הילד שלך חוזר בזמן?

[אדים]

אתם גרים כנראה בבני ברק כל יום הרבה ילדים מדליקים את העצים בשטח הריק של פונבי'ז
באדמו"ר מגור פינת אדמו"ר מצאנז כי בדיוק אתמול טיפלתי שם בילד שהחבר רק דחף אותו לכיון האש והוא רק נכווה בידיים ומתי ששאלתי את האבא איך בתור אבא הוא נותן לילד שלו לשחק שם אז הוא אומר לי מה אכפת לי כל שנה משחקים שם עם אש.

דווקא לא נראה לי שזה האזור שהוא מגיע אליו,
למרות שאכן, בעלי עבר שם השבוע ונחרד
והוא רק ראה שם את ההקדמה למה שאת מתארת.

 

[מריומה~]

אתם גרים כנראה בבני ברק כל יום הרבה ילדים מדליקים את העצים בשטח הריק של פונבי'ז
באדמו"ר מגור פינת אדמו"ר מצאנז כי בדיוק אתמול טיפלתי שם בילד שהחבר רק דחף אותו לכיון האש והוא רק נכווה בידיים ומתי ששאלתי את האבא איך בתור אבא הוא נותן לילד שלו לשחק שם אז הוא אומר לי מה אכפת לי כל שנה משחקים שם עם אש.

סומכים על הנס,
לא הייתי רוצה להיות במקום הזה.

אבא שמרים ידים לבניו בגיל כזה , אבוי לו!
בגיל ההתבגרות הוא ישכח מילדיו.

 

[מריומה~]

אם כבר פתחתם את הנושא הזה..
אני חושבת שילדים בגילאים האלו עדיין חייבים שמירה ומעקב של ההורים
ליד הבית שלי יש אתר בניה וכל יום אחה"צ אני רואה שם ילדים בגילאי 8-10 נכנסים לשחק
לא עוזר שאנחנו (השכנים) אומרים להם לצאת, וככה הם מסתובבים שם כל יום עם כל הסכנות (פיגומים, ערבים שנשארים שם לישון וכו...) בזמן שההורים שלהם בטוחים שהם רק הלכו לשחק למטה
כשהילדים שלי יהיו בגיל הזה אני לא חושבת שאתן להם יד חופשית בשעות אחה"צ

מחריד!
ה' ישמור אותם,
אבל נראה לי שערבים לא יכולים להישאר שם לישון,מחזירים אותם כל יום לביתם וכל יום בידוק מחדש כפי הידוע לי.

 

[מלימירי]

לא כולם חוזרים, חלק נהיו ממש שכנים שלנו...

 

[WEN]

דווקא לא נראה לי שזה האזור שהוא מגיע אליו,
למרות שאכן, בעלי עבר שם השבוע ונחרד
והוא רק ראה שם את ההקדמה למה שאת מתארת.

אני לא אישה

 

[מריומה~]

לא כולם חוזרים, חלק נהיו ממש שכנים שלנו...

הבטחון הכללי לדעתי הוא חזר יחסית שולי,
ואני אסביר.
נכון שאם חלילה וחס ערבי יוציא סכין , זה עצוב מאד מאד.

אבל זה רק יתכן ואולי. הרי יש עשרות אם לא מאות ערבים שעובדים אצלינו וברוך ה' לא קורה הרבה מאד(לא שלא קורה ..אבל ברוך ה' , אלוקים שומר.)

מנגד,
ההרגל של ילד לשמירת זמנים, ויותר מזה דיווח ושאילת רשות ליציאות היא ודאית וקריטית לחינוך!

ילד שלא מתרגל לחזור בזמן ולא מתרגל להרגל שההורים יודעים תמיד איפה הוא, מתרגל לחיי הפקרות, ויכול להביא לחוסר יראת שמים .

הידיעה שאנו תמיד משוגחים נוטעת בלב את יראת השמים והידיעה שה ' יודע עלינו תמיד ואין זמן שאפשר לעשות בו מה שרוצים.

שה' ישמור אותנו אות ילדינו לעובדו תמיד בלב קל ושמח.

