סיפור בהמשכים יומנם של אבודים

[Talya kadosh]

אני חסרת מילים באופן די נואש. לא יודעת כמה פרקים קראתי ברצף, אבל אני בטוחה שאני רוצה עוד מהטוב הזה. דחוף, אם אפשר.

 

[נ. גל]

@משולש ברמודה, תודה!

שפי שפיות, רוף טירוף?

יפה!

אני חסרת מילים באופן די נואש. לא יודעת כמה פרקים קראתי ברצף, אבל אני בטוחה שאני רוצה עוד מהטוב הזה. דחוף, אם אפשר.

תודה!
אי"ה מעכשיו העלאה קבועה, ואני מאוד מקווה שהוא רוצה...

 

[ניק 70107]

יפה!

רק לא מזמן נחשפתי לסדרה וקראתי את כולה ברצף ופצאום זה עלה לי... אז מה הם עושים באי הפחד היעד הסופי הוא אי שפיות? עכשיו זה בעצם עוד 'מריחה' (לא מריחה כמריחה אבל במתח לסוף!)

 

[נ. גל]

רק לא מזמן נחשפתי לסדרה וקראתי את כולה ברצף ופצאום זה עלה לי... אז מה הם עושים באי הפחד היעד הסופי הוא אי שפיות? עכשיו זה בעצם עוד 'מריחה' (לא מריחה כמריחה אבל במתח לסוף!)

כמו שאמרו כבר קוראים, הסיפור הזה בא לדבר על החיים. להציף רעיונות ומחשבות על מסעות שאנחנו עורכים בתוך עצמנו.
האם את רואה את אי השפיות בתור היעד הסופי של מסע כזה בחיים?

 

[מוריופ]

רק לא מזמן נחשפתי לסדרה וקראתי את כולה ברצף ופצאום זה עלה לי... אז מה הם עושים באי הפחד היעד הסופי הוא אי שפיות? עכשיו זה בעצם עוד 'מריחה' (לא מריחה כמריחה אבל במתח לסוף!)

אני לא רואה בזה מריחה. לדעתי באי הפחד יהיה חלק גדול מתהליך ההתפתחות של הקשר בין רוף לשפי, מה עוד שמה שנשמע זה שאי הוודאות נתן לשפי נקודות יתרון וכוח, ואי הפחד הולך להיות הרקע לזריחה של רוף ויכולותיו.

 

[ניק 70107]

כמו שאמרו כבר קוראים, הסיפור הזה בא לדבר על החיים. להציף רעיונות ומחשבות על מסעות שאנחנו עורכים בתוך עצמנו.
האם את רואה את אי השפיות בתור היעד הסופי של מסע כזה בחיים?

אני לא רואה בזה מריחה. לדעתי באי הפחד יהיה חלק גדול מתהליך ההתפתחות של הקשר בין רוף לשפי, מה עוד שמה שנשמע זה שאי הוודאות נתן לשפי נקודות יתרון וכוח, ואי הפחד הולך להיות הרקע לזריחה של רוף ויכולותיו.

המממ..
חשבתי שאם השמות שלהם קשורים לשפיות אז זו התחנה הסופית. בעיני הסוף הוא מין תגלית כלשהי כי הרי בהתחלה ממש גיששנו ולאט לאט רואים יותר תמונה עד שבסוף היא מתגלה בשלימותה או משהו כזה
לא חשבתי על מה שאמרת @מוריופ אבל זה מתיישב על דעתי

 

[נ. גל]

יום י"ח למסע.

11:30 בבוקר.
לא מבין איך ישנתי עד עכשיו. האוהל מסתיר את השמש, אבל אור יום חודר גם דרך היריעות הכהות. אני מחפש מים לשתייה. לא מוצא. מחפש את התיק של רוף. לא מוצא.
רוף לא נמצא, וזה סימן טוב. אם הוא הפסיק לדאוג לי והלך לחפש אוכל על האי, זה אומר שכנראה הכל בסדר.
"רוף!" אני צועק לו מפתח האוהל. "מה העניינים?"
ציפור יפה עפה מולי. טוראקו, אני נזכר בסוף בשם שלה. לא זוכר איזה סוג.
"רוף?" הוא כנראה התרחק מדי. אני מוצא באוהל את האולר שלו ומימיה ריקה, ויוצא אחריו.
הוא לא נמצא בצד המזרחי של האי, ואני ממשיך ללכת על החוף. הצד הדרומי ריק גם הוא, אבל יש שם פלג מים קטן. אני שותה סוף סוף, נרגע.
"רוף." אני קורא אל האוויר.
צווחות ציפורים קוראות אליי בתגובה.
אני מתחיל לפחד.
כבר 12:14, ורוף לא באיזור.
ממשיך אל הצד המערבי.
*
רוף היה שם. מעולף על ערימת שקים, חיוור.
אני מרוקן חצי מימיה עליו וחצי לפה שלו.
"מה..." הוא מנסה לשאול, מנגב את הפנים.
"תגיד לי," אני מתיישב לידו, עוצר אותו בתנועת יד. "ככה מתעלפים באמצע החיים? בלי לעדכן מראש?"
רוף משתעל, מבקש את המימיה בתנועת יד. היא ריקה.
"חכה ואני ממלא לך." אני מודיע לו.
רץ דרומה, אל הפלג.
הפלג לא שם.
רק כשאני מקיף את האי בריצה בהולה ומוצא שוב את רוף התשוש אני מבין שהסתבכנו לגמרי.
"אין מים." אני מתנצל. "מקודם היה ועכשיו כנראה הפלג התייבש."
רוף מנענע לשלילה. "הוא לא התייבש." הוא אומר. "לך תבדוק שוב."
אני חושב שרוף התייבש יחד עם הפלג. "עברתי על כל החוף." אני מסביר. "אין מים, אולי רק בתוך הצמחיה."
"יש." רוף מתעקש. "לך תמצא אותם."
אני מביט בו בייאוש. "על אחריותך אם יקרה לך משהו בזמן הזה." אני מזהיר.
רוף מבצע פעולה שאמורה להיות חיוך. "לך כבר, אני צמא."
*
היו שם מים.
אני באמת לא מבין מה קרה.
מילאתי את המימיה, רוף סוף סוף מרגיש קצת יותר טוב.
"איך עשית את זה?" אני שואל בסקרנות.
רוף מבין עליי במבט עקום. "נדבר כשיהיה לך כח, אחי."
"לי?" אני שוקל להעלב. "אתה זה שהתעלפת."
הראש של רוף נע באיטיות. "אני יודע."
הוא לא אומר הכל, זה ברור. הייתי נותן הכל כדי לדעת מה הוא לא אומר.
*
אני לא אומר את מה שאתה לא יכול לשמוע, שפי.
אבל יודע מה? בוא נשב הערב ליד מדורה, נוכיח אחד לשני שהתאוששנו.

 

[AUVI]

איזה יופי!
כאן מה שפוחדים לא קיים?

 

[ניק 70107]

מקסים!

 

[מוריופ]

לגמרי מרגיש שחזרנו להתחלה. כלום לא ברור, הכל בלאגן. אבל הפעם רוף מתמודד והזירה של גיבור המשנה מוצלחת. שאפו.
וכרגיל... להמשך...

 

[מוריופ]

איזה יופי!
כאן מה שפוחדים לא קיים?

נראה לי שהפוך. מה שאתה בטוח בו נעלם. זה הטבע של פחד - הוא מופיע כשהעובדות/האמונות/הנחות היסוד/נאמר - קרקע, של האדם מתערערות. אי הפחד שומט את המוכר והידוע מתחת לרגליו של שפי.
ולכן רוף יעבוד כאן הרבה יותר טוב. הוא גם ככה לא כזה שעובד עם זהירות וחשיבה מראש
נכון @נ. גל ?

 

[נ. גל]

איזה יופי!
כאן מה שפוחדים לא קיים?

נראה לי שהפוך. מה שאתה בטוח בו נעלם. זה הטבע של פחד - הוא מופיע כשהעובדות/האמונות/הנחות היסוד/נאמר - קרקע, של האדם מתערערות. אי הפחד שומט את המוכר והידוע מתחת לרגליו של שפי.
ולכן רוף יעבוד כאן הרבה יותר טוב. הוא גם ככה לא כזה שעובד עם זהירות וחשיבה מראש
נכון @נ. גל ?

ישנו חוק בסיסי, שאומר שהסופר מחויב שלא להעניק רמזים לגבי המשך הסיפור לקוראים.
בעברית קוראים לזה: "אל תעשו לי ספוילרים, די! למה להרוס לאנשים את החיים?"

מוזמנים להמשיך לדון, המהמר נכונה יתוייג כאשר הגיבורים יגלו זאת.

 

[נ. גל]

יום י"ט למסע.

האמת שאני לא ממש זוכר מה דיברנו אתמול, רק שהיה ממש טעים. מסתבר שדגים צלויים עם הרבה פלפל - זה לא רע בכלל. אולי נשמור את המתכון גם לארץ.
בינתיים יש עוד בערך חצי קילו פלפל, אז אפשר להנות מתיבול. חבל שאין גם שום, זה היה יכול להיות יותר טוב.
רוף חושב שחזרתי להיות מפונק, אני חושב שאנחנו סתם מדברים על שטויות במקום שהוא יזכיר לי מה דיברנו אתמול.
אנחנו מתווכחים עוד קצת על תבלינים (מי אוהב חוואג'?! רוף, זה לא תבלין אלא צמח שבטעות טחנו אותו והחליטו שהוא תבלין). בסוף רוף נכנע: "גם אני לא זוכר על מה דיברנו אתמול." הוא מודה בשקט.
השתיקה כבדה עליי. "זה מזכיר לי את איך שנפגשנו." אני אומר בסוף, כשאני כבר לא יכול להחזיק את המחשבות לבד.
רוף מהנהן. "אני לא יודע מה להגיד."
"לא רק אתה." אני מצייר על הפינה של הדף למרות שאני שונא, כדי לא להסתכל על רוף.
בעצם אפשר לכתוב. לכתוב שמשהו פה נראה לי לא הגיוני בכלל, שאני רוצה לעלות על הסירה ולברוח מפה. שאני לא רוצה בכלל לדעת איפה אנחנו, אני פשוט לא רוצה להיות כאן.
"אז מה עושים?" הוא שואל בסוף, והקול שלו כמעט רגיל.
אני מעז להסתכל עליו. מקווה שהוא לא רואה כמה אני מפחד. "לא יודע." אני אומר. "אולי מחפשים את הסירה שאיתה הגענו לכאן?"
רוף זורק את שאריות הדג על החול, מתנה לציפור הבאה שתגיע. "בוא." הוא אומר בפשטות.
*
שלוש שעות כדי להבין שאין סירה.
היא נעלמה, כנראה ביחד עם הזיכרון של השיחה מאתמול.
בעצם, גם אתמול כשהקפתי את האי היא לא הייתה.
"אתה זוכר איפה העלית את הסירה לחוף?" אני שואל את רוף.
"למה להעלות לחוף?" הוא תוהה.
"כדי שהיא לא תיסחף עם המים." אני מסביר.
רוף נבוך. "לא... זוכר."
משהו מוזר לי. "בטוח?" אני שואל.
רוף מאדים. רק בעורף.
"בבקשה תענה לי." אני מחפש את המבט שלו. הוא תקוע בחול.
"יכול להיות..."
"שלא ידעת את זה?" אני עוזר לו. "שחשבת שזה כמו אוניה, שצריכה להישאר על המים?"
רוף לא עונה. מהנהן הנהון קטן.
אני מתיישב, אין לי כח אפילו לכעוס עליו.

 

[נ. גל]

יום כ' למסע.

אני מפחד.
אני מפחד שרוף יעלם לי.
אני מפחד שאני לא אצליח לצאת מפה.
אני מפחד שבחיים לא אראה שוב את אח שלי.
אני מפחד שאני תקוע פה לנצח, שיש פה איזה לופ ואין באמת יציאה מהאיים האלה.
אני מפחד להגיע לאי שפיות.
אני מפחד לחזור לאי וודאות.
אני מפחד שיש דברים יותר גרועים ממה שיש כאן.
אני מפחד שמחר יהיה הרבה יותר גרוע, כי אין לי אפילו איך להתכונן לגרוע מכל.
אני מפחד מחיות טרף שאולי יש כאן.
אני מפחד מנחשים.
אני מפחד שיגמר לי הדיו והדפים ואפילו לכתוב לא אוכל.
אני מפחד לגווע ברעב. או בצמא. או למות מפחד.
אני מפחד לעבור התקף לב בשום מקום הזה.
אני מפחד להיעלם בלי שאף אחד יידע לאן.
אני מפחד מפחדים שבכלל לא ידעתי שיש בתוכי.
אני מפחד מהחיים שלי.

לא עשיתי היום כלום חוץ מלמצוא פירות ולאכול. אני מפחד לעשות עם עצמי משהו, כי כל קימה היא לקיחת סיכון. אולי אני אחזור ואגלה שאין פה כלום, שאיבדתי הכל בבת אחת.
אני כבר לא יודע ממה לפחד.

 

[מנוחה כהן]

קצר ומפחיד.

 

[נ. גל]

יום כ"א למסע.

כשהייתי ילד היו לי את "הקולות".
אלו שהפריעו כל פעם שרציתי לענות תשובה בכיתה.
הם היו צועקים עליי שזו בטוח תהיה תשובה לא נכונה. שאבא יתבייש בי, שכולם יצחקו עליי.
לא יכולתי עם הקולות ההם, הייתי חייב לקפוץ כדי שהם יברחו כבר.
בסוף הייתי מקבל עונש. ככה זה לפעמים, אתה רק רוצה להגיד דברים - ובסוף מקבל עונש על זה ששתקת.

עכשיו שוב הקולות האלה משגעים אותי. הם אומרים לי שאני לא בסדר. שאני צריך לחשוב איך מתקדמים מהאי הזה, בלי לחשוב כל הזמן האם עדיף להיות פה או באי שפיות.
הם אומרים לי שאפילו בכתיבה אישית ביומן אני לא מצליח להיות כנה.
שאפילו בסודי סודות אני תינוק שלא מעז לזוז מילימטר.
שברח שניה לפני סיום תואר במשפטים, רק כדי לא להתמודד בבית משפט מול עורך דין אחר.
רק כדי שלא ידעו כמה הוא אפס.
וה"הוא" הזה, לא מבין שכולם כבר יודעים שהוא אפס. אפס שנשר מהלימודים, אפס שמאכזב את ההורים, אפס שחי על חשבון המיליונים של אבא שלו ולא עושה כלום עם עצמו.
*
רוף סיים לקרוא את מה שכתבתי אתמול והיום.
"ספר לי למה קוראים לך שפי." הוא מבקש במפתיע.
"למה?" אני תוהה.
"כדי להוכיח לך שיש משהו שאתה מצליח לעשות." מחייך רוף. "לספר. בזה אתה מעולה."
"ספר לאבא שלי." אני מגחך. "שהבן שלו גרוע בהכל, מלבד סיפורים."
רוף מושך כתף. "אבא שלך לא פה." הוא אומר בפשטות. "והסקרנות שלי על הקצה."
אני נכנע.
"דיברנו על משפחה, בזמנו. אז האמת היא שאמא שלי היא אמא חורגת."
רוף נוטש את האולר. "זה כבר התחלה טובה."
"זו התחלה גרועה." אני מתקן. "ההורים שלי חיכו כמה שנים לילד. כשאמא שלי סוף סוף הייתה בכיוון - היא עברה התמוטטות עצבים."
רוף מקשיב. זה עוזר לי להמשיך.
"נולדתי אחרי שהיא כבר התגרשה מאבא שלי. הוא חתם שישלם את האשפוזים שלה, שיממן את הכדורים והסיפור הזה. בעד זה היא חתמה שהיא מוותרת על כל דרישה אחרת. גם הדרישות עליי." אני שותק. מביט באדמה. קוראים לה אמא אדמה, אני לא בטוח שאני מבין למה.
"אז מי קרא לך אור שפיות?" מברר רוף אחרי שתיקה ארוכה.
"אבא שלי רצה בכל זאת לשמח אותה." אני אומר. בעצם לוחש. "הוא הבטיח לה שיקרא לילד איך שתרצה."

לא צריכים עוד מילים כדי להסביר.
כזה אני, בן של משוגעת, שקראה לבן שלה שפיות.
חבל ששם המשפחה שלי אינו פרדוקס, זה היה יכול להיות מושלם.

 

[נ. גל]

יום כ"ב למסע.

אני לא רוצה לחשוב היום.
אנחנו ננקה את הפסולת שהספקנו לייצר, נצלה דגים, נחזק את היתד שהתחילה להתרופף. אולי גם ננקה את כל האי, מצידי. העיקר לדבר על דברים טכניים, לחשוב מה עושים עם פחית שימורים ריקה, ולא מה עושים עם עצמי.
"אתה יודע שזה לא באמת יעזור." מציין רוף.
"אני לא רוצה לדעת." אני עונה, קשוח.
רוף מושך כתף. "טוב, איך שתרצה."
אני לא באמת רוצה, אבל זה האופציה הכי פחות גרועה.
אתמול חשבתי על אמא כל הלילה. איך שהיא ישבה לידי בלילה ושמרה שלא אפחד מהחושך.
כשאבא היה מגיע הביתה הוא רק היה מעיף מבט וממשיך לסלון. מתיישב על כיסא המסאז' ומתענג על כוס שתייה. חמה או חריפה, תלוי במצב הרוח.
ואז גם אמא הייתה הולכת. מחממת לו ארוחה, מתיישבת עם כוס תה על הספה.
והחושך היה נשאר איתי, קודר.

החושך על האי לא דומה לחושך של הבית. פה החושך רוחש חיים. יש לטאות, ציפורים, נהמות וזמזומים. הלילה מלא חיים.
בבית, הלילה יבש. קר. אפילו מפלצות לא היו לי מתחת המיטה, כי וורג'נה המנקה בטח הייתה כבר מסלקת אותן מיד.
אני קורא את המילים שלי ומרגיש רע. חזרתי לכתוב כמו בגיל 10.
והבטחתי לעצמי לא לחשוב היום.
די.
אני הולך להניח את העט בתיק של רוף, שלא אוכל לכתוב גם אם ארצה.
*
בעצם זה לא עובד.
בתיק של רוף ראיתי עוד מחברת. ועוד עט.
יכול להיות שיש משהו שאני לא יודע?

 

[אש קודש!]

אתמול חשבתי על אמא כל הלילה. איך שהיא ישבה לידי בלילה ושמרה שלא אפחד מהחושך.

אני כותבת בזהירות שאולי כדאי להוריד את 'בלילה' השני, כלומר, לשנות מעט את חלקו השני של המשפט.
ובלי זהירות והסתייגות אני כותבת שאת אלופה!

 

[נ. גל]

אני כותבת בזהירות שאולי כדאי להוריד את 'בלילה' השני, כלומר, לשנות מעט את חלקו השני של המשפט.

תודה על הביקורת. מסכימה שהניסיון למשחק מילים לא מוצלח כאן.
אם תהיה גרסה נוספת לסיפור - בעז"ה אנסה לתקן את המשפט בהתאם.

ובלי זהירות והסתייגות אני כותבת שאת אלופה!

תודה!

 

[ניק 70107]

אני הולך להניח את העט בתיק של רוף, שלא אוכל לכתוב גם אם ארצה.
*
בעצם זה לא עובד.
בתיק של רוף ראיתי עוד מחברת. ועוד עט.
יכול להיות שיש משהו שאני לא יודע?

הוא ראה מה שראה ואז חזר מהר כדי להודיע לנו בדחיפות שזה לא עובד?
משהו לא מסתנכרן לי בין הכתיבה שלו את המסע לסיפור שמסופר לנו