג בחניות:


1774279162556.png
1774279205943.png
1774279248557.png
1774285149434.png

אשכולות דומים

השארתי אותו ללא השגחה לכמה שניות בודדות. ההתרגשות למראהו של שלוימה ידידי הותיק השכיחה ממני את האחריות.
"מה שלומך? מה לומד? פגשתי את השווער שלך לאחרונה"- השלמנו פערים במהירות. הסתובבתי לשניה, זרקתי מבט וקפאתי: הוא לא היה שם.
מרחק כמה מטרים, ראיתי גבר אוחז בו, חותר ליציאה.
צרחתי. הצליל המבועת שלי נבלע, איש מלבדי לא שמע אותו. שלוימה נעלם ושדה הראיה שלי נמלא לבושי שחורים.
התעשתתי, ניסיתי לרוץ אחריו, אך אחד מהם מחץ את ידי לשלו וזעק משפט קצר. לא שמעתי, כמובן. כתפי התעגלו באבל, תחושת אשמה שאשא כל חיי: לא הייתי שם להגן עליו.
ראיתי את אותו גבר מתקרב ליצחֶק שעיין בספרון כלשהו, שניה אח"כ הוא נשא את ראשו: "מה- נתי!"
לבוש שחורים מיהר אליו, לחץ את ידיו בעוצמה ולחש באזניו דבר מה שגרם לו להשתתק בהשלמה. לא אשכח את המבט שראיתי בעיניו.
החוטף המשיך בדרכו ליציאה והספיק להניח בעגלה גם את שאר בשרו של אברך צעיר שהתעסק ארוכות בפלאפון, עיוור למתרחש.

נעורתי פתאום מקפאוני, במאמץ אדירים שלפתי את ידי מאחיזתו הכואבת של הגברתן השחור ומיהרתי אחר החוטף.
פילסתי את דרכי בדחיפות בינות למאות הבבואות הזהות.
הגעתי עד אליו, הנחתי יד נחושה על כתפו.
"שב, גבר", קולו של המלצר גבר ללא קושי על התזמורת, "עוד מעט נביא קינוח".
שיתוף - לביקורת זה לא חופש!
אחחחחח! לקחתי נשימה ארוכה...
הנפש עייפה! והנפש, צריכה קצת מנוחה! ובשביל מה יש חופש, אם לא בשבילה?!
אז היה לנו את כל הזמן שבעולם לתכנן... למצוא מיקום, להתמקח, לבטל, ושוב לסגור ולהתארגן...
ביום המיוחל בדיוק כפי התוכנית, ירדנו מהבית עם מזוודות עמוסות ותיקים מלאים, ושקיות מפוצצות שלא עומדות בנטל הכבד...
וגם אני... שסוחב וסוחב וממלא את הבגאז' ואחר כך את הגג, ואיזה נס שאין נגרר, כי אם היה אז כמובן שגם אותו היה צריך למלא עד הקצה... הרי זה חופש! אז שלא יהיה חסר...
ו'לא חסר! אני אומר, אבל זה לא ממש עוזר - להיפטר משישיות של מים ושל סודה ושל קולה ושל כל מה שעושה אותי צמא יותר...

אחרי הכל, הכל נכנס ברוך ה', גם החטיפים וגם הילדים כי מגיע גם להם...
רק לחופש לא היה מקום... לא בבאגז' ולא בגג גם לא בתוך השקיות...
ורק בגלל שהוא חשוב, אמרנו לו לעקוב ולנסוע אחרינו כדי שלא יטעה בדרך וילך חלילה לאיבוד...

עכשיו חופש!
ובחופש נוסעים, וזה לא נקרא לנסוע אם לא נוסעים למקום הכי רחוק ובימים הכי חמים, והכי חשוב שיהיו שמה 'פקקים', כי אם כבר לנסוע אז ליהנות מהדרך ויש אחלה נוף ואחלה שמש ואחלה חומוס במידנית אם לא נספיק להגיע ונהיה כבר רעבים...
והגענו, והיינו רעבים, ולא אכלנו חומוס כי הכל נשפך שם במידנית, וזה כמובן בגללי ולכן אני צריך גם לנקות ואחר כך ללכת לקנות, כי בלי חומוס אין 'על האש' ובלי 'על האש' אין טיול ואין נופש ואין חופש...