 

[nechamizak]

אני חושבת שזה לא בטיחותי מסיבות שונות לתת לילד בן 9 להסתובב בלי השגחה. אם הילד יכול להפעיל שיקול דעת, ומזהירים אותו מפני סכנות שונות, הוא יכול אולי ללכת למטרה ממוקדת, במקום בטוח ובטווח זמן מסוכם מראש.

אם הילד לא נשמע להוראות אפשר לנסות כמה דרכים שיהיו יעילות עבורו (לפי ההיכרות עם הילד).
כמו שהציעו, ניתן לתגמל עבור חזרה הביתה ולהעניש עבור איחור (באמצעים שיש להם השפעה על הילד), או לשלב את שניהם.

אפשר גם להתערב בנסיבות, כלומר, למנוע מראש את הבעיה. לדוג': לומר לילד שהיות שהוא מגיע באיחור מהחיידר למרות ההוראה המפורשת של ההורים, ההורים (או מבוגר אחר) ייאלצו לקחת אותו בכל יום מהחיידר עד שהם יוכלו להיות בטוחים שהוא אכן יחזור בזמן ללא עיכובים.

 

[נחל]

חושבת שזה לא נכון להסתמך על עונשים.
לא מסיבות הומניות, אלא כי זה מחנך ילד להפוך ממשמעת.
עונש הוא כלי עזר, אבל אם זו השפה, ילד מתרגל להעדר סמכות.
כלומר, ילד צריך ללמוד ששומעים בקול אבא ואמא כי צריך. אם ההורים מסתייעים מהר מדי או תכוף מדי בעונשים, זה נהיה סוג של מסחר. שומעים בקול אבא ואמא כי לא רוצים עונש איקס, אבל אם לא יהיה עונש, או שהם לא יראו/ידעו, אז הגבולות מתרופפים עד לא קיימים.
אני מסכימה עם מלפפון שצריך להבין קודם כל מה הענין פה. לנסות לדבר איתו, בלי כעס. להסביר לו שאת רוצה לדעת למה הוא מתעכב, למה זה חשוב לו. למרות שאת לא מסכימה עם זה.
ואז לראות איפה הנקודה - הכרתי משפחה שהייתה להם בעיה זהה עם בן בגיל הזה. זו משפחה שהאמא מגבילה את הילדים מאד ביציאות אחר הצהרים, והילד המדובר היה פעיל וחברתי ומלא מרץ. אני משערת שהוא התעכב בדרך עם חברים כי ידע שאחר כך לא יוכל לצאת.
אז אם הילד רוצה להיות עם חברים - אפשר להבהיר לו שהוא חייב לחזור הביתה, ואחר כך יצא - וכמובן לדבר על זה, לאן הוא הולך עם כולם, וכו'
ובכל מקרה - להבהיר לו שהוא צריך לחזור מיד. למה? כי זה מה שאמא דורשת ממנו. אפשר להזדהות איתו אם הוא מתוסכל מזה, אבל לא לוותר. ולדעתי, לא להזדרז להעניש. כשמשוחחים עם ילד, וסומכים על הבגרות שלו, ונותנים לו להרגיש מצפון על מה שהוא היה לא בסדר, יחד עם אמון שהנה, הוא הולך ומשתפר ובטח יחזור מחר יותר בזמן - אז יש סיכוי טוב יותר שהוא ייקח אחריות אישית.
(עונש מנקה מצפון. לפעמים זה דווקא טוב, אבל לפעמים מונע רגש שכן צריך להיות)
ו - אדים, זה כמובן דבר שצריך לטפל בו, אבל בלי לחץ. לכל אחד יש את החריגות שלו מהנורמה בגידול הילדים. חינוך זה תהליך עם עליות ומורדות, אצל כולנו. גם אם מבחוץ הכל נראה מושלם

 

[RacheliArt]

רק שתדעי, בתור אמא למספר בנים(והכרות עם עוד הרבה בנים) זה מאד נורמלי ומצוי שילד "שוכח את עצמו" ומאחר. רק צריך להכניס לו למודעות.

