הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
זה היה רגע אחד, שהרגשתי פתאום שהרע ביותר הגיע, והמשהו המפחיד שפחדתי ממנו כל החיים, החור השחור הגדול, פשוט אחרַי עכשיו בריצה---
בתחילה לא התייחסתי. חשבתי, שאם אני אזוז לפינה, הוא יחלוף על פני, ואוכל להמשיך רגיל, אבל לא, הוא עדיין אחרַי, נעצר ועומד מולי. "שלום", הוא פלט, "למה את בורחת?", הוא ניסה לשאול בקול מפחיד. הצטמררתי. עניתי, שאני לא בורחת, אני רק עסוקה ושלא יבוא יותר, כי פשוט אין לי זמן, והמשכתי במנוסה, מקווה שהוא שמע, הקשיב והלך...
אבל לא, הוא אחרַי.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, פתחתי את המחברת של העבודות היומיומיות שלי והתחלתי לעבוד – ואז הוא הופיע, רוקד בין השורות ריקוד באותה מנגינה ראשונה שהגיעה אלי ברגע הראשון שהרגשתי אותו.
עמדתי כבר וצעקתי: "די! לך כבר, מה אתה רוצה ממני?!".
הוא לא נבהל בכלל, וענה: "אני רוצה אותך".
"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה אתה מציק לי כל הזמן".
"אני לא מציק, אני רק קיים בתוכך, את מתעלמת, והגיע הזמן שתתייחסי אלי.
כמה שנים עוד אני צריך לשתוק? הגיע הזמן שתראי אותי", הוא ענה.
"אני לא מסוגלת עכשיו", ניסתי לענות, "אני עסוקה, יש לי הרבה עבודה, אני מוצפת כל היום, ואין לי זמן, לך, פשוט לך... יש הרבה אנשים אחרים שמשעמם להם, הם ישמחו לקראתך, למה נצמדת אלי?"
אמרתי, לקחתי את תיק הצד שלי, ויצאתי מהבית במרוצה...
ירדתי את המדרגות של הבניין וקיוויתי לראות אנשים, אבל כמעט לא היו, הייתי ממש לבד.
עם דופק מהיר, רצתי לכביש הראשי, והגעתי לתחנת האוטובוס. חשבתי לתפוש את האוטובוס הראשון ולנסוע, לאן שהוא---
הייתי בטוחה, שלכאן הוא לא יגיע.
נסתי לאוטובוס הראשון שהופיע, בלי לדעת לאן ומה, התיישבתי מתנשפת וזקפתי את הגב עם חיוך מרגיע, עודדתי את עצמי: "זהו, עכשיו הכל בסדר, את יכולה להרגע"...
עברה לה נסיעה של חצי שעה, ובאמת הכל היה רגוע, שמחתי כל כך, הרגשתי שאני מתחילה לחזור חזרה לשלווה ולשמחה שבד"כ מלוות אותי, הכל ממש נרגע, הודיתי לעצמי על המחשבה לצאת החוצה, ושמחתי שעשיתי את הדבר הנכון. הרמתי את הטלפון להתקשר לשיחת עבודה חשובה, ואז הוא ענה.
"הלו", פתחתי.
"כן, שלום לך",
"מי זה?" שאלתי, לא מאמינה שזה הוא.
"זה אני, כן, אני. ניסית לברוח ממני. חבל לך, לא תצליחי, אני בתוכך, הסברתי לך".
"מה זאת אומרת בתוכי?"
"מי אתה בכלל?"
"בתוכך, כן".
"אני-את. את רק לא רואה אותי, אבל אני את".
"מה זזזאת אומרת את?"
"את. כן, את!"
"ומה אתה רוצה ממני?"
"רוצה אותך, את הלב שלך, לכמה דקות".
"מה זאת אומרת את הלב? זה מפחיד! מה תעשה לי שם?! אני לא מסוגלת בשום אופן, די, די, לך".
תחנה סופית , הגענו לרחוב המרכזי, ירדתי בצעדים קטנים ורצתי בצעידה מהירה, והוא אחרַי, מושך אותי ביד וצועק: "לא יעזור לך, אני כאן אחריך! אין לך איך לברוח! אני כאן, ואיתך"...
