סיפור בהמשכים "אמבולנס ובו מתאגרף משוגע" - סיפור קטן בהמשכים

  • הוסף לסימניות
  • #1
- פרק 1 -

ִ.
בחזור מבית הספר מצא אמיר טופי. ולידו עוד אחד. ועוד אחד ועוד אחד.
שביל הטופים נמשך לאורך המדרכה עד שהתעקל לתוך סמטא שוממת,
בה חנתה מכונית כהת חלונות שעליה נשען גבר רחב כתפיים והמתין.

***​

"עכ..." אמר הבחור האוחז במצלמת הוידאו בנעימה איטית ומתוחה
"...שיו" קפץ קולו באוקטבה שלמה.
וטיפה כתומה נשרה אל תוך הבקבוקון הפתוח.

הקריין המתין שהפרופסור יטפטף לשני בקבוקונים נוספים ורק אז התחיל לדבר.
"חברת התרופות קיורקם הוקמה בשנת 2007 על ידי צוות פרמקולוגים בראשות פרופסור נחום ציקלין, אותו אתם רואים כעת כשהוא רוקח את ה'רואיגוקסין', תרופת הדגל של החברה, שמרבית בתי החולים הפסיכיאטריים בעולם עושים בה שימוש קבוע..."

הקריין סיפר על ההישגים הבינלאומיים של הפרופסור ועל ההצלחה האדירה של החברה המשגשגת בעוד עדשת המצלמה ממשיכה לעקוב אחרי ידו של הפרופסור המטפטפת את החומר הפעיל לתוך שורת בקבוקונים אינסופית.

הטלפון רטט ללא הפסקה בכיסו של הפרופסור, שלא יכול היה לענות באמצע השידור החי ונאלץ להמשיך לחייך אל המצלמה בשלווה.
הוא נאלץ להמשיך ולחייך למרות מסכת השקרים של הקריין העליז.
אף אחד בחו"ל לא שמע על נחום ציקלין והמקום היחיד בעולם שבו השתמשו ב'רואיגוקסין' הוא בית החולים 'אלומות' בפאתי אשקלון. החברה היתה על סף פשיטת רגל ואף אחד מצוות הפרמקולוגים שפתחו את החברה לא יכול היה לחלץ את ציקלין מהחובות ששקע בהם, משום שלא היה צוות כזה.

הפרופסור שתלה תקווה נואשת בתשדיר הפרסומת הזה, המשיך עם הטיפטוף בחיוך מלא חשיבות, אבל כשהגיע לבקבוקון מספר 271 פקעה סבלנותו והוא הוציא את הטלפון מהכיס.

מספר לא מזוהה.

הוא ענה.

"אבא", זה היה אמיר שלו, "הם לק...." הקול נקטע.
"תכין עשרה מליון דולר" אמר קול זר "ואל תספר לאף אחד בעולם. תמשיך בהצגת הפרסומת שלך כאילו לא קרה כלום. עשרה מליון. אודיע לך מחר על המקום והזמן".

ניתוק.

הוא החזיר את הטלפון לכיס, הצלם החרוץ שבזמן השיחה הפנה את המצלמה לכיוון אחר, סיבב אליו את העדשה ונחום ציקלין חזר לחייך, הצוואר שלו היה נוקשה בטנו מכווצת וחוט השדרה קפא.

אמנם היו לו עשרה מליון בחשבון הבנק...
אבל במינוס.

עיניו היו מעורפלות כשהוא הוסיף טיפה שניה לבקבוק 270 במקום לטפטף לבקבוק 271.

הטעות הזאת הצילה את חיי בנו.

***​

ניסים יהלום היה אלוף ישראל באגרוף במשקל כבד, הוא היה ממש טוב בזה והיה קרוב לזכות גם באליפות העולם, אבל הקריירה שלו נגדעה באורח טראגי בקרב שלו נגד סמיר חאלייאני, אלוף אלג'יריה.
כפפת אגרוף סגולה המגיחה במהירות משמאל, היתה הדבר האחרון שהוא ראה בעולם השפיות.
החלום על האליפות הפך לעליפות.
הוא חזר להכרה אחרי ארבעים ושלשה יום, וההכרה הזאת היתה מעוותת מאד.
ניסים הוגדר כמסוכן מאד לסביבתו ואושפז בבית החולים הפסיכיאטרי 'אלומות'.

מדי בוקר הייתה עוברת האחות איריס מלווה בשני גברתנים ירוקי מדים ומזריקה 'רואיגוקסין' לכל דיירי המחלקה הסגורה שבבית החולים. הזריקה שהפכה כל זאב לכבש וכל מתאגרף חמום מח לג'נטלמן אדיב חייכן, ומאד מטושטש.

בבוקר יום שלישי ישב ניסים יהלום במיטתו והסתכל בחלון.

הכל היה מאד מאד שונה היום.
הוא ראה את צמרות העצים שבחוץ בבהירות. הוא ראה כל עלה ירוק וכל פיסת שמים תכולה שבין הענפים.
השמש זרחה ישירות אליו ועוררה בו כוחות חדשים.

הוא קפץ מהמיטה במין קלילות שכזו, ממש כמו פעם. מתח את כל שריריו המשתרגים בנהמה שהפתיעה את עצמו, והתבונן סביב על החדר הקטן שלו. הכסאות המוברגים לרצפה, כיור המתכת, הפוסטרים שמודבקים לקירות, הכל בצבעים מרגיעים ורכים, ירוק בהיר, תכלת, צהוב מפויס, ורוד עדין, סגול לא.
בחדרים האחרים דוקא שלט הסגול השליו והמרפא, לא בחדר של ניסים. האגרוף של סמיר חאליאני היה מנתר אליו מכל אוביקט סגול ומוציא אותו מהכלים.
הכלים שמלכתחילה סדוקים ושבריריים.
איריס הקפידה מאד שהגוון הזה לא יכנס לטווח הראיה שלו.