ובאמת 'אין חופש' כי צריך לשמור על הילדים, השער של הבריכה נעול אבל הילדים יודעים... יודעים איך לפתוח ויודעים, שבמים הקרירים יהיה להם הרבה יותר נעים...
שעתיים בריכה ושל 'שמירה כהלכה', ונס שבתנאי העבודה כתוב במפורש שגם לשומר מותר להיכנס לבריכה

בין כיף אחד לכיף שני יש דרך לא קצרה וגם פקקים - של בקבוקים שנופלים ונעלמים, ולך תחזיק עכשיו בקבוק קפוא והגה רותח ובין לבין תכוון מזגן ותעדכן את הווייז שלא רושמים 'שאר ישוב' עם עי"ן ולא 'מפל סער' עם ה"א.
וסער יבש כבר חודשיים, הוא חיכה לנו בניסן, וגם כל החורף למים...
וזה מה יש, אז ממשיכים לבניאס שבוודאי לא יאכזב, ומבטיחים להתפלל ששנה הבאה מפלס המים יעלה והנחלים יזרמו יפה יפה גם בניסן וגם באב, לפחות עד לגובה החזה.

וכך עבר לו יום, וכך עובר לו חופש, הילדים נהנים ובוכים, נהנים ובוכים, שוב ושוב לסירוגין, ובין לבין הם גם אוכלים מכל הבא ליד ובדגש על חטיפים.
וכבר בדרך נרדמים הקטנטנים גם הגדולים כבר עייפים אבל הם נלחמים, בעייפות ובזבובים וגם אחד מול השני...

והנה הגענו, ומתברר שגם הגדולים קרסו מעייפות, ואיזה יופי, כי סוף סוף יהיה פה שקט, ונוכל לצאת, לשבת בחוץ, לשחק קצת סנוקר ופינג פונג או סתם להתנדנד וליהנות מהאוויר... אבל הריח אוי הריח שהגיע מהכיוון של הלולים התערבב עם משב הרוח מהרפת והחווה של הסוסים, עד שכמעט ולא הרחנו את הריח המדהים מהדיר של העיזים שהיה חריף ואפילו קצת טעים... מה שעשה לנו חשק לפתוח נרגילה כדי להוסיף טוויסט של תפוחים.

היינו עייפים וסחוטים מהנאות וכיף, אבל שילמנו על המקום ועד תום אותו עוד ננצל, אז קפצנו לבריכה כדי לשחות ולהתרענן וכדי לעזור לרובוט המנקה לסנן את כל הזבובים והפרפרים שבחרו להתאבד...

רק עבר לו היום וכבר בא ההוא שאחריו, עוד יום עמוס המלא על גדותיו, יש חווה של חיות וקטיף של פירות וג'יפ טרקטורון שעלה לנו הון, אבל בחוץ עומס חום ולכן אין חיות, גם קטיף - לא היום! כי היה כבר שלשום, ופרי לא נשאר - התנצל האיכר בקולו המריר וחזר למשרד הקריר...

אז חיפשנו מקום להרטיב את הרגל ומצאנו גם בוץ וקוצים על הדרך, אך היה כל כך כיף שעברו השעות עד ששכחנו שיש לנו עוד תחנות...
ובדרך עצרנו לראות מטעים, והכרנו שבילים חדשים, גם למדנו מתי רכבים מתחפרים ולמדנו לאן מעכשיו רק רגלית נכנסים.

וחזרנו סחוטים לאותו המקום והיינו עייפים בדיוק כמו אתמול, ונכנסנו למים ויצאנו מהר והלכנו לישון אבל הקטנצ'יק החליט שהלילה הוא ער...

איזה חופש יפה מנוצל שכזה, אין דקה מנוחה רק כיף ועוד כיף...
יש המשך שתבינו, ואותו עוד אספר...
עד אז צאו לטייל ותבינו, על מה אני מדבר...
שזה ממש לא חופש, אבל זה כיף!
צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים. על כן מצאתי את עצמי בוקר אביבי אחד מביט בתכלת השמיים ומקשיב לבת קול חרישית הקוראת לי לצאת ולקרוע את העיר.

