סיפור בהמשכים סודות מן החדר

זה מה שהיה מובן מהקטע?
כונתי שבכללי ילדות בגיל שלה יודעות שהכל טוב, ואם אמא אומרת, אז נכון, חד וחלק!
וכשהן רואות שאחות שלהן חושבת אחרת מאמא ומתנגדת לה, העולם מתערער להן, כי הרי אמא בטוח צודקת!
לכן כתבתי שנגעת בזהירות
 
לפני שאני ממשיכה לפרק הבא שהוא מבחינתי פרק משמעותי בעלילה, חשוב לי לשמוע מ1-10 עד כמה אתם מגדירים את הבית של אפרת כבית קיצוני. (כותבת בעקבות הודעה באישי).
מחילה אבל 10,
 
לפני שאני ממשיכה לפרק הבא שהוא מבחינתי פרק משמעותי בעלילה, חשוב לי לשמוע מ1-10 עד כמה אתם מגדירים את הבית של אפרת כבית קיצוני. (כותבת בעקבות הודעה באישי).
8
 
לפני שאני ממשיכה לפרק הבא שהוא מבחינתי פרק משמעותי בעלילה, חשוב לי לשמוע מ1-10 עד כמה אתם מגדירים את הבית של אפרת כבית קיצוני. (כותבת בעקבות הודעה באישי).
אני לא הייתי מגדירה קיצוני. אלא מצומצם, לפי הבנתי.
 
לפני שאני ממשיכה לפרק הבא שהוא מבחינתי פרק משמעותי בעלילה, חשוב לי לשמוע מ1-10 עד כמה אתם מגדירים את הבית של אפרת כבית קיצוני. (כותבת בעקבות הודעה באישי).
12
 
תהיו הוגנים,
7
יש בתים יותר קיצוניים בעולם, קיים.

בעצם אולי סוג של צמצום
זו ההגדרה המדויקת

מכירה בתים שכל החיים שם תורה והלכה
או חומרות
וזה נעים, זה טוב
זה שמחה
זה אקשן, זה כיף
להעליב ככה את תורת החיים שלנו
ולחשוב שהיא מבקשת רובוטים מתוכנתים
זה סוג של צמצום
לא קיצוניות
 
וואווווווו
קראתי עכשיו את כל הפרקים מהתחלה
ואין לי מילים!!
את פשוט הזויה!!!!!!!!

איך פספסתי את הסיפור המדהים עד עכשיו?😯
הכתיבה שלך נוגעת עמוק בנפש
מלאה בכנות ובהבנה דקה של סיטואציות מורכבות
עונג צרוף!!

בהתחלה קראתי בחיוך זחוח את כל ההודעות שהתחננו שתעלי כבר פרק נוסף,
וקיבלתי את כל הפרקים על מסך של כסף
אבל עכשיו אני נאלצת להצטרף לעדת המתחננים...
 
יש בתים יותר קיצוניים
לא מכירה בתים שאוסרים בימינו על בת להחזיק נגן כשר,
ושהאמא בוחרת בעצמה את הבגדים של הנערות, בגדים חסרי חן וצורה.
מאמינה שגם אם יש בתים קיצוניים ברמה הזו ויותר, הם נדירים מאוד.
 
מדובר בבחורה בת 19 שההורים שלה מנהלים לה את החיים ברמה יומיומית

קונים לה בגדים ובטוחים שהם בגן עדן
ולא רואים את הסבל הרגשי שלה

אני כבר לא בטוחה שזה שאלה של קיצוניות
 
לדעתי 10 כי זו כבר לא קיצוניות זו בעיה ממש
זו בחורה בת 19
וההורים לא מסונכרנים עם הרצונות והמחשבות שלה
לגבי שידוכים וכו
וגם כל הקטעים על הגיל הקטן
ילדה בת חמש שמתאכזבים שהיא לא מברכת
ברמה שהיא מרגישה חנוקה
ובורחת לבכות
זה ממש לא קיצוניות זו בעיה חמורה!!
 