נסים נהם שוב וחבט באגרופו הימני בקיר.
הכוסות שעל הכיור קרקשו.

"גבריאל, אני מרגיש היום מ ד ה י ם!" קרא והכה גם באגרופו השמאלי.
טיח נשר ממקום הפגיעה.

"גבריאל?!" התפלא נסים על חוסר התגובה, הוא שלח מבט אל המיטה השניה שבחדר.
עינו השמאלית מצמצה פעמיים, כפי שעשתה תמיד כשהוא התרגש.
- שותפו לחדר שכב רועד, חיוור כמו מת, ריר נוזל מפיו, ועיניו מתגלגלות כמו סביבונים.

"איריס!" צעק ניסים בבהלה

"א י ר י ס, משהו קרה לגבריאל!"

בקבוקון ריק היה מוטל בפח האשפה הקטן ליד המיטה של גבריאל ועליו המספר 270.
הוא קיבל מנה כפולה מהחומר המרגיע, והיה בסכנת הרגעה לצמיתות.
החדר נמלא באנשי צוות מבועתים, ורופא המחלקה שהוזעק הזמין מיד אמבולנס.

בתוך הבלאגן הגדול איש לא הבחין בניסים יהלום שחמק החוצה וירד לקומת כניסה. וכשהדלתות נפתחו והפרמדיקים פרצו בריצה פנימה, יצא נסים מן הבנין בו היה כלוא בחמש עשרה השנה האחרונות, מצמץ פעמיים, נכנס לאמבולנס שחנה במנוע פועל.
ויצא לטיול במרחבי העולם החופשי.

בפח האשפה הקטן שליד מטתו התגולל בקבוקון מספר 271. שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד.

*
המשך בעזרת השם - יבוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ב"ה

כתוב קולח ומרתק.
האם הסיפור קטן או ההמשכים קטן?

ועוד משהו,
אחרי הפרק הזה כבר הבנו את כל הסיפור שמסתתר בכותרת, אמבולנס ובו מתאגרף משוגע.
למה מתאגרף, למה משוגע ולמה אמבולנס.
אז אולי זו כותרת טובה לפרק, אבל לסיפור כולו אולי צריך כותרת כללית יותר?
או שהסיפור קטן כל כך שמדבר רק על הפרק הנוכחי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מחכים להמשך בקוצר רוח...
יפה כמו תמיד!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ממש יפה כמו תמיד, מחכים להמשך...
בקבוקון ריק היה מוטל בפח האשפה הקטן ליד המיטה של גבריאל ועליו המספר 270.
הוא קיבל מנה כפולה מהחומר המרגיע, והיה בסכנת הרגעה לצמיתות.
בפח האשפה הקטן שליד מטתו התגולל בקבוקון מספר 271. שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד.
נקודה קטנה, לדעתי ניתן לסמוך על אינטלגנציה של הקוראים ולמעט בהסברים מעין אלו, הם כבר יעשו את ההקשר לבדם...
לדוג' בציטוט הראשון ניתן לוותר (לדעתי) על המשפט השני...
בציטוט השני אפשר לכתוב 'בפח האשפה הקטן שליד מיטתו התגולל בקבוקון ריק ועליו רשום המספר 271' ולהשמיט 'שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד'.
יותר נחמד לקורא כשהוא מבין את ההקשר לבדו, ולא כשמאכילים אותו בכפית זהב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
נקודה קטנה, לדעתי ניתן לסמוך על אינטלגנציה של הקוראים ולמעט בהסברים מעין אלו, הם כבר יעשו את ההקשר לבדם...
לדוג' בציטוט הראשון ניתן לוותר (לדעתי) על המשפט השני...
בציטוט השני אפשר לכתוב 'בפח האשפה הקטן שליד מיטתו התגולל בקבוקון ריק ועליו רשום המספר 271' ולהשמיט 'שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד'.
יותר נחמד לקורא כשהוא מבין את ההקשר לבדו, ולא כשמאכילים אותו בכפית זהב...
השאלה אם היה מובן שדילגו על 271. היה כתוב ש270 קיבל שתי טיפות, אבל למה הפרופסור לא המשיך כסדר? אם 270 הגיע למאושפז - הכוונה שהוא לא הבחין בטעות. אבל את זה שהוא לא המשיך למלא את הבקבוקון הבא - אין לי דרך לנחש, לא? אני כן חושבת שהיה צריך את התוספת של המים המזוקקים, אלא אם פספסתי מילה...
על זה כן אפשר לוותר, למרות שאהבתי את ההרגעה לצמיתות :)

