סיפור בהמשכים סודות מן החדר

לא חושבת שתגובות כאלו הופך את רמת הקיצוניות ל10 ,כמובן שתלוי כל אחד מה ההכי קיצוני שלו
בעיני משפחה כזו נמדדת אצלי כ7
 
500
לפני שאני ממשיכה לפרק הבא שהוא מבחינתי פרק משמעותי בעלילה, חשוב לי לשמוע מ1-10 עד כמה אתם מגדירים את הבית של אפרת כבית קיצוני. (כותבת בעקבות הודעה באישי).
500

(בית קיצוני בטירוף!)
 
הרבה זמן לא הגבתי אז מתמצתת הכל לעכשיו...
פרקים מדהימים, כרגיל ויותר מהרגיל.

אני קצת מבינה בנושא של קושי בויסות רגשי- ובהחלט ניתן היה לראות בפרקים הקודמים סימנים לזה אצל אפרת, אבל לא מספיק, לדעתי.
עברתי עכשיו ברפרוף על הפרקים של הסיפור- ואספתי את הרגעים שהצביעו על ההפרעה.

מה שכן, אני חושבת שהיה כדאי להנכיח את הקושי בעוד קטעים. ואני לא מתכוונת ל:ליצור קטעים חדשים- ישנם מלא קטעים קיימים שהיא הגיבה אליהם ברמה מדי מאוזנת ושכלית בשביל אחת עם קושי בויסות רגשי.

וכן עוד תוספת קטנה- קושי בויסות רגשי מתבטא לא רק ברגשות שליליים, אלא גם ברגשות חיובים. היו אמורות להיות לה גם התפרצויות כאלו, למיטב ידיעתי.

סיפור מאד יפה, רגיש ומרגיש. מחכה מאד להמשך!

ולתועלת מי שרוצה- הנה הקטעים בהם מודגש הקושי בויסות הרגשי של אפרת:
"לא. ממש ממש לא!"

"למה?". אמא.

"את מפסידה". אבא.

"ככה! כי אני לא מתכוונת להתחתן בגיל שמונה עשרה".

"אבל הוא עילוי. בחור ירא שמיים ממש", ניסתה לשכנע אותי אמא.

"אני לא רוצה עילוי. לא מתאים לי להתחתן עם עילויים".

"אז אם מי את רוצה להתחתן? אם איזה-", אבא עצר את עצמו רגע לפני שהמשיך את המשפט.

"אוף. אתם לא מבינים אותי! אתם לא מכירים אותי בכלל!!", יצאתי בסערה מהחדר שלהם ונעלתי פעמיים את הדלת

בחדרי. השענתי את הגב על הדלת, גלשתי באיטיות אל הרצפה. היא הייתה קרה.

הדמעות שלי היו חמות.

"אוף! עכשיו גם אתה מדבר כמו כולם", נסערת ניתקתי את השיחה ולחצתי לחיצה ארוכה על המקש הימני שלא תאפשר לאיש לדעת על קיומי בשעות הקרובות.
ואני לא עניתי. לא עניתי אפילו שידעתי שהיא דואגת ופוחדת. לא עניתי אפילו שהבנתי שלהתעלם ממנה זה מעשה רע ואכזר. לא עניתי כי לא היה לי מה לומר.

"אוף! זה פשוט נמאס כבר". לקחתי את השקיות ויצאתי מהבית בטריקת דלת מהדהדת.

סקרתי את הנוף שהתחדש עם השמש: ציפורים קרקרו על עמוד חשמל ומספר קשישים יצאו לריצת עלות השחר. לאחר מכן אישוניי נחתו על המדרכה ששברי זכוכיות בגוון ירוק מבריק עיטרו אותה.

הנחתי את כפות ידיי על שברי בקבוק הזכוכית, מיששתי.

מבוהלת הבטתי בדם שהסתלסל בין אצבעותיי, הכתים את כפות ידיי הרועדות.

'את חולת נפש!!', צרחו הקולות השפויים שעוד נותרי בי. 'אם לא אכפת לך שיקרה לך משהו רע אז מה שאת: פשוט חולה'.

"מה זאת אומרת?", התרוממתי. "מי אתה שתחרוץ את הגורל של אבא שלי. מי אתה שתחליט על החיים שלו!! אתה רופא בסך הכל. רק רופא".

יצאתי מהחדר בטריקת דלת מהדהדת. רצתי במסדרון, מחפשת פתח אוויר בין ריחות האלכוהג'ל שחסמו אותי מבחוץ ומבפנים. נתקעתי באיש גבוה שנפלט מהמעלית, לא התנצלתי. רגע לפני שהמעלית נסגרה הנחתי כף יד שמנעה ממנה לחמוק ממני. כמעט מעדתי. לחצתי עשר פעמים על קומת הכניסה. המעלית הקיאה אותי ביציאה. המשכתי ללכת כמה צעדים עד שרגלי בגדו בי. נעצרו מבלי שביקשתי.

לאט ניתקתי את עצמי מזרועותיה.
 
הרבה זמן לא הגבתי אז מתמצתת הכל לעכשיו...
פרקים מדהימים, כרגיל ויותר מהרגיל.

אני קצת מבינה בנושא של קושי בויסות רגשי- ובהחלט ניתן היה לראות בפרקים הקודמים סימנים לזה אצל אפרת, אבל לא מספיק, לדעתי.
עברתי עכשיו ברפרוף על הפרקים של הסיפור- ואספתי את הרגעים שהצביעו על ההפרעה.

מה שכן, אני חושבת שהיה כדאי להנכיח את הקושי בעוד קטעים. ואני לא מתכוונת ל:ליצור קטעים חדשים- ישנם מלא קטעים קיימים שהיא הגיבה אליהם ברמה מדי מאוזנת ושכלית בשביל אחת עם קושי בויסות רגשי.

וכן עוד תוספת קטנה- קושי בויסות רגשי מתבטא לא רק ברגשות שליליים, אלא גם ברגשות חיובים. היו אמורות להיות לה גם התפרצויות כאלו, למיטב ידיעתי.

סיפור מאד יפה, רגיש ומרגיש. מחכה מאד להמשך!

ולתועלת מי שרוצה- הנה הקטעים בהם מודגש הקושי בויסות הרגשי של אפרת:
וואו. לא יכולתי לתמצת את הקטעים טוב יותר. שאפו ענק.

אני רק אציין שיש עוד קטעים שטרם פורסמו שמאותתים על כך. בעוד כשני פרקים יהיה אירוע שהצורה שבו אפרת תגיב עליו לא תטיל ספק אצל אף אחד שמדובר במשהו מעט חריג.
 