אינני יודע כיצד קורעים ערים, אבל זרקתי על כתפיי ז'קט קל, מילאתי את כיסי בחופן סוכריות מנטה. הוצאתי מחבילת השטרות הצבעונית שטר של עשרים שקל, ונסעתי אל העיר הגדולה.

צעיר אני לימים ואוהב מאד את החיים, וכשירדתי מהאוטובוס מול דוכן פייס חשבתי לעצמי שיהיה זה שימוש ראוי בעשרים השקלים שלי, אם אקנה בהם אחד מאותם כרטיסי גרוד.
נכון שהם לא זוכים אף פעם, אבל היום. היום זה שונה, לא?!

הכרטיס עלה 18.5 שח. קבלתי עודף שקל וחצי.

התחלתי לגרד עם השקל, וחשפתי תמונה של שני דובדבנים תאומים התלויים על זלזל דקיק.

"תשתמש בחצי-שקל, יותר נוח", אמר לי האיש מעבר לדוכן.

ואכן בעזרת המטבע הגדולה חשפתי במהירות תפוח אדמדם, ועוד שני דובדבנים.

"איך זוכים?" שאלתי את האיש.

"אם יש לך בכרטיס שלוש פעמים את אותה תמונה".

מה צריך את כל המשחק הילדותי עם התמונות, על הכרטיס הזוכה תכתבו "זוכה" וזהו. מה אני תינוק?!

גרדתי בננה ותפוז ועוד בננה, ועוד תפוח.

נשארה תמונה אחרונה מכוסה באפור.

"עצור". אמר קול רועד מאחוריי.

אדם זקן לבוש במעיל גדול מדי, החזיק את כתפי ביד חלושה. זקנו היה ארוך מאד ולבן לחלוטין. כמו מפה צחורה.

"אתה לא רוצה להמשיך לגרד", אמר לי.

אני דווקא כן רוצה. חשבתי. אבל העיניים שלו היו כל כך עמוקות בחוריהן והברק שבהן כל כך מוזר, והיד שלו.
היד שלו ליפפה את צווארי ומשכה את ראשי קרוב אליו, "אתה לא רוצה". אמר לי קרוב קרוב.

זרקתי את הכרטיס לפח.

שלחתי יד אל הכיס, והכנסתי לפי שלש סוכריות מנטה יחד.

כשהן נגמרו הייתה הלשון שלי בוערת, ובכל שאיפה שלקחתי הרגשתי משב קור.
שהזכיר לי את זקן השלג של הקשיש המסתורי שכבר לא היה בסביבה.

הצצתי אל השמים, הכחול שלהם היה החלטי מאד.
הוצאתי את הכרטיס מהפח וגרדתי במהירות את המשבצת שנותרה.

"שלוש דובדבנים". אמרתי בניגון חגיגי.

"עשרת אלפים שח". אמר המוכר באותו ניגון.

"מזל טוב". אמרה אשה מבוגרת במבטא אמריקאי וצלמה אותי בסמרטפון שלה.

אני הולך לככב בקבוצות הוואצאפ.


המוכר הביא לי חפיסת שטרות כחולים חגורה ברצועת נייר.
ובתמורה נתתי לו סוכריית מנטה, והלכתי לקרוע את העיר.

"מה המנה הכי יקרה שיש לכם?" שאלתי את בעל המסעדה.
ואחר חצי שעה כשהתחלתי לנגוס במנה שאת שמה אין לבטא ללא אימונים מפרכים, שאל המלצר ביראת כבוד "איזה יין אדוני רוצה?"

"את הטוב ביותר".

"בלו הוריזון, אדוני", אמר המלצר הכנוע בהבנה מתפעלת.

"ושלא יהיה מריר או חמצמץ".

"בלו הוריזון, אדוני", הנהן הכנוע.

"ושיחליק בגרון בקלות"

"בלו הוריזון, אדוני".

"ושיתאים לאוכל, ולא יהיה חריף מדי".

"בלו הוריזון, אדוני".

חצי שעה ארכה הכנת המנה הכי יקרה שלהם, ובכל זאת היה חסר בה מלח!

היין, היה דווקא בסדר. אבל שמונה מאות שקל?!


אז מה. זהו. אכלתי שתיתי.
נגמר.

המנה ההכי עם היין הכי, מעלים כעת צחנה בתוך כרסי, שרויים במיצי עיכול מבחילים.