הוא קיבל מנה כפולה מהחומר המרגיע, והיה בסכנת הרגעה לצמיתות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
השאלה אם היה מובן שדילגו על 271. היה כתוב ש270 קיבל שתי טיפות, אבל למה הפרופסור לא המשיך כסדר? אם 270 הגיע למאושפז - הכוונה שהוא לא הבחין בטעות. אבל את זה שהוא לא המשיך למלא את הבקבוקון הבא - אין לי דרך לנחש, לא?
זו שאלה שבכ"מ צריכה להישאל, ואת החסר (שלא נראה לי הוא פרט מוצפן בסיפור) היה אפשר להוסיף בתחילה (כשהוא מדלג על הבקבוק)...
לגופה של בעיה: הוא ידע שצריך לזלף אל תוך 271, רק עיניו המעורפלות הטעו אותו כשזילף אל 270 (בחושבו שמזלף אל הבקבוק שלצידו), ובכך המשיך לזלף אל תוך בקבוקון 272, והלה נשאר עם מים מזוקקים בלבד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
זו שאלה שבכ"מ צריכה להישאל, ואת החסר (שלא נראה לי הוא פרט מוצפן בסיפור) היה אפשר להוסיף בתחילה (כשהוא מדלג על הבקבוק)...
לגופה של בעיה: הוא ידע שצריך לזלף אל תוך 271, רק עיניו המעורפלות הטעו אותו כשזילף אל 270 (בחושבו שמזלף אל הבקבוק שלצידו), ובכך המשיך לזלף אל תוך בקבוקון 272, והלה נשאר עם מים מזוקקים בלבד...
את זה את הבנת. אני הבנתי שהוא במקום לטפטף ל271 הוא טפטף ל270 ובכך למעשה הציל את בנו. ההמשך לא מפורט. אני כקוראת יכולה להסיק כמה דברים:
1. הוא עלה על הבעיה ומיהר לזרוק את הבקבוקון, אבל זה לא מסתדר עם הטעות - כי הוא גבר עליה.
2. הוא עלה על הבעיה, לא רצה לעשות בלאגן מול השידור והמשיך כרגיל. מאוחר יותר טיפל בבעיה שנוצרה, הטעות שיכלה להיווצר - שהצופים הבחינו בפאשלה שלו, לא בתיקון שבוצע אחר כך.
3. הוא לא עלה על הבעיה - מבחינתי המשיך לבקבוק הבא. כי אם הבקבוקים מסודרים בשורה, למה שהוא ידלג על בקבוקון שכתוב עליו 271 (הוא הרי מבולבל, לכן היתה הטעות מתחילה)?
4. הוא לא עלה על הבעיה, משהו הסיח את דעתו לרגע, כך שהוא הזיז את ידו מהבקבוקים וכשהחזיר - טפטף ל272. ההיגיון שחסר פה הוא כזה: הוא מעורפל מספיק בשביל למלא את 270 במקום 271, אבל לחזור אחר כך אל 272?

עכשיו לגבי הטעות הקריטית שאני כקוראת חשבתי שנוצרה - הרי הטיפה כתומה, נכון? והבקבוק הוא בקבוקון - משמע קטן. ויש צופים שרואים את הפעולה. גם אם פספסו, הם לא רואים את ההבדל בצבעים? וגם אם המצלמה התמקדה בבקבוקון המסוים שאליו טפטפו (לא מסתבר, אבל...) עדין הסובבים את הפרופסור עלולים להעיר את תשומת ליבו.

בכל אופן, אלו האופציות שאני רואה. ומבחינתי - הטעות שהוא גרם יכלה להציל את הבן שלו בגלל הצופים הערניים שעוררו מהומות, ירדו לו מניות (אם היו), ירד לו גם השם והוא הוצף בתביעות ייצוגיות. החוטפים הבינו שהוא מסובך עד העצם ושלא יראו ממנו שקל - ושחררו את הילד (סוף מתוק מדי, מניחה שזה לא זה, אבל ככה הייתה מבחינתי התפתחות הגיונית.)
כמובן שיש עוד אלף ואחת ווריאציות שלא חשבתי עליהן, אל אחת מהן כיוון הכותב. לי בכל אופן - לא היה דרך לנחש שהוא המשיך אל 272. ואם ניחשתי - זה היה ניחוש, לא הבנה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
  • הוסף לסימניות
  • #12
ועוד משהו,
אחרי הפרק הזה כבר הבנו את כל הסיפור שמסתתר בכותרת, אמבולנס ובו מתאגרף משוגע.
למה מתאגרף, למה משוגע ולמה אמבולנס.
אז אולי זו כותרת טובה לפרק, אבל לסיפור כולו אולי צריך כותרת כללית יותר?
או שהסיפור קטן כל כך שמדבר רק על הפרק הנוכחי?
הרעיון של הסיפור הזה הוא (חוץ מהעלילה שבו) על משוגע שיוצא למסע בתוך העולם השפוי ופתאום מתברר שהאנשים הנורמליים לכאורה, רחוקים מלהיות כאלה. (מזכיר קצת את המעשיה המדהימה של רבי נחמן מברסלב על המלך ומשנהו שחלמו שמי שיאכל שנה הבאה מהחיטה - ישתגע. אמר המשנה "אז אנחנו לא נאכל", אמר לו המלך "אם רק אנחנו נהיה נורמליים, אז בעצם יצא שאנחנו נהיה המשוגעים! אנחנו כן נאכל, אבל... נקשור חוט אדום על היד שיזכיר לנו תמיד שאנחנו בעצם משוגעים").
במקור קראתי לסיפור "מסע שיגעון", כשהדבקתי את הטקסט לפוסט ונתבקשתי לתת כותרת - הרגשתי שזה שם לא מוצלח, חשבתי על "הטיול המשגע" וגם לא אהבתי, אחר כך על משוגע פורמלי בעולם 'נורמלי'אבל זה נשמע כמו עבודת דוקטורט. בסוף אמרתי תכתוב פשוט על מה הסיפור ודי, ויצאה הכותרת הנוכחית שהיא ממש לא מוצלחת בעיני, אבל היא בודאי קליקבייט חזק, אפילו האדישים ביותר לא יוכלו ללעבור הלאה מול כותרת כזו, לא?
אז עדיין אין כותרת רשמית, אולי מישהו מהחברים כאן יציע שם טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
עכשיו לגבי הטעות הקריטית שאני כקוראת חשבתי שנוצרה - הרי הטיפה כתומה, נכון? והבקבוק הוא בקבוקון - משמע קטן. ויש צופים שרואים את הפעולה. גם אם פספסו, הם לא רואים את ההבדל בצבעים? וגם אם המצלמה התמקדה בבקבוקון המסוים שאליו טפטפו (לא מסתבר, אבל...) עדין הסובבים את הפרופסור עלולים להעיר את תשומת ליבו.
אם התכולה אמורה היתה להיות כתומה - איך אף אחד לא עלה על זה?
התכולה לא אמורה להיות כתומה אלא ה'טיפה', ולא תמיד יש לטיפה השפעה על כל התמהיל (תלוי בגודלה, בריכוז הצבע וכדו') בוודאי לא מוכרח שיבחינו בהשפעה שכזו...
בסה"כ רצה לזלף את צבעו של @הווה פשוט ולהוסיף קצת צבע למים שקופים משעממים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
מה שכן, בן אדם יכל להשתגע ממכת אגרוף חזקה ככל שתהיה?
יכול להיות שלא המכה עצמה שיגעה אותו, אלא דווקא ההשפלה והתמוטטות השאיפה שלו...
התכולה לא אמורה להיות כתומה אלא ה'טיפה', ולא תמיד יש לטיפה השפעה על כל התמהיל (תלוי בגודלה, בריכוז הצבע וכדו') בוודאי לא מוכרח שיבחינו בהשפעה שכזו...
בסה"כ רצה לזלף את צבעו של @הווה פשוט ולהוסיף קצת צבע למים שקופים משעממים...
מקבלת, גם אם נשאר צבע קלוש יכלו לפספס (גם כשנתנו את התרופה). בכל אופן - הדילוג על 271 לא הכרחי אם לא יציינו את זה. בואי נגיד ככה - אם לא היו מציינים את זה יכול להיות שהייתי תמהה לגבי השיגעון של הבחור שכנראה נקרא עליו עוד מעט...
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
היי, קודם כל אני חייבת לומר שהסיפור כתוב בצורה מאוד מושכת ומעוררת סקרנות, והדמויות בו עוצמתיות ומעניינות! רואים שהשקעתם הרבה מחשבה בכל פרט ופרט, והאווירה באמת מחזיקה את הקורא במתח לאורך כל הדרך.

