הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"... אז שלחתי את מוישי שיגיד להם רק בואו לאכול צ'ונט אמריקאי, והם שאלו איפה זה, זה היה בקלי קלות, אני באמת חושב שזה היה בחכמה להביא אותם לפה, הם יכולים לעורר את המקום לתחייה".
הבחור שדיבר הפיל את אפר הסיגריה שלו על השולחן הקטן ושלח למוכר חיוך מתנצל.
המוכר ניגב את ידיו בסינר הלבן ועיקם את פיו בעצבים. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ובעל פנים חיוורות המעוטרות בשתי פיאות שחורות ומבריקות. הכיפה שלו הייתה מבריקה ומגוהצת, השעה היתה אחרי חצות, והוא היה עייף ורצה שהם ילכו כבר.
אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכעשרה נערים מגודלים, במיוחד שרובם היו מלאים בבירה.
מחר הוא קם מוקדם, נוסע לצבוע את הדירה של סבתא שלו, והוא צריך כח.
ועכשיו המופרעים האלה...אוף.
"טוב, תתחיל להכניס תבניות למקרר, אני יגיד להם שאנחנו סוגרים, ואתה תגיע אחריי ותתחיל לשים כסאות על השולחנות".
המוכר פסע לעבר לקוחותיו הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות הצ'ונטייה שלו מאחורי כל השולחנות עם האנשים המנומסים והזוגות המכובדים שאכלו בסכין ומזלג ומפית, -וסתם עמדו שם ושתו פחיות ולא נראו כלל כמי שמרגישים את עצמם בבית.
"חברה, אנחנו סוגרים" אמר להם המוכר.
הבחור עם הקסקט אמר בעצבנות "לא ידענו שזה כזה מקום. זאת אומרת, אתה לא רוצה אותנו פה, נכון?"
"בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
"הבחור ההוא, מוישי, וחבר שלו, אספו אותנו מהפארק, ובכלל לא ידענו שאנחנו באים למקום... מכובד כזה, עם עניבות וכאלה.
"שטויות". אמר המוכר "אל תהיה מגוחך, עניבות..." הוא התבונן בבחור בעניין "אתה מאמריקה, נכון?"
הבחור הסיר את הקסקט ותחב אותו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני מברוקלין. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון?"
המוכר הפנה את מבטו אל המטבח הוא עייף כבר ונמאס לו, "כן" הוא שיקר "עיר יפהפייה."
הבחור חייך. "אתה כנראה מתבלבל עם מקום אחר, חבר. אין שום דבר יפהפה בברוקלין אולי רק בסביבות סקייוולס".
"סקייולס, בוודאי. יש לי קרוב בסקייוולס, חיים מרלובסקי, אתה מכיר אותו?"
"לא, אני לא חושב"
המוכר קלט לפתע שהוא והאמריקאי נמצאים לבד. כל השאר נדדו החוצה צועקים וצוחקים.
האמריקאי הזה היה שונה.
"בוא," אמר המוכר "אני יראה לך את המטבח, נשארו שם חתיכות בשר טובות, נאכל קצת, על חשבוני."
הם נכנסו למטבח המאורגן בקפידה.
"טוב," אמר, "אז בוא נשב כאן אכין לך צלחת"
"מה שתגיד" חייך האמריקאי והחליק את ידו על משטח המתכת הנוצץ "אתה יודע, אף פעם לא ראיתי מטבח כל כך נקי ויפה". הוא נעץ את המזלג בבשר המתובל.
"כן אני מקפיד על זה" אמר המוכר ונהנה לראות את האמריקאי לועס בהתפעלות.
"בן כמה אתה?" שאל פתאום האמריקאי.
המוכר היה צריך לחשוב רגע, הוא היה רגיל לשקר בקשר לגילו עד שלפעמים שכח את האמת.
"תשע עשרה".
"ואף פעם לא היית בחוצלארץ"?
המוכר צחק משום מה ולא ענה.
"הסינור שלך לבן מדי" אמר האמריקאי "והמטבח שלך נקי מדי. ואתה סגור ונעול"
"סגור ונעול?" שאל המוכר בעלבון או בהפתעה או במשהו אחר.
"אתה מוכר צ'ונט אמריקאי נכון? מה זה בכלל צ'ונט אמריקאי?"
המוכר היה נבוך הוא מישש בידו את המשקוף לכל אורכו ואחר כך הביט ביד "זה צ'ונט עם הרבה רסק עגבניות, אתה צודק, זאת אומרת המטבח נקי מדי" פניו היו עצובות.
"לא התכוונתי" אמר האמריקאי "אני לא ממש יודע מה רציתי לומר"
"שאני נעול?" שאל המוכר. הוא הוריד את הסינור.
"סתם אמרתי" אמר האמריקאי.
"סתם אמרת" חזר אחריו המוכר ויצא מהמטבח.
הוא היה עייף מאד. הצ'ונטייה כבר התרוקנה לגמרי והעוזר שלו כיבה את האורות.
"תגיד לאמריקאי הזה בפנים ש...." הוא לא המשיך.
הוא יצא החוצה והלך למדרכה ממול. והסתכל בבבואתו שבחלון הראווה של חנות סגריות אלקטרוניות.
אחר כך התכופף ואסף בידיו בוץ מצידי הכביש. הוא מרח את הבוץ על פניו ועל ראשו, והסתכל שוב בחלון הראווה.
ואז פרצה מפיו צעקה לא ברורה והוא התחיל לבכות.
הבחור שדיבר הפיל את אפר הסיגריה שלו על השולחן הקטן ושלח למוכר חיוך מתנצל.
המוכר ניגב את ידיו בסינר הלבן ועיקם את פיו בעצבים. הוא היה צעיר מאוד, נמוך ובעל פנים חיוורות המעוטרות בשתי פיאות שחורות ומבריקות. הכיפה שלו הייתה מבריקה ומגוהצת, השעה היתה אחרי חצות, והוא היה עייף ורצה שהם ילכו כבר.
אבל לא היתה זו משימה קלה להיפטר מכעשרה נערים מגודלים, במיוחד שרובם היו מלאים בבירה.
מחר הוא קם מוקדם, נוסע לצבוע את הדירה של סבתא שלו, והוא צריך כח.
ועכשיו המופרעים האלה...אוף.
"טוב, תתחיל להכניס תבניות למקרר, אני יגיד להם שאנחנו סוגרים, ואתה תגיע אחריי ותתחיל לשים כסאות על השולחנות".
המוכר פסע לעבר לקוחותיו הבלתי־צפויים. הם התקבצו באחת מפינות הצ'ונטייה שלו מאחורי כל השולחנות עם האנשים המנומסים והזוגות המכובדים שאכלו בסכין ומזלג ומפית, -וסתם עמדו שם ושתו פחיות ולא נראו כלל כמי שמרגישים את עצמם בבית.
"חברה, אנחנו סוגרים" אמר להם המוכר.
הבחור עם הקסקט אמר בעצבנות "לא ידענו שזה כזה מקום. זאת אומרת, אתה לא רוצה אותנו פה, נכון?"
"בוודאי שאתם רצויים כאן. מה הייתם עושים כאן אילולא רציתי שתבואו?"
"הבחור ההוא, מוישי, וחבר שלו, אספו אותנו מהפארק, ובכלל לא ידענו שאנחנו באים למקום... מכובד כזה, עם עניבות וכאלה.
"שטויות". אמר המוכר "אל תהיה מגוחך, עניבות..." הוא התבונן בבחור בעניין "אתה מאמריקה, נכון?"
הבחור הסיר את הקסקט ותחב אותו מתחת לזרועו ונראה נינוח יותר. "אני מברוקלין. אני לא חושב שהיית שם פעם, נכון?"
המוכר הפנה את מבטו אל המטבח הוא עייף כבר ונמאס לו, "כן" הוא שיקר "עיר יפהפייה."
הבחור חייך. "אתה כנראה מתבלבל עם מקום אחר, חבר. אין שום דבר יפהפה בברוקלין אולי רק בסביבות סקייוולס".
"סקייולס, בוודאי. יש לי קרוב בסקייוולס, חיים מרלובסקי, אתה מכיר אותו?"
"לא, אני לא חושב"
המוכר קלט לפתע שהוא והאמריקאי נמצאים לבד. כל השאר נדדו החוצה צועקים וצוחקים.
האמריקאי הזה היה שונה.
"בוא," אמר המוכר "אני יראה לך את המטבח, נשארו שם חתיכות בשר טובות, נאכל קצת, על חשבוני."
הם נכנסו למטבח המאורגן בקפידה.
"טוב," אמר, "אז בוא נשב כאן אכין לך צלחת"
"מה שתגיד" חייך האמריקאי והחליק את ידו על משטח המתכת הנוצץ "אתה יודע, אף פעם לא ראיתי מטבח כל כך נקי ויפה". הוא נעץ את המזלג בבשר המתובל.
"כן אני מקפיד על זה" אמר המוכר ונהנה לראות את האמריקאי לועס בהתפעלות.
"בן כמה אתה?" שאל פתאום האמריקאי.
המוכר היה צריך לחשוב רגע, הוא היה רגיל לשקר בקשר לגילו עד שלפעמים שכח את האמת.
"תשע עשרה".
"ואף פעם לא היית בחוצלארץ"?
המוכר צחק משום מה ולא ענה.
"הסינור שלך לבן מדי" אמר האמריקאי "והמטבח שלך נקי מדי. ואתה סגור ונעול"
"סגור ונעול?" שאל המוכר בעלבון או בהפתעה או במשהו אחר.
"אתה מוכר צ'ונט אמריקאי נכון? מה זה בכלל צ'ונט אמריקאי?"
המוכר היה נבוך הוא מישש בידו את המשקוף לכל אורכו ואחר כך הביט ביד "זה צ'ונט עם הרבה רסק עגבניות, אתה צודק, זאת אומרת המטבח נקי מדי" פניו היו עצובות.
"לא התכוונתי" אמר האמריקאי "אני לא ממש יודע מה רציתי לומר"
"שאני נעול?" שאל המוכר. הוא הוריד את הסינור.
"סתם אמרתי" אמר האמריקאי.
"סתם אמרת" חזר אחריו המוכר ויצא מהמטבח.
הוא היה עייף מאד. הצ'ונטייה כבר התרוקנה לגמרי והעוזר שלו כיבה את האורות.
"תגיד לאמריקאי הזה בפנים ש...." הוא לא המשיך.
הוא יצא החוצה והלך למדרכה ממול. והסתכל בבבואתו שבחלון הראווה של חנות סגריות אלקטרוניות.
אחר כך התכופף ואסף בידיו בוץ מצידי הכביש. הוא מרח את הבוץ על פניו ועל ראשו, והסתכל שוב בחלון הראווה.
ואז פרצה מפיו צעקה לא ברורה והוא התחיל לבכות.
הצטרפו כמנוי לקבלת התראה על שיעור חדש 
עשו לייק לשיעור 
שתפו חברים בשיעור לזיכוי הרבים 
צפו בשיעורים נוספים של הרב גדליה הופנונג בקישור הבא : 