ותחושת השובע והליאות הנמסכת כעת באבריי, זהה בדיוק לארוחת חצי כיכר לחם שחור ושתי כוסות מי ברז.

צריך להנות, ישראל. להנות. לקרוע את העיר.

ִ
"סלח לי", עצרתי עובר אורח, "איפה המוזאון הכי מוצלח בעיר".

פחח, עולם המושגים המצומצם שלי. מוזיאון עלֵייכּ.

"המוזיאון הכי מוצלח?" חזר אחריי בעיניים משתאות.

"מוזאון, מופע, לונה פארק, קונצרט, הצגה, אטרקציה כלשהי".

"הטרקציה הכי מוצלחת זה... תלוי. לא יודע, מה אתה אוהב?" ניסה האיש לעזור.

"אני אוהב את החיים" אמרתי וגיהוק מתגרגר - במחילה מכבודכם - נפלט מגרוני. גיהוק של שמונה מאות שקלים.

"אם אתה אוהב את החיים, אז לך למופע של החיים, זה המוזיאון המוצלח ביותר עבורך" אמר כשאישוני עיניו מוסתרים למחצה במבט פילוסופי, והצביע אל כתם ירוק במרחק, "שם, בפארק, טבול בטבע, עם ספר טוב ובקבוק מיץ".

ִ
"מה הספר הכי יקר ומעניין שיש לכם?" שאלתי את הנערה הצנומה בעלת המשקפיים המגדילות, שקראה בספר עבה ישובה על ערימת ספרים גבוהה בפינת חנות הספרים השוממת.

"הכי מעניין או הכי יקר?" שאלה.

"תביאי את שניהם".

אחרי שחיפשה במחשב הישן של החנות ושוטטה בין שורות המדפים הפנימיים, חזרה אלי עם שני ספרים.
אחד מהם גדול וכבד, על הכריכה תצלום צבעוני וחד מאד של אסטרואנאוט מחייך מתוך קסדה. ספר עם דפי כרומו, כנראה מלא תמונות.

"זה היקר", אמרה הנערה. שלא הצליחה להסתיר את הלגלוג בקולה.

"וזה המעניין", הושיטה ספר בכריכה רכה, צבע באז', ספר דק ומאובק ששמו אינו כתוב עליו.

"נראה משומש". אמרתי.

"עדות להיותו מעניין", אמרה.

ִ
את היקר השארתי על גדר סמוכה לחנות. לא ככה עושים חיים. להסחב עם מטען של שבע קילו.
את המעניין הצלחתי לקפל מעט ובמאמץ מסוים הוא אפילו נכנס לכיס.

בקבוק מיץ, הציע לי הפילוסוף ההוא. ממש לא נראה לי. מה אני ילד בכיתה ד?!

"קופסת סגריות בבקשה" בקשתי מהבחור המוצק והקירח בקיוסק, "את ההכי מעולות".

הוא צמצם את עיניו, "מה אתה מתכוון".

"אני מתכוון מעולות. הכי הכי, דה בסט".

"הכי הכי?" הביט ישירות לתוך עיניי, מניח שתי כפות ידיים גדולות על הדלפק ונשען לעומתי.

"כן, הכי", עניתי נבהל קצת מהתגובה המוזרה.

הוא הנהן אלי בשאלה, מוודא.

הנהנתי בחזרה.

הוא הביט לצדדים, והוציא לי ממגירה נמוכה אי שם למטה, קופסא לא מסומנת.

"ארבע מאות חמישים" לחש.

שילמתי לו בלי לומר מילה.

"קח מצית אחת", אמר והצביע על השורה הצבעונית שבמתקן התלוי לידי, "חינם".

חינם הא. איזו נדיבות מעוררת השראה.

"תביא גם שני אקסלים", בקשתי.
ומצויד כהלכה צעדתי אל הפארק העירוני.

ִ
כשראשי טבל בעשב הירוק ליטפה השמש את פניי וקרניה שיחקו בענני העשן שעלו מהסיגריה הטובה.
לא הספקתי לשקוע אל תוך הספר עד שרעם מנוע קרע את השקט ואופנוע גדול ורוטט עצר לידי.
הרוכב התבונן בי בסקרנות מבעד למגן הפנים השקוף שלו.