עם זאת, כאחות בבית חולים, יש לי כמה שאלות לגבי הדיוק של פרטים מסוימים מהעולם הרפואי. לדוגמה, הרואיגוקסין שמוזכר בסיפור כתרופת הרגעה אחידה לכל המטופלים במחלקה הסגורה – זה קצת יוצא דופן, כי לרוב מתאימים את סוג ומינון התרופות בהתאם למצב האישי של כל מטופל, במיוחד בתרופות כאלה. ברוב המקרים לא רואים טיפול אחיד לכולם.

בנוגע לתגובות של הדמויות, גבריאל שקיבל מינון כפול מהתרופה היה אמור להראות תסמינים יותר מגוונים ומובהקים של מינון יתר. תופעות כמו ישנוניות קיצונית, ירידת לחץ דם, עייפות, או קושי בתנועה הם תסמינים שכיחים במקרים כאלה. למעשה, הוא היה יכול להציג גם תסמינים של בלבול, חוסר יציבות, ואפילו חוויות של זיהוי מציאות מעוותת. התמוטטות פתאומית כזו כמו שמתואר בסיפור, עם רעד, חיוורון קיצוני והעדר תגובה, היא בהחלט דרמטית, אבל פחות מדויקת מבחינה רפואית.

בנוסף, ניסים, שאחרי אי-קבלת הזריקה חווה מעין "התעוררות", היה אמור במציאות לחוות תסמיני גמילה כלשהם – כאבי ראש, עצבנות או שינויים במצב הרוח. התחושה הבריאה והעוצמתית שהוא חווה לאחר היעדר הזריקה היא תיאור יפה בסיפור, אבל זה קצת פחות תואם את התגובה הצפויה במצב כזה.

מכל מקום, הסיפור בהחלט מעורר מחשבה ומציב אותנו בתוך העולם שלו, היה כיף לקרוא!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
זה קצת כמו הילדה שברחה מהמנזר.
מה שכן, בן אדם יכל להשתגע ממכת אגרוף חזקה ככל שתהיה?
אני מכירה אחד שנהיה משותק כמעט בכל הגוף ממכה אחת.
אם כן - מסתבר שמכה אחת במיקום אסטרטגי אחר יכולה 'לשגע' אותו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
נקודה קטנה, לדעתי ניתן לסמוך על אינטלגנציה של הקוראים ולמעט בהסברים מעין אלו, הם כבר יעשו את ההקשר לבדם...
לדוג' בציטוט הראשון ניתן לוותר (לדעתי) על המשפט השני...
בציטוט השני אפשר לכתוב 'בפח האשפה הקטן שליד מיטתו התגולל בקבוקון ריק ועליו רשום המספר 271' ולהשמיט 'שתכולתו הייתה מים מזוקקים בלבד'.
יותר נחמד לקורא כשהוא מבין את ההקשר לבדו, ולא כשמאכילים אותו בכפית זהב...
זה באמת אחד האמצעים החשובים ביותר בכתיבה - לתת לקורא להבין מעצמו או להשלים מידע בדמיונו, כך הוא נעשה שותף מלא ליצירה ומתחבר באופן עמוק יותר.
אבל הבעיה הזו, עד כמה לסמוך על חוכמתו של הקורא, היא מאד מאתגרת. לא רק עד כמה הקורא הוא חד מחשבה ויתפוס את הענין, אלא גם כיצד הקורא מעריך את האינטליגנציה של הכותב ומאמין שיש רבדים נוספים במילותיו.
וזה ממשיך - באיזו מידה הקורא מאמין שהכותב מעריך את הקורא ומצפין מידע. וכן הלאה.
זה נכנס לתחום של "תורת המשחקים", בו צריך לקבל החלטות על סמך השערה מה חושב הזולת, ויש בזה תורות סטטיסטיות שלמות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
את זה את הבנת. אני הבנתי שהוא במקום לטפטף ל271 הוא טפטף ל270 ובכך למעשה הציל את בנו. ההמשך לא מפורט. אני כקוראת יכולה להסיק כמה דברים:
1. הוא עלה על הבעיה ומיהר לזרוק את הבקבוקון, אבל זה לא מסתדר עם הטעות - כי הוא גבר עליה.
2. הוא עלה על הבעיה, לא רצה לעשות בלאגן מול השידור והמשיך כרגיל. מאוחר יותר טיפל בבעיה שנוצרה, הטעות שיכלה להיווצר - שהצופים הבחינו בפאשלה שלו, לא בתיקון שבוצע אחר כך.
3. הוא לא עלה על הבעיה - מבחינתי המשיך לבקבוק הבא. כי אם הבקבוקים מסודרים בשורה, למה שהוא ידלג על בקבוקון שכתוב עליו 271 (הוא הרי מבולבל, לכן היתה הטעות מתחילה)?
4. הוא לא עלה על הבעיה, משהו הסיח את דעתו לרגע, כך שהוא הזיז את ידו מהבקבוקים וכשהחזיר - טפטף ל272. ההיגיון שחסר פה הוא כזה: הוא מעורפל מספיק בשביל למלא את 270 במקום 271, אבל לחזור אחר כך אל 272?