תודה לכל המגיבים.
היה מעניין לקרוא שלא כולם הסכימו פה אחד שמדובר ברמה 10. האמת שקצת הופתעתי, אבל בשבילי זה עוד הזדמנות לתחקיר מקיף יותר בנושא.
(אם זה 7-8 ממש יעניין אותי לחקור מה זה רמה 10)
 
(אם זה 7-8 ממש יעניין אותי לחקור מה זה רמה 10)
פשוט מאוד. כמו שכתבו מעלי - המילה 'קיצוני' כבר לא הכי קשורה לפה. יש פה בעיות אחרות.
ותמיד, בכל מצב - יש גרוע יותר.
(אם את שואלת אותי - יש משפחות כאלה, בריאות. עם גדרים וסייגים כאלו ואולי יותר. אבל זה בא בטוב, עם אפשרות בחירה לילדים. עם ידיעה ברורה שזה מעֶבֶר.)
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

כללים למשתתפים באשכול עדכונים זה:
• אשכול זה מיועד לדיווחים בלבד, עדכונים מהנעשה במלחמה, חדשות נקיות ומוסמכות.​
• האשכול אינו מיועד לדיונים, ציטוטים, בדיחות, פרשנויות, כתבות, תמונות, סרטונים, קבצים כלשהם, בקשות תפילה ותהילים (מלבד הפרק היומי), בקשות עזרה וחסד, סיפורי גבורה וניסים, בקשות מקור לדיווחים, שאלות ובירורים על דיווחים. כמו כן, אין להעלות ידיעות ושמועות אודות אירועים מיוחדים שאין עליהן מקור מוסמך, כמו נפילת חייל בקרב, שחרור חטופים, להקת כטב"מים לדימונה וכדו'. וכמובן שאין לכתוב הודעות הנוגדות את הצנזורה, או מכילות תוכן שאינו ראוי לאתר פרוג, או מכיל תוכן קשה לקריאה.​
• דירוג חיובי: נתקלתם בידיעה מרעישה, ציון דרך במלחמה, דרגו אותה בצד שמאל, וכך יוכלו לצפות בה בקלות בסינון ע"פ דירוג.
• דירוג שלילי: נתקלתם בהודעה כפולה? דרגו אותה במינוס, וכך תעזרו לנו לאתר בקלות הודעות כפולות ומיותרות. תודה מראש!

יש לקרוא כללים אלו היטב, משתמש שיעבור על הכללים - יאבד את הרשאת הכתיבה בפורום מיידית ללא אזהרה •
חדש!!! הפרק היומי של אשכול העדכונים, באשכול נפרד, הצטרפו אלינו, כל יום פרק, להצלחת כלל ישראל!

אנו כאן בפרוג מתפללים לשובם לשלום של החטופים והחיילים, להחלמתם המהירה של הפצועים, ליבנו עם הנופלים ומשפחותיהם, ומייחלים יחד עם כל בית ישראל לביאת משיח צדקנו במהרה, אמן.
לבקשת רבים נצרף פה בל"נ מידי יום פרק תהילים בהודעה נעוצה, עצרו לרגע מהדיווחים ונקרא יחד את הפרק היומי!
• קראתם, סמנו חיובי להודעה זו. כך נספור כמה משתמשים השתתפו בקריאה •
(אנא, אל תדרגו חיובי/שלילי הודעה זו מלבד סימון לאמירת התהילים)
שוב כמה מילים...

האמת שכבר כמה ימים שאני מתכננת לכתוב את ה"כמה מילים" לחוברת זו, פסח תשפ"ו.

מתכננת, מתחילה ועוצרת.

כי איכשהו, במקום כמה מילים חדשות, אפשר לפתוח את כמה המילים של חגים תשפ"ו, של פסח תשפ"ד....ועוד.

שוב אנחנו בחופשות כפויות.

שוב מלחמה. ואזעקות. אש. הרס וחורבן.

שוב גולים רבים מבני העם שלנו מבתיהם שניזוקו. שוב נחרד הלב עם כל פיצוץ, הדף ורעידה של חלונות הבית.

שוב ממ"ד שמשתחל בין אקונומיקה לספוג הפלא. ואולי זה האקונומיקה וספוג הפלא שמשתחלים בין ממ"ד לממ"ד.

שוב תזכורות קשות לכך שאנחנו עדיין בגלות. גלות בתוככי הארץ המובטחת שלנו.

ושוב לוחשות השפתיים תפילה והלב מבקש שתבוא כבר הגאולה.

רק הבוקר ישבתי בממ"ד בעת שהיתה אזעקה. קולות הנפץ שנשמעו מבחוץ היו חזקים במיוחד. התרגלנו אמנם. אבל בכל פעם הם מרעידים את החלונות....ובעיקר את הלב. הבוקר הם היו חזקים במיוחד וקול חבטה של מתכת נלווה אליהם. היה ברור שזה קרוב אלי ממש.

