שיתוף - לביקורת ליל שישי השחור

  • הוסף לסימניות
  • #1
"... אז שלחתי את מוישי שיגיד להם רק בואו לאכול צ'ונט אמריקאי, והם שאלו איפה זה, זה היה בקלי קלות, אני באמת חושב שזה היה בחכמה להביא אותם לפה, הם יכולים לעורר את המקום לתחייה".
הבחור שדיבר הפיל את אפר הסיגריה שלו על השולחן הקטן ושלח למוכר חיוך מתנצל.
המוכר ניגב את ידיו בסינר הלבן ועיקם את פיו בעצבים. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ובעל פנים חיוורות המעוטרות בשתי פיאות שחורות ומבריקות. הכיפה שלו הייתה מבריקה ומגוהצת, השעה היתה אחרי חצות, והוא היה עייף ורצה שהם ילכו כבר.
אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכעשרה נערים מגודלים, במיוחד שרובם היו מלאים בבירה.
מחר הוא קם מוקדם, נוסע לצבוע את הדירה של סבתא שלו, והוא צריך כח.
ועכשיו המופרעים האלה...אוף.
"טוב, תתחיל להכניס תבניות למקרר, אני יגיד להם שאנחנו סוגרים, ואתה תגיע אחריי ותתחיל לשים כסאות על השולחנות".
המוכר פסע לעבר לקוחותיו הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות הצ'ונטייה שלו מאחורי כל השולחנות עם האנשים המנומסים והזוגות המכובדים שאכלו בסכין ומזלג ומפית, -וסתם עמדו שם ושתו פחיות ולא נראו כלל כמי שמרגישים את עצמם בבית.
"חברה, אנחנו סוגרים" אמר להם המוכר.
הבחור עם הקסקט אמר בעצבנות "לא ידענו שזה כזה מקום. זאת אומרת, אתה לא רוצה אותנו פה, נכון?"
"בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
"הבחור ההוא, מוישי, וחבר שלו, אספו אותנו מהפארק, ובכלל לא ידענו שאנחנו באים למקום... מכובד כזה, עם עניבות וכאלה.
"שטויות". אמר המוכר "אל תהיה מגוחך, עניבות..." הוא התבונן בבחור בעניין "אתה מאמריקה, נכון?"
הבחור הסיר את הקסקט ותחב אותו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני מברוקלין. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון?"
המוכר הפנה את מבטו אל המטבח הוא עייף כבר ונמאס לו, "כן" הוא שיקר "עיר יפהפייה."
הבחור חייך. "אתה כנראה מתבלבל עם מקום אחר, חבר. אין שום דבר יפהפה בברוקלין אולי רק בסביבות סקייוולס".
"סקייולס, בוודאי. יש לי קרוב בסקייוולס, חיים מרלובסקי, אתה מכיר אותו?"
"לא, אני לא חושב"
המוכר קלט לפתע שהוא והאמריקאי נמצאים לבד. כל השאר נדדו החוצה צועקים וצוחקים.
האמריקאי הזה היה שונה.
"בוא," אמר המוכר "אני יראה לך את המטבח, נשארו שם חתיכות בשר טובות, נאכל קצת, על חשבוני."