"אני לא מבינה למה אתה רודף אותי כל כך? לא מסוגלת לפגוש אותך, זה מפחיד אותי---"
"אתה מסכן, מכוער, לא אהוב, לא רצוי, למה שאתן לך את הלב שלי?" ---דמעות קטנות התחילו לטפס.
המשכתי במנוסה לבניין הכי גבוה שהיה שם, ועליתי הכי גבוה שאפשר. ושם פרצו הדמעות בחוזקה,
"אבא, תרחם עלי, אני לא יודעת מה קורה לי, אבל אני לא מסוגלת כבר".
"הוא רודף אחרי ולא מפסיק, זה מפחיד אותי, מאיים עלי, ממוטט אותי, אני חלשה".
ככה ישבתי דקות ארוכות, בוכה, מתחננת, מבקשת...
ופתאום שמעתי עוד קול, גם הוא דיבר: "כן, תרחם עלי, היא לא רואה אותי, אני כל כך מסכן לבד, היא לא מתייחסת, כואבים לי כל כך הרבה דברים, והיא משקרת שהכל טוב. אבא, תרחם עלי, שהיא תתחיל לראות גם אותי, ולא רק את כולם מסביב. אני לא יוכל יותר. אני מרגיש נחנק".
"מה? אתה ממש בוכה בגללי?" שאלתי בקול צרוד.
"כן. מה חשבת?! שנים אני אחריך ואת לא רואה..."
"היא משקרת, משחקת אותה גיבורה, חזקה, לא נפגעת, לא אכפת לה מכלום"---
"ואותי היא פוצעת, מסתירה, מעלימה. מתי היא תסכים לפגוש אותי, להיות איתי לבד, ולהקשיב לי?... אבא, תרחם עלי, אני לא יכול יותר לבד, אני לא יכול יותר".
הרכנתי את הראש, והבטחתי לנסות, שמעתי את השי"ת אומר לי: "לכי, אני מבטיח לעזור לך להיות שם, זה קשה, זה מפחיד, אבל את תתחילי לגלות הרבה דברים חדשים שלא ידעת מהם".
ירדנו יחד. מבטיחים להיפגש שוב...
זה היה רגע אחד, שהרגשתי פתאום שהרע ביותר הגיע, והמשהו המפחיד שפחדתי ממנו כל החיים, החור השחור הגדול, פשוט אחרַי עכשיו בריצה---
בתחילה לא התייחסתי. חשבתי, שאם אני אזוז לפינה, הוא יחלוף על פני, ואוכל להמשיך רגיל, אבל לא, הוא עדיין אחרַי, נעצר ועומד מולי. "שלום", הוא פלט, "למה את בורחת?", הוא ניסה לשאול בקול מפחיד. הצטמררתי. עניתי, שאני לא בורחת, אני רק עסוקה ושלא יבוא יותר, כי פשוט אין לי זמן, והמשכתי במנוסה, מקווה שהוא שמע, הקשיב והלך...
אבל לא, הוא אחרַי.
נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת, פתחתי את המחברת של העבודות היומיומיות שלי והתחלתי לעבוד – ואז הוא הופיע, רוקד בין השורות ריקוד באותה מנגינה ראשונה שהגיעה אלי ברגע הראשון שהרגשתי אותו.
עמדתי כבר וצעקתי: "די! לך כבר, מה אתה רוצה ממני?!".
הוא לא נבהל בכלל, וענה: "אני רוצה אותך".
"מה אתה רוצה ממני? מה עשיתי לך? למה אתה מציק לי כל הזמן".
"אני לא מציק, אני רק קיים בתוכך, את מתעלמת, והגיע הזמן שתתייחסי אלי.
כמה שנים עוד אני צריך לשתוק? הגיע הזמן שתראי אותי", הוא ענה.
"אני לא מסוגלת עכשיו", ניסתי לענות, "אני עסוקה, יש לי הרבה עבודה, אני מוצפת כל היום, ואין לי זמן, לך, פשוט לך... יש הרבה אנשים אחרים שמשעמם להם, הם ישמחו לקראתך, למה נצמדת אלי?"
אמרתי, לקחתי את תיק הצד שלי, ויצאתי מהבית במרוצה...
ירדתי את המדרגות של הבניין וקיוויתי לראות אנשים, אבל כמעט לא היו, הייתי ממש לבד.