רגעים מספר אחרי שיצאנו מהממ"ד נודעתי לנס שאירע ממש כאן, קרוב לבית שלי.

פצצת מצרר נחתה באתר בניה בסוף הרחוב שלי. נחתה ולא התפוצצה. 1.5 אורך של נס

וזו לא פעם ראשונה. רסיסי יירוט ענקיים בגודל של מכונית נפלו. ולא רק כאן.

ואז הבנתי שיש לי כמה מילים לחוברת הזו. כמה מילים שאפשר לעטוף במהודק למילה אחת- "ניסים"!

בכל דור דור עומדים עלינו לכלותינו. עוד משחר ההיסטוריה. פרעה, עמלק, מדי ופרס, בבל, יוון, ספרד בימי האינקוזיציה, גרמניה של מלחמות העולם, עיראק, חמאס, חיזבאללה, איראן. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, בגוף ובנפש- והקב"ה מצילנו מידם.

לא נדרשת הסתכלות עמוקה בכדי לראות את הניסים הגלויים שמתרחשים סביבנו בכל יום.

פצצות מצרר שלא מתפוצצות. טילים שנופלים בשטחים פתוחים, או כאלו שמכלים את זעם הנפץ שלהם על עצים ואבנים. מאות טילים שבעזרתו יתברך מיורטים, שברי יירוט שנוחתים בינות לבניינים, בחצרות בתים, ובתוככי בתים ומכריזים בקול גדול על ניסים שהביאו בכנפיהם.

העם שלנו כואב את כאבם של כל הפצועים, את החלל והריק שמותירים אחריהם הרוגים הי"ד. הלב נרעד מול כל אלו שאבדו בית, הכאב הוא גדול ואמיתי, אבל בד בבד עם זאת הוא מודה על הניסים הגדולים. על מה שיכול היה לקרות וברוך ה' לא קרה. על עשרות נפילות שלא הזיקו, על מטחים שהותירו אחריהם קל נפץ ושובל אבק ללא פגיעות בנפש.

בזכות מה זוכים אנו לניסים גדולים כל כך, ניסים שאין להם הגיון על פי דרך הטבע?

התורה בחומש דברים, פרק י"א, מדברת על הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לעם ישראל במצרים, במדבר ובארץ ישראל. היא מתארת את הניסים "אֶת-גָּדְלוֹ--אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה, וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. וְאֶת-אֹתֹתָיו, וְאֶת-מַעֲשָׂיו, אֲשֶׁר עָשָׂה, בְּתוֹךְ מִצְרָיִם--לְפַרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וּלְכָל-אַרְצוֹ. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ, אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת-מֵי יַם-סוּף עַל-פְּנֵיהֶם, בְּרָדְפָם, אַחֲרֵיכֶם; וַיְאַבְּדֵם ה', עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר, עַד-בֹּאֲכֶם, עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה. וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם--וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל. כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת, אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל, אֲשֶׁר, עָשָׂה..."

לאחר תיאור הניסים, ממשיכה התורה ומתנה תנאי לזכות בניסים ובזכות האחזקה בארץ ישראל "וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָש"

זכות הקיום שלנו, זכות האחזקה שלנו בארץ ישראל – היא קיום המצוות. ככל שנרבה בהם, כך נזכה לראות את ידו הגדולה של הקב"ה מגינה עלינו בניסים גדולים הלאה

"כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--לַעֲשֹׂתָהּ: לְאַהֲבָה אֶת-יי אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו--וּלְדָבְקָה-בוֹ. וְהוֹרִישׁ ה' אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם; וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם"

והלוואי שנזכה לעובדו בשמחה, גם בזמנים קשים בהם הבלבול בבית ומחוץ גדולים.

הלוואי.

והלוואי ונזכה לגאולה השלימה בקרוב.

-------

תודות, כי איך אפשר בלי?

בראש התודות, תודה גדולה לבורא העולם על כל הטוב והשפע שהוא מרעיף עלינו בכל רגע. תודה על מתנות שממטיר עלינו גם בימים טרופים אלו. תודה על כח ויכולת. תודה.

תודה לאיידי וויס האלופה שפנתה אלי מעצמה ברצון לעצב גם את החוברת הזו עוד בטרם עלתה במוחי השאלה אם תהיה השנה חוברת או לא. תודה על עבודה מקצועית בנועם, בשמחה, בצורה נקייה ביותר. זקוקים למעצבת? איידי תעשה עבורכן את העבודה באופן המקצועי ביותר!

תודה להורים שלי שנותנים בלי סוף. לאמא שלי, השראה עבורי בבישול [על אף ולמרות שמלחיצה אותי ממש כשהיא כבר עמוק בסירי הפסח כשאני עוד טובעת עמוק במקרר ואקונומיקה].

תודה למשפחתי האהובה. סליחה על טעימות שנכפות עליכם לעיתים. סליחה על שנדרשתם לפנות לבלאגן צילומים שאני יצרתי. לא מבטיחה שלא יקרה שוב.

תודה לכל המפרגנות. הפרגונים שלכם הם השמן שמניע את גלגלי העשייה שלי.

------

בחוברת הושקעו מאמצים גדולים, זמן ומחשבה. אנא, הקפידו שלא להעביר בקבוצות ללא אישור מראש. מנעו ממני את עוגמת הנפש הזו.

העברתם מתכון בודד? ציינו את המקור. מתן קרדיט הוא תשלום קטן [ומתבקש] להשקעה גדולה.

בחוברת זו הוספנו אייקונים בראש כל מתכון. שימו לב אליהם. יש בהם מידע שיכול עזור לכן. התחדשנו באייקון של מיניקיטשן. מתכון שמתאים להכנה במיני- צויין ככזה.



רוב התמונות שבחוברת הם תמונות של המנות שהכנתי בפועל. חלק עברו עיבוד קל ב AI. בתמונות כאלו העיבוד היה לרקע בלבד ולא למנה עצמה. המנות אותנטיות כפי שיצאו לי בהכנתן. עם זאת, ישנם מספר תמונות שיוצרו ב AI, כולל המנה עצמה. בתמונות האלו המנות משקפות את התוצאה ב 95% לפחות. תמונה שלא עמדה בתנאי הזה – נפסלה. חשוב לציין כי גם המתכונים שבהם התמונה כולה נוצרה ב AI, המנות הן מנות שהכנתי בעבר ולא כאלו שלא ניסיתי. כך שגם תמונה שנוצרה ב AI כולה, משקפת כמעט במדוייק את התוצאה.

אפשר להעביר לפרטיים. העברה לקבוצות כפופה לאישורי.

להורדת החוברת לחצו כאן

חג כשר ושמח

העני
שלום וברכה לקהל היקר כאן,

נעים להכיר - שמי נעם, ואני מתנדב בתחזוקת
פרוייקט קוד פתוח בשם "דאטאבוס" (קישור למתעניינים).
אנחנו שולפים מידע תכנון וביצוע של תחבורה ציבורית ממערכות משרד התחבורה, ומשתדלים להציג אותו לציבור.

בסיס הרעיון מאחורי העשייה שלנו פשוט - אם לציבור תהיה גישה נוחה לראות ולהבין אילו נסיעות תוכננו, כמה מתוכן בוצעו, לצפות בחריגות ממסלולים ומלוחות זמנים, ולחקור תופעות שונות (כמו "התקבצות" של אוטובוסים שמגיעים כמה ברצף, אחרי זמן רב בלי שאף אוטובוס היה בתחנה) אנחנו נוכל להציף את הבעיות ולקבל שינוי חיובי מיוחל בתחום התחבורה.

שמעתי וראיתי שבציבור החרדי דאטאבוס זכתה לחשיפה מסוימת, ואני מקווה שכאן זהו פורום נכון לומר תודה, להתעניין ולשאול קצת.
האם\איך אתם משתמשים במערכת? האם ישנן הצעות לשימור ושיפור? רעיונות שהייתם רוצים לראות נרקמים ומתפתחים?

אני כמובן אשמח גם לענות על שאלות בפורום הזה.

נעם 🚌 :)

אשכולות דומים

בס"ד





היא עטפה את הכריכים בניילון נצמד, הניחה בתיקים הקטנים. אחד לרובי ואחד ליעלי. מלאכים קטנים שזכתה לגדל. על השולחן בסלון המתין הפתק שכתבה לנתנאל: 'בהצלחה'. מילה אחת שריגשה אותה מכל דבר אחר. אתמול, ששרבטה מילים על דף ממו צהוב, חשבה שזה חלום. מי בכלל חשב שאחת כמוה תינשא למישהו שלא מבלה את רוב ימיו במסלול הקבוע שבין המקרר למיטה.

משב רוח קליל חדר אל הבית מבעד לחלון, הביא אתו ריח טרי של תשרי. בחוץ אנשים הלכו מהר, הביטה בהם פונים ימין ושמאל, ובדיוק אז צפו ועלו בתוכה הזיכרונות.

זה קרה בכיתה י', ממש בתחילת שנה. משהו קרה לה. עד היום היא לא יודעת באמת מה.

היא זוכרת שאיבדה את הטעם בכל דבר בחייה באותה התקופה. לא מצאה עניין בלימודים, בחברות ובעיקר בעצמה. זה התחיל מחריגות בתקנון. המשיך להיעדרויות שלושה ימים בשבוע מתוך חמישה והמשיך לשמועות שרצו עליה בכל התיכון.


מהר מאוד מצאה את עצמה בחוץ. טוב, זה לא באמת שינה לה. גם ככה תמיד חשבה שלימודים זה מיותר. ואיזה כיף שאף מורה לא תעצור אותה במסדרון. תעיר לה על החצאית או על הכפתור בחולצה.


בשעה עשר בבוקר, כשחברות שלה הקשיבו לשיעור הבית היהודי או תורה, היא ישנה. התהפכה מצד לצד, סידרה את הכרית, ייצבה את התנוחה.

כל יום מצאה את עצמה מתעוררת בשתיים עשרה בצהריים לבית שקט. אבא בכולל, אמא בעבודה. האחים והאחיות במוסדות. והיא לבד.

"הבטלה מביאה לידי שעמום והשעמום מביא לידי – ".

"חטא", מצאה את עצמה משלימה את המשפט הזה כבר יותר מדי פעמיים. הוויכוחים עם אמא תמיד התחילו והסתיימו באותן המילים, שאבו לשתיהן את הכוח.


וכן, אולי אמא קצת צדקה. נכון שהבטיחה לה שלא תשתנה יותר מדי, כי 'גם ככה התיכון הזה לא נתן לה שום דבר', לפי טענתה.

אבל האמת, שגם היא הרגישה על עצמה. שאחרי שעזבה את התיכון והתעוררה לתוך הריק – שום דבר כבר לא באמת היה אכפת לה. הלבוש, הדיבור. וכן, גם ההתנהגות.


****

באלול תשע"ה משהו בה התעורר. זה קרה ממשפט אחד בהרצאה של רב, ששמו אפילו לא נחרט בזיכרונה.

זה היה ערב הפרשת חלה לזכות אחת מהדודות. היא הגיעה רק כדי לכבד, תכננה להישאר רבע שעה ולברוח. גם כך לא יכלה לשאת את הלחישות-צעקות: "וואי, איך היא השתנתה!".

אבל במקום לצאת, מצאה את עצמה שוקעת לתוך המילים. הן התפזרו באוויר, נחתו ישירות על הלב, איבר קטן ועיקש שהמשיך לפעום בתוכה.

הרב דיבר על הזדמנות ומתנה. ופתאום, בשבריר שניה היא הבינה – היא באמת יכולה להתחיל מהתחלה. והמחשבה הפשוטה הזאת, הצליחה לרגש אפילו אותה.


****

בתחילת תשרי של י"א כבר מצאה את עצמה בסמינר לחוזרות בתשובה – המקום היחיד שפתח לה דלת, אחרי שהתיכון סגר בפניה את שעריו.

בהתחלה הגיעה קצת מתנשאת, אך מהר נדהמה לגלות שהבנות שם חזקות הרבה יותר ממה שחשבה. מכל מילה שלהן למדה איך להתחבר להקב"ה, איך לחוות אהבת ה' אמיתית, ואיך תפילה פשוטה יכולה למלא את החלל שבלב.


****

שלושה חודשים אחרי שסיימה את הסמינר, חברה של אמא הציעה לה את יהונתן. עילוי אמיתי, למדן, שקדן, חברותי. הייתה עוד רשימה ארוכה שנשרכה אחריו, היא לא באמת זוכרת את תוכנה.


אף על פי שלא תכננה להתחיל שידוכים מיד אחרי סיום הלימודים, נענתה להצעה. היו יותר מדי שבחים שנספחו אחרי הבחור המדובר. הרגישה שזו מציאה שאולי קצת חבל לה להפסיד.

הפגישות זרמו אחת אחרי השנייה, ואחרי שבועיים מצאה את עצמה מאורסת לבן תורה. זה היה חלום. חלום אמיתי שהתגשם לה מול העיניים. דווקא בגלל הדרך שעברה.


****

יום אחד הטלפון בבית שלהם צלצל.

לא, זה לא היה סתם יום. זה היה היום בו האדמה נשמטה מתחת לרגליה.

חברה של אמא הייתה על הקו, אמרה כמה מילים שגרמו לשפתיים של אמא להחוויר ואז למלמל: "אבל למה?"

עוד כמה משפטים מהצד השני הבהירו לאמא את התשובה.

השיחה נותקה אחרי שתי דקות ועשרים וחמש שניות. והשקט שנשאר בחלל היה חזק יותר מכל מילה.

"הם ביטלו", היא זוכרת את אמא קורסת על הספה, פניה אפורות. ועוד לפני שהספיקה להציב סימן שאלה, אמא אמרה: "זה קשור לתקופה של... הירידה".


****

היא לא זוכרת מה קרה אחר כך. הסלון נהיה מטושטש פתאום והרגליים שלה רעדו. הרגישה שהיא חייבת לשבת.
רק אחרי שהתיישבה ליד אמא בספה, הרגישה את הלב. הוא התכווץ בכל פעימה, היכה בה שוב ושוב. הצטמק והתקמט, הפך לגרעין.
עד היום, היא לא יודעת מה צבט לה יותר. החופה שהתרחקה, או העובדה שמישהו הכתים את הקיר שהתאמצה לטהר.


למשפחת נווה לא שינתה העובדה שכיום היא חרדית למהדרין, וזה כאב לה. מאוד.

לא שינתה להם העובדה שהיא מתפללת שלוש תפילות ביום ומקפידה על קלה כבחמורה. וזה שרף אותה, מבפנים.


"אי אפשר לדעת", אמרה לה שיראל, אחותה, באחת השיחות שלהן. "אולי גם אנחנו היינו מתנהגים בדיוק כמוהם. אנשים לא אוהבים להכניס ראש בריא למיטה-".

"זה לא נכון!!", התפרצה עליה. "אני לא מיטה חולה! עשיתי תשובה כבר מילון פעמים מאז, ואם הקב"ה קיבל אותי ככה, למה הם לא יכלו לקבל?!"

את המילים של אבא כן הצליחה לקבל. הוא דיבר על אמונה: 'משמים הבחור הזה לא היה מיועד בשבילך', אמר. זה הצליח לרפא בתוכה. לפחות פיסה.


****

אחרי שהתארסה לנתנאל, כל הפיסות בתוכה התחילו להגליד. פתאום היא הבינה – אולי אחותה באמת צדקה. בני אדם מתנהגים כמו בני אדם. ואולי, אחרי הכל, גם היא לא הייתה רוצה להכניס ראש בריא למיטה חולה.

הידיעה הפשוטה הזו, גרמה לה להתחיל להשלים עם העולם ובעיקר עם העבר.



****

עשר שנים חלפו מאז. העבר נמוג וההווה עומד מולה. ותמיד שהיא נזכרת בכל הסיפור הזה, חומקת ממנה דמעה. בגלל רובי. בגלל יעלי. ובגלל נתנאל, שהסכים להתחתן איתה למרות העבר הלא פוטוגני שלה, וקם כל בוקר ללמוד תורה.

ואף על פי שביטול השידוך קרה באייר, והחתונה עם נתנאל הייתה בכלל בשבט, תמיד כשמגיע תשרי היא מזכירה לה עצמה מהי תשובה. היא לא יכולה לשכוח איך שכל העולם סגר עליה דלת, היה מי שנתן לה הזדמנות להתחיל מהתחלה.

פעם, כשעמדה מול חלון ונזכרה. שמעה את קולה הדק של יעלי שואל: "אימוש, למה יש לך גשם בעיניים?". היא ליטפה את הלחי הקטנה ושלחה נשיקה. לא סיפרה על דמעות של תשרי, וגשם של ברכה.
סיפור בהמשכים סיפור בהמשכים
תעתועי הזמן פרק ט"ו

פרק טו



"כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד!" נשמעה קריאה משונה שהגיעה לאוזניה של איילת. כעת התחזק קולו של הקורא ונשמע היטב בכל שטח הכיכר המרכזית של הכפר. "כל מי שיש לו ללמד זכות על זמרי בן זבדיאל יבוא ויעיד".

"מה זה?" השתוממה איילת.

"הסנהדרין דן את זמרי לסקילה". הסבירה יעל. היא התרגלה להסביר לאיילת כלילדה קטנה כל מאורע קטן או גדול. זה כבר לא היה סוד שאיילת משונה. כל ההתרחשויות הקורות מסביב חדשות ומוזרות לה. אך הפעם הכרוז היה חריג.

"מוזר". אמרה יעל כמו לעצמה.

"את אומרת מוזר?" התפלאה איילת. "חשבתי שלך התופעה מוכרת".

"דעי שסנהדרין שדנה אדם למיתה אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית".

"במה הוא פשע?"

"אינני מכירה אותו ואת מעשיו".

"אבל אם בית דין גזר עליו מיתה, מדוע שליחי בית הדין צריכים שילמדו עליו זכות?"

"וכי קל בעינייך הדבר, לגזור מיתה וליטול חיים? אינך מבינה שהסנהדרין מדירים שינה מעיניהם, שוקלים וחוקרים ודנים אך ורק על פי שני עדים וחוקרים אותם בחדרים נפרדים כדי להוציא דברים ברורים עם הוכחות?"

"לא קורה שהם הורגים חף מפשע?"

"אם היית מעט יותר מבינה, לא היית שואלת".

"אני רוצה להבין".

"מדובר באדם שהתרו בו פעמיים, וחזר על פשעו, ולאחר שהעידו שני עדים כשרים, שופטים אותו שבעים ואחד צדיקים, שהם חברי הסנהדרין המסולאים מפז".

"כל שבעים ואחד הצדיקים?"

"כל חברי הסנהדרין חייבים לדעת שבעים שפות על בוריין, שפת החיות וחוכמת הטבע, חוכמת הצמחים וגרמי השמיים עד היסוד, ואפילו חוכמת הכישוף".

איילת עמדה מוקסמת ומשתוממת. "מה, עד כדי כך?"

"אם תחסר להם אחת מהחוכמות שהזכרתי, לא יתקבלו לסנהדרין. ולא רק זה, אלא שהם חייבים להיות ענווים, צנועים ובורחים מהכבוד".

"האומנם?"

"ועם כל זה הם אינם ממהרים להוציא את דינם אלא מוציאים כרוז שיבואו ללמד זכות. אם תוך פרק זמן מסוים אף לא אחד מגיע - מוציאים את משפטם".

"מדוע אמרת שגם לך זה מוזר?"

"כי המלכות השלטת ביהודה רוצה למלוך לבדה ולהסיר מירושלים את נזרה ותפארתה, לכן ביטלה את הסנהדרין. נשארה רק סנהדרין קטנה, כמו שיש בכל פלך ופלך, ויושבים בה רק עשרים ושלושה דיינים".

"נו, וזה לא מספיק?"

"בית דין של עשרים ושלושה לא דן בדיני נפשות. יכול להיות שזה מקרה מיוחד שהתכנסו לכבודו שבעים ואחד לצורך העניין".

איילת הביטה ביעל והרהרה בכל מה ששמעה זה עתה. שאלות רבות צצו במוחה. הם שוחחו ליד תנור הפחמים.

היא הביטה לעבר בית הריחיים והרהרה. לפתע שאלה את יעל.

"שמתי לב שלא טחנת חיטים בשבוע האחרון".

דוק של עצב נסוך על פניה של יעל. היא צעדה קרוב לאיילת והיססה מעט מה לענות. "מצטערת איילת, ניסיתי להסתיר מפנייך את מצבנו. השלטון גרם לעניות". יעל הסיטה את ראשה. "פשוט, יהיה קשה לנו לפרנס אותך". דמעות זלגו והרטיבו את לחייה. "לא נשארו לי חיטים היום לכן אין לי צורך להתעכב בבית הריחיים. אם היינו זוכים, כמו דורו של רבי שמעון בן שטח, היו החיטים גדלות כקליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זהב. היינו אוכלים לשובע רק מגשמים שירדו בלילות שבת".

איילת נזכרה שמנות האוכל בימים האחרונים ניתנו במשורה, עם זה התקשתה לעכל את פירוש הדברים.

"אם כך אינני רוצה להכביד עלייך. אמצא לי מקום אחר".

"האמיני לי שרציתי להיטיב עימך. הצעתי לך חתנים טובים אבל סירבת. ענית לי שאינך מן הפרושים ולא מתאים לך". יעל ניגבה את פניה. "אם היית שייכת למחננו, הייתי שולחת אותך לידידתי בעלת חסד שפותחת את ביתה לנזקקים, אבל היא לוחמת נגד הצדוקים".

"אינני נזקקת". נעלבה איילת.

"אשלח אותך לבית תמחוי שהתקינו חכמי ירושלים ולאחר מכן תשובי ללון בביתי".

"אחזור לארוז את חפציי ואלך לחברתי, אינני מעוניינת להכביד. אולי עכשיו הזמן להיענות להפצרותיה של יוליאנה".

"יוליאנה?"

"יוליאנה הציעה לי שאשרת בארמון לצידה. בעצם אטפל בעולליה של מרים המלכה".

"אדאג מאוד אם תיעני להצעתה. מדוע שתכניסי ראשך למקום סכנה?"

"הרבה יותר קשה לי לאכול לחם חסד, ואפילו יותר ממנו: להתכבד בסעודה שאינה מספיקה לבעליה".

"אולי תיסעי לרומא. יש לי הרגשה ששם תמצאי את משפחתך".

"אינני מבינה, כל הזמן שמרת עליי שלא אתיידד עם נוכריות ועכשיו לא אכפת לך אם אסע לרומא?"

"כל זמן שהיה לי ספק שאולי את יהודייה, עשיתי את חובתי. ניסיתי למנוע ממך לחבור לתרבות ההלניסטית. תרבות היופי החיצוני שמפילה כל כך הרבה חללים מבני עמנו. ראי כמה מתי מספר נשארנו, מעט סולת מפסולת. לכל יהודי שנשאר ביהדותו, יש תפקיד להאיר את העולם".

"את מטילה ספק ביהדותי?"

"לא ראיתי שאת שונה מכל העמים היושבים בתוכנו".

"אבל יש סוגים אחרים של יהודים".

"די איילת, עייפתי. מכיוון שנקשרתי אלייך אני רוצה בטובתך. סעי לרומא, שם המצב טוב יותר, תוכלי לשקם את חייך. אולי אפילו להינשא. נשארו לי כמה סלעים-כסף לתת לך לנסיעה, יש לך כישורים רבים. היום את יודעת היטב לטחון, לכבס, לבשל, לדאוג לצאן ולבקר. בכל מקום ישמחו להעסיק אותך".

איילת הלכה לצידה במבט מושפל ובחוסר אונים. תהיה קשה עליה הפרדה. היא כל כך אוהבת את יעל האמיתית והישרה שהיטיבה עימה.

"רומא היא ארץ עשירה, תהיה לך פרנסה בשפע. אתן לך איגרת עם המלצות".

יעל שלחה את ידה והניחה על כתפה השחוחה של איילת. "הביטי אליי, שמעי להצעתי ואל תוציאי מפיך לעולם את המשפט 'חזרתי אחורה אלפיים שנה'. הבטיחי לי זאת!"

"אשתדל"

"עוד משהו, לעולם אל תינשאי לחייל!"

שתיקה כבדה עמדה באוויר והעיקה על נשימתה, סטירת הלחי של אי האימון ביהדותה פצעה את נפשה. רגע ארוך עמדה בדממה, ונאלמה בלשונה. יעל חשה ברגישותה כי זה הזמן להשאיר את איילת לבדה. יעל נכנסה ממהרת לראות במה תוכל להאכיל את בני ביתה. איילת הניחה לדמעותיה להרטיב את לחייה. היא התאמצה לא לרחם על עצמה, דבר שכל כך שנוא עליה. היא מיהרה להעסיק עצמה באריזת כל חפציה ולא שמה לב שיעל עומדת בפתח החדר בעיניים מצועפות.

"אצרף אותך לידידתי היוצאת מחר לדרך צפונה. היא תשגיח עלייך".

"אני כבר מספיק בוגרת להגן על עצמי". פנתה לאחור כדי להסתיר את עיניה שהאדימו והתלחלחו בדמעות. אחרי הכול כרגע היא חסרת בית. רגליה נשאו אותה לברוח מהר לאן שלא יהיה.

היא סיימה לארוז את מיטלטליה. נשאר עוד לה לקחת את הפנס; מהיחידים שהזכיר לה את ביתה.

עיניה תרו סביב לראות אם יש מי שמביט במעשיה. אף אחד לא היה בבית מלבד יעל שהתעסקה בקדחתנות בלהכין טרף במעט שעוד נשאר. היא מיהרה למדרגות, הביטה לתקרה, גילתה את הלבנה המשוחררת, הסיטה אותה חרש והושיטה ידה לפנס.

להפתעתה הרבה לא היה גבול: הוא איננו. נעלם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  0  פעמים
למעלה