הם נכנסו למטבח המאורגן בקפידה.
"טוב," אמר, "אז בוא נשב כאן אכין לך צלחת"
"מה שתגיד" חייך האמריקאי והחליק את ידו על משטח המתכת הנוצץ "אתה יודע, אף פעם לא ראיתי מטבח כל כך נקי ויפה". הוא נעץ את המזלג בבשר המתובל.
"כן אני מקפיד על זה" אמר המוכר ונהנה לראות את האמריקאי לועס בהתפעלות.
"בן כמה אתה?" שאל פתאום האמריקאי.
המוכר היה צריך לחשוב רגע, הוא היה רגיל לשקר בקשר לגילו עד שלפעמים שכח את האמת.
"תשע עשרה".
"ואף פעם לא היית בחוצלארץ"?
המוכר צחק משום מה ולא ענה.
"הסינור שלך לבן מדי" אמר האמריקאי "והמטבח שלך נקי מדי. ואתה סגור ונעול"
"סגור ונעול?" שאל המוכר בעלבון או בהפתעה או במשהו אחר.
"אתה מוכר צ'ונט אמריקאי נכון? מה זה בכלל צ'ונט אמריקאי?"
המוכר היה נבוך הוא מישש בידו את המשקוף לכל אורכו ואחר כך הביט ביד "זה צ'ונט עם הרבה רסק עגבניות, אתה צודק, זאת אומרת המטבח נקי מדי" פניו היו עצובות.
"לא התכוונתי" אמר האמריקאי "אני לא ממש יודע מה רציתי לומר"
"שאני נעול?" שאל המוכר. הוא הוריד את הסינור.
"סתם אמרתי" אמר האמריקאי.
"סתם אמרת" חזר אחריו המוכר ויצא מהמטבח.
הוא היה עייף מאד. הצ'ונטייה כבר התרוקנה לגמרי והעוזר שלו כיבה את האורות.
"תגיד לאמריקאי הזה בפנים ש...." הוא לא המשיך.
הוא יצא החוצה והלך למדרכה ממול. והסתכל בבבואתו שבחלון הראווה של חנות סגריות אלקטרוניות.
אחר כך התכופף ואסף בידיו בוץ מצידי הכביש. הוא מרח את הבוץ על פניו ועל ראשו, והסתכל שוב בחלון הראווה.
ואז פרצה מפיו צעקה לא ברורה והוא התחיל לבכות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מרתק
אהבתי הכל עד הסוף, ועד אינו בכלל.
לא הבנתי את המשפטים האחרונים 🙁
כפי שאמרתי קודם, את הסוף אלתרתי עכשיו כי לא זכרתי איך רציתי לסיים.
הרעיון הוא שבמהלך הסיפור ה"מוכר" מגלה כמה הוא מרובע ומסודר וכמה זה מעצבן להיות כל הזמן מצומצם ונקי. ואז הוא מלכלכך את עצמו ומביט במראה
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כפי שאמרתי קודם, את הסוף אלתרתי עכשיו כי לא זכרתי איך רציתי לסיים.
הרעיון הוא שבמהלך הסיפור ה"מוכר" מגלה כמה הוא מרובע ומסודר וכמה זה מעצבן להיות כל הזמן מצומצם ונקי. ואז הוא מלכלכך את עצמו ומביט במראה
א הבנתי את זה שהוא מאד מסודר. לא הבנתי שלא טוב לו עם זה ולכן כנראה לא הבנתי את הרעיון מאחורי הלכלוך על הפנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
פסקה - ויקיפדיה.