פרק י"ז/ עולם פגום

פרק נוסף ב"ה. מחכה לקרוא את כל מה שעולה בראשכם. מקבלת כל תגובה. (אל תשכחו לכתוב לי על טעויות כתיב במידה ומצאתם)

"איפה את חושבת שאת נמצאת?", זה היה הבוקר טוב של עמוס. ככה פתחתי את היום שלי.
"בעבודה", עניתי, מבולבלת. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם סימני שאלה לועגים. תמיד עניתי עליהם בכנות תמימה.
"בעבודה או בקייטנה?", הוא העלה אוקטבה אחת. לעג וכעס התנפצו בקולו. רסיסים שלא ידעתי איך לעכל.
"בעבודה", אמרתי שוב. מזווית העין הבחנתי באמונה. נושכת שפתים, מקווה לטוב.

שתי בחורות סמינר נכנסו לחנות. אייס וניל בידיהן ובת צחוק על פניהן. קיוויתי שעמוס יבחין בהן. יקשיב ללב שלי: צורח מבפנים.

"בעבודה, אה?", הוא לא הקשיב. המשיך לצעוק: "אתמול יצאת מתי שבא לך. שלשום לא הגעת. גם בשבוע שעבר לא! איפה את חושבת שאת נמצאת?– ".

"הודעתי לאמונה", פזלתי לכיוונה. נוכחותה סיפקה לי פיסת ביטחון מול האיש שהחל לשנות צבע וצורה.
"יפה, יפה!", הוא שילב את זרועות ידו המרופדות. סובב את ראשו לכיוון אמונה: "נעים מאוד לבוסית החדשה".

"אפשר להירגע. הכל טוב!", אמרה אמונה בהברות חתוכות, מוטעמות במלרע. לא יכולתי שלא לקנא בה באותם הרגעים. הערצתי את האומץ שלה. כל כך רציתי שמישהו יאסור עלי את השתיקה, לא יאפשר לי לכלוא מילים בוערות בגוף מבעבע.

"אף אחד כאן לא יגיד לי להירגע!", אגרטל בגוון תכלת בוהק הושלך אל הרצפה בקול נפץ דק. רסיסים של תדהמה עפו לכל עבר. מבוהלת הבטתי בפרחים המובסים שנמרחו על הרצפה, לא רציתי להאמין שהאיש שניפץ את האגרטל, הוא האיש שהעניק לי את המתנה בשבוע הראשון לעבודתי. לא יכולתי לשכוח את החיוך הבראשיתי שלו. חיוך של עיפרון גומי. גמיש מדי, מתוח.


"יש אי צדק בעולם", אמרה לי אמונה רגע לאחר שעמוס חילץ אותנו מנוכחותו המכבידה. ביחד אספנו רסיסים. כל פיסה כזו הזכירה לי צלקת שהתאמצתי לשכוח.

"אבל הוא ראה אותן. הוא ראה את השתיים שנכנסו לחנות. למה הוא היה חייב לצעוק דווקא לידן?", שאלתי בתמימות.

"לכי תביני אנשים", היא גלגלה עיניים. "שבוע שעבר ביקשתי ממנו חופש כי אבא שלי התחתן. הוא שאל אותי אם אני מגיעה לחתונה שלו, עניתי שלא אז הוא אמר 'אז בשביל מה החופש?' לכי תסבירי לו שלפעמים צריך חופש רק כדי להתאושש. עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל את העובדה הזו: אבא שלי הקים משפחה אחרת. אפילו לא חשב ליידע אותי או להזמין. במקרה שמעתי על האירוסין שלו. במקרה ראיתי את אשתו החדשה: מודרנית מדי. לא דומה לאמא".

"אני חושבת שזה לא נהוג להזמין את המשפחה שמדובר בפרק ב' ", ניסיתי להיזכר בדבריה של המורה יהודית אי שם בשיעורי דינים.

"עזבי אותך, זה לא העניין". היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "הוא לא היה מזמין אותי גם אם זה היה מקובל. אמרתי לך, הוא אפילו לא עדכן אותי שהוא התארס. "גם זה אסור? אבל עזבי, את מי זה מעניין בכלל...",

"זה כן מעניין", לחשתי. "כל ילד צריך ורוצה קשר עם שני ההורים שלו. זה טבע העולם".
"כולם חוץ מאבא שלי", היא נתנה את אקורד הסיום.

עצב הזדחל אל ליבי, העלה בי זיכרונות מאובקים: אבא היה אבא למרות הים שנפער ביננו. למרות הגלים שטלטלו אותנו מהחוף אל הים. הוויכוחים, הצעקות, המילים הקשות – אף לא אחד לקח ממנו את התואר של אבא.


______________________________________________________________________________________________________

מפתח הנחושת לא היה בארון החשמל. כבר אז הבנתי שמשהו קרה.

הצמדתי את האוזן אל הדלת, קיוויתי לשמוע קולות שיסגירו את העובדה שיש מישהו בבית. שתיקה השיבה לי.
שתי אצבעותיי נקשו בהיסוס על הדלת, התחרטו ברגע שאחרי.

הדלת נפתחה מיד. אמא עמדה מולי, הבעתה קשוחה.

ליבי הלם בין צלעותיי. "מה את עושה כאן?", אינסטינקטיבית פסעתי שני צעדים לאחור. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה רק שתיים. אמא הייתה צריכה לחזור רק בעוד שעה וחצי.

"אפרת, איפה היית?", הקמטים שהקיפו את עיניה סיפרו לי שהיא יודעת את התשובה.

"סתם יצאתי לקנות משהו".

"אפרת למה את משקרת?", התקשחו פניה. "למה את משקרת לי עכשיו? למה שיקרת לי חודשיים שלמים?".

"מה...?, עטיתי על פני ארשת של כבשה ורודה, ערומה מצמר.

"אפרת אנחנו יודעים הכל, הכל, הכל"

"מה כבר יש לדעת?", כמו קורי עכביש נמתחו להן מילותיי. הסתבכו זו בזו ולא הצליחו לצאת ממלתעות השקר.

"לא צריך לעשות סיפור מכל דבר", התקדמתי אל הסלון. הלב שלי צנח אל קרקעית הגוף כשראיתי את רחלי יושבת סמוך לשולחן. שתי ידיה משולבות זו בזו. ראשה קבור בתוכן, רועד.

"מה קרה?", שאלתי.

