הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
רבי זבולון הגיע סוף סוף למקום שחיפש. בית הקהילות הגדול של שטוקולהם.
הוא היה רב ישראלי בפראק שחור-אפור בעיר הזרה. ולרבי זבולון הייתה בעיית ראייה. הוא צעד באיטיות רבה, בודק את השלטים עם השמות השבדיים הארוכים. ביחד איתו היה בחור גבוה, שרבי זבולון מצא באחת מהישיבות למתמודדים, והפך אותו למין בן לויה קבוע.
הבחור נשא בתרמיל שלו את הספרים הקלסרים והמחשב הנייד של רבי זבולון, הוא היה שתקן ופלגמט, והאטימות שלו עיצבנה את רבי זבולון. הוא ניקה את משקפיו במטפחת לבנה ורטן בליבו על הטלטלות שנכפו עליו.
חלק ניכר משנותיו של רבי זבולון עברו עליו בשקט וביציבות. הוא היה אברך, הוא היה אבא, והוא היה כותב מאמרים בעיתון פנימי של השכונה. ועכשיו משהו בלתי ברור קורה לו, מאז שהחליט לצאת לדרך, לשכוח את בעיות העיניים ולצאת להילחם על שיטת החינוך החדשה שיצר, שעל אף כל הציפיות והחלומות שבנה סביבה, היה בודד וחסר שותפים ללהט.
וכשרבי זבולון ישב בחדרו, מוקף בערימות הרשימות שאיש לא התעניין בהן, הגיעה אליה כמו משמיים ההצעה משטוקולהם והוא החליט שהוא נוסע. הוא יילחם על הרעיון שלו בסקנדינביה.
ובמשך כל זמן הנסיעה רבי זבולון הרגיש שהסירה שלו טובעת. ויכוחים ישנים מהעבר הופיעו בחלון המטוס והפריעו לו לישון. הוא ברח מהם לחדר השירותים ועמד מול המראה.
הוא ראה את זקנו המלבין, את החריצים על פניו, והעין הממצמצת כל הזמן.
המצמוץ שהלך והתחזק לאחרונה, הוא עצם עיניו והתבייש. שיטפון של רצון להיעלם הציף אותו. רצון למחוק את עצמו ולציירו מחדש.
ובלילה שלפני ההרצאה, בין סדיני המשי של מיטת המלון בשטוקולהם הוא הזיע ולא נרדם.
בבוקר התקלח וגיהץ את החולצה בידיו. ואחר כך דיקלם בפעם המאה את דרשת עשרים וחמש הדקות שלו, באוזני בן לויתו. הוא חשב שבעצם הבחור הגבוה הזה, הסתום, היה יכול להיות בנו. והמחשבה הזאת טרדה את מנוחתו.
הבחור הסתכל על השעון ואמר לו שהוא צריך לדבר קצת יותר מהר כדי להספיק הכל.
ורבי זבולון היה בלחץ. כל הדרך אל בית הקהילות שינן לעצמו את משפט הפתיחה שהכין, עם הבדיחה על הכובע שאבד, אולי בעצם זה מטופש להגיד את זה.
וכשהגיעו, נכנס בתנופה מלאת מרץ לתוך הבנין הגדול והמפואר. בפנים ישבו בשורות הולכות ומתמלאות המוני אנשים בני גילו, כן, רוב המשתתפים היו בגילו לבושים בפשטות נעימה כדרך השבדים. מתלחשים ומסתודדים ומנפנפים בתוכנייה עם שמות הנואמים.
והבחור הגבוה שלו, שיכול היה להיות בנו, הצטנף מאחורי כיסאו של רבי זבולון, הניח על ברכיו את הקלסר הגדול עם עותק של הדרשה שרבי זבולון ישא כשיגיע תורו.
שקט של ממש לא שרר באולם בשום רגע נתון. הנואמים עלו בזה אחר זה וכל אחד מהם דיבר מהר ככל שיכול במשך הזמן שקצבו לו המארגנים הייקים.
בסוף הגיע הרגע, וכשרבי זבולון טיפס במדרגות אל הבמה המוארת, תפס את המיקרופון בידו ופתח את פיו כדי לומר את בדיחת הפתיחה שהכין - לא יצא מגרונו שום הגה.
פיו נשאר פתוח, ובמשך דקה שלמה היה האולם כולו בשקט. עד שבן לויתו הגבוה עלה אל האורות ובעדינות הושיט לו יד כדי לעזור לו לרדת מהבמה, ואז פתאום אמר רבי זבולון לתוך הרמקול "הבחור הזה, היה בעצם יכול להיות הבן שלי".
והקהל מחא כפיים משום שהיה נדמה שיש כאן אמירה מתוחכמת.
בערב הגיע שליח של נשיא ארגון הקהילות והגיש לו מעטפה עם צ'ק.
רבי זבולון לא רצה לקבל אותה, אבל השליח פשוט השאיר אותה על השולחן הנמוך של המלון, והניח עליה מאפרת זכוכית, שלא תעוף ברוח.
בטיסה בחזרה ארצה, רבי זבולון הביט כל הדרך בחלון על שכבת העננים שמתחת.
ובמוחו התרקמה שיטה חדשה.
חדשה ומהפכנית לגמרי.
הוא היה רב ישראלי בפראק שחור-אפור בעיר הזרה. ולרבי זבולון הייתה בעיית ראייה. הוא צעד באיטיות רבה, בודק את השלטים עם השמות השבדיים הארוכים. ביחד איתו היה בחור גבוה, שרבי זבולון מצא באחת מהישיבות למתמודדים, והפך אותו למין בן לויה קבוע.
הבחור נשא בתרמיל שלו את הספרים הקלסרים והמחשב הנייד של רבי זבולון, הוא היה שתקן ופלגמט, והאטימות שלו עיצבנה את רבי זבולון. הוא ניקה את משקפיו במטפחת לבנה ורטן בליבו על הטלטלות שנכפו עליו.
חלק ניכר משנותיו של רבי זבולון עברו עליו בשקט וביציבות. הוא היה אברך, הוא היה אבא, והוא היה כותב מאמרים בעיתון פנימי של השכונה. ועכשיו משהו בלתי ברור קורה לו, מאז שהחליט לצאת לדרך, לשכוח את בעיות העיניים ולצאת להילחם על שיטת החינוך החדשה שיצר, שעל אף כל הציפיות והחלומות שבנה סביבה, היה בודד וחסר שותפים ללהט.
וכשרבי זבולון ישב בחדרו, מוקף בערימות הרשימות שאיש לא התעניין בהן, הגיעה אליה כמו משמיים ההצעה משטוקולהם והוא החליט שהוא נוסע. הוא יילחם על הרעיון שלו בסקנדינביה.
ובמשך כל זמן הנסיעה רבי זבולון הרגיש שהסירה שלו טובעת. ויכוחים ישנים מהעבר הופיעו בחלון המטוס והפריעו לו לישון. הוא ברח מהם לחדר השירותים ועמד מול המראה.
הוא ראה את זקנו המלבין, את החריצים על פניו, והעין הממצמצת כל הזמן.
המצמוץ שהלך והתחזק לאחרונה, הוא עצם עיניו והתבייש. שיטפון של רצון להיעלם הציף אותו. רצון למחוק את עצמו ולציירו מחדש.
ובלילה שלפני ההרצאה, בין סדיני המשי של מיטת המלון בשטוקולהם הוא הזיע ולא נרדם.
בבוקר התקלח וגיהץ את החולצה בידיו. ואחר כך דיקלם בפעם המאה את דרשת עשרים וחמש הדקות שלו, באוזני בן לויתו. הוא חשב שבעצם הבחור הגבוה הזה, הסתום, היה יכול להיות בנו. והמחשבה הזאת טרדה את מנוחתו.
הבחור הסתכל על השעון ואמר לו שהוא צריך לדבר קצת יותר מהר כדי להספיק הכל.
ורבי זבולון היה בלחץ. כל הדרך אל בית הקהילות שינן לעצמו את משפט הפתיחה שהכין, עם הבדיחה על הכובע שאבד, אולי בעצם זה מטופש להגיד את זה.
וכשהגיעו, נכנס בתנופה מלאת מרץ לתוך הבנין הגדול והמפואר. בפנים ישבו בשורות הולכות ומתמלאות המוני אנשים בני גילו, כן, רוב המשתתפים היו בגילו לבושים בפשטות נעימה כדרך השבדים. מתלחשים ומסתודדים ומנפנפים בתוכנייה עם שמות הנואמים.
והבחור הגבוה שלו, שיכול היה להיות בנו, הצטנף מאחורי כיסאו של רבי זבולון, הניח על ברכיו את הקלסר הגדול עם עותק של הדרשה שרבי זבולון ישא כשיגיע תורו.
שקט של ממש לא שרר באולם בשום רגע נתון. הנואמים עלו בזה אחר זה וכל אחד מהם דיבר מהר ככל שיכול במשך הזמן שקצבו לו המארגנים הייקים.
בסוף הגיע הרגע, וכשרבי זבולון טיפס במדרגות אל הבמה המוארת, תפס את המיקרופון בידו ופתח את פיו כדי לומר את בדיחת הפתיחה שהכין - לא יצא מגרונו שום הגה.
פיו נשאר פתוח, ובמשך דקה שלמה היה האולם כולו בשקט. עד שבן לויתו הגבוה עלה אל האורות ובעדינות הושיט לו יד כדי לעזור לו לרדת מהבמה, ואז פתאום אמר רבי זבולון לתוך הרמקול "הבחור הזה, היה בעצם יכול להיות הבן שלי".
והקהל מחא כפיים משום שהיה נדמה שיש כאן אמירה מתוחכמת.
בערב הגיע שליח של נשיא ארגון הקהילות והגיש לו מעטפה עם צ'ק.
רבי זבולון לא רצה לקבל אותה, אבל השליח פשוט השאיר אותה על השולחן הנמוך של המלון, והניח עליה מאפרת זכוכית, שלא תעוף ברוח.
בטיסה בחזרה ארצה, רבי זבולון הביט כל הדרך בחלון על שכבת העננים שמתחת.
ובמוחו התרקמה שיטה חדשה.
חדשה ומהפכנית לגמרי.
Reactions: מים אחרונים, משה יעקב חיים ישראל, DESIGNIK ועוד 142 משתמשים145 //