עכשיו לגבי הטעות הקריטית שאני כקוראת חשבתי שנוצרה - הרי הטיפה כתומה, נכון? והבקבוק הוא בקבוקון - משמע קטן. ויש צופים שרואים את הפעולה. גם אם פספסו, הם לא רואים את ההבדל בצבעים? וגם אם המצלמה התמקדה בבקבוקון המסוים שאליו טפטפו (לא מסתבר, אבל...) עדין הסובבים את הפרופסור עלולים להעיר את תשומת ליבו.

בכל אופן, אלו האופציות שאני רואה. ומבחינתי - הטעות שהוא גרם יכלה להציל את הבן שלו בגלל הצופים הערניים שעוררו מהומות, ירדו לו מניות (אם היו), ירד לו גם השם והוא הוצף בתביעות ייצוגיות. החוטפים הבינו שהוא מסובך עד העצם ושלא יראו ממנו שקל - ושחררו את הילד (סוף מתוק מדי, מניחה שזה לא זה, אבל ככה הייתה מבחינתי התפתחות הגיונית.)
כמובן שיש עוד אלף ואחת ווריאציות שלא חשבתי עליהן, אל אחת מהן כיוון הכותב. לי בכל אופן - לא היה דרך לנחש שהוא המשיך אל 272. ואם ניחשתי - זה היה ניחוש, לא הבנה...
ואו,
לו ידעתי שאני נכנס מתחת לזכוכית המגדלת הקפדנית הזו - הייתי משקיע יותר בראליזציה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים


את הסיפור הבא כתבתי יחד עם אחותי ( הניק
@לאי הארט ) לכן את הפרק הראשון אני אעלה ואת שאר הפרקים נעלה בתורנות. נשתדל להעלות פרק בשבוע.
חשוב לציין שהסיפור לא עבר הגהה ממשית, לכן נשמח לקבל הערות והארות.


פרק 1

שווייץ 1957


האדים שיצאו מקטר הרכבת התפוגגו לאיטם באוויר הצלול. יהודה, נער בן שבע עשרה בעל עיניים חומות חודרות ושיער כהה, ירד מהקרון יחד עם פרץ אביו. לנגנאו, עיירה שוויצרית קטנה וציורית, נפרשה בפניהם במלוא הדרה: שורות של בתים צבעוניים עם גגות רעפים אדומים, נהר שוצף שחוצה את העיירה, ופסגות מושלגות מתנשאות ברקע.

פרץ, סוחר יהלומים מנוסה וקשוח, צעד בשקט לצד בנו יהודה. עיניו החדות של פרץ סקרו את תחנת הרכבת הקטנה ואת הרחובות הסמוכים."יהודה, תישאר קרוב אליי," אמר פרץ, קולו נמוך ורציני כהרגלו. יהודה הנהן בהבנה. הוא ידע שאביו לא אוהב עיכובים, הפרעות או סיכונים מיותרים.

הם התמקמו במלון קטן במרכז העיירה. החדרים היו מעוטרים ברהיטים עתיקים ובשטיחים יקרים, ומהחלונות נשקף נוף עוצר נשימה. פרץ יצא מיד לפגישה, ויהודה יצא לטייל באוויר הצח. הוא הסתובב בין הסמטאות הצרות והמפותלות, התרשם מחלונות הראווה המקושטים של החנויות הקטנות, והאזין לצלילי הכינורות שהגיעו מאי שם. "סליחה", הוא שמע קול קורא מאחוריו. "אתה יהודי"?

הוא הסתובב וראה נער יהודי צעיר, גבוה ובעל שיער חום בהיר, עומד מאחוריו. היו לו עיניים כחולות בהירות וחיוך ידידותי.

"כן, מי אתה?"

"נעים מאוד, אני בנציון", אמר הנער, "אני גר כאן", בנציון הושיט את ידו ללחיצה.

"אה, נעים מאוד," נענה יהודה ליד המושטת, " יהודה".

"אתה לא מפה, נכון?", שאל בנציון בחיבה יהודית.

יהודה הניע בראשו לשלילה.

"מה מביא אותך ללנגנאו?"

"אבי הוא סוחר גדול, הוא הגיע לכאן לצורך עסקה גדולה".

"איזו עסקה?"

"עסקה עם סוחר יהודי כאן בעיירה, יהודי בשם שמעון".

"שמעון? סוחר בדים?", בנציון הביט בו בהפתעה.

"כן".

"איזה צירוף מקרים מדהים, זה אבא שלי".

"אבא שלך"? פליאה בעיניו של יהודה, "לא יאמן איך מכל האנשים דווקא אותך פגשתי כאן".

"אתה רוצה שאכיר לך את העיירה?"

יהודה הסכים, והשניים החלו לטייל יחד. בנציון הראה ליהודה את הנהר, את הגשר העתיק, ואת הכיכר המרכזית, שם עמד מגדל שעון מרשים. הוא סיפר לו על ההיסטוריה של העיירה, על האגדות המקומיות ועל המקומות המיוחדים שאפשר לבקר בהם. יהודה התרשם מהידע של בנציון ומהאהבה שלו לעיירה.

"לנגנאו זה מקום מיוחד," אמר בנציון. "יש כאן אווירה שקטה ורגועה, אבל תמיד יש משהו מעניין שקורה."