"תגיד לי בן כמה אתה שאתה שוכב בדשא עם ספר כמו איזה זקנה בת שמונים?!"

התיישבתי על האדמה והרמתי אליו מבט מפלבל, ידי על מצחי מצילה מהשמש.

"קום, תשתה את האקסל שלך ולך תקרע את העיר". אמר ושחרר צחוק פרוע חושף שיניים מלוכלכות.

הרעים פעמיים בידית הגז, ונסע, כשהוא צועק "קרע את העיר, בן אדם, קרע!"

השקט חזר.
הבטתי סביב, על הגבעות המוריקות גדרות השיחים הפורחים והשמיים שסגרו על הכל בקימור כחול ענק.
בין ענפי העץ שהתנשא לידי הבחנתי פתאום בזוג עיניים שחורות, קטנות ומרושעות.
עורב.

פתאום פרש כנפיו, צרח "קרע", ועף.

העץ כולו הזדעזע ועשרות עורבים התפרצו מבין העלים, "קרע!".

"קרע קרעעעע".

רצתי.

רצתי כמו מטורף.

ִ
יצאתי משבילי הפארק, ורצתי ברחובות העיר.

בגובה השמים ליווה אותי ענן של נקודות שחורות מצטרחות.

עצרתי מתנשם מול בנין גדול.

שלט מואר ומנצנץ השתרע מעל שער פתוח.

"המקום של ההנאות הגדולות"
ִ

הלהקה נחתה סביבי, הם היו המונים.
הם עמדו על חוטי החשמל על גדרות על תמרורים על ספסלים על מכוניות חונות ועל תחנות אוטובוס. על הכתלים על המדרכות ועל הכביש.

"קרע קרע קרע קרע קרעעעעעע"

נכנסתי אל השער.

**

כששקעה השמש בערבו של יום, יצאתי משם כושל.

לא הייתי צעיר יותר.
וכבר לא אהבתי כלום.
בטח שלא את החיים.

גררתי את עצמותי אל ספסל סמוך ונשכבתי עליו, מביט בעיניים דהויות על שום דבר.
הייתי קרוע.
העיר קרעה אותי לגזרים.

ִ
והיה אם תשאלוני, אבל מה? ספר לנו.
מה היה שם, ב"מקום של ההנאות הגדולות"?

ובכן, אי אפשר. אתם לא באמת תבינו.
איך שזה נשמע ואיך שזה מרגיש - אלו שני הפכים גמורים.

רק זאת אומר: אל תנסו לגלות

בחיים לא.
"אוי אוי אויויוי, הדור הזה..." שפך בפני נחום קוצמן את דעותיו בפעם המאתיים חמישים ושתיים להיום, "הדור הזה וכל הספרים שלו... אני אומר לך, פעם, פעם כל הספרים היו הרבה יותר טובים..."

נחום קוצמן, או כמו שהוא ידוע בכינויו בכוילל: נחום-סכו"ם (על שם היותו אוכל המוחות הרשמי בישיבה), היה בין המתלוננים הקבועים על כל דבר שזז. החל מהזבוב הקטן ביותר שהתנחל לו בפינת חדר האוכל ועד לתליית המן הרשע ותליית כביסות על חבל.

היום הוא נפל עלי, ומכיוון שהוא יודע שאני כותב ספרים, החל לירוק עלי את הגיגיו בנושא ספרים והמסתעף.

"תראה את הילדים של היום, קוראים כל הזמן רק קומיקסים, והסופרים של היום בכלל... ה' ירחם... אוי אוי אויויוי... תראה מה דוד זירצקי היה כותב, מה שמואל ארגמן היה כותב, ואיזה אקשן ושטויות עושים לך הסופרים של היום... ממש בלגן בעיניים... אוי אוי אויויוי..."

הנהנתי בראשי לאות הסכמה, או ליתר דיוק: לאות שאינני מקשיב לדבר וחצי דבר ממה שהלז הפוחז שלמולי אומר, ואוזני קלטו רק שתי מילים ורבע מדבריו המשמימים. כנראה שנחום הבחין בכך, כי פניו השמנמנות עשו לכיווני פרצוף שואל.

"מה? אה... כן, כן..." ניערתי את ראשי מצד אל צד, כמו שמנערים יתוש קטן וחופר שמזמזם על קצה האוזן. היתוש שבקצה חדר האוכל עף ממקומו ונפל על חבלי הכביסה. אפקט היתוש, כנראה.

"ממש חבלי משיח..." צחקק נחום עצמו מבדיחתו הלכאורה-שנונה, "נו, מה אתה אומר על זה?"

לא יודע אם זה בגלל שנמאס לי לשבת ולשמוע כל היום את החפירות שלו, או בגלל שהיתוש קם מחבל הכביסה והחל לזמזם לתוך אוזני הסלקטיבית, אבל החלטתי לומר לנחום את האמת בפרצוף.

"טוב, אין לי כח לך ולחפירות שלך בנושא ספרים או בכל נושא אחר בכללי. רצית לדעת מה דעתי עליך? הנה. זהו. אתה יכול ללכת עכשיו בבקשה ולהשאיר אותי לבד?"

זהו. כל האמת ישר בפרצוף. כמו עוגת קרם יבשה במסיבת יומולדת שנמעכת בדיוק על חליפתו החדשה של החתן.

"נו נו, לא יפה לומר ככה..." צחקק נחום, "לא משנה, מה שרציתי לומר זה... נכון ההוא מהספרים האלה של מיה ספיר מה שמו..."

"אייל גלבוע. וזה יונה ספיר ,לא מיה."

"כן, כן, אייל גלבוע, של יונה קינן... מי אמר שמותר לו כל הזמן להרוג אנשים, זה לא נחשב רצח?"

"יונה ספיר," תיקנתי באנחה, "וחוץ מזה, זה כתוב במקורות: 'כאייל תהרוג' לא?"

"נו נו," צקצק נחום, "לא מאמין שזה באמת מה שהתכוונה אליו... אבל שמע..."

וכאן חלומותי חזרו לנופף לשלום, לא לפני שהבטחתי לעצמי שאנקום בו מתישהו באיזושהי דרך.

למחרת, כשנכנסתי לכוילל, נחום כבר עמד ליד המדרגות, שקוע עמוק בספר בעל כריכה ישנה שכנראה כאילו נכתב בשנות התרלל"ו. ברגע שנעמדתי לידו, הוא כבר הרים את מבטו והתחיל לדבר.

"הנה, רואה? ספר של פעם, שמצאתי היום בכוילל. איזה תענוג... איזה סיפורים... ולעומת הספרים של היום..." (כאן הוא נאנח שוב.)

"כן כן, מה שתאמר.."

"תשמע, זה ספר פשוט מדהים, כל הסיפורים שלו וזה... חבל שהוא מעלה אבק ככה, לעומת הספרים של היום..."

"נו נו, אוי אוי אויויוי..." חיוך קלוש עלה אט אט על פני, ובבת אחת, למול עיניו הפעורות של נחום, שלפתי את הכריכה המהווה והמזויפת שחיברתי אל הספר בלילה הקודם, חושף לפניו ספר בעל כריכה חדשה ומהודרת, בצבעי כתום לבן, שעל חזיתה כתוב בגדול: 'אפקט גן עדן'.

את סיפור נס ההצלה של נחום קוצמן, ואשפוזו לאחר שנפל ממאתיים חמישים ושתיים מדרגות הישיבה, תוכלו לקרוא בספרו החדש של חיים גרינבוים 'בספר המדרגה', אליו שלח היתוש את הסיפור לאחר שנודע לו כי נחום נחבט והוריש לו את שארית הונו, בתוספת מגבות רטובות לתלייה על החבל וספר חדש בצבעי כתום-לבן.


תודה ענקית ל
@ח.ד. וחלק על ביקורת הגהה ותמיכה מורלית. מילים בלבד לא יצליחו לתאר את הערכתי הרבה אליך...

מוקדש גם ל @איש המילה הכתובה ול @הווה פשוט שלימדו אותי יותר מכל אדם אחר על כתיבה וכתיבה קומית. יהא שכרכם משולם מן שמיא, בתוספת חבילה ריקה של במבה נוגט כצ'ופר ממני :D (אגב, מתי כבר תוציאו ספר ביחד? ;) מצפים לזה בעיניים נשואות...)

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  9  פעמים
למעלה