"אפרת אל תעמידי פני תם", כמו כדור אש התגלגל מאחורי קולה של אמא. "חודש וחצי שאת הולכת יום ליום לעבודה שאני ואבא אסרנו עלייך ללכת אליה. לא חשבת שיהיו לזה השלכות? לא חשבת שאת הורסת לא רק את החיים שלך אלא את החיים של כולנו?? למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי. למה, אפרת. למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

המילים האחרונות היו האש שהגיעה לקצה החוט, התפוצצו בתוכי.

"דיייייי", צעקתי. "אני לא אשמה שאני חיה בעולם פגום. אני לא אשמה שהוא שורץ באי צדק. אני לא אשמה שאני נמצאת בתוך מערבולת אכזרית ומסוכנת שבולעת את כל מי שמפריע לה בדרכה. אני לא אשמה!! לא, אני לא! וגם רחלי לא אשמה. אף אחד לא אשם. אני לא אתן למציאות הזו להימשך".

"אפרת, אל תנסי להאשים את העולם. זאת את ששיקרת. שיקרת. עלי, שיקרת על אבא. שיקרת על כולנו", הקול של אמא המשיך לבעבע תסכול וכעס.

הסתכלתי על רחלי. חיכיתי שתחלץ את הראש מבין שתי ידיה, תביט לי בעיניים ותצעק: "את האחות הכי רעה בעולם! חיכיתי שתשאג עלי: 'את הבטחת. הבטחת שאף אחד לא יידע. הבטחת שאף אחד לא יסבול בגללך! חיכיתי שתאמר לי את מה שאני כבר יודעת. אבל היא המשיכה לשתוק, האחות המלאכית שלי. והראש שלה המשיך לרעוד בתוך זרועותיה.

לא יכולתי לשאת את השתיקה שלה, את הצמה הארוכה שעלתה וירדה ביחד עם ראשה. ידעתי שזה לא מגיע לה. הבטחתי לה צדק גם אם זה ידרוש ממני מלחמה.

"נמאס לי כבר! כמה רוע ואי צדק העולם הזה עוד יכול לשאת!!" פתחתי את הדלת לרווחה, טרקתי הכי חזק שאני יכולה. ידעתי היטב לאן להוביל את רגליי.
 
נערך לאחרונה ב:
פרק י"ז/ עולם פגום

פרק נוסף ב"ה. מחכה לקרוא את כל מה שעולה בראשכם. מקבלת כל תגובה. (אל תשכחו לכתוב לי על טעויות כתיב במידה ומצאתם)

"איפה את חושבת שאת נמצאת?", זה היה הבוקר טוב של עמוס. ככה פתחתי את היום שלי.
"בעבודה", עניתי, מבולבלת. אף פעם לא ידעתי להתמודד עם סימני שאלה לועגים. תמיד עניתי עליהם בכנות תמימה.
"בעבודה או בקייטנה?", הוא העלה אוקטבה אחת. לעג וכעס התנפצו בקולו. רסיסים שלא ידעתי איך לעכל.
"בעבודה", אמרתי שוב. מזווית העין הבחנתי באמונה. נושכת שפתים, מקווה לטוב.

שתי בחורות סמינר נכנסו לחנות. אייס וניל בידיהן ובת צחוק על פניהן. קיוויתי שעמוס יבחין בהן. יקשיב ללב שלי: צורח מבפנים.

"בעבודה, אה?", הוא לא הקשיב. המשיך לצעוק: "אתמול יצאת מתי שבא לך. שלשום לא הגעת. גם בשבוע שעבר לא! איפה את חושבת שאת נמצאת?– ".

"הודעתי לאמונה", פזלתי לכיוונה. נוכחותה סיפקה לי פיסת ביטחון מול האיש שהחל לשנות צבע וצורה.
"יפה, יפה!", הוא שילב את זרועות ידו המרופדות. סובב את ראשו לכיוון אמונה: "נעים מאוד לבוסית החדשה".

"אפשר להירגע. הכל טוב!", אמרה אמונה בהברות חתוכות, מוטעמות במלרע. לא יכולתי שלא לקנא בה באותם הרגעים. הערצתי את האומץ שלה. כל כך רציתי שמישהו יאסור עלי את השתיקה, לא יאפשר לי לכלוא מילים בוערות בגוף מבעבע.

"אף אחד כאן לא יגיד לי להירגע!", אגרטל בגוון תכלת בוהק הושלך אל הרצפה בקול נפץ דק. רסיסים של תדהמה עפו לכל עבר. מבוהלת הבטתי בפרחים המובסים שנמרחו על הרצפה, לא רציתי להאמין שהאיש שניפץ את האגרטל, הוא האיש שהעניק לי את המתנה בשבוע הראשון לעבודתי. לא יכולתי לשכוח את החיוך הבראשיתי שלו. חיוך של עיפרון גומי. גמיש מדי, מתוח.


"יש אי צדק בעולם", אמרה לי אמונה רגע לאחר שעמוס חילץ אותנו מנוכחותו המכבידה. ביחד אספנו רסיסים. כל פיסה כזו הזכירה לי צלקת שהתאמצתי לשכוח.

"אבל הוא ראה אותן. הוא ראה את השתיים שנכנסו לחנות. למה הוא היה חייב לצעוק דווקא לידן?", שאלתי בתמימות.

"לכי תביני אנשים", היא גלגלה עיניים. "שבוע שעבר ביקשתי ממנו חופש כי אבא שלי התחתן. הוא שאל אותי אם אני מגיעה לחתונה שלו, עניתי שלא אז הוא אמר 'אז בשביל מה החופש?' לכי תסבירי לו שלפעמים צריך חופש רק כדי להתאושש. עד עכשיו אני לא מצליחה לעכל את העובדה הזו: אבא שלי הקים משפחה אחרת. אפילו לא חשב ליידע אותי או להזמין. במקרה שמעתי על האירוסין שלו. במקרה ראיתי את אשתו החדשה: מודרנית מדי. לא דומה לאמא".

"אני חושבת שזה לא נהוג להזמין את המשפחה שמדובר בפרק ב' ", ניסיתי להיזכר בדבריה של המורה יהודית אי שם בשיעורי דינים.

"עזבי אותך, זה לא העניין". היא ביטלה את דבריי בהינף יד. "הוא לא היה מזמין אותי גם אם זה היה מקובל. אמרתי לך, הוא אפילו לא עדכן אותי שהוא התארס. "גם זה אסור? אבל עזבי, את מי זה מעניין בכלל...",

"זה כן מעניין", לחשתי. "כל ילד צריך ורוצה קשר עם שני ההורים שלו. זה טבע העולם".
"כולם חוץ מאבא שלי", היא נתנה את אקורד הסיום.

עצב הזדחל אל ליבי, העלה בי זיכרונות מאובקים: אבא היה אבא למרות הים שנפער ביננו. למרות הגלים שטלטלו אותנו מהחוף אל הים. הוויכוחים, הצעקות, המילים הקשות – אף לא אחד לקח ממנו את התואר של אבא.


______________________________________________________________________________________________________

מפתח הנחושת לא היה בארון החשמל. כבר אז הבנתי שמשהו קרה.

הצמדתי את האוזן אל הדלת, קיוויתי לשמוע קולות שיסגירו את העובדה שיש מישהו בבית. שתיקה השיבה לי.
שתי אצבעותיי נקשו בהיסוס על הדלת, התחרטו ברגע שאחרי.

הדלת נפתחה מיד. אמא עמדה מולי, הבעתה קשוחה.

ליבי הלם בין צלעותיי. "מה את עושה כאן?", אינסטינקטיבית פסעתי שני צעדים לאחור. בדקתי שוב את השעון. השעה הייתה רק שתיים. אמא הייתה צריכה לחזור רק בעוד שעה וחצי.

"אפרת, איפה היית?", הקמטים שהקיפו את עיניה סיפרו לי שהיא יודעת את התשובה.

"סתם יצאתי לקנות משהו".

"אפרת למה את משקרת?", התקשחו פניה. "למה את משקרת לי עכשיו? למה שיקרת לי חודשיים שלמים?".

"מה...?, עטיתי על פני ארשת של כבשה ורודה, ערומה מצמר.

"אפרת אנחנו יודעים הכל, הכל, הכל"

"מה כבר יש לדעת?", כמו קורי עכביש נמתחו להן מילותיי. הסתבכו זו בזו ולא הצליחו לצאת ממלתעות השקר.

"לא צריך לעשות סיפור מכל דבר", התקדמתי אל הסלון. הלב שלי צנח אל קרקעית הגוף כשראיתי את רחלי יושבת סמוך לשולחן. שתי ידיה משולבות זו בזו. ראשה קבור בתוכן, רועד.

"מה קרה?", שאלתי.

"אפרת אל תעמידי פני תם", כמו כדור אש התגלגל מאחורי קולה של אמא. "חודש וחצי שאת הולכת יום ליום לעבודה שאני ואבא אסרנו עלייך ללכת אליה. לא חשבת שיהיו לזה השלכות? לא חשבת שאת הורסת לא רק את החיים שלך אלא את החיים של כולנו?? למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי. למה, אפרת. למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

המילים האחרונות היו האש שהגיעה לקצה החוט, התפוצצו בתוכי.

"דיייייי", צעקתי. "אני לא אשמה שאני חיה בעולם פגום. אני לא אשמה שהוא שורץ באי צדק. אני לא אשמה שאני נמצאת בתוך מערבולת אכזרית ומסוכנת שבולעת את כל מי שמפריע לה בדרכה. אני לא אשמה!! לא, אני לא! וגם רחלי לא אשמה. אף אחד לא אשם. אני לא אתן למציאות הזו להימשך".

"אפרת, אל תנסי להאשים את העולם. זאת את ששיקרת. שיקרת. עלי, שיקרת על אבא. שיקרת על כולנו", הקול של אמא המשיך לבעבע תסכול וכעס.

הסתכלתי על רחלי. חיכיתי שתחלץ את הראש מבין שתי ידיה, תביט לי בעיניים ותצעק: "את האחות הכי רעה בעולם! חיכיתי שתשאג עלי: 'את הבטחת. הבטחת שאף אחד לא יידע. הבטחת שאף אחד לא יסבול בגללך! חיכיתי שתאמר לי את מה שאני כבר יודעת. אבל היא המשיכה לשתוק, האחות המלאכית שלי. והראש שלה המשיך לרעוד בתוך זרועותיה.

לא יכולתי לשאת את השתיקה שלה, את הצמה הארוכה שעלתה וירדה ביחד עם ראשה. ידעתי שזה לא מגיע לה. הבטחתי לה צדק גם אם זה ידרוש ממני מלחמה.

"נמאס לי כבר! כמה רוע ואי צדק העולם הזה עוד יכול לשאת!!" פתחתי את הדלת לרווחה, טרקתי הכי חזק שאני יכולה. ידעתי היטב לאן להוביל את רגליי.
ואוו\
השארת אותנו בלי מילים.
אני הכי אוהבת את הקטעים הדרמטטים והמרגשים
 
@הודיה לוי.
וואו. וואו. לא נשמתי כל הפרק. דברים מידי קשים נחתו על אפרת ביום אחד.

לא הבנתי, איך זה שאמא של אפרת לא נשברת? תבכי. תוזילי דמעות. למה רק לכעוס?? מדובר פה בבחורה, לא ילדה קטנה שרק מראים פנים כועסות בשביל שתתחרט על מה שעשתה.
 
לא הבנתי, איך זה שאמא של אפרת לא נשברת? תבכי. תוזילי דמעות. למה רק לכעוס?? מדובר פה בבחורה, לא ילדה קטנה שרק מראים פנים כועסות בשביל שתתחרט על מה שעשתה.
אולי היא עברה את השלב
הרי ככול הנראה היא שמעה את זה לפני שאפרת נכנסה
אולי אז היא בכתה ונדהמה
ועכשיו נשאר רק הכעס
(בסערת רגשות הרבה פעמים מה שיוצא זה דווקא הכעס כמו שאפרת
לא הראתה שהיא מרחמת על אחותה וכו.)
 
ואוו\
השארת אותנו בלי מילים.
אני הכי אוהבת את הקטעים הדרמטטים והמרגשים
מסכימה עם מהממתתת אין לי מילים.....
מחכה להמשך
(בעצם שאלה לי-רק אני חושבת שאפרת עברה שינוי מידי מהיר???)
@הודיה לוי.
וואו. וואו. לא נשמתי כל הפרק. דברים מידי קשים נחתו על אפרת ביום אחד.
תודה רבה!


(בעצם שאלה לי-רק אני חושבת שאפרת עברה שינוי מידי מהיר???)
לאיזה שינוי את מתכוונת? מעניין כי קיבלתי תגובות מהצד ההפוך שאפרת צריכה לעשות כבר את השינוי המשמעותי יותר. היא עדיין ילדה טובה והיא בתהליך הזה כבר לא מעט זמן...(בהתחשב בעובדה שבין פרק לפרק יש פרק זמן של יותר מיום יומיים)
לא הבנתי, איך זה שאמא של אפרת לא נשברת? תבכי. תוזילי דמעות. למה רק לכעוס?? מדובר פה בבחורה, לא ילדה קטנה שרק מראים פנים כועסות בשביל שתתחרט על מה שעשתה.
צודקת אבל כמו ש@איוליס אמרה אני לא יכולה להביא בסיפור את כל ההתרחשויות שהיו. אחרת הסיפור לא ייגמר לעולם. אפרת הגיעה באמצע הסיטואציה. רחלי השתחררה מוקדם. האמא יצאה במיוחד מהעבודה. מכאן ניתן להבין שהיה ביניהן שיח לפני שאפרת הגיעה אל הבית. כשאפרת הגיעה, נותר רק הכעס והתסכול.


למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי. למה, אפרת. למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?

כאן לדוגמא, אפשר לשמוע מבין השורות גם את הכאב בנוסף לכעס.

מוזמנים לכתוב לי עוד ההערות והארות שעלו לכם במהלך הפרק... האם זה היה מספיק מובן שרחלי לא התקבלה
לסמינר? האם ניתן לדעת מהשורה האחרונה לאן אפרת מתכוונת ללכת?
 
האם זה היה מספיק מובן שרחלי לא התקבלה
אני "התחבטתי" בשאלה הזו כשקראתי את הפרק.
בעיקרון זה לא היה מובן,
רק בגלל שהעניין הזה עלה באחד הפרקים הקודמים, חשבתי שאולי לזה הכוונה.
 
אני "התחבטתי" בשאלה הזו כשקראתי את הפרק.
בעיקרון זה לא היה מובן,
רק בגלל שהעניין הזה עלה באחד הפרקים הקודמים, חשבתי שאולי לזה הכוונה.
צודקת. האמת שזה היה די מזמן וייתכן שקצת נשכח.

הנה הקטע שדיבר על כל העניין הזה. (פרק י'') הדגשתי את הקטעים שהיו קשורים אחד לשני.

מי היה מאמין שדווקא רחלי תגלה את העבודה הסודית שלי.

רחלי היא אחות שקטה. טובה מדי. מלאך שמסתובב בין אנשים ורק נראה כבן אדם. השתקפות החלומות של אבא ואמא.

בכל פעם שאכזבתי את הורי, הייתי מביטה במראה. מנסה לראות את רחלי דרכי. אך הדמות שהופיעה שם הייתה עקשנית ומעצבנת: עיני שקד חומות. נמשים מטפסים מלחיים לרקות. קוקו ערמוני גולש על כתפיים שפופות מעט. אפרת.

"אמאלה, מה את עושה כאן?", אלו היו המילים הראשונות ששלפו השפתים שלי רגע לאחר שפתחתי את הדלת. רחלי הייתה שם, רוכנת לקיצור שולחן ערוך. ממלאה דפדפות במרץ.

"יש לי מחר מבחן מסכם בדינים, אז שחררו אותנו מוקדם היום", היא הדביקה סימנה זוהרת לאחד העמודים, המשיכה לכתוב. "ומה את עושה כאן?", היא שאלה בסתמיות.

היו לי עשרים שניות לחשוב על שפע של סיפורים פיקנטיים, ועוד עשרה רגעים להחליט שאני אומרת רק את האמת.

"את לא מגלה?", שאלתי את הצמה הארוכה שגלשה על השולחן. הראש עדיין היה טמון בקיצור.
נו...", היא המשיכה לכתוב. אפילו לא ניסתה לפברק התעניינות.

"התחלתי לעבוד".

"מה?? איפה?" לקח לה בדיוק שניה אחת להרים אלי עיניים מהבהבות.

"בשמלה לכל בת", בחנתי את התגובה שלה.

"בשמלה לכל בת?!" המבט שלה קפא פתאום. "לא בבקשה אל תגידי לי את זה", היא נישאה אלי עיניים מתחננות "בבקשה אל תגידי לי שראית את אחת המורות שלי. אפילו לא את ממלאות המקום".

"אל דאגה, לא ראיתי אף אחת בינתיים". הייתי כנה.

"אבל אולי ראו אותך ולא שמת לב?", היא נשכה את שפתיה עד שאיבדו את צבעם. "אפרת, הראיונות לסמינר רק עוד שבועיים" .

"המורות שלך לא קונות משמלה לכל בת", אמרתי בביטחון מוחלט. "ואת האחרונה שצריכה לדאוג מכל נושא הסמינרים. נו די, רחלי. באמת שאין לך מה לדאוג", ניסיתי למגר שרידים אחרונים של דאגה.

זה לא עזר. רחלי המשיכה לדאוג.

כל חצי שעה היא ניגשה אלי. הציבה עוד סימן שאלה בצומת אחרת. כמעט הכשילה אותי.

'יכול להיות שהן ראו רק את הגב שלך וזיהו שזו את'. 'ואולי שמעו רק את הקול?' 'ומה אם הן בכלל לא היו שם. רק הבנות שלהן או החברות של הבנות שלהן ראו וסיפרו?'

נלחמתי בכל אחד מסימני השאלה שלה. כמעט ניצחתי את כולם.

בסוף היום, רגע לפני קריאת שמע. כשהעיניים של שתינו היו כבר מטושטשות. היא לחשה לי: "אפרת, זוכרת את שירה מלכיאלי מח'2?"

"אחות של חברה שלך? לאה מלכיאלי?", שאלתי בין פיהוק למשנהו. "זאת שעברה לגור בירוחם בשביל ללמוד
בסמינר ה-"

"לא, אפרת", היא קטעה אותי. "שירה מלכיאלי רצתה ללמוד בסמינר לאה. לא באף סמינר אחר".

הייתי עייפה מדי בשביל לשאול מה ואיך וכיצד ייתכן הדבר. אז פשוט עיוותי את פני במין סימן שאלה צועק כזה שגרם לרחלי להמשיך לדבר.

"שירה הייתה אמורה ללמוד בסמינר לאה, בדיוק כמו כל החברות שלה. אבל שבוע לפני תחילת הלימודים התקשרה המנהלת", היא נעצרה רגע כאילו מנסה לעבד את גלגלי הזיכרון ואז המשיכה: "את יודעת, הייתי בבית שלהן שהכל קרה. הייתי בבית שלהן שאמא של שירה דיברה עם מנהלת הסמינר. שמעתי הכל. לא רציתי לשמוע. באמת שלא רציתי. אבל לאוזניים שלי יש את הדרך שלהן להשיג מידע".

"מה שמעת?" שאלתי בקול איטי, מנומנם.

"שמעתי את אמא של שירה צועקת אל השפורפרת: "אסור לכם לעשות את זה!! היא לא אשמה!!" שמעתי גם את טריקת הטלפון. ואת השקט שבא אחריו. ואפילו שלדמעות אין קול, שמעתי גם אותן. שירה נכנסה אל החדר ולא יצאה ממנו. במשך חמש שעות למדנו למבחן באנגלית. כשסיימנו והתקדמנו לעבר הדלת, הייתי חייבת להציץ אל החדר ממול. הוא עדיין היה נעול".

"לאה ליוותה אותי עד הבית", המשיכה רחלי. "בדרך היא סיפרה לי על אח שלה, שמספסל הישיבה עבר לספסל הרחוב, ומשם ל"קסם של פיצה". הרבה אנשים ראו אותו עובד שם, עם הבגדים ההם, והסינר. בסוף זה הגיע גם למנהלת ו-"

"רחלי אני יודעת מה את מתכוונת לומר", עצרתי אותה, מנסה להסוות את הלחץ שהחל לתת את אותותיו על אצבעותיי. "אבל את סתם דואגת. לא יודעת לאיזה סמינר נרשמה אחות של לאה, לא מכירה אותה לעומק. בכל אופן נשמע לי אכזרי והזוי לא לקבל מישהי רק בגלל אח שלה. לדעתי זה היה רק תירוץ עלוב שהשתמשה בו המנהלת".

"אז את מבטיחה שלא יקרה שום דבר?", היא שאלה בעיניים בורקות מזיכרון.

"מבטיחה", אישוני ברחו ימין ושמאל. רק לא אל תוך עיניה.


אחרי עשר דקות רחלי נרדמה. שמעתי את הנשימות שלה, שקטות.

אני התהפכתי מאוזן לאוזן. שוב התיישב הפיל על ליבי. התהפך איתי מצד לצד. כמה תמימה הייתי כשחשבתי שאצליח להירדם רגע לאחר שאעצום את עיניי.

מול חלון עמוס בכוכבים, דיברתי עם אלוקים. רציתי שישלח לי הבטחה. אות אמיתי ביני לבינו. "ריבונו של עולם, בבקשה אל תיתן לאף אחד בעולם לסבול בגללי. זה לא מגיע להם. זה לא מגיע גם לי".

כמו פרפרים שחורים התעופפו המחשבות סביב ראשי. רקדו על עפעפיי, התגרו בי. ככל שניסיתי להרחיק את המחשבות ההן, הן רק התרבו והתרחבו.

כל הלילה חשבתי על שירה מלכיאלי, על אח שלה. ועל בחירות שמתגלגלות מצד לצד, רומסות אנשים בדרך.

למה?? למה רחלי צריכה לסבול בגללך?
"חודש וחצי שאת הולכת יום יום לעבודה שאני ואבא אסרנו עלייך ללכת אליה. לא חשבת שיהיו לזה השלכות? לא חשבת שאת הורסת לא רק את החיים שלך אלא את החיים של כולנו?? למה?? למה אני צריכה לשמוע ממנהלת הסמינר שהבת שלי עובדת בחנות שה' ישמור מה שמוכרים שם. למה אני צריכה לגלות שהיא מדברת שיחה חופשית עם גבר שאפילו לא מתיימר להיות חרדי.
 
פרק י"ח/ חדר המנהלת


בחצר האחורית של הסמינר היו שלוש מדרגות אבן קטנות שהובילו למסדרון צר שהסתעף לחמישה חדרים. באמצעי שבהם ישבה המנהלת.

פתח צר חצץ בין המשקוף אל דופן הדלת. הקול של המנהלת גלש ממנו, מאופק. לו הייתי חוזרת לימים ההם, הייתי בורחת מיד. לא מעיזה להמתין בחוץ בזמן שהמנהלת מדברת. רק מלשמוע את קולה רעדתי. בכל פעם כשהייתי חולפת מולה התפללתי שהאדמה תעשה עימי חסד ותאסוף אותי אליה. כאילו פחדתי שעיניה השקטות יוכלו להקפיא את איבריי ולגרום לי לציית לכל פקודותיה.

במסדרונות הסמינר הייתי מתעלמת מנוכחותה. לא מעיזה להישיר את עיני לעברה. אפילו שהייתי הילדה הכי טובה בסמינר. אפילו שאיש מעולם לא שמע את קולי מתרומם לגבהים. בכל זאת פחדתי ממנה. דווקא בגלל שהייתי כזאת. טובה מדי. אפס סיבות לפחד.



המנהלת המשיכה לדבר, ואני המשכתי לחכות. עד לרגע ששמעתי אותה מדברת על הרישום החדש. לא הייתי צריכה לשמוע יותר מזה שהרי בשביל זה הגעתי. לא חיכיתי שתנתק את השיחה. פשוט התפרצתי, נסערת, אל החדר.

ראיתי את ההלם שעל פניה עוד לפני שזיהתה אותי. הרוח שהביאה איתה הדלת הבהילה אותה. אחרי הרוח הגיעה אני. לא מי שהכירה.


"אפרת", אישוניה הכהים נפערו מבעד זגוגיות משקפיה המרובעות וגרמו לי להבין שהיא נדהמת ומבולבלת מההפתעה הלא שגרתית.

"המנהלת", הרמתי ראש. דמיינתי את עצמי עומדת על במה, מגשימה חלום שאפילו לא חלמתי לבקש. ולדמות שהייתי היה מותר לומר את הכול.

המנהלת הנהנה אל השפופרת כאילו היא משוחחת איתה ולא עם הבן אדם שמעבר לקו. פניה לבשו ארגמן.

"המנהלת", חזרתי שוב. קולי רעד. "אני כאן בקשר לאחותי. רחלי. ראיתי היום את המכתב מהסמינר, ורציתי לומר שאת לא יכולה לעשות לה את זה!! את פשוט לא יכולה!! אין שום סיבה בעולם שלא תקבלי אותה".

"אפרת", הרוח שהביאה איתה הדלת, התערבבה בקולה והתעופפה לעברי.

"כן, המנהלת! את יודעת מי זאת רחלי בכלל?? רחלי מתפללת שלוש פעמים ביום וקוראת תהילים בכל הזדמנות אפשרית!! רחלי מתנדבת בשלושה ארגוני חסד כל יום!! רחלי מתלבשת בצניעות שאין דומה לה. מעולם לא שמעתי אותה מתחצפת או מדברת לשון הרע. רחלי היא –"


אצבע חיוורת נדבקה אל השפופרת, דרשה שאבין. הלב שלי סירב. אז המשכתי: "תראי לי, תראי לי את הרשימה של הבנות. אני רוצה לראות אותה!! תאמיני לי שרחלי יותר טובה מכל אחת מהבנות שנמצאות ברשימה שלך".

"אפרת", היא אמרה בפעם השלישית. קולה היה תקיף והחלטי. "אני מבקשת שתצאי מהחדר".

"לא אני אל אצא עד שאבין למה לא קיבלת את רחלי!! תסבירי לי למה? בגלל שהיא אחות שלי?? היא לא אשמה. היא לא אשמה שיש לה אחות רעה שהורסת לה את החיים. היא-לא-אשמה".

המנהלת לחשה כמה מילים רצוצות אל הפומית וניתקה את השיחה.

"אומר את האמת. אני פשוט המומה", היא הסתכלה על החוטים שהסתבכו זה בזה בזמן שהחזירה את הטלפון למקומו. "ההתפרצות הזאת לא אופיינית לך, וממש לא מקובלת עלי".

"וגם עלי זה לא מקובל", התרסק קולי. "זה לא מקובל עלי שילדה כמו רחלי תשב בבית ותסתכל מהחלון על כל החברות שלה נוהרות לסמינר. זה לא מקובל עלי שמלאך כמוה ימשיך לשתוק ולסבול. וכל זה על מה??"


"מה קרה לך, אפרת", הזדעקו עיניה של המנהלת. "את לא מי שהכרתי". רק עתה נחתו אישוניה על החצאית שלי. על השרוולים ועל פתח הצוואר. זה היה הטון שלי שגרם לה לסרוק את בגדיי.

"גם הסמינר הזה, זה לא הסמינר שהכרתי", עניתי בביטחון מופרז. "איפה מה שלימדו אותי על כבוד לכל אדם. על צדק. לאן כל זה נעלם עכשיו?"

"אני מצטערת", הכיסא חרק. פאת הקש התרוממה. נעליים כועסות מיהרו לעברי. הבנתי שזהו. שעון ההכלה אזל. אני צריכה לעזוב את החדר.

הסתובבתי לכיוון היציאה. לא רציתי שיעזרו לי לצאת. אבל רגע לפני שעזבתי את החדר, הסתובבתי לעברה שוב. לחשתי: "ואם היינו משפחת גולדווין. ואם אבא היה ראש כולל. ואם אמא הייתה מנהלת. ואם לא היינו משפחה כזאת: טובה מדי, פשוטה. היית... היית מקבלת אותה?"

המנהלת שתקה.

לרגע אחד האמנתי שיש בי את היכולת לתקן עולמות. בגלל המבט הישיר והאמת שחלפה ביננו. לרגע אחד האמנתי שהצלחתי לשכנע אותה. בגלל המילים שנצרה בתוכה.

לרגע אחד. רק לרגע אחד. ורציתי לחבק את הרגע ההוא, לאמץ אותו חזק אלי. וכאבתי שהוא התפוגג כל כך מהר.
כי ברגע שלאחר מכן, המנהלת כיוונה אותי אל היציאה.

ויצאתי.

היא הלכה אחרי, שרטטה לי את הדרך למקרה שאשכח. ולא שכחתי.

התרחקתי מהשער כשעשרות חולצות תכולות מאחורי: תלמידות שיש להן בית. וכולן הביטו בי. הולכת לפני המנהלת, עוזבת. ולא שכחתי את רחלי. לא שכחתי את דמעותיה. הולכות ומתפוגגות ונעלמות.

ואין איש יודע.
 
ואין איש יודע.
עצוב
מלא מלא בדידות היה כאן
מלא
פשוט דמעתי..
כי באיזשהוא מקום הזדהתי עם התחושה שלה. אף אחד לא באמת שומע אותה.
והיא לא שולטת לאחרונה בכעס ובזעם שלה..
 
עצוב
מלא מלא בדידות היה כאן
מלא
פשוט דמעתי..
זה בעיקר הבדידות של רחלי, אחותה. שרואה עולם כמנהגו נוהג. ילדות הולכות לבית הספר, ילדים רצים לגן.
ורק היא בבית. תקועה בזמן. אבל כמובן שיש כאן גם את הבדידות של אפרת, שלא משנה מה תנסה לעשות זה לא ממש יצליח.

ואגב, אני אשמח לביקורת על הפרק הנ"ל.
 
זה בעיקר הבדידות של רחלי, אחותה. שרואה עולם כמנהגו נוהג. ילדות הולכות לבית הספר, ילדים רצים לגן.
ורק היא בבית. תקועה בזמן. אבל כמובן שיש כאן גם את הבדידות של אפרת, שלא משנה מה תנסה לעשות זה לא ממש יצליח.

ואגב, אני אשמח לביקורת על הפרק הנ"ל.
אני הרגשתי את הבדידות של אפרת.
הבדידות של אחותה זה עוד משהו, אבל פחות דומיננטי מאפרת.
אין לי ביקורת. רק תמשיכי לכתוב!
 
אני הרגשתי את הבדידות של אפרת.
הבדידות של אחותה זה עוד משהו, אבל פחות דומיננטי מאפרת.
צודקת. בסיפור כל הרגשות של אפרת הרבה יותר מורגשות כי הכל כתוב מנקודת מבטה. ולכן הגיוני שתרגישי הרבה יותר את הבדידות שלה מאשר את הבדידות של רחלי שכמעט ולא מוזכרת בפרק הזה. אבל אני משוכנעת שאם הייתי כותבת את הקטע מנקודת מבטה של רחלי הוא היה נוטף בדידות וכואב. מתחשק לי באמת לכתוב קטע כזה שלא יהווה המשך לסיפור רק ייתן נקודת מבט נוספת.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיפור בהמשכים מקור [לא] אמין

*סיפור בהמשכים - מקור [לא] אמין*


פרק 1



מושב צלפון 2024


שעון האורלוגין הישן שעמד במרכז הסלון סימן כי שעת השקיעה קרבה. מרגלית פתחי המתינה לנכד שלה שישוב מיום עבודתו העמוס.

מאז סיים את הצבא, עבר נועם לשירות המשטרה בתפקיד יס"מ. אביו שעבד במשטרה קיפח את חייו באמצע פעילות. מחבל שלף סכין והרג אותו למוות. בנו נועם ממשיך דרכו. לא רואה את עצמו עובד בשום עבודה אחרת.

דפיקה קלה על דלת הבית. מרגלית אפילו לא קמה, ידעה שהנכד שלה הגיע. היא דאגה לו בכל מאודה, עוד מאז נולד, אבל מהרגע שאביו נהרג ועבר נועם לגור איתה, דאגה לו אף יותר.

"בא חביב גלבי ורוחי. בא", קרא לו מהספה בסלון, מושיטה את ידיה לחיבוק חם. היא כבר לא צעירה כשהייתה, הגוף לא מתנהג אותו דבר. היא המשיכה לשבת, קשה לה לעמוד עכשיו.

נועם פתח את הדלת, נכנס תוך שהוא סוגר את הדלת חזרה, ומתקרב לעבר סבתו. מתכופף אליה מתרפק על החיבוק. כמה היה נותן רק בשביל לקבל חיבוק כזה מאביו, או מאימו. מרגלית הכירה את התחושות שלו, קראה אותו כמו ספר פתוח.

"אז מה סבתא. מה מספרת? איך עבר עליך היום", נועם התיישב לידה. גופו הרחב נכנס ברוחב שנותר בין סבתו לספה.

"תודה לק-ל יום יום", מרגלית הניחה ידה על פיה נשקה ושלחה אותה לשמיים. מעניקה נשיקה למי שאמר והיה העולם. "לא עשיתי כלום היום. איפה אני כבר לא כמו פעם. הייתי קמה בבוקר מכינה פיתה, ומרק, וחלבה, וסחוג, ולפעמים גם לחוח. היום בקושי למיטה יש לי כח ללכת". צחקה. צחוקה היה מר. "ביקרת את אמא?" העבירה נושא, לא רוצה להתרכז בעצמה.

"האמת שלא הייתי אצלה כבר כמה שבועות נראה לי שלושה", נועם נשמע מבואס. כאוב.

מרגלית אספה את שארית כוחותיה מהיום המשעמם שעבר עליה. מוציאה מהמקרר קערה של אורז וקציצות. חיממה לנכד האהוב שלה, והגישה לו לשולחן. "בא יא איבני. תאכל משהו".

"סבתא. אל תטרחי אני יכול להכין לעצמי", נועם התיישב ואכל בתיאבון.

"למה לא הלכת לבקר את אמא", מרגלית הביטה בצלחת מתמלאת נחת. נהנית לראות אנשים שבעים. "אתה יודע אמא יש רק אחת", חייכה בעצב.

הבית כמעט ולא ידע רגעי אושר. אפילו ביום שסיים נועם את הצבא, אף אחד לא דאג לעשות לו מסיבת שחרור, או כל דבר שחייל אחר היה עושה ברגע שהשתחרר. את הכסף שקיבל מהצבא שמר לימים אפלים שאולי יבואו.

"אני יודע סבתא", נועם הניח את המזלג על השולחן, מביט בעיניה הטובות של סבתו. "אבל אני לא מסוגל ללכת עכשיו, את זוכר מה היה שם בפעם שעברה. המלחמה הזאת לא עושה טוב לאנשים".

"כן אני יודעת", הביטה מרגלית בתמונה של בעלה המנוח שממוסגרת בגדול ומונחת על ארון הנעליים במסדרון. יש לה עוד תמונה קטנה בחדר השינה שלה. "גם סבא שלך לא ידע לקבל את המלחמה הזאת טוב", היא נזכרה כיצד שמע בשמחת תורה את ההזעקה הראשונה, הוא כבר היה בדרך לבית הכנסת, מיד חזר וירדו שניהם לקומה התחתונה. אין להם ממ"ד בבית. כל הלחץ, הכאב, והידיעות שהגיעו מהשטח גמרו אותו. חצי שנה הצליח לשרוד אבל התקף לב אחד סיים את הסיפור.

"סבתא לא התכוונתי לצער אותך", נועם המשיך להביט בעיניה של סבתו. דמעות גלשו על לחייה. הוא קם והעניק לה חיבוק אוהב. "אני אבקר את אמא שוב בקרוב".

"אבל חשוב לי שתזכור. נכון שאני גידלתי אותך, והענקתי לך. אבל זה בגלל שאמא לא יכלה לעשות את זה", מרגלית ניגבה את עיניה. "וודאי לי שאם אמא הייתה יכולה, היא הייתה עושה עבודה נפלאה. הרבה יותר טוב ממני". מרגלית קמה נעזרה בנכדה, ונשכבה במיטתה. "תודה יא איבני. שהשם ישמור לי עליך".

"תודה סבתא. שישמור גם עליך". נועם כיסה אותה ויצא מהחדר.

התמונה הקטנה של זכריה פתחי הביטה בה. מרגלית הביטה בו בחזרה. "איך עזבת אותי כאן לבד יא זכריה. איך? תשמור לי על נועם. תבקש שם רחמים עליו. מסכן הילד!!! כל כך הרבה סבל עבר עליו. הגיע הזמן שינוח".



השעה כבר מאוחרת. נועם שתף את הצלחת בה אכל. והתיישב בספה. לרגע אחד הביט על הבית. מחשבה על קניית רהיטים חדשים עבור סבתא שלו, עוברת בראשו מידי יום. ובכל יום חוזר המשפט הקבוע שלה ומהדהד בראשו. נשמה תשמור את הכסף שלך. אתה יודע איך אומרים שקל לבן ליום שחור. אין לדעת מה ילד יום יא איבני.

בדיוק מה יותר שחור מעכשיו!!!

מדינה במלחמה. אבא איננו. סבא איננו. אמא אין. וסבתא שרק דואג ודואג בגללי.


נועם נשכב בספה מוציא את הסלולרי מכיסו. רוצה להעביר את המחשבות. שיחה נכנסת מופיעה במסך. נאסר אבו-סאלח.

"הלו", נועם ענה קולו עייף. מבקש לישון.

"יש לי חדש", נאסר העביר מלל קצר. "במקום הקבוע בעוד שעה?"

נועם התרומם במהירות. מנתק. מתארגן. לפני שיצא העביר מבט אחרון לעבר סבתו. מתלבט האם להשאיר לה פתק למקרה שתתעורר. לקח את מפתחות הרכב, מחליט לא להשאיר פתח. אין לו זמן. אסור לו לאחר. כל שניה קריטית.

הוא יצא נושק למזוזה. מתפלל תפילה חרישית לבורא עולם שישמור על סבתו. ועלה לתוך רכבו, מנהיג את הרכב קדימה למקום המפגש.

בליבו קיווה לטוב. אולם גופו ידע גם ידע שבכל פעם שניפגש עם נאסר אבו-סאלח משהו רע קורה.
.....

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  1  פעמים
למעלה