יהודה הנהן, אך תחושה מוזרה תקפה אותו, כאילו מישהו מסתכל עליהם. הוא הבחין בדמויות חולפות וחש שמשהו מתרחש.

"אתה מרגיש את זה?" שאל יהודה את בנציון, קולו נמוך וחשדני.

"מרגיש מה?" שאל בנציון, מרים גבה.

"כאילו מישהו עוקב אחרינו."

בנציון צחק קלות. "אתה מדמיין. אין כאן אף אחד."

אבל יהודה לא היה רגוע. הוא המשיך להסתכל סביבו, מחפש סימנים. דמות לבושה במעיל כהה ארוך עומדת בפינת רחוב צדדי צדה את עיניו. הדמות הסתתרה בצללים של בניין גבוה, אבל יהודה ראה בבירור עיניים צופות בהם, חודרות ומאיימות.

"בנציון, תראה שם," אמר יהודה, מצביע על הדמות.

בנציון הסתכל לכיוון שאליו הצביע יהודה, אך הדמות כבר לא הייתה שם.

"אני לא רואה כלום," אמר בנציון, קולו מבולבל. "בוא נלך, אולי אתה סתם עייף מהנסיעה."


במרתף תחת אחד מרחובות לנגנאו

הקור המקפיא של המרתף חדר לעצמותיהם, האוויר היה דחוס וטחוב, ריח של עובש וברזל חלוד עמד בו. נר בודד דלק בעששית קטנה, מטיל אור עמום וצללים ארוכים ומוזרים על קירות האבן המחוספסים. במרכז החדר עמד שולחן עץ כבד, עליו מפה מפורטת של העיירה לנגנאו. קווים ועיגולים אדומים סימנו נקודות ציון, ופתקים קטנים עם כתב יד צפוף היו פזורים סביבם.

האיש המבוגר, בעל פנים שנראו כאילו נחצבו בסלע, הניח את אצבעו המקומטת על נקודה במפה. "הם כאן," אמר בקול נמוך. "המטרה הגיעה, וזה אומר שהגיע הזמן לפעול. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עיכובים או טעויות. כל שנייה קריטית."

הגבר הצעיר, בעל פנים חלקות ועיניים קרות וחדות, הנהן באישור. "אני מבין," אמר בקול שקט, "אני כבר הכנתי את כל מה שצריך. הכל מוכן לפעולה. הציוד, התוכניות, הנתיבים – הכל מוכן."

האיש המבוגר הסיט את מבטו מהמפה אל הצעיר, עיניו החדות בוחנות את פניו. "טוב מאוד," אמר, אבל קולו שידר חוסר שקט. "אני עדיין מודאג. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש. אמנם זו עיירה קטנה ושקטה, אבל יש בה עיניים בכל מקום. אנחנו צריכים להיות זהירים, מאוד זהירים."

הצעיר חייך חיוך קל, חיוך שלא הגיע לעיניים. "אל תדאג," אמר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אני דאגתי לכל פרט. אף אחד לא יפריע לנו. יש לי אנשים במקומות הנכונים, ואני יודע איך להעלים עקבות."

המבוגר הניח את ידיו על השולחן, אצבעותיו מתופפות בעצבנות. "אני מקווה שאתה צודק," אמר, עיניו בוחנות את פניו של הצעיר, כאילו מנסות לקרוא את מחשבותיו. "הדבר הזה חייב להתבצע בצורה חלקה, בלי שום בעיות. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו תקלות. אם נטעה, זה לא יהיה טוב."

"אני מבטיח לך," אמר הצעיר, קולו משדר ביטחון מוחלט. "אתה יכול לסמוך עליי. אני יודע מה אני עושה. הכל יהיה בסדר."

המבוגר הנהן באישור, אבל עיניו נשארו חשדניות. הוא ידע שהצעיר הוא אדם מוכשר, קר רוח, אך הוא גם ידע שהוא שאפתן וחסר מעצורים. הוא קיווה שהוא לא יתחרט על הבחירה שלו, על האמון שנתן בו.

"טוב," אמר המבוגר, קם מכיסאו, תנועותיו איטיות ומדודות. "בוא נלך. יש לנו הרבה עבודה לעשות."

הם יצאו מהמרתף, דלת ברזל כבדה נסגרה מאחוריהם בטריקה חזקה, האור העמום של הנר נשאר דולק, מטיל צללים על הקירות, שומר על סודותיו האפלים של המרתף.​
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
1766386261582.png


פרק ראשון: היום בו לא קורה שום דבר מעניין.

---

"סלח לי, האם אתה תקוע בלולאה?".

---


בוקר. שלושה עשר בינואר, שנת 2010. יום רביעי.

הוא פקח את העיניים לאיטו, התהפך על הגב והתרומם על מרפקיו. השעון המעורר הוותיק שלו הבהב מולו באותיות אדומות גדולות: 07:34.

קשה להיפרד מהכרית לבוקרו של יום סתמי, שגרתי ובלי אירועים מיוחדים או מעניינים. השגרה, על כל מה שהיא מביאה.

ספל נטילת הידיים היה מרוחק מעט מהמיטה מאשר כל יום רגיל. וזהו.

במבט לאחור זה היה שגוי, בבירור. היום הזה היה צריך להיפתח בסופת רעמים לכל הפחות, אם לא בהפסקת חשמל אז אולי תרגיל צבאי כולל להיערכות מפני פיגוע ביולוגי או משהו. במקום זאת היום הזה נפתח פשוט רגיל.

הוא עבר לאיטו למצב ישיבה ואז הניח את רגליו היחפות על הרצפה החמימה, חימום תת רצפתי היה לפעמים דבר נפלא.

לאחר נטילת ידיים חנן יצא מחדרו לעבר המטבח ונתקל בדרך באחיו קובי בן ה-17 יושב לו על הרצפה ומכוון את הגיטרה שלו בקפדנות. טיימינג פשוט מושלם.

חנן ביצע את הבעת הפנים הרגילה שלו למקרים מעין אלה והמשיך למטבח. אימו כבר הייתה שם, מטגנת חביתה לארוחת בוקר.

"בוקר טוב" אמר בטון צרוד מעט.

"בוקר טוב" היא השיבה, נראית עייפה מהרגיל.

הוא הנהן קלות והרתיח את המים לקפה. מוחו עדכן אותו שאין משהו ספציפי שעליו הוא צריך לדבר, אז לאחר ששתה את הקפה הוא המשיך ברוטינת הבוקר הרגילה ויצא לדרכו בריצה קלה. חנן תמיד טען שלא לרוץ בבוקר לישיבה שלו יהיה הפסד מביך של כושר-בוקר פלוס הגעה בזמן, בתשלום זעיר של זיעה מציקה על הבוקר.

אז הוא רץ.

היום ההוא היה יום קריר, לא ירד גשם אך האוויר היה צלול ונקי שלא כרגיל. כשאתה גר בעיר שאנשים מסוימים טוענים שהיא כלל לא קיימת, אך הפחמן הדו חמצני הנפלט מכל מקום מוכיח אחרת (פתח תקווה, כמובן) – אתה צריך להעריך כל טיפה של אוויר נקי בבוקר.

הוא עצר באחת. מולו במרחק של כמאה מטר בערך עמדו שני צעירים באמצע הרחוב והכו זה את זה. למעשה, אחד הכה את חברו די בחוזקה והשני ניסה להכות אותו. זה לפחות מה שהיה אפשר לראות מהמרחק הזה.

זה לא קשור אליו – אז הוא לא צריך להיות כאן, הוא חצה לצד השני של המדרכה ועקף את המכשול.

הוא הגיע ב-8:30 בדיוק לשער הישיבה התיכונית הדתית בה למד (חנן תמיד חשב שצריך להיות חוק נגד מספרים עגולים, ברור שהרבה יותר הגיוני להתחיל את הלימודים ב-8:32, זה פשוט יהיה כל-כך יותר נוח שזה מגוחך שנשארו ב-8:30 רק בגלל שזה עגול).

לאחר התפילה (החזן היה זה החביב עליו, הוא כמובן לא טרח לומר לו את זה אי פעם) חנן צעד לאיטו לעבר חדר האוכל והתיישב ליד שמעון, חברו הטוב.

"בוקר טוב", חנן.

שתיקה.

"שמעון?" הוא טפח על כתפו בחוזקה מוציא אגב כך את האוזניות שהיו תקועות באוזניו.

"אה, בוקר טוב" הואיל שמעון בטובו.

"אני חושש ששמעת את השיר הזה יותר מידי פעמים", אמר חנן.

שמעון מיד נדלק. "תגיד, השתגעת?! לעולם אני לא אשמע אותו מספיק! גם אם אשב כל היום ואשמע אותו בלופים זה לא יספיק! גם אם אשב כל חיי ואקשיב לו ברצף – זה עדיין לא יספיק!" הוא ידע לכעוס באופן אמין כשרצה.

חנן חייך, לומר משהו על השירים של שמעון, תמיד הפך את השיחה שבאה אחר כך למעניינת יותר.

"מה?" התרעם שמעון, "הבנאדם רוצה לשמוע קצת מוזיקה וכבר צריך להפריע לו? מה זאת מצווה?" הוא הניח את ידיו על הנגן כמגונן עליו.

"מצווה לאכול ארוחת בוקר, בין היתר" השיב חנן בנחת. "לא הייתי מעז להפריע להוד מעלתו אם לא היה לי ברור מניסויים קודמים מה יקרה אם לא אעשה זאת".

שמעון המהם משהו כתגובה ואז קם באי רצון קל לעבר שולחן האוכל והתחיל למלא לעצמו את הצלחת. חנן בא אחריו.

"אז מה חדש?" שאל שמעון כשאלת פתיחה מנומסת למחצה לאחר שחיסל את תכולת צלחתו.

חנן משך בכתפו, אף פעם הוא לא חיבב במיוחד את השאלה הבנאלית והתעניינות המזויפת הזאת. מה זה 'מה חדש?', מה חדש בעולם? בישיבה? ביבי?

"איך אתה מסתדר בלימודי המתמטיקה שלך?" החזיר שאלה מתעניינת באמת.

"בסדר, אני יהיה בסדר".

"אהיה" תיקן חנן.

"'אהיה', מר נודניק".

בתכלס', מה שכיף בלתקן שגיאות דקדוק של אחרים היה התיקון, לא משנה באמת עד כמה הוא נכון. חנן נקרע כל חייו בין הרצון לתקן שגיאות דקדוק לבין הרצון שיהיו לו חברים. הראשון ניצח, זה היה כל-כך הרבה יותר כיף.

הם דיברו עוד כמה דקות לאחר שסיימו לאכול, בעיקר מצידו של חנן. שמעון נראה כרוצה לחזור לנגן שלו כל אותו הזמן, חנן התייאש בסופו של דבר והשאיר אותו לבד והמשיך לעבר בית המדרש, סדר בוקר.

---

רחוק יותר מהיכן שרוב הבחורים ישבו, אי שם בשולחן האחרון זבולון צפה על שניהם. חיוך קטן ועגמומי על פניו. נראה כאילו עבר הרבה יותר מגילו.

הו, זה היה כל-כך צפוי.

---
סיפור בהמשכים מסדרון אווירי
פרק 1.



אורית קראה ספר.

על הספה מונחים בגדים לפני קיפול, לצד אריזת חטיפים ריקה וכוס חד פעמית. הרצפה היתה סך הכל נקיה, פרט למספר שקיות ריקות מהקניה האחרונה במכולת, והשולחן התעטר בשאריות כלי הארוחה.
הבית של הוריו היה תמיד מסודר, ונתי לא ידע להעריך את זה, או להתייחס לסדר כמשהו שצריך להודות עליו.
אבל לאחר החתונה הוא נוכח לראות שכדי לחיות בסדר- צריך שיהיה מישהו שיסדר את הדברים, יחזיר למקום, יעביר מטאטא כשצריך, ואפילו ידיח כלים.
אורית השתדלה, סידרה פה ושם, אבל עשתה זאת כשהיה לה נוח או פנאי.
ניכר שלא משנה לה אם הבית מאורגן או פחות.
נתי רצה להתיישב על כסא פנוי, אבל שני הסוודרים שהיו עליו מנעו ממנו לשבת.
הוא צריך לפנות אותם.
"הספר מעניין?" שאל את אורית.
היא לא השיבה מיד, רק לאחר ששאל פעם נוספת, נשאה מבט מהספר וחייכה: "מאוד מעניין, מותח ממש".
נתי חש שהוא מרוצה, החיוך שלה עשה לו טוב.
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא התכופף, הרים, סידר קלות את הספה ואפילו קיפל כביסה.
צלצול הטלפון לא הזיז את הגברת מהספר, נתי השיב לשיחה: "מדברים כאן מחברת "הזכויות כולן שלך, החובות שלנו", אפשר לדבר עם נתנאל הלל גרץ?"
"שלום וברכה, מדבר"
"לגבי הגשת בקשת קצבת נכות של נתנאל גרץ, הבקשה שלך התקבלה בביטוח לאומי, תצטרך להעביר לנו את האחוזים עליהם חתמת, כיצד תרצה להעביר לנו את הסכום?"
"הבקשה התקבלה?" שאל בפליאה קלה. כמה שנים טובות הוא מנסה לבקש קצבה נכות בגלל החרדות שלו.
"בחודש הקרוב יתקבל בחשבונך סכום נאה. אתה צריך להעביר לנו את חלקנו המוסכם".
"קודם שאקבל את הכסף", אמר.
"נתקשר אליך בהמשך החודש".
השיחה הסתיימה, נתי הניח את השפופרת, נתקל במבטה של אורית, היא הקשיבה לשיחה.
"קבלתי תשובה חיובית לגבי קצבת הנכות", אמר לה, "תחשבי על זה שבנוסף לקצבת בסיס לכל אזרח, החוק שהעברתי כשהייתי מנהיג האנרכיה, תהיה לנו נקודת התחלה סבירה לשלם שכירות ולהתחיל את החודש".
" אני שמחה לשמוע", היא לא שבה לספר, היתה זו בשורה טובה מדי. היא חשה מאושרת.
היא עובדת במילוי מקום פה ושם, והמשכורת שלה לא גבוהה. הוא לא יכול לעבוד באופן מסודר בגלל החרדות שלו.
כמה מאות או אלפי שקלים תמיד יכולים לבוא בזמן.
שתיקה קלה השתררה, ואז אורית אמרה: "איך זה עבורך להיות אדם שמקבל קצבת נכות אחרי שהיית מנהיג עם כח בלתי מוגבל? זה לא פער גדול מידי?"
נתי נזכר בניצן, המנהיג החדש שתפס את מקומו ואת השידוך שלו ליעל גפנר.
לפי השמועות הוא חי בפאר ובכבוד, מעורב באופן מלא בכל מקום ומתערב בכל מה שקורה במדינה.
ככה זה, יש כאלה שזוכים להכל. אולי אתה צריך להיות עם תכונות לא-סגפניות מידי כדי להיות מנהיג, אולי אתה צריך להצליח להיות כוחני מעט ובעל מרפקים שיעזרו לך להיכנס למקום כלשהו, עבורו, מספיקה לו קצבת נכות כדי לחוש מאושר.
"זה דווקא לא פער גדול מידי," מצא את עצמו אומר, "אם אתה מנהיג חייבת להיות לך שריטה". הוא חייך קלות לעצמו.
הוא כבר לא מנהיג. וטובה פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא פאר על חשבון האזרחים.
הוא אמר את מחשבותיו בקול, אורית השיבה מיד, "זה לא יעזור, נתי. המחשבות שלך על פת חרבה ושלווה לא יעזרו לאזרחים. כי מה זה משנה אם אתה חי על חשבונם או מישהו אחר עושה זאת? תמיד זה היה, אנשים עשירים ונהנתנים שחושבים שהעולם בכיס שלהם, ואנשים עניים שחושבים שעוני זה דבר קדוש מאוד".
*
עוני זה לא קדוש!
הוא רצה להתקומם.
מעולם לא חשב שעוני זה דבר קדוש ונשגב. הוא סך הכל... מה?
אולי הוא מחבב את החיים נטולי היומרה.
אבל אנשים כמותו לא מגיעים רחוק, הם נלחמים על חייהם נטולי היומרה, ואנשים אחרים מגיעים לנקודת מפתח שלטונית וחיים את חיי הפאר שלהם.
בעוד אנשים כמותו מסדרים בכל יום את הבית, ומחמיאים לאשה שלהם כדי שהיא תחייך ותהיה מאושרת.
הוא לא נועד לשלטון, והוא שמח מאוד בקצבת הנכות הקטנה שתאפשר לו למצוא את עצמו בעולם ולהתקיים בכבוד.
הוא שמח, אבל כשהוא נתקל בפרסומים על ניצן, שזכה לכל העולמות, רגשותיו מתחילים לגלוש בו נרגזות, מזכירים לו שיש בו בכל זאת את נתי הישן, זה שנהנה לחוש מנהיג למען האזרחים, בעודו פועל מתוך מוסר וענווה למען רווחת האנשים ולא מחפש שליטה כל הזמן, אלא חושב שכולם שווים. זה היה מקסים להיות מנהיג האנרכיה.
חבל שלא העריך את עצמו מספיק, וחבל שאף אחד לא הכיר בו ולא העריך אותו.



הפרולוג של הסיפור
https://www.prog.co.il/threads/עיזרו-להתאים-את-התוכן-של-הפרולוג-לקהל-חרדי.1107614/

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה