סיפור בהמשכים תעתועי הזמן פרק ה'

[נחמה 12]

פרק ה



הנייד זמזם עשר דקות עד שנאווה פורת סוף סוף הסירה את שארית התנומה של שנת הצהריים מעיניה וממוחה.

"נאווה".

"כן", ענתה בקול שהסגיר את המעבר החד מרפיון השינה לערות.

"מדברת מעיין. האם איילת בבית?"

"רגע". מיהרה נאווה אימה של איילת להתרומם למצב ישיבה ובזריזות פנתה לבדוק בחדרה. החדר היה ריק. לאחר מכן ניגשה לפתוח את החלון. גל קלוש של חרדה החסיר בה פעימה כשגילתה שהרכב לא נמצא.

"מעיין, היא כנראה מתעכבת באיזה שהוא מקום, אמסור לה שתחזור אלייך". ניסתה לשדר עניינים כרגיל.

מעיין כעסה על עצמה באותו ערב. מדוע כל כך אכפת לי ומדוע אני צריכה לעקוב אחריה. תחושת בטן לא מובנת משדרת שמשהו קרה. לא היה בכוח ההיגיון הרציונלי להסיר את התחושה הכבדה. היא התאפקה בכל הכוח לא לחזור שוב למספר הנייד המוכר לה. היא חייבת לחנך את עצמה שהקשר עם איילת חייב להיות רחוק יותר. ואולי הגיע הזמן לפרום אותו לגמרי. 'יהיה לי בעל בקרוב ומשאביי אמורים להיות מנותבים למשפחתי. איילת מצידה כבר ויתרה על החברות הזו, ורק אני מנסה להפיח חיים בגוף המת'. מתוך הרהורים אלו נרדמה לשעות רבות עד לצלצול הטלפון הצורמני שהקיץ אותה בבהלה.

אור חיוור של טרם שחר האיר את חדרה. מי זה יכול להיות.

"הלו".

"מעיין, היה לך קשר עם איילת?" קולה המתוח של נאווה חדר לאוזנה ופתח שוב בליבה את המקום שניסתה לברוח ממנו.

"לא, לא ניסיתי שוב".

"היא סיפרה לך על התוכניות שלה אתמול?"

"היא אמרה שהיא הולכת לאתר החפירות לחפש דבר מה".

"היא יצאה בבוקר ונעלמה. היא לא יצרה קשר איתנו ועכשיו כבר חמש בבוקר. אנא היזכרי מה היא עוד אמרה".

פחד זחל במעלה גבה. לא יכול להיות. אין שום סיבה שהיא נעלמה. החלום שלי היה רק חלום.

"אולי צריך לברר אצל חבריה ללימודים".

"המשטרה תברר, חזרי אלינו מייד אם ייוודע לך משהו".

מעיין התלבשה חיש והזמינה מונית. היא חייבת לדעת מה קורה. היא ידעה שאיילת בסכנה. אילו הייתה מתעקשת יותר או לפחות הייתה מציעה ללוותה. כעת היא בדרך. מרחוק הבחינה במקום המשעמם והבודד. מה כל כך מרתק בחורבות האלו?

היא שילמה וירדה. כעת היא פה לבד. השעון מורה על שש בבוקר. טוב שהשאירה פתק להוריה שהיום היא משלימה עבודה במשרד. היא החסירה הרבה והתעסקה רבות בכל הקשור לאירוסין.

היא התהלכה בין החורבות. כל כך נחפזתי לבוא. זה היה טיפשי מצידי. מה חשבתי למצוא. אם היא פה בוודאי הייתה יוצרת קשר. לפתע קפאה על מקומה. הרכב המוכר נגלה לעיניה מאחורי קיר האבנים שלצידה. היא הביטה באימה. הדלת הייתה פתוחה מעט.

"איילת?!"

"איילת!" הפעם קראה בקול. לא הייתה תשובה.

היא חשה במגע הצונן של דלת המתכת ופתחה אותה לרווחה, דרוכה לברוח בכל רגע נתון. היא הביטה בעיניים חוקרות, מנסה למצוא סימן חיים. התיק היה מונח ברישול.

כעת החלה להסתובב בחופזה בכל השטח. בדקה בכל פינה ואפילו העיפה אבנים ברגליה. היא הבחינה בפנקס זרוק. היא פתחה אותו ושמה לב לשורות על חומר בהיסטוריה. כתב היד היה מוכר להחריד. היא התיישבה וניסתה לחפש. מה בדיוק, היא לא ידעה. היא חשה במשהו מתכתי. זה היה מטבע שבור. היא זרקה אותו מהיד ונרתעה לאחור. לפתע פרצה בבכי וצעקה רמה יצאה מתוך גרונה.

"איילת, איילת, איפה את? איילת! תעני לי".

"מעיין! מעיין!" נשמע הד מרחוק.

מעיין השתתקה. היא שמעה משהו או שרק נדמה לה?

"איילת, את שומעת אותי?"

" הפעם הצעקה הייתה במלוא העוצמה.

"מעיייין" נשמע ההד בשנית.
<<<<<<<<<
לאחר שהתברר לה שההזיה שבה היא נמצאת אינה חלום, היא המציאות העכשווית, החלה ללכת בצעדים מדודים, דרוכה לכל רחש. התחפושת שעליה השרתה עליה שלווה. זה מקום המסתור הטוב ביותר. החידה הגדולה בעיניה הייתה לאיזו תקופה היא נפלה, יותר מאשר היכן היא. רגליה משכו אותה למקום המפגש בין העתיד לעבר. היא הביטה בשעונה. השעה הייתה שש בבוקר והרחוב החל להתעורר לחיים במשכימי קום. כולם כאחד נראו מהזמן הקדום.

הינה, שוב הגיעה לאותו מקום שבו פגשה את הנערים שברחו מפניה. פה יש מעבר לעתיד. אילו רק ידעה איך להגיע לכל יקיריה. מהו הקסם שיחזיר אותה. דוק של עצב עמד בעיניה. היא נשאה עיניה לשמיים. אולי מהם ייפתח חלון מעבר לזמן.

לפתע שמעה את שמה כהד רחוק: "איילת, איילת!" מזכיר את קולה של מעיין.

ושוב נשמע הקול בשנית. אולי מתוך האדמה.

בהתרגשותה נפלה על האדמה וצעקה: "מעיין. מעיין. את שומעת אותי מעיין?" אבל אז פרצה בבכי חסר אונים עד שקולה גווע.

יד מגוידת ליטפה את כתפה וגוף רכן מעליה. היא סובבה את ראשה במהירות וראתה פני אישה שצעיף המכסה את ראשה גולש לצידי זרועותיה. מבטה היה רך ועיניה חומלות.

"צעקת מעיין. אולי את נוכרייה וזרה כאן, אבל אני אראה לך היכן המעיין. אם את כל כך צמאה בואי לביתי הקרוב. האם את בצרה?"

"אוי. תודה לך. את אישה טובה. התוכלי לעזור לי?"

"ברצון. מלחמות שאינן פוסקות עוברות בארצנו, והופכות כל כך הרבה אנשים חפים מפשע לאומללים, ואין כמעט מי שייקח אל ליבו את מצוות האלוקים".

איילת שתקה. עדיין לא העזה לשאול. רק דמעתה ביטאה את התודה. היא הושיטה ידה לאישה הרחמנייה שעזרה לה להתרומם. הן החלו לצעוד יחדיו.

"את לא מוכרת, מאיפה את?" בחנה אותה האישה.

"איבדתי את דרכי". ניסתה איילת להרוויח זמן ולמצוא משהו מניח את הדעת.

"הלוואי שרק את הדרך. טוב שלא איבדת בעל או משפחה, כמו שקורה כאן להרבה מאוד משפחות מיוחסות ויראות שמיים".

"מה קרה להן?"

"לא שמעת? איך לא שמעת על כך שנטבחים פה חכמי תורה השכם והערב. לצערנו קם עלינו מלך רשע והתקיים בנו 'ייפול מצידך אלף ורבבה מימינך'". אבל אז עצרה האישה בהפתעה את הילוכה ובחנה במבט חוקר את העלמה אשר לפניה.

"איזה מלך רשע שולט עליכם?" נרתעה בבהלה.

"לא ייאמן שאת לא יודעת. אולי את מעמידה פנים".

"אני לא מפה, אני ממקום אחר לגמרי, אני נמצאת פה בטעות, אולי תוכלי לעזור לי".

האישה עדיין עמדה מופתעת, מעבירה את עיניה לאורך גופה של איילת עד שנעצרה בנעליה.

"את מרומא?"

"לא. למה חשבת כך?"

"מנעלי רגלייך מוזרים כל כך, אבל מסותתים להפליא. אלו דברים שיכולים להזמין רק קיסרי רומי או משפחות מיוחסות".

רק כעת איילת שמה לב שנעליה מהעתיד לא יניחו את דעתן של הבריות. כפות רגליה של השנייה היו יחפות.

"אני רוצה שתאמרי לי את האמת. מאיזו ארץ את? ומי שלח אותך".

לפתע התרחקה האישה שלצידה ובמבט מפוחד ואמיץ כאחד אמרה: "די לנו במרגלים שהמיטו שואה על עמנו, ואת מנצלת את טוב ליבי לפעולות זדון?"

"קחי אותי לביתך ואסביר לך הכול, אני בודדה וזקוקה לעזרה".

"הסירי את מנעלייך המוזרים והניחי אותם בשקי".

איילת מילאה את פקודת האישה והלכה בצעדים כושלים אחריה.

לפתע נשמע שאון הולך ומתקרב. הן נשאו עיניהן למקור הרעש. ענן כבד של חול ופרסות סוסים התקרב אליהן במהירות.

"הסתתרי, מהרי!" צעקה אליה האישה. "מהר, מאחורי הסלע". האישה הייתה מהירה ממנה ובתנופה העיפה אותה ויחדיו נפלו ושכבו לצד הסלע. הסוסים שעטו כמעט מעל ראשן והן התפללו בליבן. המחזה המפחיד נמשך דקות ספורות ושוב נעלמו הפרשים באופק.

"מי אלו הפרשים?" לא התאפקה איילת לשאול.

"חלק קטן מצבאו של הורדוס המושחת, שידיו מגואלות בדם רב".

"הורדוס? קלי הרחום. נחתי אלפיים שנה אחור".

האישה הביטה מופתעת בפניה של איילת שקיבלו גוון חיוור. השפתים איבדו את צבען, עיניה התערפלו וגופה צנח.

היא ניערה את ההולכת המוזרה מעלפונה. מתוך כיסה הרחב הוציאה נאד מים וקירבה אל שפתיה. השקתה אותה והרטיבה את פניה.