שיר שנורקל

[שיילה]

השגרה ממלאת את הבית כמו מים,

אנו צפים אי שם, סמוך לתקרת כוח הסבל,

מנסים לשאוף אויר מחרך קטן של נופש.


אורזים את הקיץ במזוודה שמנה,

נודדים בלהקות לאקלים סביל, צפונה.

זרם דקיק, רציף, מרקד בכביש החוף,

'הבה נגלילה'.