 

[מלפפון]

חושבת שזה לא נכון להסתמך על עונשים.
לא מסיבות הומניות, אלא כי זה מחנך ילד להפוך ממשמעת.
עונש הוא כלי עזר, אבל אם זו השפה, ילד מתרגל להעדר סמכות.
כלומר, ילד צריך ללמוד ששומעים בקול אבא ואמא כי צריך. אם ההורים מסתייעים מהר מדי או תכוף מדי בעונשים, זה נהיה סוג של מסחר. שומעים בקול אבא ואמא כי לא רוצים עונש איקס, אבל אם לא יהיה עונש, או שהם לא יראו/ידעו, אז הגבולות מתרופפים עד לא קיימים.
אני מסכימה עם מלפפון שצריך להבין קודם כל מה הענין פה. לנסות לדבר איתו, בלי כעס. להסביר לו שאת רוצה לדעת למה הוא מתעכב, למה זה חשוב לו. למרות שאת לא מסכימה עם זה.
ואז לראות איפה הנקודה - הכרתי משפחה שהייתה להם בעיה זהה עם בן בגיל הזה. זו משפחה שהאמא מגבילה את הילדים מאד ביציאות אחר הצהרים, והילד המדובר היה פעיל וחברתי ומלא מרץ. אני משערת שהוא התעכב בדרך עם חברים כי ידע שאחר כך לא יוכל לצאת.
אז אם הילד רוצה להיות עם חברים - אפשר להבהיר לו שהוא חייב לחזור הביתה, ואחר כך יצא - וכמובן לדבר על זה, לאן הוא הולך עם כולם, וכו'
ובכל מקרה - להבהיר לו שהוא צריך לחזור מיד. למה? כי זה מה שאמא דורשת ממנו. אפשר להזדהות איתו אם הוא מתוסכל מזה, אבל לא לוותר. ולדעתי, לא להזדרז להעניש. כשמשוחחים עם ילד, וסומכים על הבגרות שלו, ונותנים לו להרגיש מצפון על מה שהוא היה לא בסדר, יחד עם אמון שהנה, הוא הולך ומשתפר ובטח יחזור מחר יותר בזמן - אז יש סיכוי טוב יותר שהוא ייקח אחריות אישית.
(עונש מנקה מצפון. לפעמים זה דווקא טוב, אבל לפעמים מונע רגש שכן צריך להיות)
ו - אדים, זה כמובן דבר שצריך לטפל בו, אבל בלי לחץ. לכל אחד יש את החריגות שלו מהנורמה בגידול הילדים. חינוך זה תהליך עם עליות ומורדות, אצל כולנו. גם אם מבחוץ הכל נראה מושלם

נחל, שולחת לך משהו במייל.

 

[מירי]

אני לא אישה

אולי תרים את הכפפה אחרי שראית מה קורה שם
בתור אחת שגרה קרוב וסובלת גם מהריח ומהלכלוך
וגם מזה שהילדים נמשכים לשם כל הזמן ואי אפשר לעצור אותם
אשמח לעשות מה שצריך כדי לעצור את הקטסטרופה הזו

 

[מריומה~]

חושבת שזה לא נכון להסתמך על עונשים.
לא מסיבות הומניות, אלא כי זה מחנך ילד להפוך ממשמעת.
עונש הוא כלי עזר, אבל אם זו השפה, ילד מתרגל להעדר סמכות.
כלומר, ילד צריך ללמוד ששומעים בקול אבא ואמא כי צריך. אם ההורים מסתייעים מהר מדי או תכוף מדי בעונשים, זה נהיה סוג של מסחר. שומעים בקול אבא ואמא כי לא רוצים עונש איקס, אבל אם לא יהיה עונש, או שהם לא יראו/ידעו, אז הגבולות מתרופפים עד לא קיימים.
אני מסכימה עם מלפפון שצריך להבין קודם כל מה הענין פה. לנסות לדבר איתו, בלי כעס. להסביר לו שאת רוצה לדעת למה הוא מתעכב, למה זה חשוב לו. למרות שאת לא מסכימה עם זה.
ואז לראות איפה הנקודה - הכרתי משפחה שהייתה להם בעיה זהה עם בן בגיל הזה. זו משפחה שהאמא מגבילה את הילדים מאד ביציאות אחר הצהרים, והילד המדובר היה פעיל וחברתי ומלא מרץ. אני משערת שהוא התעכב בדרך עם חברים כי ידע שאחר כך לא יוכל לצאת.
אז אם הילד רוצה להיות עם חברים - אפשר להבהיר לו שהוא חייב לחזור הביתה, ואחר כך יצא - וכמובן לדבר על זה, לאן הוא הולך עם כולם, וכו'
ובכל מקרה - להבהיר לו שהוא צריך לחזור מיד. למה? כי זה מה שאמא דורשת ממנו. אפשר להזדהות איתו אם הוא מתוסכל מזה, אבל לא לוותר. ולדעתי, לא להזדרז להעניש. כשמשוחחים עם ילד, וסומכים על הבגרות שלו, ונותנים לו להרגיש מצפון על מה שהוא היה לא בסדר, יחד עם אמון שהנה, הוא הולך ומשתפר ובטח יחזור מחר יותר בזמן - אז יש סיכוי טוב יותר שהוא ייקח אחריות אישית.
(עונש מנקה מצפון. לפעמים זה דווקא טוב, אבל לפעמים מונע רגש שכן צריך להיות)
ו - אדים, זה כמובן דבר שצריך לטפל בו, אבל בלי לחץ. לכל אחד יש את החריגות שלו מהנורמה בגידול הילדים. חינוך זה תהליך עם עליות ומורדות, אצל כולנו. גם אם מבחוץ הכל נראה מושלם

מסכימה עם כל מילה!!
כתבת יפה ונכון כל כך.
תודה

 

[הני כגנס]

אם כבר פתחתם את הנושא הזה..
אני חושבת שילדים בגילאים האלו עדיין חייבים שמירה ומעקב של ההורים
ליד הבית שלי יש אתר בניה וכל יום אחה"צ אני רואה שם ילדים בגילאי 8-10 נכנסים לשחק
לא עוזר שאנחנו (השכנים) אומרים להם לצאת, וככה הם מסתובבים שם כל יום עם כל הסכנות (פיגומים, ערבים שנשארים שם לישון וכו...) בזמן שההורים שלהם בטוחים שהם רק הלכו לשחק למטה
כשהילדים שלי יהיו בגיל הזה אני לא חושבת שאתן להם יד חופשית בשעות אחה"צ

אני לא פעם התקשרתי להורים שהכרתי וידעתי אותם - הם הודו לי מאד!!!

 

[אסתי H]

עזבי, עד לג' בעומר אין עם מי לדבר...

 

[WEN]

אולי תרים את הכפפה אחרי שראית מה קורה שם
בתור אחת שגרה קרוב וסובלת גם מהריח ומהלכלוך
וגם מזה שהילדים נמשכים לשם כל הזמן ואי אפשר לעצור אותם
אשמח לעשות מה שצריך כדי לעצור את הקטסטרופה הזו

אני גר קרוב לשם וגם סובל מזה, הבנתי מהשכנים גם שניסו לדבר בעיריה עם כמה וכמה חברי עיריה וגם עם הראש העיר בעצמו, שלפחות יגדרו את המקום אז התשובה הייתה זה שייך לפונביז שפונביז יגדרו את זה.

הסיבה האמיתית למה לא מגדרים את זה כי באיזור לא גר אף אחד מהעיריה.
כי בשטח במלצר פינת ראדזמין גם היה אותו דבר ואז זה הפריע לבית הכנסת ממול ששיך לאחד מהעיריה אז גידרו את המקום.

הפתרון לנושא הזה אחרי דיבור עם עסקן זה נטו להביא לשם תקשורת שיצלמו איך הילדים משחקים באש ומסכנים את עצמם פלוס את הסביבה עם העשן והריחות ואז שיבקשו מהעיריה תגובה למה הם לא עושים שם כלום בשביל הבטיחות של התושבים.

 

[nechamizak]

חושבת שזה לא נכון להסתמך על עונשים.
לא מסיבות הומניות, אלא כי זה מחנך ילד להפוך ממשמעת.
עונש הוא כלי עזר, אבל אם זו השפה, ילד מתרגל להעדר סמכות.
כלומר, ילד צריך ללמוד ששומעים בקול אבא ואמא כי צריך. אם ההורים מסתייעים מהר מדי או תכוף מדי בעונשים, זה נהיה סוג של מסחר. שומעים בקול אבא ואמא כי לא רוצים עונש איקס, אבל אם לא יהיה עונש, או שהם לא יראו/ידעו, אז הגבולות מתרופפים עד לא קיימים.
אני מסכימה עם מלפפון שצריך להבין קודם כל מה הענין פה. לנסות לדבר איתו, בלי כעס. להסביר לו שאת רוצה לדעת למה הוא מתעכב, למה זה חשוב לו. למרות שאת לא מסכימה עם זה.
ואז לראות איפה הנקודה - הכרתי משפחה שהייתה להם בעיה זהה עם בן בגיל הזה. זו משפחה שהאמא מגבילה את הילדים מאד ביציאות אחר הצהרים, והילד המדובר היה פעיל וחברתי ומלא מרץ. אני משערת שהוא התעכב בדרך עם חברים כי ידע שאחר כך לא יוכל לצאת.
אז אם הילד רוצה להיות עם חברים - אפשר להבהיר לו שהוא חייב לחזור הביתה, ואחר כך יצא - וכמובן לדבר על זה, לאן הוא הולך עם כולם, וכו'
ובכל מקרה - להבהיר לו שהוא צריך לחזור מיד. למה? כי זה מה שאמא דורשת ממנו. אפשר להזדהות איתו אם הוא מתוסכל מזה, אבל לא לוותר. ולדעתי, לא להזדרז להעניש. כשמשוחחים עם ילד, וסומכים על הבגרות שלו, ונותנים לו להרגיש מצפון על מה שהוא היה לא בסדר, יחד עם אמון שהנה, הוא הולך ומשתפר ובטח יחזור מחר יותר בזמן - אז יש סיכוי טוב יותר שהוא ייקח אחריות אישית.
(עונש מנקה מצפון. לפעמים זה דווקא טוב, אבל לפעמים מונע רגש שכן צריך להיות)
ו - אדים, זה כמובן דבר שצריך לטפל בו, אבל בלי לחץ. לכל אחד יש את החריגות שלו מהנורמה בגידול הילדים. חינוך זה תהליך עם עליות ומורדות, אצל כולנו. גם אם מבחוץ הכל נראה מושלם

ברור שענישה זה מוצא אחרון או במקרים של פיקוח נפש, והיא צריכה להיות מידתית (כזו שתשפיע על הילד, אבל לא עוצמתית מדי, וכן כזו שאין בה השפלה). במקרה הזה נשמע מדבריה של האימא שהם כבר שוחחו עם הילד, הסבירו לו, וציינו שזה לא מקובל עליהם.

לדעתי, שוטטות בלי השגחה זה עניין של פיקוח נפש, וצריך לעצור את זה באופן מיידי, כמו ילד קטן שבורח לכביש, וצריך לפעול מיידית כדי לעצור זאת, ולא לחכות שהסברים הגיוניים יתיישבו על ליבו. את זה ניתן לעשות בנוסף.

יש פה גם את ההיבט החינוכי, שההורים הורו משהו באופן מפורש, והילד מפר את ההוראה.

הכי טוב, כמובן, שהילד ינהג באופן הנכון בגלל מוטיבציה פנימית, אבל לפעמים צריך ליצור חיזוקים חיצוניים עד שהילד מבין את התועלת האמיתית, או לפחות רוכש הרגלים טובים. אם הילד שלך לא נגמל מעצמו בגיל שלוש, סביר להניח, שתפעילי מערך של פרסים לעידוד הגמילה, ואחר כך הוא ישמח להיות נקי וגדול ולא יהיה זקוק לפרסים הללו.

 

[למען דעת]

אם מדברים על אש, מי בדיוק ההורים שילדיהם הדליקו מול הבית שלנו מדורות "ביעור חמץ" בשבע בבוקר?
"אש דבר מסוכן" זה לא רק שיר של רב'ה אלתר, זה אמיתי!!!!
מעולם לא הבנתי למה האבא נותן לבן שלו "להפוך את האש" בערב פסח. אתה לא רוצה לשבת רגוע בליל הסדר בבית ולא במחלקת כוויות??

 

[נחל]

ברור שענישה זה מוצא אחרון או במקרים של פיקוח נפש, והיא צריכה להיות מידתית (כזו שתשפיע על הילד, אבל לא עוצמתית מדי, וכן כזו שאין בה השפלה). במקרה הזה נשמע מדבריה של האימא שהם כבר שוחחו עם הילד, הסבירו לו, וציינו שזה לא מקובל עליהם.

לדעתי, שוטטות בלי השגחה זה עניין של פיקוח נפש, וצריך לעצור את זה באופן מיידי, כמו ילד קטן שבורח לכביש, וצריך לפעול מיידית כדי לעצור זאת, ולא לחכות שהסברים הגיוניים יתיישבו על ליבו. את זה ניתן לעשות בנוסף.

יש פה גם את ההיבט החינוכי, שההורים הורו משהו באופן מפורש, והילד מפר את ההוראה.

הכי טוב, כמובן, שהילד ינהג באופן הנכון בגלל מוטיבציה פנימית, אבל לפעמים צריך ליצור חיזוקים חיצוניים עד שהילד מבין את התועלת האמיתית, או לפחות רוכש הרגלים טובים. אם הילד שלך לא נגמל מעצמו בגיל שלוש, סביר להניח, שתפעילי מערך של פרסים לעידוד הגמילה, ואחר כך הוא ישמח להיות נקי וגדול ולא יהיה זקוק לפרסים הללו.

מסכימה. אבל חושבת שהעונש הוא אופציה כאן, לא התשובה העיקרית.
וגם ובעיקר - ילד שאין לו משמעת פנימית, אלא הוא רק פוחד מהעונש, יהיה גם פחות מוגן. כי למשל, אם ישתחררו מהלימודים והוא ידע שההורים לא ידעו, הוא ישוטט עד השעה שבה הוא צריך להיות בבית.
לעומת ילד שהתחנך למשמעת, ולא רק לפחד מעונשים, אז על פי רוב הוא יחזור הביתה, למרות האופציה שהייתה לו לרמות.
אני מעורבת בטיפול בנוער נושר, ונוכחת שוב ושוב במשמעות ארוכת הטווח של הבדלי הגישות הללו. הורים שפועלים בעיקר דרך עונשים (ופרסים), מאבדים את הילדים בהתבגרותם. לא כי העונשים היו מרחיקים מידי, אלא בעיקר בגלל שהילדים לא התחנכו למשמעת עצמית.
זה בעצם העדר סמכות הורית. עונש הוא לא סמכות.
למי שמתעניין בנושא, לרב יעקבוזון יש כמה הרצאות מעולות על חינוך למשמעת, ועל ההבדל בין חינוך להפעלה (פרסים ועונשים זו הפעלה. לא חינוך. הם כלי עזר לחריגה מגבולות, אבל הם לא מקנים ערכים. כהורים פרקטי להעזר בפרסים, כשרוצים שהילדים ישכבו בשקט, למשל, אבל כשבוחרים את זה כדרך קצרה, כדאי לזכור שהילדים לא מתחנכים ככה, במידה רבה אפילו להיפך)

 

[מלפפון]

מסכימה. אבל חושבת שהעונש הוא אופציה כאן, לא התשובה העיקרית.
וגם ובעיקר - ילד שאין לו משמעת פנימית, אלא הוא רק פוחד מהעונש, יהיה גם פחות מוגן. כי למשל, אם ישתחררו מהלימודים והוא ידע שההורים לא ידעו, הוא ישוטט עד השעה שבה הוא צריך להיות בבית.
לעומת ילד שהתחנך למשמעת, ולא רק לפחד מעונשים, אז על פי רוב הוא יחזור הביתה, למרות האופציה שהייתה לו לרמות.
אני מעורבת בטיפול בנוער נושר, ונוכחת שוב ושוב במשמעות ארוכת הטווח של הבדלי הגישות הללו. הורים שפועלים בעיקר דרך עונשים (ופרסים), מאבדים את הילדים בהתבגרותם. לא כי העונשים היו מרחיקים מידי, אלא בעיקר בגלל שהילדים לא התחנכו למשמעת עצמית.
זה בעצם העדר סמכות הורית. עונש הוא לא סמכות.
למי שמתעניין בנושא, לרב יעקבוזון יש כמה הרצאות מעולות על חינוך למשמעת, ועל ההבדל בין חינוך להפעלה (פרסים ועונשים זו הפעלה. לא חינוך. הם כלי עזר לחריגה מגבולות, אבל הם לא מקנים ערכים. כהורים פרקטי להעזר בפרסים, כשרוצים שהילדים ישכבו בשקט, למשל, אבל כשבוחרים את זה כדרך קצרה, כדאי לזכור שהילדים לא מתחנכים ככה, במידה רבה אפילו להיפך)

אז איך מקבלים סמכות ללא ענישה וללא פרס?
פותחת האשכול מתארת ילד שלא נשמע לכללים.
לא יעזור שהאם תגיד לו: אתה חוזר הביתה כי כך אמרתי.
ולשלוח ליווי לחזרה מהחיידר, גם לא נותן אחריות למעשים שלו.
כי הרי אנחנו לא סומכים עליך שתעשה לבד מה שנכון.

השאלה היא איך גורמים לילד להתנהג כראוי?
האם מתוך הסברים והבנה? ואם להורה יש שיקולים שאינו רוצה להסביר.
הרי החינוך הקשוח בו ההורה מצווה והילד עושה ללא עוררין, חלף כמעט מהעולם.

 

[חשבת]

התמודדתי עם אותה בעיה עם הילד שלי וב"ה היום אנחנו במקום אחר. אמרתי לו בלי סוף פעמים, שוב ושוב: ישר מהחיידר תבוא הביתה, אני מתגעגעת אליך ורוצה לראות אותך אחרי שיום שלם לא התראנו, תבוא לשתות, לאכול משהו, לשמח את אמא קצת... אחר כך אני מבטיחה לך שאתן לך ללכת לשחק עם החברים. הרבה זמן! אעשה לך מבצע, כל יום שאתה חוזר מיד תקבל קרטיב... נשיקה מאמא, ותלך לשחק.... כשתחזור בזמן תקבל שקל... אחרי שבוע שבועיים, המבצע דעך, הוא התרגל לחזור בזמן. הבטחתי לו שאם חודש הוא מקפיד על הזמנים- יקבל מתנה- ספר... הסברתי לו שהנושא של זמנים ולקיחת אחריות על עצמנו ומעשנו הוא חשוב כל כך והוא נכס לכל החיים...
קיצרתי והארכתי את הזמנים לפי העניין ידעתי שהוא חייב את המשחק בחוץ די הרבה בשלב זה. אחרי שתקופה לא הענשנו אותו בכלל, למרות שהיו לו מעידות, כשהיה איחור רציני, הילד עצמו הבין שמגיע לו על זה עונש- נתתי לו עונש משמעותי. בלי לרחם. משהו כמו 3 ימים לא לצאת... ב3 ימים האלו דאגתי שיחזור הביתה בלי חכמות, כשלא חזר שלחתי את בעלי פעם אחת , וביתי פעם אחת. היו פעמים שהלכתי בעצמי. בקיצור, אני מכירה את כל ההתנהלות הזו מניסוין אישי והחכמה היא עקביות ואחידות בתגובות שלנו. זה דורש מאמץ , עקביות, גמישות בעת הצורך, הרבה הבנה לילד. נתתי דגש רב על הסברים ושכנועים עד כמה כדאי לו להיות ילד אחראי ודייקן... חושבת שזה הכי עזר לרצון הפנימי שלו להשתנות...