לדוג' במקרה שלך, במקום לכתוב:
"... אז שלחתי את מוישי שיגיד להם רק בואו לאכול צ'ונט אמריקאי, והם שאלו איפה זה, זה היה בקלי קלות, אני באמת חושב שזה היה בחכמה להביא אותם לפה, הם יכולים לעורר את המקום לתחייה".
הבחור שדיבר הפיל את אפר הסיגריה שלו על השולחן הקטן ושלח למוכר חיוך מתנצל.
המוכר ניגב את ידיו בסינר הלבן ועיקם את פיו בעצבים. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ובעל פנים חיוורות המעוטרות בשתי פיאות שחורות ומבריקות. הכיפה שלו הייתה מבריקה ומגוהצת, השעה היתה אחרי חצות, והוא היה עייף ורצה שהם ילכו כבר.
אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכעשרה נערים מגודלים, במיוחד שרובם היו מלאים בבירה.

צריך לכתוב:
"... אז שלחתי את מוישי שיגיד להם רק בואו לאכול צ'ונט אמריקאי, והם שאלו איפה זה, זה היה בקלי קלות, אני באמת חושב שזה היה בחכמה להביא אותם לפה, הם יכולים לעורר את המקום לתחייה". הבחור שדיבר הפיל את אפר הסיגריה שלו על השולחן הקטן ושלח למוכר חיוך מתנצל.

המוכר ניגב את ידיו בסינר הלבן ועיקם את פיו בעצבים. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ובעל פנים חיוורות המעוטרות בשתי פיאות שחורות ומבריקות. הכיפה שלו הייתה מבריקה ומגוהצת, השעה היתה אחרי חצות, והוא היה עייף ורצה שהם ילכו כבר.

אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכעשרה נערים מגודלים, במיוחד שרובם היו מלאים בבירה.

זו, אולי, פעולת העריכה הכי חשובה:
לחיצה על ENTER, שסוגרת פסקה ומתחילה פסקה חדשה.

ולמה היא כל כך חשובה?

כי בכתיבה אנחנו "משדרים מציאות" לקוראים שלנו.
אנחנו מנסים לגרום להם להרגיש את העולם שאנחנו מרגישים,
לראות את הדמיון שלנו, לשמוע את מה שאנחנו שומעים בראש.

ובכל פעם שאנחנו מתמקדים במשהו חדש -אנחנו צריכים לשדר לקוראים שהנה, יש משהו חדש.
ואנחנו עושים את זה עם פסקה חדשה.

בכל פעם שהמבט שלנו מתמקד על משהו חדש - מורידים פסקה.
בכל פעם שהמחשבה שלנו נודדת לנושא חדש - מורידים פסקה.
בכל פעם שמישהו חדש מדבר בדו-השיח שאנחנו כותבים - מורידים פסקה.

כך אנחנו מכניסים את הקוראים למציאות הסיפורית שלנו באופן פעיל.
ההתרחשויות נקראות בדיוק כפי שהן קורות, לרבות הקפיצות הבלתי פוסקות בין נושאים.


אז מתי לוחצים על ENTER?

כש"המבט הסיפורי" עובר אובייקט. כשיש שינוי נושא.


כבונוס נחשק:

מקבלים עמוד אוורירי יותר, שמזמין את העיניים להיכנס אליו, שלא מעיק על הקוראים.
כל שורה ריקה של הורדת פסקה היא נשימה לקוראים. בלעדיה המילים צפופות והעמוד חונק.

מקווה שהבנת...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
"לירון פיין על רווח בין פסקאות (השגחה פרטית, הוא שלח לי את זה היום!
ייתכן שזה הפוך, בגלל שקבלת את המייל היום, שמת לב שהסיפור שלי צפוף מידי.
אני לא כל כך בטוח שמקובל לעשות כל כך הרבה רווחים ענקיים.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

ניתן לצפות בשיעור בקישור הבא, וכן במערכת "קול הלשון"
https://youtu.be/_UA9f79nCHY


🔊 הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 🆕 👍 עשו לייק לשיעור 📖 שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 🎥 צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 👈 https://www.youtube.com/playlist?list=PLWSYw8GYqUiwLlCls1EcWtZ1DOGzFTLfF


--
0 תגובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
אינני מפרגן לעצמי תחבורה ציבורית.

הרחוב שבו אני גר אינו זכאי להנחה. הוא מדורג במעמד סוציואקונומי גבוה. הוא לא באמת כזה.

הכול בגלל בורנשטיין וורלרשטיין, האמידים המתגוררים עמנו בשדרה. הם מטים את הסטטיסטיקה השכונתית לטובה, או בעצם לרעה, והדבר משפיע ישירות על הפעלת שרירי הרגליים שלי.

בעוד אני רץ ממקום למקום בגשם, וסחוסי הולך ונשחק, הם מרוקנים עלי שלוליות ממכוניות המרצדס הבוהקות שלהם, ומנופפים לשלום באדיבות כה מיותרת.