עם דופק מהיר, רצתי לכביש הראשי, והגעתי לתחנת האוטובוס. חשבתי לתפוש את האוטובוס הראשון ולנסוע, לאן שהוא---
הייתי בטוחה, שלכאן הוא לא יגיע.
נסתי לאוטובוס הראשון שהופיע, בלי לדעת לאן ומה, התיישבתי מתנשפת וזקפתי את הגב עם חיוך מרגיע, עודדתי את עצמי: "זהו, עכשיו הכל בסדר, את יכולה להרגע"...
עברה לה נסיעה של חצי שעה, ובאמת הכל היה רגוע, שמחתי כל כך, הרגשתי שאני מתחילה לחזור חזרה לשלווה ולשמחה שבד"כ מלוות אותי, הכל ממש נרגע, הודיתי לעצמי על המחשבה לצאת החוצה, ושמחתי שעשיתי את הדבר הנכון. הרמתי את הטלפון להתקשר לשיחת עבודה חשובה, ואז הוא ענה.
"הלו", פתחתי.
"כן, שלום לך",
"מי זה?" שאלתי, לא מאמינה שזה הוא.
"זה אני, כן, אני. ניסית לברוח ממני. חבל לך, לא תצליחי, אני בתוכך, הסברתי לך".
"מה זאת אומרת בתוכי?"
"מי אתה בכלל?"
"בתוכך, כן".
"אני-את. את רק לא רואה אותי, אבל אני את".
"מה זזזאת אומרת את?"
"את. כן, את!"
"ומה אתה רוצה ממני?"
"רוצה אותך, את הלב שלך, לכמה דקות".
"מה זאת אומרת את הלב? זה מפחיד! מה תעשה לי שם?! אני לא מסוגלת בשום אופן, די, די, לך".
תחנה סופית , הגענו לרחוב המרכזי, ירדתי בצעדים קטנים ורצתי בצעידה מהירה, והוא אחרַי, מושך אותי ביד וצועק: "לא יעזור לך, אני כאן אחריך! אין לך איך לברוח! אני כאן, ואיתך"...
"אני לא מבינה למה אתה רודף אותי כל כך? לא מסוגלת לפגוש אותך, זה מפחיד אותי---"
"אתה מסכן, מכוער, לא אהוב, לא רצוי, למה שאתן לך את הלב שלי?" ---דמעות קטנות התחילו לטפס.
המשכתי במנוסה לבניין הכי גבוה שהיה שם, ועליתי הכי גבוה שאפשר. ושם פרצו הדמעות בחוזקה,
"אבא, תרחם עלי, אני לא יודעת מה קורה לי, אבל אני לא מסוגלת כבר".
"הוא רודף אחרי ולא מפסיק, זה מפחיד אותי, מאיים עלי, ממוטט אותי, אני חלשה".
ככה ישבתי דקות ארוכות, בוכה, מתחננת, מבקשת...
ופתאום שמעתי עוד קול, גם הוא דיבר: "כן, תרחם עלי, היא לא רואה אותי, אני כל כך מסכן לבד, היא לא מתייחסת, כואבים לי כל כך הרבה דברים, והיא משקרת שהכל טוב. אבא, תרחם עלי, שהיא תתחיל לראות גם אותי, ולא רק את כולם מסביב. אני לא יוכל יותר. אני מרגיש נחנק".
"מה? אתה ממש בוכה בגללי?" שאלתי בקול צרוד.
"כן. מה חשבת?! שנים אני אחריך ואת לא רואה..."
"היא משקרת, משחקת אותה גיבורה, חזקה, לא נפגעת, לא אכפת לה מכלום"---
"ואותי היא פוצעת, מסתירה, מעלימה. מתי היא תסכים לפגוש אותי, להיות איתי לבד, ולהקשיב לי?... אבא, תרחם עלי, אני לא יכול יותר לבד, אני לא יכול יותר".
הרכנתי את הראש, והבטחתי לנסות, שמעתי את השי"ת אומר לי: "לכי, אני מבטיח לעזור לך להיות שם, זה קשה, זה מפחיד, אבל את תתחילי לגלות הרבה דברים חדשים שלא ידעת מהם".
ירדנו יחד. מבטיחים להיפגש שוב...
נערך לאחרונה ב:
