סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[שוקולד עילית]

לא חושבת שתגובות כאלו הופך את רמת הקיצוניות ל10 ,כמובן שתלוי כל אחד מה ההכי קיצוני שלו
בעיני משפחה כזו נמדדת אצלי כ7

 

[אליש:)]

500

לפני שאני ממשיכה לפרק הבא שהוא מבחינתי פרק משמעותי בעלילה, חשוב לי לשמוע מ1-10 עד כמה אתם מגדירים את הבית של אפרת כבית קיצוני. (כותבת בעקבות הודעה באישי).

500

(בית קיצוני בטירוף!)

 

[חיפושיתוש]

(אם זה 7-8 ממש יעניין אותי לחקור מה זה רמה 10)

אולי רמה 10, זה גם לא לצאת מהבית... לא ללכת ללימודים..

 

[שיבת ציון]

הרבה זמן לא הגבתי אז מתמצתת הכל לעכשיו...
פרקים מדהימים, כרגיל ויותר מהרגיל.

אני קצת מבינה בנושא של קושי בויסות רגשי- ובהחלט ניתן היה לראות בפרקים הקודמים סימנים לזה אצל אפרת, אבל לא מספיק, לדעתי.
עברתי עכשיו ברפרוף על הפרקים של הסיפור- ואספתי את הרגעים שהצביעו על ההפרעה.

מה שכן, אני חושבת שהיה כדאי להנכיח את הקושי בעוד קטעים. ואני לא מתכוונת ל:ליצור קטעים חדשים- ישנם מלא קטעים קיימים שהיא הגיבה אליהם ברמה מדי מאוזנת ושכלית בשביל אחת עם קושי בויסות רגשי.

וכן עוד תוספת קטנה- קושי בויסות רגשי מתבטא לא רק ברגשות שליליים, אלא גם ברגשות חיובים. היו אמורות להיות לה גם התפרצויות כאלו, למיטב ידיעתי.

סיפור מאד יפה, רגיש ומרגיש. מחכה מאד להמשך!

ולתועלת מי שרוצה- הנה הקטעים בהם מודגש הקושי בויסות הרגשי של אפרת:

"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.

"אוף! עכשיו גם אתה מדבר כמו כולם", נסערת ניתקתי את השיחה ולחצתי לחיצה ארוכה על המקש הימני שלא תאפשר לאיש לדעת על קיומי בשעות הקרובות.

ואני לא עניתי. לא עניתי אפילו שידעתי שהיא דואגת ופוחדת. לא עניתי אפילו שהבנתי שלהתעלם ממנה זה מעשה רע ואכזר. לא עניתי כי לא היה לי מה לומר.

"אוף! זה פשוט נמאס כבר". לקחתי את השקיות ויצאתי מהבית בטריקת דלת מהדהדת.

סקרתי את הנוף שהתחדש עם השמש: ציפורים קרקרו על עמוד חשמל ומספר קשישים יצאו לריצת עלות השחר. לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.

הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.

מבוהלת הבטתי בדם שהסתלסל בין אצבעותיי, הכתים את כפות ידיי הרועדות.

'את חולת נפש!!', צרחו הקולות השפויים שעוד נותרי בי. 'אם לא אכפת לך שיקרה לך משהו רע אז מה שאת: פשוט חולה'.

"מה זאת אומרת?", התרוממתי. "מי אתה שתחרוץ את הגורל של אבא שלי. מי אתה שתחליט על החיים שלו!! אתה רופא בסך הכל. רק רופא".

יצאתי מהחדר בטריקת דלת מהדהדת. רצתי במסדרון, מחפשת פתח אוויר בין ריחות האלכוהג'ל שחסמו אותי מבחוץ ומבפנים. נתקעתי באיש גבוה שנפלט מהמעלית, לא התנצלתי. רגע לפני שהמעלית נסגרה הנחתי כף יד שמנעה ממנה לחמוק ממני. כמעט מעדתי. לחצתי עשר פעמים על קומת הכניסה. המעלית הקיאה אותי ביציאה. המשכתי ללכת כמה צעדים עד שרגלי בגדו בי. נעצרו מבלי שביקשתי.

לאט ניתקתי את עצמי מזרועותיה.

 

[הודיה לוי.]

הרבה זמן לא הגבתי אז מתמצתת הכל לעכשיו...
פרקים מדהימים, כרגיל ויותר מהרגיל.

אני קצת מבינה בנושא של קושי בויסות רגשי- ובהחלט ניתן היה לראות בפרקים הקודמים סימנים לזה אצל אפרת, אבל לא מספיק, לדעתי.
עברתי עכשיו ברפרוף על הפרקים של הסיפור- ואספתי את הרגעים שהצביעו על ההפרעה.

מה שכן, אני חושבת שהיה כדאי להנכיח את הקושי בעוד קטעים. ואני לא מתכוונת ל:ליצור קטעים חדשים- ישנם מלא קטעים קיימים שהיא הגיבה אליהם ברמה מדי מאוזנת ושכלית בשביל אחת עם קושי בויסות רגשי.

וכן עוד תוספת קטנה- קושי בויסות רגשי מתבטא לא רק ברגשות שליליים, אלא גם ברגשות חיובים. היו אמורות להיות לה גם התפרצויות כאלו, למיטב ידיעתי.

סיפור מאד יפה, רגיש ומרגיש. מחכה מאד להמשך!

ולתועלת מי שרוצה- הנה הקטעים בהם מודגש הקושי בויסות הרגשי של אפרת:

וואו. לא יכולתי לתמצת את הקטעים טוב יותר. שאפו ענק.

אני רק אציין שיש עוד קטעים שטרם פורסמו שמאותתים על כך. בעוד כשני פרקים יהיה אירוע שהצורה שבו אפרת תגיב עליו לא תטיל ספק אצל אף אחד שמדובר במשהו מעט חריג.

 

[R.E.Y]

בעוד כשני פרקים יהיה אירוע שהצורה שבו אפרת תגיב עליו לא תטיל ספק אצל אף אחד שמדובר במשהו מעט חריג.

נשמע מגרה

 

[הודיה לוי.]

פרק י"ז/ עולם פגום

פרק נוסף ב"ה. מחכה לקרוא את כל מה שעולה בראשכם. מקבלת כל תגובה. (אל תשכחו לכתוב לי על טעויות כתיב במידה ומצאתם)

"איפה את חושבת שאת נמצאת?", זה היה הבוקר טוב של עמוס. ככה פתחתי את היום שלי.
"בעבודה", עניתי, מבולבלת. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם סימני שאלה לועגים. תמיד עניתי עליהם בכנות תמימה.
"בעבודה או בקייטנה?", הוא העלה אוקטבה אחת. לעג וכעס התנפצו בקולו. רסיסים שלא ידעתי איך לעכל.
"בעבודה", אמרתי שוב. מזווית העין הבחנתי באמונה. נושכת שפתים, מקווה לטוב.

שתי בחורות סמינר נכנסו לחנות. אייס וניל בידיהן ובת צחוק על פניהן. קיוויתי שעמוס יבחין בהן. יקשיב ללב שלי: צורח מבפנים.

"בעבודה, אה?", הוא לא הקשיב. המשיך לצעוק: "אתמול יצאת מתי שבא לך. שלשום לא הגעת. גם בשבוע שעבר לא! איפה את חושבת שאת נמצאת?– ".

"הודעתי לאמונה", פזלתי לכיוונה. נוכחותה סיפקה לי פיסת ביטחון מול האיש שהחל לשנות צבע וצורה.
"יפה, יפה!", הוא שילב את זרועות ידו המרופדות. סובב את ראשו לכיוון אמונה: "נעים מאוד לבוסית החדשה".

"אפשר להירגע. הכל טוב!", אמרה אמונה בהברות חתוכות, מוטעמות במלרע. לא יכולתי שלא לקנא בה באותם הרגעים. הערצתי את האומץ שלה. כל כך רציתי שמישהו יאסור עלי את השתיקה, לא יאפשר לי לכלוא מילים בוערות בגוף מבעבע.

"אף אחד כאן לא יגיד לי להירגע!", אגרטל בגוון תכלת בוהק הושלך אל הרצפה בקול נפץ דק. רסיסים של תדהמה עפו לכל עבר. מבוהלת הבטתי בפרחים המובסים שנמרחו על הרצפה, לא רציתי להאמין שהאיש שניפץ את האגרטל, הוא האיש שהעניק לי את המתנה בשבוע הראשון לעבודתי. לא יכולתי לשכוח את החיוך הבראשיתי שלו. חיוך של עיפרון גומי. גמיש מדי, מתוח.


"יש אי צדק בעולם", אמרה לי אמונה רגע לאחר שעמוס חילץ אותנו מנוכחותו המכבידה. ביחד אספנו רסיסים. כל פיסה כזו הזכירה לי צלקת שהתאמצתי לשכוח.

"אבל הוא ראה אותן. הוא ראה את השתיים שנכנסו לחנות. למה הוא היה חייב לצעוק דווקא לידן?", שאלתי בתמימות.

"לכי תביני אנשים", היא גלגלה עיניים. "שבוע שעבר ביקשתי ממנו חופש כי אבא שלי התחתן. הוא שאל אותי אם אני מגיעה לחתונה שלו, עניתי שלא אז הוא אמר 'אז בשביל מה החופש?' לכי תסבירי לו שלפעמים צריך חופש רק כדי להתאושש. עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל את העובדה הזו: אבא שלי הקים משפחה אחרת. אפילו לא חשב ליידע אותי או להזמין. במקרה שמעתי על האירוסין שלו. במקרה ראיתי את אשתו החדשה: מודרנית מדי. לא דומה לאמא".

"אני חושבת שזה לא נהוג להזמין את המשפחה שמדובר בפרק ב' ", ניסיתי להיזכר בדבריה של המורה יהודית אי שם בשיעורי דינים.

"עזבי אותך, זה לא העניין". היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "הוא לא היה מזמין אותי גם אם זה היה מקובל. אמרתי לך, הוא אפילו לא עדכן אותי שהוא התארס. "גם זה אסור? אבל עזבי, את מי זה מעניין בכלל...",

"זה כן מעניין", לחשתי. "כל ילד צריך ורוצה קשר עם שני ההורים שלו. זה טבע העולם".
"כולם חוץ מאבא שלי", היא נתנה את אקורד הסיום.

עצב הזדחל אל ליבי, העלה בי זיכרונות מאובקים: אבא היה אבא למרות הים שנפער ביננו. למרות הגלים שטלטלו אותנו מהחוף אל הים. הוויכוחים, הצעקות, המילים הקשות – אף לא אחד לקח ממנו את התואר של אבא.


______________________________________________________________________________________________________

מפתח הנחושת לא היה בארון החשמל. כבר אז הבנתי שמשהו קרה.

הצמדתי את האוזן אל הדלת, קיוויתי לשמוע קולות שיסגירו את העובדה שיש מישהו בבית. שתיקה השיבה לי.
שתי אצבעותיי נקשו בהיסוס על הדלת, התחרטו ברגע שאחרי.

הדלת נפתחה מיד. אמא עמדה מולי, הבעתה קשוחה.

ליבי הלם בין צלעותיי. "מה את עושה כאן?", אינסטינקטיבית פסעתי שני צעדים לאחור. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה רק שתיים. אמא הייתה צריכה לחזור רק בעוד שעה וחצי.

"אפרת, איפה היית?", הקמטים שהקיפו את עיניה סיפרו לי שהיא יודעת את התשובה.

"סתם יצאתי לקנות משהו".

"אפרת למה את משקרת?", התקשחו פניה. "למה את משקרת לי עכשיו? למה שיקרת לי חודשיים שלמים?".

"מה...?, עטיתי על פני ארשת של כבשה ורודה, ערומה מצמר.

"אפרת אנחנו יודעים הכל, הכל, הכל"

"מה כבר יש לדעת?", כמו קורי עכביש נמתחו להן מילותיי. הסתבכו זו בזו ולא הצליחו לצאת ממלתעות השקר.

"לא צריך לעשות סיפור מכל דבר", התקדמתי אל הסלון. הלב שלי צנח אל קרקעית הגוף כשראיתי את רחלי יושבת סמוך לשולחן. שתי ידיה משולבות זו בזו. ראשה קבור בתוכן, רועד.

"מה קרה?", שאלתי.

"אפרת אל תעמידי פני תם", כמו כדור אש התגלגל מאחורי קולה של אמא. "חודש וחצי שאת הולכת יום ליום לעבודה שאני ואבא אסרנו עלייך ללכת אליה. לא חשבת שיהיו לזה השלכות? לא חשבת שאת הורסת לא רק את החיים שלך אלא את החיים של כולנו?? למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי. למה, אפרת. למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

המילים האחרונות היו האש שהגיעה לקצה החוט, התפוצצו בתוכי.

"דיייייי", צעקתי. "אני לא אשמה שאני חיה בעולם פגום. אני לא אשמה שהוא שורץ באי צדק. אני לא אשמה שאני נמצאת בתוך מערבולת אכזרית ומסוכנת שבולעת את כל מי שמפריע לה בדרכה. אני לא אשמה!! לא, אני לא! וגם רחלי לא אשמה. אף אחד לא אשם. אני לא אתן למציאות הזו להימשך".

"אפרת, אל תנסי להאשים את העולם. זאת את ששיקרת. שיקרת. עלי, שיקרת על אבא. שיקרת על כולנו", הקול של אמא המשיך לבעבע תסכול וכעס.

הסתכלתי על רחלי. חיכיתי שתחלץ את הראש מבין שתי ידיה, תביט לי בעיניים ותצעק: "את האחות הכי רעה בעולם! חיכיתי שתשאג עלי: 'את הבטחת. הבטחת שאף אחד לא יידע. הבטחת שאף אחד לא יסבול בגללך! חיכיתי שתאמר לי את מה שאני כבר יודעת. אבל היא המשיכה לשתוק, האחות המלאכית שלי. והראש שלה המשיך לרעוד בתוך זרועותיה.

לא יכולתי לשאת את השתיקה שלה, את הצמה הארוכה שעלתה וירדה ביחד עם ראשה. ידעתי שזה לא מגיע לה. הבטחתי לה צדק גם אם זה ידרוש ממני מלחמה.

"נמאס לי כבר! כמה רוע ואי צדק העולם הזה עוד יכול לשאת!!" פתחתי את הדלת לרווחה, טרקתי הכי חזק שאני יכולה. ידעתי היטב לאן להוביל את רגליי.

 

[מהממתתת]

פרק י"ז/ עולם פגום

פרק נוסף ב"ה. מחכה לקרוא את כל מה שעולה בראשכם. מקבלת כל תגובה. (אל תשכחו לכתוב לי על טעויות כתיב במידה ומצאתם)

"איפה את חושבת שאת נמצאת?", זה היה הבוקר טוב של עמוס. ככה פתחתי את היום שלי.
"בעבודה", עניתי, מבולבלת. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם סימני שאלה לועגים. תמיד עניתי עליהם בכנות תמימה.
"בעבודה או בקייטנה?", הוא העלה אוקטבה אחת. לעג וכעס התנפצו בקולו. רסיסים שלא ידעתי איך לעכל.
"בעבודה", אמרתי שוב. מזווית העין הבחנתי באמונה. נושכת שפתים, מקווה לטוב.

שתי בחורות סמינר נכנסו לחנות. אייס וניל בידיהן ובת צחוק על פניהן. קיוויתי שעמוס יבחין בהן. יקשיב ללב שלי: צורח מבפנים.

"בעבודה, אה?", הוא לא הקשיב. המשיך לצעוק: "אתמול יצאת מתי שבא לך. שלשום לא הגעת. גם בשבוע שעבר לא! איפה את חושבת שאת נמצאת?– ".

"הודעתי לאמונה", פזלתי לכיוונה. נוכחותה סיפקה לי פיסת ביטחון מול האיש שהחל לשנות צבע וצורה.
"יפה, יפה!", הוא שילב את זרועות ידו המרופדות. סובב את ראשו לכיוון אמונה: "נעים מאוד לבוסית החדשה".

"אפשר להירגע. הכל טוב!", אמרה אמונה בהברות חתוכות, מוטעמות במלרע. לא יכולתי שלא לקנא בה באותם הרגעים. הערצתי את האומץ שלה. כל כך רציתי שמישהו יאסור עלי את השתיקה, לא יאפשר לי לכלוא מילים בוערות בגוף מבעבע.

"אף אחד כאן לא יגיד לי להירגע!", אגרטל בגוון תכלת בוהק הושלך אל הרצפה בקול נפץ דק. רסיסים של תדהמה עפו לכל עבר. מבוהלת הבטתי בפרחים המובסים שנמרחו על הרצפה, לא רציתי להאמין שהאיש שניפץ את האגרטל, הוא האיש שהעניק לי את המתנה בשבוע הראשון לעבודתי. לא יכולתי לשכוח את החיוך הבראשיתי שלו. חיוך של עיפרון גומי. גמיש מדי, מתוח.


"יש אי צדק בעולם", אמרה לי אמונה רגע לאחר שעמוס חילץ אותנו מנוכחותו המכבידה. ביחד אספנו רסיסים. כל פיסה כזו הזכירה לי צלקת שהתאמצתי לשכוח.

"אבל הוא ראה אותן. הוא ראה את השתיים שנכנסו לחנות. למה הוא היה חייב לצעוק דווקא לידן?", שאלתי בתמימות.

"לכי תביני אנשים", היא גלגלה עיניים. "שבוע שעבר ביקשתי ממנו חופש כי אבא שלי התחתן. הוא שאל אותי אם אני מגיעה לחתונה שלו, עניתי שלא אז הוא אמר 'אז בשביל מה החופש?' לכי תסבירי לו שלפעמים צריך חופש רק כדי להתאושש. עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל את העובדה הזו: אבא שלי הקים משפחה אחרת. אפילו לא חשב ליידע אותי או להזמין. במקרה שמעתי על האירוסין שלו. במקרה ראיתי את אשתו החדשה: מודרנית מדי. לא דומה לאמא".

"אני חושבת שזה לא נהוג להזמין את המשפחה שמדובר בפרק ב' ", ניסיתי להיזכר בדבריה של המורה יהודית אי שם בשיעורי דינים.

"עזבי אותך, זה לא העניין". היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "הוא לא היה מזמין אותי גם אם זה היה מקובל. אמרתי לך, הוא אפילו לא עדכן אותי שהוא התארס. "גם זה אסור? אבל עזבי, את מי זה מעניין בכלל...",

"זה כן מעניין", לחשתי. "כל ילד צריך ורוצה קשר עם שני ההורים שלו. זה טבע העולם".
"כולם חוץ מאבא שלי", היא נתנה את אקורד הסיום.

עצב הזדחל אל ליבי, העלה בי זיכרונות מאובקים: אבא היה אבא למרות הים שנפער ביננו. למרות הגלים שטלטלו אותנו מהחוף אל הים. הוויכוחים, הצעקות, המילים הקשות – אף לא אחד לקח ממנו את התואר של אבא.


______________________________________________________________________________________________________

מפתח הנחושת לא היה בארון החשמל. כבר אז הבנתי שמשהו קרה.

הצמדתי את האוזן אל הדלת, קיוויתי לשמוע קולות שיסגירו את העובדה שיש מישהו בבית. שתיקה השיבה לי.
שתי אצבעותיי נקשו בהיסוס על הדלת, התחרטו ברגע שאחרי.

הדלת נפתחה מיד. אמא עמדה מולי, הבעתה קשוחה.

ליבי הלם בין צלעותיי. "מה את עושה כאן?", אינסטינקטיבית פסעתי שני צעדים לאחור. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה רק שתיים. אמא הייתה צריכה לחזור רק בעוד שעה וחצי.

"אפרת, איפה היית?", הקמטים שהקיפו את עיניה סיפרו לי שהיא יודעת את התשובה.

"סתם יצאתי לקנות משהו".

"אפרת למה את משקרת?", התקשחו פניה. "למה את משקרת לי עכשיו? למה שיקרת לי חודשיים שלמים?".

"מה...?, עטיתי על פני ארשת של כבשה ורודה, ערומה מצמר.

"אפרת אנחנו יודעים הכל, הכל, הכל"

"מה כבר יש לדעת?", כמו קורי עכביש נמתחו להן מילותיי. הסתבכו זו בזו ולא הצליחו לצאת ממלתעות השקר.

"לא צריך לעשות סיפור מכל דבר", התקדמתי אל הסלון. הלב שלי צנח אל קרקעית הגוף כשראיתי את רחלי יושבת סמוך לשולחן. שתי ידיה משולבות זו בזו. ראשה קבור בתוכן, רועד.

"מה קרה?", שאלתי.

"אפרת אל תעמידי פני תם", כמו כדור אש התגלגל מאחורי קולה של אמא. "חודש וחצי שאת הולכת יום ליום לעבודה שאני ואבא אסרנו עלייך ללכת אליה. לא חשבת שיהיו לזה השלכות? לא חשבת שאת הורסת לא רק את החיים שלך אלא את החיים של כולנו?? למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי. למה, אפרת. למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

המילים האחרונות היו האש שהגיעה לקצה החוט, התפוצצו בתוכי.

"דיייייי", צעקתי. "אני לא אשמה שאני חיה בעולם פגום. אני לא אשמה שהוא שורץ באי צדק. אני לא אשמה שאני נמצאת בתוך מערבולת אכזרית ומסוכנת שבולעת את כל מי שמפריע לה בדרכה. אני לא אשמה!! לא, אני לא! וגם רחלי לא אשמה. אף אחד לא אשם. אני לא אתן למציאות הזו להימשך".

"אפרת, אל תנסי להאשים את העולם. זאת את ששיקרת. שיקרת. עלי, שיקרת על אבא. שיקרת על כולנו", הקול של אמא המשיך לבעבע תסכול וכעס.

הסתכלתי על רחלי. חיכיתי שתחלץ את הראש מבין שתי ידיה, תביט לי בעיניים ותצעק: "את האחות הכי רעה בעולם! חיכיתי שתשאג עלי: 'את הבטחת. הבטחת שאף אחד לא יידע. הבטחת שאף אחד לא יסבול בגללך! חיכיתי שתאמר לי את מה שאני כבר יודעת. אבל היא המשיכה לשתוק, האחות המלאכית שלי. והראש שלה המשיך לרעוד בתוך זרועותיה.

לא יכולתי לשאת את השתיקה שלה, את הצמה הארוכה שעלתה וירדה ביחד עם ראשה. ידעתי שזה לא מגיע לה. הבטחתי לה צדק גם אם זה ידרוש ממני מלחמה.

"נמאס לי כבר! כמה רוע ואי צדק העולם הזה עוד יכול לשאת!!" פתחתי את הדלת לרווחה, טרקתי הכי חזק שאני יכולה. ידעתי היטב לאן להוביל את רגליי.

ואוו\
השארת אותנו בלי מילים.
אני הכי אוהבת את הקטעים הדרמטטים והמרגשים

 

[ELIZABET]

מסכימה עם מהממתתת אין לי מילים.....
מחכה להמשך
(בעצם שאלה לי-רק אני חושבת שאפרת עברה שינוי מידי מהיר???)

 

[Rut_a]

@הודיה לוי.
וואו. וואו. לא נשמתי כל הפרק. דברים מידי קשים נחתו על אפרת ביום אחד.

לא הבנתי, איך זה שאמא של אפרת לא נשברת? תבכי. תוזילי דמעות. למה רק לכעוס?? מדובר פה בבחורה, לא ילדה קטנה שרק מראים פנים כועסות בשביל שתתחרט על מה שעשתה.

 

[איוליס]

לא הבנתי, איך זה שאמא של אפרת לא נשברת? תבכי. תוזילי דמעות. למה רק לכעוס?? מדובר פה בבחורה, לא ילדה קטנה שרק מראים פנים כועסות בשביל שתתחרט על מה שעשתה.

אולי היא עברה את השלב
הרי ככול הנראה היא שמעה את זה לפני שאפרת נכנסה
אולי אז היא בכתה ונדהמה
ועכשיו נשאר רק הכעס
(בסערת רגשות הרבה פעמים מה שיוצא זה דווקא הכעס כמו שאפרת
לא הראתה שהיא מרחמת על אחותה וכו.)

 

[הודיה לוי.]

ואוו\
השארת אותנו בלי מילים.
אני הכי אוהבת את הקטעים הדרמטטים והמרגשים

מסכימה עם מהממתתת אין לי מילים.....
מחכה להמשך
(בעצם שאלה לי-רק אני חושבת שאפרת עברה שינוי מידי מהיר???)

@הודיה לוי.
וואו. וואו. לא נשמתי כל הפרק. דברים מידי קשים נחתו על אפרת ביום אחד.

תודה רבה!

(בעצם שאלה לי-רק אני חושבת שאפרת עברה שינוי מידי מהיר???)

לאיזה שינוי את מתכוונת? מעניין כי קיבלתי תגובות מהצד ההפוך שאפרת צריכה לעשות כבר את השינוי המשמעותי יותר. היא עדיין ילדה טובה והיא בתהליך הזה כבר לא מעט זמן...(בהתחשב בעובדה שבין פרק לפרק יש פרק זמן של יותר מיום יומיים)

לא הבנתי, איך זה שאמא של אפרת לא נשברת? תבכי. תוזילי דמעות. למה רק לכעוס?? מדובר פה בבחורה, לא ילדה קטנה שרק מראים פנים כועסות בשביל שתתחרט על מה שעשתה.

צודקת אבל כמו ש@איוליס אמרה אני לא יכולה להביא בסיפור את כל ההתרחשויות שהיו. אחרת הסיפור לא ייגמר לעולם. אפרת הגיעה באמצע הסיטואציה. רחלי השתחררה מוקדם. האמא יצאה במיוחד מהעבודה. מכאן ניתן להבין שהיה ביניהן שיח לפני שאפרת הגיעה אל הבית. כשאפרת הגיעה, נותר רק הכעס והתסכול.

למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי. למה, אפרת. למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

כאן לדוגמא, אפשר לשמוע מבין השורות גם את הכאב בנוסף לכעס.

מוזמנים לכתוב לי עוד ההערות והארות שעלו לכם במהלך הפרק... האם זה היה מספיק מובן שרחלי לא התקבלה
לסמינר? האם ניתן לדעת מהשורה האחרונה לאן אפרת מתכוונת ללכת?

 

[שולמית רוז]

האם זה היה מספיק מובן שרחלי לא התקבלה

אני "התחבטתי" בשאלה הזו כשקראתי את הפרק.
בעיקרון זה לא היה מובן,
רק בגלל שהעניין הזה עלה באחד הפרקים הקודמים, חשבתי שאולי לזה הכוונה.

 

[הודיה לוי.]

אני "התחבטתי" בשאלה הזו כשקראתי את הפרק.
בעיקרון זה לא היה מובן,
רק בגלל שהעניין הזה עלה באחד הפרקים הקודמים, חשבתי שאולי לזה הכוונה.

צודקת. האמת שזה היה די מזמן וייתכן שקצת נשכח.

הנה הקטע שדיבר על כל העניין הזה. (פרק י'') הדגשתי את הקטעים שהיו קשורים אחד לשני.

מי היה מאמין שדווקא רחלי תגלה את העבודה הסודית שלי.

רחלי היא אחות שקטה. טובה מדי. מלאך שמסתובב בין אנשים ורק נראה כבן אדם. השתקפות החלומות של אבא ואמא.

בכל פעם שאכזבתי את הורי, הייתי מביטה במראה. מנסה לראות את רחלי דרכי. אך הדמות שהופיעה שם הייתה עקשנית ומעצבנת: עיני שקד חומות. נמשים מטפסים מלחיים לרקות. קוקו ערמוני גולש על כתפיים שפופות מעט. אפרת.

"אמאלה, מה את עושה כאן?", אלו היו המילים הראשונות ששלפו השפתים שלי רגע לאחר שפתחתי את הדלת. רחלי הייתה שם, רוכנת לקיצור שולחן ערוך. ממלאה דפדפות במרץ.

"יש לי מחר מבחן מסכם בדינים, אז שחררו אותנו מוקדם היום", היא הדביקה סימנה זוהרת לאחד העמודים, המשיכה לכתוב. "ומה את עושה כאן?", היא שאלה בסתמיות.

היו לי עשרים שניות לחשוב על שפע של סיפורים פיקנטיים, ועוד עשרה רגעים להחליט שאני אומרת רק את האמת.

"את לא מגלה?", שאלתי את הצמה הארוכה שגלשה על השולחן. הראש עדיין היה טמון בקיצור.
נו...", היא המשיכה לכתוב. אפילו לא ניסתה לפברק התעניינות.

"התחלתי לעבוד".

"מה?? איפה?" לקח לה בדיוק שניה אחת להרים אלי עיניים מהבהבות.

"בשמלה לכל בת", בחנתי את התגובה שלה.

"בשמלה לכל בת?!" המבט שלה קפא פתאום. "לא בבקשה אל תגידי לי את זה", היא נישאה אלי עיניים מתחננות "בבקשה אל תגידי לי שראית את אחת המורות שלי. אפילו לא את ממלאות המקום".

"אל דאגה, לא ראיתי אף אחת בינתיים". הייתי כנה.

"אבל אולי ראו אותך ולא שמת לב?", היא נשכה את שפתיה עד שאיבדו את צבעם. "אפרת, הראיונות לסמינר רק עוד שבועיים" .

"המורות שלך לא קונות משמלה לכל בת", אמרתי בביטחון מוחלט. "ואת האחרונה שצריכה לדאוג מכל נושא הסמינרים. נו די, רחלי. באמת שאין לך מה לדאוג", ניסיתי למגר שרידים אחרונים של דאגה.

זה לא עזר. רחלי המשיכה לדאוג.

כל חצי שעה היא ניגשה אלי. הציבה עוד סימן שאלה בצומת אחרת. כמעט הכשילה אותי.

'יכול להיות שהן ראו רק את הגב שלך וזיהו שזו את'. 'ואולי שמעו רק את הקול?' 'ומה אם הן בכלל לא היו שם. רק הבנות שלהן או החברות של הבנות שלהן ראו וסיפרו?'

נלחמתי בכל אחד מסימני השאלה שלה. כמעט ניצחתי את כולם.

בסוף היום, רגע לפני קריאת שמע. כשהעיניים של שתינו היו כבר מטושטשות. היא לחשה לי: "אפרת, זוכרת את שירה מלכיאלי מח'2?"

"אחות של חברה שלך? לאה מלכיאלי?", שאלתי בין פיהוק למשנהו. "זאת שעברה לגור בירוחם בשביל ללמוד
בסמינר ה-"

"לא, אפרת", היא קטעה אותי. "שירה מלכיאלי רצתה ללמוד בסמינר לאה. לא באף סמינר אחר".

הייתי עייפה מדי בשביל לשאול מה ואיך וכיצד ייתכן הדבר. אז פשוט עיוותי את פני במין סימן שאלה צועק כזה שגרם לרחלי להמשיך לדבר.

"שירה הייתה אמורה ללמוד בסמינר לאה, בדיוק כמו כל החברות שלה. אבל שבוע לפני תחילת הלימודים התקשרה המנהלת", היא נעצרה רגע כאילו מנסה לעבד את גלגלי הזיכרון ואז המשיכה: "את יודעת, הייתי בבית שלהן שהכל קרה. הייתי בבית שלהן שאמא של שירה דיברה עם מנהלת הסמינר. שמעתי הכל. לא רציתי לשמוע. באמת שלא רציתי. אבל לאוזניים שלי יש את הדרך שלהן להשיג מידע".

"מה שמעת?" שאלתי בקול איטי, מנומנם.

"שמעתי את אמא של שירה צועקת אל השפורפרת: "אסור לכם לעשות את זה!! היא לא אשמה!!" שמעתי גם את טריקת הטלפון. ואת השקט שבא אחריו. ואפילו שלדמעות אין קול, שמעתי גם אותן. שירה נכנסה אל החדר ולא יצאה ממנו. במשך חמש שעות למדנו למבחן באנגלית. כשסיימנו והתקדמנו לעבר הדלת, הייתי חייבת להציץ אל החדר ממול. הוא עדיין היה נעול".

"לאה ליוותה אותי עד הבית", המשיכה רחלי. "בדרך היא סיפרה לי על אח שלה, שמספסל הישיבה עבר לספסל הרחוב, ומשם ל"קסם של פיצה". הרבה אנשים ראו אותו עובד שם, עם הבגדים ההם, והסינר. בסוף זה הגיע גם למנהלת ו-"

"רחלי אני יודעת מה את מתכוונת לומר", עצרתי אותה, מנסה להסוות את הלחץ שהחל לתת את אותותיו על אצבעותיי. "אבל את סתם דואגת. לא יודעת לאיזה סמינר נרשמה אחות של לאה, לא מכירה אותה לעומק. בכל אופן נשמע לי אכזרי והזוי לא לקבל מישהי רק בגלל אח שלה. לדעתי זה היה רק תירוץ עלוב שהשתמשה בו המנהלת".

"אז את מבטיחה שלא יקרה שום דבר?", היא שאלה בעיניים בורקות מזיכרון.

"מבטיחה", אישוני ברחו ימין ושמאל. רק לא אל תוך עיניה.


אחרי עשר דקות רחלי נרדמה. שמעתי את הנשימות שלה, שקטות.

אני התהפכתי מאוזן לאוזן. שוב התיישב הפיל על ליבי. התהפך איתי מצד לצד. כמה תמימה הייתי כשחשבתי שאצליח להירדם רגע לאחר שאעצום את עיניי.

מול חלון עמוס בכוכבים, דיברתי עם אלוקים. רציתי שישלח לי הבטחה. אות אמיתי ביני לבינו. "ריבונו של עולם, בבקשה אל תיתן לאף אחד בעולם לסבול בגללי. זה לא מגיע להם. זה לא מגיע גם לי".

כמו פרפרים שחורים התעופפו המחשבות סביב ראשי. רקדו על עפעפיי, התגרו בי. ככל שניסיתי להרחיק את המחשבות ההן, הן רק התרבו והתרחבו.

כל הלילה חשבתי על שירה מלכיאלי, על אח שלה. ועל בחירות שמתגלגלות מצד לצד, רומסות אנשים בדרך.

למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

"חודש וחצי שאת הולכת יום יום לעבודה שאני ואבא אסרנו עלייך ללכת אליה. לא חשבת שיהיו לזה השלכות? לא חשבת שאת הורסת לא רק את החיים שלך אלא את החיים של כולנו?? למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי.

 

[שולמית רוז]

עכשיו יותר מובן לי, היה נראה לי שכתבת מנהלת בי"ס, לא סמינר. לכן לא היה מובן.

 

[הודיה לוי.]

פרק י"ח/ חדר המנהלת


בחצר האחורית של הסמינר היו שלוש מדרגות אבן קטנות שהובילו למסדרון צר שהסתעף לחמישה חדרים. באמצעי שבהם ישבה המנהלת.

פתח צר חצץ בין המשקוף אל דופן הדלת. הקול של המנהלת גלש ממנו, מאופק. לו הייתי חוזרת לימים ההם, הייתי בורחת מיד. לא מעיזה להמתין בחוץ בזמן שהמנהלת מדברת. רק מלשמוע את קולה רעדתי. בכל פעם כשהייתי חולפת מולה התפללתי שהאדמה תעשה עימי חסד ותאסוף אותי אליה. כאילו פחדתי שעיניה השקטות יוכלו להקפיא את איבריי ולגרום לי לציית לכל פקודותיה.

במסדרונות הסמינר הייתי מתעלמת מנוכחותה. לא מעיזה להישיר את עיני לעברה. אפילו שהייתי הילדה הכי טובה בסמינר. אפילו שאיש מעולם לא שמע את קולי מתרומם לגבהים. בכל זאת פחדתי ממנה. דווקא בגלל שהייתי כזאת. טובה מדי. אפס סיבות לפחד.



המנהלת המשיכה לדבר, ואני המשכתי לחכות. עד לרגע ששמעתי אותה מדברת על הרישום החדש. לא הייתי צריכה לשמוע יותר מזה שהרי בשביל זה הגעתי. לא חיכיתי שתנתק את השיחה. פשוט התפרצתי, נסערת, אל החדר.

ראיתי את ההלם שעל פניה עוד לפני שזיהתה אותי. הרוח שהביאה איתה הדלת הבהילה אותה. אחרי הרוח הגיעה אני. לא מי שהכירה.


"אפרת", אישוניה הכהים נפערו מבעד זגוגיות משקפיה המרובעות וגרמו לי להבין שהיא נדהמת ומבולבלת מההפתעה הלא שגרתית.

"המנהלת", הרמתי ראש. דמיינתי את עצמי עומדת על במה, מגשימה חלום שאפילו לא חלמתי לבקש. ולדמות שהייתי היה מותר לומר את הכול.

המנהלת הנהנה אל השפופרת כאילו היא משוחחת איתה ולא עם הבן אדם שמעבר לקו. פניה לבשו ארגמן.

"המנהלת", חזרתי שוב. קולי רעד. "אני כאן בקשר לאחותי. רחלי. ראיתי היום את המכתב מהסמינר, ורציתי לומר שאת לא יכולה לעשות לה את זה!! את פשוט לא יכולה!! אין שום סיבה בעולם שלא תקבלי אותה".

"אפרת", הרוח שהביאה איתה הדלת, התערבבה בקולה והתעופפה לעברי.

"כן, המנהלת! את יודעת מי זאת רחלי בכלל?? רחלי מתפללת שלוש פעמים ביום וקוראת תהילים בכל הזדמנות אפשרית!! רחלי מתנדבת בשלושה ארגוני חסד כל יום!! רחלי מתלבשת בצניעות שאין דומה לה. מעולם לא שמעתי אותה מתחצפת או מדברת לשון הרע. רחלי היא –"


אצבע חיוורת נדבקה אל השפופרת, דרשה שאבין. הלב שלי סירב. אז המשכתי: "תראי לי, תראי לי את הרשימה של הבנות. אני רוצה לראות אותה!! תאמיני לי שרחלי יותר טובה מכל אחת מהבנות שנמצאות ברשימה שלך".

"אפרת", היא אמרה בפעם השלישית. קולה היה תקיף והחלטי. "אני מבקשת שתצאי מהחדר".

"לא אני אל אצא עד שאבין למה לא קיבלת את רחלי!! תסבירי לי למה? בגלל שהיא אחות שלי?? היא לא אשמה. היא לא אשמה שיש לה אחות רעה שהורסת לה את החיים. היא-לא-אשמה".

המנהלת לחשה כמה מילים רצוצות אל הפומית וניתקה את השיחה.

"אומר את האמת. אני פשוט המומה", היא הסתכלה על החוטים שהסתבכו זה בזה בזמן שהחזירה את הטלפון למקומו. "ההתפרצות הזאת לא אופיינית לך, וממש לא מקובלת עלי".

"וגם עלי זה לא מקובל", התרסק קולי. "זה לא מקובל עלי שילדה כמו רחלי תשב בבית ותסתכל מהחלון על כל החברות שלה נוהרות לסמינר. זה לא מקובל עלי שמלאך כמוה ימשיך לשתוק ולסבול. וכל זה על מה??"


"מה קרה לך, אפרת", הזדעקו עיניה של המנהלת. "את לא מי שהכרתי". רק עתה נחתו אישוניה על החצאית שלי. על השרוולים ועל פתח הצוואר. זה היה הטון שלי שגרם לה לסרוק את בגדיי.

"גם הסמינר הזה, זה לא הסמינר שהכרתי", עניתי בביטחון מופרז. "איפה מה שלימדו אותי על כבוד לכל אדם. על צדק. לאן כל זה נעלם עכשיו?"

"אני מצטערת", הכיסא חרק. פאת הקש התרוממה. נעליים כועסות מיהרו לעברי. הבנתי שזהו. שעון ההכלה אזל. אני צריכה לעזוב את החדר.

הסתובבתי לכיוון היציאה. לא רציתי שיעזרו לי לצאת. אבל רגע לפני שעזבתי את החדר, הסתובבתי לעברה שוב. לחשתי: "ואם היינו משפחת גולדווין. ואם אבא היה ראש כולל. ואם אמא הייתה מנהלת. ואם לא היינו משפחה כזאת: טובה מדי, פשוטה. היית... היית מקבלת אותה?"

המנהלת שתקה.

לרגע אחד האמנתי שיש בי את היכולת לתקן עולמות. בגלל המבט הישיר והאמת שחלפה ביננו. לרגע אחד האמנתי שהצלחתי לשכנע אותה. בגלל המילים שנצרה בתוכה.

לרגע אחד. רק לרגע אחד. ורציתי לחבק את הרגע ההוא, לאמץ אותו חזק אלי. וכאבתי שהוא התפוגג כל כך מהר.
כי ברגע שלאחר מכן, המנהלת כיוונה אותי אל היציאה.

ויצאתי.

היא הלכה אחרי, שרטטה לי את הדרך למקרה שאשכח. ולא שכחתי.

התרחקתי מהשער כשעשרות חולצות תכולות מאחורי: תלמידות שיש להן בית. וכולן הביטו בי. הולכת לפני המנהלת, עוזבת. ולא שכחתי את רחלי. לא שכחתי את דמעותיה. הולכות ומתפוגגות ונעלמות.

ואין איש יודע.

 

[אליש:)]

ואין איש יודע.

עצוב
מלא מלא בדידות היה כאן
מלא
פשוט דמעתי..
כי באיזשהוא מקום הזדהתי עם התחושה שלה. אף אחד לא באמת שומע אותה.
והיא לא שולטת לאחרונה בכעס ובזעם שלה..

 

[הודיה לוי.]

עצוב
מלא מלא בדידות היה כאן
מלא
פשוט דמעתי..

זה בעיקר הבדידות של רחלי, אחותה. שרואה עולם כמנהגו נוהג. ילדות הולכות לבית הספר, ילדים רצים לגן.
ורק היא בבית. תקועה בזמן. אבל כמובן שיש כאן גם את הבדידות של אפרת, שלא משנה מה תנסה לעשות זה לא ממש יצליח.

ואגב, אני אשמח לביקורת על הפרק הנ"ל.

 

[אליש:)]

זה בעיקר הבדידות של רחלי, אחותה. שרואה עולם כמנהגו נוהג. ילדות הולכות לבית הספר, ילדים רצים לגן.
ורק היא בבית. תקועה בזמן. אבל כמובן שיש כאן גם את הבדידות של אפרת, שלא משנה מה תנסה לעשות זה לא ממש יצליח.

ואגב, אני אשמח לביקורת על הפרק הנ"ל.

אני הרגשתי את הבדידות של אפרת.
הבדידות של אחותה זה עוד משהו, אבל פחות דומיננטי מאפרת.
אין לי ביקורת. רק תמשיכי לכתוב!

 

[הודיה לוי.]

אני הרגשתי את הבדידות של אפרת.
הבדידות של אחותה זה עוד משהו, אבל פחות דומיננטי מאפרת.

צודקת. בסיפור כל הרגשות של אפרת הרבה יותר מורגשות כי הכל כתוב מנקודת מבטה. ולכן הגיוני שתרגישי הרבה יותר את הבדידות שלה מאשר את הבדידות של רחלי שכמעט ולא מוזכרת בפרק הזה. אבל אני משוכנעת שאם הייתי כותבת את הקטע מנקודת מבטה של רחלי הוא היה נוטף בדידות וכואב. מתחשק לי באמת לכתוב קטע כזה שלא יהווה המשך לסיפור רק ייתן נקודת מבט נוספת.