הבוקר הרשיתי לעצמי. התיישבתי על ספסל פנוי מאחורי כמה ילדים חמודים שהיו שקועים בוויכוח האלמותי – אבא של מי נושא משרה רמה יותר.

"אבא שלי שוטר", טען הג'ינג'י.

אני מכיר את אבא שלו. חלפן המוכר לכולם. לכולם, פרט לרשויות. שוטר הוא הפוביה הגדולה ביותר שלו, שנייה רק לחשש משוד בצ'יינג' שלו.

ולא, הוא ממש אינו מפחד מחובש קסדה מאיים עם אקדח. הוא מפחד מהשוטר שבדרך כלל יופיע דקות לאחר מכן. אז יעשה עצמו כבר-מינן, ביודעו שמצב צבירה זה הוא חסר ערך עבור גורמי החקירה.

"אבא שלי כבאי", השיב מלחמה שערה הממושקף.

אני מכיר את אבא שלו. חובב אש ותיק. בשריפת החמץ הוא מוביל את הלהקה. בא ראשון, הולך אחרון. נאבק בעזרת מקל מטאטא בכל בייגלה סורר, זורק אחת לדקה פיסת קרטון שמא האש תדעך חלילה. כאשר הפיקוח העירוני מגיח, הוא תופס מרחק, מסדר את פאותיו כעובר אורח תמים, משל לא היה שחור כגחל ומריח כפחם.

"אבא שלי טייס", הפתיע בנוקאאוט בעל הקול המוכר.

אני מכיר את אבא שלו. הוא דלפון מדופלם. לא ראה מטוס מבפנים מימיו, בקושי פקד רכב או אוטובוס.

נוסע בתחבורה ציבורית רק ב'יום ירושלים', אז התחבורה הציבורית בעיר חינמית.

לחבריו שלא האמינו לו הוא הבטיח: "מחר אני מביא לכם את רישיון הטיס שלו".

ואני חושב לעצמי בבהלה, כיצד אני משיג עכשיו רישיון טייס, מה גם שביום ירושלים כל בתי הדפוס סגורים.
שיתוף - לביקורת אפקט גן עדן
פרק מתוך הספר החדש שלי

ִ
אתם, חברי הקהילה היקרים, שכל הזמן תמכתם יעצתם ועודדתם.
זה המקום להודות בחום לכל אחד ואחד מכם, שהעניק מהידע, מן הנסיון, ומן הלב.
מי בפרהסיא ומי בצנעא.

הוצאת ספר לאור היא משימה תובענית ברבדים רבים, אבל בראש ובראשונה היא דורשת אומץ.
ואת האומץ הזה לא קבלתי מאף מקור אחר.
מלבדכם.


ִ​

ִimage (5).png



אפקט גן עדן
ִ


הוא שרק לעצמו מנגינה עליזה, כשניקה בסמרטוט רטוב את משטח המתכת שלפניו.
מנגינה עליזה שעמדה בניגוד גמור לארשת פניו העצובה.
מנגינה ששמע הבוקר ממכונית חולפת, בזמן שפתח את תריס הפיצרייה שלו, ומאז הוא שורק אותה שוב ושוב. וכמה שהיא מרגיזה אותו, הוא לא מצליח להשתחרר ממנה.

רק שלשה אנשים נכנסו בינתיים, אחד קנה פחית, אחד סיגריות, וילד שאיחר לבית הספר והחליט לחטוף פיצה לארוחת בוקר. הוא יושב בשולחן צדדי, לועס מהר. ילקוט זרוק לידו על הרצפה.

מבחינה אסטרטגית, הפיצרייה ממוקמת באזור מעולה. בסמטה שקטה ונעימה הנושקת לרובע הלוהט של העיר, שבו קניונים הומי אדם ורבי קומות שוקקי משרדים, המלאים בפקידים רעבים.
ועם זאת ההצלחה ממנו והלאה.
המאפיות הנוצצות ומסעדות היוקרה שברחוב הראשי, גונבות לו את ההצגה.

השבוע ניסה מתכון חדש, פרי המצאתו. לכל מגש הוא מוסיף מלבן חמאה גדול, וחצי כוס קורנפלור איטלקי, המעניק אווריריות קראנצ'ית לבצק.
"איך הפיצה?" העז לשאול את היושבים פה ושם.
"בסדר גמור", ענו וחזרו מיד לשוחח זה עם זה.

הוא פונה אל הקיר ומעביר את הסמרטוט שלו על כיסוי הזכוכית של "ברכת הבית", וגם על השעון הגדול עם הספרות הרומיות.
אחר כך מתיישב בקצה כיסא גבוה, מביט בששת השולחנות הריקים.
בקצב הזה, ייקח לו שנתיים לכסות את ההלוואה שלקח מהבנק.

***

"זו הפיצה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי", נשמע קול דק מהשולחן הצדדי.
"באמת?" הזדקף המוכר.
"באמת באמת", אמר הילד והחווה בידיו תנועות רחבות של שביעות רצון.
"תענוג! ישר מגן עדן".
הוא הרים את הילקוט וניגש לקופה, "כמה זה?"
"שתים עשרה", אמר המוכר. עיניו עדיין פעורות מההפתעה.
"זול. זה שווה לפחות שלושים". הילד הוציא מארנקו המצועצע שקל אחרי שקל והניחם בשורה מדויקת על הדלפק.
על הילקוט שלו היה כתוב בטוליפ צבעוני:
איציק פנדר כיתה ה' 2.
"תודה רבה, ולהתראות", קרא הילד ורץ החוצה כשהוא מכתף את הילקוט.

"איזה מותק, וואו".
המוכר אסף את שנים עשר השקלים אל מגירת הקופה, וחזר לשרוק.
זו מנגינה לא רעה בעצם, חשב, בכלל לא מעצבנת.

והוא עכשיו התחיל לשיר אותה בתוספת מילים - "תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".

הוא הכין בצק חדש. ערבב, רידד, מתח, פיזר את הגבינה האיכותית. אחר כך שטף ידיים והתיישב על קצה כסאו, מול 'ברכת הבית'.
בזאת הדלת - לא תבוא בהלת.
בזה השער - לא יכנס צער.

והוא מוסיף חרוז משלו:
בזה המטבח - כל פיצה שלושים שח.

בדמיונו הוא רואה אולם מפואר, עם מאה שולחנות צחורי מפה. צוות מלצרים במדי בורדו וכפתורי זהב, מגישים פיצה על מגשי קריסטל לזוגות מפורכסים. ומרגלים תעשייתיים עם שפם שחור ואוזניית בלוטוס, מנסים לחשוף את סוד הטעם המופלא של מתכון גן העדן שלו.

***

"תן לי משהו לאכול בבקשה".
קרא איש עסקים קשוח וממהר, שהתפרץ אל הפיצרייה בנעל מצוחצחת ותיק מחשב בידו.
איש הפיצה נתן בו את עיניו הנוצצות בהשראה ואמר לו: "אתה אדם מרשים ומוצא חן בעיניי, אבל מאד לחוץ. אני אכין לך מנה מפנקת במיוחד, שתשחרר לך את הטוב שבך".

"הא?" אמר הלקוח האלגנטי בהשתוממות.

"אתה צדיק אדוני. מגיע לך קצת גן עדן", אמר המוכר בחדווה גלויה. וכשהוא הסתובב אל התנור, העווה איש העסקים את פניו בלעג.
"מוזר הבנאדם הזה, אבל בקטע טוב", חשב, "וגם יודע לשרוק יפה".

הוא התיישב לאחד השולחנות ופתח את המחשב הנייד שלו.
המנה הוגשה לו, הוא אכל תוך כדי הקלדה.

"נו?" שאל המוכר.
"מה נו".
"איך הפיצה?"
"הפיצה בסדר, בסדר גמור, למה?"
המוכר לא ענה.

איש העסקים, הרים את מבטו מהמחשב ונתקל בהבעת הציפייה החגיגית של המוכר. "רגע", אמר והדף את המחשב מלפניו. לקח ביס גדול מהמשולש שלו, ועצם עיניים.
"ממממ", השמיע לאחר לעיסה מתונה, "איך לא שמתי לב, זה טעם מדהים".

"נכון גן עדן?!"

"לגמרי".

"זה כמו המן שירד במדבר, רק מי שהתרכז הרגיש את הטעם".

המוכר פסע בחזרה אל מאחורי הדלפק, רקד יותר נכון.

"תע תע תע תענוג של פיצה, ישר ישר ישר מגן העדן".



***



כשיצא איש העסקים מהפיצרייה, התמתח והרים את ראשו.
מעל הבניינים האפורים נפרשה התכלת ששתי ציפורים רחבות כנף דאו לאורכה ונעלמו דרך ענן ציורי, כמו לתוך ממד אחר.
והאיש עשה דבר שהוא לא עשה כבר הרבה מאד זמן.

הוא חייך.

הילוכו נעשה איטי, נשימתו עמוקה, חושיו כמו התעוררו מתרדמת החורף אל השמש שהחליקה על עורו בחמימות.
הוא התבונן סביבו בעניין. מגלה כל מיני דברים שנסתרים מעיני אלה שממהרים.

למשל זוג נעלי הספורט הבלויות הקשורות יחדיו בשרוכיהן ומתנדנדות על חוט חשמל גבוה. או מכונית אאודי מאה, ישנה נושנה בצבע בז', בדיוק כמו זו שהייתה לאבא שלו. במושב האחורי שלה כלוב עם שני תוכים קטנים.

הוא שם לב לדוגמא המעניינת של סידור אבני המדרכה האדומות אפורות. לקיר הלבנים העתיק, שפתוחים בו שני חלונות גדולים עם מסגרת עץ רחבה, צבועה ומעוטרת. ממש כמו באירופה, חשב.

על מרזב הצמוד לקיר התנוסס גרפיטי בלורד לבן:
ש. מ. התייפח כאן 26/2/2019

"ריבונו של עולם", חשב לעצמו, "כבר שש שנים אני עובר ליד הכתובת המצמררת הזאת יום יום, ולא שם לב".

הוא הגיע לרחוב הראשי, ועיניו שתו בצימאון את בליל הצבעים והצורות, שהתרוצצו בתנועה בלתי פוסקת, ברסיסי חי צומח דומם. מתערבלים בקרני שמש נוצצות, מול שורת חלונות ראווה מבריקים.
"וכבר מי יודע כמה שנים, לא קניתי לעצמי גלידה. סתם ככה, בשביל הכיף". הוא דחף דלת זכוכית מקושטת צבעים בהירים. "אני צדיק, מגיע לי קצת גן עדן, לא?"

כשישב בכיסא הגבוה וליקק בלי בושה, ובלי לפתוח את המחשב שלידו. נזכר במשפט מתוך שיר ששמע בילדותו באמריקה:
"החיים, זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק לתכנן דברים אחרים". אז, לא הבין מה זה אומר בכלל. אבל עכשיו...

***

כשנכנס למשרד שלו, הסיר את החליפה והשליכה על משענת כיסא. התיישב והחל לזמזם לעצמו שיר ישן באנגלית, שרק משפט אחד זכר ממנו.
על מסך המחשב ריצד עיגול אדום - עשרים ושמונה הודעות חדשות.
הוא לחץ לחיצה ארוכה על הכפתור בצד.
'אתה בטוח שאתה רוצה לכבות את המחשב לגמרי?' - נעלב המסך שלפניו.

בטוח.

המחשב השמיע זמזום חזק למשך כמה רגעים ואז פלט קול נשיפה ארוך ומתכתי, השתתק והשחיר.
הוא הרים את השפופרת ולחץ על סולמית: "כל העובדים לחדר שלי, עכשיו", אמר למזכירה.

האנשים שהתאספו, הופתעו לראות את הבוס עם הרגליים על השולחן, ובלי חליפה.
"יום חופשי", אמר, "על חשבוני. צאו, תבלו, תנשמו. תרגישו את החיים שעוברים לידכם".

העובדים, שלא ידעו מה בדיוק לעשות, עמדו ובהו.

זה שעמד קרוב אליו, הצביע על פני הבוס ואמר: "יש לך... כאן..." הבוס ניגב את סנטרו בטישו.
"אה, גלידה. מוקה פיסטוק עם פקאן מקורמל. ממליץ לכם".

האנשים חייכו. כמה אמיצים מלמלו "תודה רבה", ופנו אל הדלת.
"אתם לא צריכים להזדרז לפני שאתחרט", קרא הבוס.
"כי אני לא אתחרט".

***

המזכירה אספה כמה חפצים לתיקה, כיבתה את המזגן, עברה על פני קבוצת האנשים ששוחחו בהתרגשות, תוהים איך לנצל את החופשה הפתאומית, וירדה במדרגות אל הרחוב.
היא, ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות.

המזכירה הייתה גרושה עם ילד. בעלה השאיר אותה עם חובות רבים וברח לחו"ל מפני נושיו. שם כנראה החליף את כתובתו וזהותו מספר פעמים, עד שעקבותיו נעלמו.
בבת אחת נפלה על כתפיה החלושות ההתמודדות מול האדמה החרוכה שהשאיר אחריו, ועל דמי מזונות אין בכלל מה לדבר.
היא עבדה קשה כדי להתפרנס, לגדל את הילד. ולהחזיר בהדרגה את החובות הכבדים, שארגוני החסד הצליחו לפרוס עבורה לתשלומים.
היא השתדלה בכל כוחה, שבנה לא ירגיש שהוא נופל בערכו משאר חבריו. ואפשר לומר שהצליחה בכך יפה. הוא היה ילד פיקח, עליז ואהוב על כולם.
עברו כמה חודשים, מאז שהבטיחה לו לקחת אותו לפארק המים הגדול בצפון. וכבר חסכה כסף לכרטיס ולנסיעות. רק זמן לא מצאה.
היא הייתה חייבת לעבוד עד מאוחר, וימי החופשה המעטים שלה, כבר נוצלו בחול המועד.
כך שהבשורה שנחתה עליה היום במשרד, נתכה לתוך נפשה כמו מפל אושר אדיר. המגיח ממקור החסד האינסופי של דיין האלמנות ואבי היתומים.
השעה עשר וחצי בבוקר. היא תוציא את הילד מהחיידר ותעניק לו יום כיף בלתי נשכח, שבהחלט מגיע לו.

ובעצם גם לה.

היא נוסעת קודם כל הביתה. אורזת לו תיק עם בגד ים וכל מה שצריך.
אחר כך היא יורדת לחנות. קונה ממתקים ושתיה.
מתלבטת אם לקנות לו משקפי ים משוכללים או כובע שמש חדש. בסוף מחליטה לקנות גם וגם.
ואז הולכת בעיניים זורחות אל החיידר. מתרגשת בציפייה לראות את שמחת ההפתעה שלו.

החצר ריקה. כל הכיתות בשיעור עכשיו.
היא ממתינה בחוסר סבלנות, עד שהיא רואה את אחד המלמדים עובר.


"סליחה. אתה יכול לעשות לי טובה, ולקרוא בבקשה לילד אחד. זה נורא דחוף".

"למי?"

"איציק פנדר, כיתה ה' 2".


---------- *** ----------

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה