שיתוף - לביקורת שטוקולהם

  • הוסף לסימניות
  • #1
רבי זבולון הגיע סוף סוף למקום שחיפש. בית הקהילות הגדול של שטוקולהם.
הוא היה רב ישראלי בפראק שחור-אפור בעיר הזרה. ולרבי זבולון הייתה בעיית ראייה. הוא צעד באיטיות רבה, בודק את השלטים עם השמות השבדיים הארוכים. ביחד איתו היה בחור גבוה, שרבי זבולון מצא באחת מהישיבות למתמודדים, והפך אותו למין בן לויה קבוע.
הבחור נשא בתרמיל שלו את הספרים הקלסרים והמחשב הנייד של רבי זבולון, הוא היה שתקן ופלגמט, והאטימות שלו עיצבנה את רבי זבולון. הוא ניקה את משקפיו במטפחת לבנה ורטן בליבו על הטלטלות שנכפו עליו.
חלק ניכר משנותיו של רבי זבולון עברו עליו בשקט וביציבות. הוא היה אברך, הוא היה אבא, והוא היה כותב מאמרים בעיתון פנימי של השכונה. ועכשיו משהו בלתי ברור קורה לו, מאז שהחליט לצאת לדרך, לשכוח את בעיות העיניים ולצאת להילחם על שיטת החינוך החדשה שיצר, שעל אף כל הציפיות והחלומות שבנה סביבה, היה בודד וחסר שותפים ללהט.
וכשרבי זבולון ישב בחדרו, מוקף בערימות הרשימות שאיש לא התעניין בהן, הגיעה אליה כמו משמיים ההצעה משטוקולהם והוא החליט שהוא נוסע. הוא יילחם על הרעיון שלו בסקנדינביה.
ובמשך כל זמן הנסיעה רבי זבולון הרגיש שהסירה שלו טובעת. ויכוחים ישנים מהעבר הופיעו בחלון המטוס והפריעו לו לישון. הוא ברח מהם לחדר השירותים ועמד מול המראה.
הוא ראה את זקנו המלבין, את החריצים על פניו, והעין הממצמצת כל הזמן.
המצמוץ שהלך והתחזק לאחרונה, הוא עצם עיניו והתבייש. שיטפון של רצון להיעלם הציף אותו. רצון למחוק את עצמו ולציירו מחדש.
ובלילה שלפני ההרצאה, בין סדיני המשי של מיטת המלון בשטוקולהם הוא הזיע ולא נרדם.
בבוקר התקלח וגיהץ את החולצה בידיו. ואחר כך דיקלם בפעם המאה את דרשת עשרים וחמש הדקות שלו, באוזני בן לויתו. הוא חשב שבעצם הבחור הגבוה הזה, הסתום, היה יכול להיות בנו. והמחשבה הזאת טרדה את מנוחתו.
הבחור הסתכל על השעון ואמר לו שהוא צריך לדבר קצת יותר מהר כדי להספיק הכל.
ורבי זבולון היה בלחץ. כל הדרך אל בית הקהילות שינן לעצמו את משפט הפתיחה שהכין, עם הבדיחה על הכובע שאבד, אולי בעצם זה מטופש להגיד את זה.
וכשהגיעו, נכנס בתנופה מלאת מרץ לתוך הבנין הגדול והמפואר. בפנים ישבו בשורות הולכות ומתמלאות המוני אנשים בני גילו, כן, רוב המשתתפים היו בגילו לבושים בפשטות נעימה כדרך השבדים. מתלחשים ומסתודדים ומנפנפים בתוכנייה עם שמות הנואמים.
והבחור הגבוה שלו, שיכול היה להיות בנו, הצטנף מאחורי כיסאו של רבי זבולון, הניח על ברכיו את הקלסר הגדול עם עותק של הדרשה שרבי זבולון ישא כשיגיע תורו.
שקט של ממש לא שרר באולם בשום רגע נתון. הנואמים עלו בזה אחר זה וכל אחד מהם דיבר מהר ככל שיכול במשך הזמן שקצבו לו המארגנים הייקים.
בסוף הגיע הרגע, וכשרבי זבולון טיפס במדרגות אל הבמה המוארת, תפס את המיקרופון בידו ופתח את פיו כדי לומר את בדיחת הפתיחה שהכין - לא יצא מגרונו שום הגה.
פיו נשאר פתוח, ובמשך דקה שלמה היה האולם כולו בשקט. עד שבן לויתו הגבוה עלה אל האורות ובעדינות הושיט לו יד כדי לעזור לו לרדת מהבמה, ואז פתאום אמר רבי זבולון לתוך הרמקול "הבחור הזה, היה בעצם יכול להיות הבן שלי".
והקהל מחא כפיים משום שהיה נדמה שיש כאן אמירה מתוחכמת.

בערב הגיע שליח של נשיא ארגון הקהילות והגיש לו מעטפה עם צ'ק.
רבי זבולון לא רצה לקבל אותה, אבל השליח פשוט השאיר אותה על השולחן הנמוך של המלון, והניח עליה מאפרת זכוכית, שלא תעוף ברוח.

בטיסה בחזרה ארצה, רבי זבולון הביט כל הדרך בחלון על שכבת העננים שמתחת.
ובמוחו התרקמה שיטה חדשה.
חדשה ומהפכנית לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
יפה!
אם אני לא טועה, כותבים שטוקהולם ולא כמו שכתבת
כן, צודק. תודה רבה.
אגב אני שם לב שיש כאן בטוי לפתגם "אין לך יפה מן השתיקה". שתוק - הולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
לאיזה משפט הכוונה?
אין הכוונה למשפטים שציטטתי.
הציטוט היה כדי לחזק את מה שכתבת על השתיקה, להוכיח שזה מתאים לתוכן הסיפור.
שים לב שבסיפור היו כמה וכמה משפטים, ואף פסקאות, שהתחילו בו' החיבור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
פעם הגיע ראש ישיבה לדרוש בבית הכנסת דבר באידיש --נאום חוצב להבות אש על חשיבות אחזקת תורה ,,, וכ"ו
ישב שם ילד קטן שלא מבין מילה באידיש אבל מקשיב לדרשה ומהנהן בראש
נגש אליו רה"י אחרי הדרשה ושאל את הילד --"אתה מבין אידיש "? -- מה הבנת מהדרשה שלי ?
אמר הילד --לא מבין אידיש אבל הבנתי שרה"י צריך כסף
השיב לו רה"י --- נראה לי שאתה היחיד שהבנת
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
פעם הגיע ראש ישיבה לדרוש בבית הכנסת דבר באידיש --נאום חוצב להבות אש על חשיבות אחזקת תורה ,,, וכ"ו
ישב שם ילד קטן שלא מבין מילה באידיש אבל מקשיב לדרשה ומהנהן בראש
נגש אליו רה"י אחרי הדרשה ושאל את הילד --"אתה מבין אידיש "? -- מה הבנת מהדרשה שלי ?
אמר הילד --לא מבין אידיש אבל הבנתי שרה"י צריך כסף
השיב לו רה"י --- נראה לי שאתה היחיד שהבנת
כמדומני שמסופר על הרב מפוניבז'
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
  • הוסף לסימניות
  • #14
להבנתי, אם חסר מידע - אז הקטע לא מושלם, לא?
יש שתי גישות נפוצות בעולם הכתיבה.
אחת דוגלת בהכנסת המסר בכפית לתוך הושט של הקורא, והשניה דוגלת בגישה שצריך לתת לקורא להסיק את המסקנות לבד.
וכנראה שהכותב הנכבד חושב כמו הגישה השניה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
יש שתי גישות נפוצות בעולם הכתיבה.
אחת דוגלת בהכנסת המסר בכפית לתוך הושט של הקורא, והשניה דוגלת בגישה שצריך לתת לקורא להסיק את המסקנות לבד.
וכנראה שהכותב הנכבד חושב כמו הגישה השניה.
תרשה לי לערער?
הכנסת המסר בכפית - טעות ספרותית. לא שיטה. לא ידוע לי על סופר מקצועי שעושה זאת במכוון.
הסקת מסקנות - מבורך. אבל רצוי לבדוק שאכן המסר, כל מסר שהוא, יעבור. אם לא - צריך לעשות חישוב מחדש...
לכן שאלתי אם רק אני לא הבנתי...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #16
הכנסת המסר בכפית - טעות ספרותית. לא שיטה. לא ידוע לי על סופר מקצועי שעושה זאת במכוון.
הקצנתי בכוונה, אבל בהחלט יש כאלה שמחדדים מאד את המסר ויש כאלה שמערפלים אותו
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
תרשה לי לערער?
הכנסת המסר בכפית - טעות ספרותית. לא שיטה. לא ידוע לי על סופר מקצועי שעושה זאת במכוון.
הסקת מסקנות - מבורך. אבל רצוי לבדוק שאכן המסר, כל מסר שהוא, יעבור. אם לא - צריך לעשות חישוב מחדש...
לכן שאלתי אם רק אני לא הבנתי...
לא תמיד יש מסר במובן שרגילים לו.
לפעמים המסר הוא תחושה, או גישה כללית כזאת, או סתם הזדהות.

אם יש רעיון בסיפור למעלה, זה שבמקום לחפש שיטות בחינוך, לפעמים עליך לחשוב על התלמיד כעל הבן שמעולם לא היה לך. זאת מלבד התיאור של הזבנג שרבי זבולון מקבל כאשר הוא מנסה לצאת מהקונכיה שלו ומגלה שזה לא בשבילו
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
  • הוסף לסימניות
  • #19

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
15 תגובות

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת חנניה
תמיד ידעתי שאני לא ילד סטנדרטי. מאיפה ידעתי? ידעתי. הלא סטנדרטיים יודעים שהם כאלה.
אפילו שנולדתי ילד שלישי במשקל 3.300 ביום שלישי, זה עדיין לא אומר.
התחלתי את החיים במעון שגרתי במודיעין עילית, אחד מתוך יללנים רבים. אבל הרגשתי את הייחודיות מפעפעת לי מהבקבוק.
בגיל ארבעה חודשים ההורים שלי שכחו לקחת אותי מהמעון, והיות ששכבתי בשקט גם המטפלת לא שמה לב. רק בשעה שש בערך אמא שלי קלטה שהיום היא נחה יותר מידי טוב. מיד זיהיתי את הצרחות שלה שהגיעו מהרחוב הסמוך. אחרי כמה דקות כבר הייתי בבית, מוגן היטב. הפרשיה כאילו נשכחה אחרי כמה ימים. אבל לא ממני.
באותם שעתיים שהייתי אובד עצות, היה לי הרבה זמן להרהר על משמעות החיים. הגעתי למסקנה שאדם לא יכול להיות תלוי באחרים. למען בטחוני האישי, התחלתי לעבוד על פיתוח האישיות, חוסן, העצמה, ועוד כל מיני מילים יפות שכתובות בכל מיני מודעות של כל מיני מאמנים. אבל אני לא הייתי צריך לשכנע את עצמי ש"יש לי את זה". פשוט הייתי כזה.
בהתחלה זה התבטא בנקיטת יוזמה באירועים מאתגרים. אירוע כזה יכול להיות למשל אויפרוף שלא תפסתי בו מספיק סוכריות. כדי לפתור את הבעיה הייתי הולך למקום שבו היו סוכריות, כמו כיס תפוח שהיה בסביבה, ולוקח. לפעמים זה לא מצא חן בעיני מבוגרים מסוימים, והייתי נאלץ להיפרד מהשלל. אחר כך למדתי שאין צורך לחכות לשבוע שחל בו אויפרוף. יש סוכריות במכולת כל השנה. זה עבד, עד שזה הפסיק לעבוד. אני לא יפרט למה. עד היום כואב לי להיזכר בזה. אבא היה קונה רק מעור אמיתי.
בישיבה קטנה קלטתי שיש דרכים אחרות להשיג דברים. קוראים לזה "כריזמה", ובתרגום מיוונית עתיקה: מתנת חסד. אני לא קיבלתי את המתנת חסד הזו, אבל אין דבר שאי אפשר להשיג בחיים. לא בחיים שלי.
אז איך לוקחים בכח מתנה? זה לא פרדוקס.
מתנות ניתנות למי שראוי להם. אתה צריך רק להיות ראוי, והמתנה אצלך.
פה החל המפנה.

העולם הוא הרבה יותר עמוק ממה שנראה לנו. אני כמובן לא אכניס אותכם לכל העומק שנחשפתי אליו, אבל במילים פשוטות: יש אורות ויש כלים. הכלי מכיל את האור. ככל שיש לך כלי יותר גדול, אתה יכול להכיל יותר אור. האור הוא אינסופי, אבל הכלי שלך לא. אתה צריך להיזהר משבירת הכלים.

הייתי מתגנב לישיבת המקובלים, יושב, מקשיב, בעיקר לא מבין. היתה לי הרגשה שהם לומדים תיאוריה. אני רציתי למעשה. בדרכים שונות הגעתי להיכרות עם אנשים בעלי כוחות על. זה לעומת זה עשה אלוקים. כמו שצדיקים עושים מופתים, רשעים עושים הוקוס פוקוס. הדרך של הצדיקים היתה ארוכה וקשה. הדרך של הרשעים הציעה שימוש מיידי בכוחות. הצצתי ונפגעתי. בחוץ לא ראו כלום, כמובן. אבל בפנים כבר הייתי רקוב לגמרי. לא היה ברור לי לגמרי אם האדם נברא מהקוף או ששניהם נבראו מהמפץ הגדול, יתכן גם שכל העולם שאנו חווים הוא חלום מתוק שנתעורר ממנו מתישהו.

עזבתי את הכולל עקב פגישות עבודה עם מתקשרים למיניהם. השתתפתי בסדנאות, התמחיתי בכל מיני שיטות. השיא היה כשהצלחתי לברוא במקווה מגבת נקיה יש מאין. תמיד היה לי במשנת יוסף מה שהזמנתי. אם היה חסר, אתם יודעים. בשלב הזה האברכים בשכונה החלו לחשוד בי. התחיל אחרי מעקב חצי סמוי.
בשביל לבלבל את העוקבים בראתי לי כמה כפילים. את הראשון הייתי שולח לכולל שיתנדנד שם ויקום מידי פעם לנייס כדי לא לעורר חשד.
השני היה עושה סידורים נחוצים, קניות, וכל הביטול תיירה. השלישי היה שפן נסיונות. פעם הוריתי לו לומר איזה לחש והוא התאדה במקום. התלבטתי אם לברך הגומל. היה שלב שלא ידעתי כבר מי אני ומי הכפיל. קראתי להם שמות. הראשון היה יששכר, השני היה זבולון, והשלישי אלעזר, דהיינו לוזר.

אפשר לומר שהעסק די זרם, חוץ מעם גרשון. הוא היה אובססיבי לדעת מי אני באמת. החלטתי לעשות לזה סוף. שלחתי את לוזר השביעי לטייל קצת ברחוב. אחרי כמה דקות ראיתי את גרשון מרחרח באיזור. הוא עמד כאילו לעשן, ופקח עין בוחנת על לוזר. שלחתי את זבולון לקנות סכין, נרות נשמה וסיר קטן. גרשון כמובן התבלבל ביניהם וזבולון מסר את החפצים ללוזר שהחל בצעדה מהירה לכיוון קצה העיר כשגרשון מהדס אחריו. אני עקבתי אחרי שניהם ממרחק בטוח. בחורשה שנראתה לי מקום מתאים תקשרתי עם זבולון שיעצור וידליק את הנרות. גרשון עמד ובהה כשחשש גדול בעיניו. הוא הבין שהוא עד לגילוי נדיר של כוחות שלא מהעולם הזה.
לוזר המופעל בשלט רחוק התיישב במרכז שלף סכין חדה וחתך בעדינות את קצה אצבעו. לא ריחמתי עליו. לוזרים לא האריכו ימים אצלי.
גרשון פער את עיניו. דרך עיניו של לוזר יכולתי לקרוא את שפתיו ממלמלות בחוסר אמון: מכשף - - - חנניה מכשף - - -














המשך לא יבוא.
שיתוף - לביקורת החלום לחלום
מאז שהוא היה קטן הוא היה אוהב את זה, את הטבע, את הנגינה , את ציוצי הציפורים,
הנפש השקטה שלו אהבה את זה תמיד, אלו היו ההנאות שלו.
לא האוכל, היופי והאגו היו מנהיגים אותו, בשבילו מנוחה של שעה בין עציי השדות
הגבוהים ונגינה בחליל לקול ציוץ הציפורים היה מה שגרם לו לאהוב את החיים, את העולם
ואת עצמו.
ככה הוא היה תמיד, עד שיום אחד בלי כל תיכנון , העולם הרגוע והשליו שלו התנפץ,
המוני חיילים דהרו על סוסיהם ושרפו כל מקום, כל בית, הוא שמר על החליל שלו כמו על
עצמו, אבל השדה- השדה נשרף ונגמר.
העצים כאילו לא היו, נהפכו לחתיכות שחורות ומפויכות, הוא נלקח בשבי, החליל מתחבא
מתחת למעילו, משפחתו הקטנה נעלמה כלו הייתה, והשקט שלו גם כן, נעלם ולא היה.
כל לילה היה מתעורר שטוף זיעה לאחר חלום נורא, מתנשף ומזיע , מוודא שהחליל שמור אצלו.
כל פעם שהיה מתעורר ומביט סביבו, על הרצפה המלוכלכת שעליה היה שנרטבת בדמעות
של הישן לצידו כל פעם מחדש, והוא עצמו- אין? מה הוא עושה כאן? איך הגיע לכאן?
איפה העולם הרגוע שלו? איפה המשפחה הקטנה שלו שבכל מקרה לא היה ממנה כזה
הרבה- רק הוא, אחיו ואביו, וגם הם נעלמו לו- או שדווקא הוא זה שנעלם להם?
לאחר מספר לילות של שינה גרועה, של סבל מתמשך, לאחר שהתעורר שוב מסיוט לא נורמלי,
הוא חשב לעצמו מה היה קורה אילו במקום לחלום חלום על שריפה ועל עצים מפויכים
היה חולם על שדה מלא בציוצי ציפורים וצלילי נגינה? מי יודע , אם הייתה לו שליטה על חלומותיו
בהחלט היה רוצה לחלום על כזה דבר, אבל לצערו גם זה חלום שכנראה לא ייתגשם.
החלום לחלום.
שיתוף - לביקורת ?
דוד היה בן שמונה. ובבית הספר אמרו עליו כולם שהוא "ילד שקט".
לא שקט רגיל, של חוסר אונים, של פחד. אלא שקט של הבנה.

כל יום, בהפסקה של עשר וחצי, הוא היה הולך מאחורי הבניין לשבת ליד הקיר שלו. הקיר שעליו הוא צייר.
הוא לא צייר סתם, הוא היה מצייר אנשים שהכיר אבל לא כמו שהם נראים אלא כמו שהם באמת.
הוא צייר את הרב קליין כמו עיגול שבתוכו כוכב – כי היה לו לב זהב אבל לא היה פתח לאף אחד לראות את זה.
הוא צייר את סבא שלו כמו סלע גדול שיש בו סדק – כי פעם אחת ראה אותו בוכה ליד אלבום.
הוא צייר את אחיו הגדול כמו עפיפון – כי הוא תמיד רצה לעוף, אבל אבא החזיק לו את החוט.
והוא צייר את עצמו כמו סימן שאלה – לא כי היו לו שאלות, אלא כי הוא היה השאלה של כולם.

יום אחד, עקב אחרי נמלה שנעה בסיבובים חסרי פשר. ופתאום התחיל לרדת גשם. הוא שלח ידו לקחת אותה, אבל היא חמקה בזריזות שוב ושוב.
הגשם התחזק והיא החלה לצלוע ולסחוב רגל שנמרחה רטובה על הארץ.
פתאום נעצרה רחרחה, שינתה כיוון ומיהרה בקו ישר למקום אחר. דוד ראה שיירה של נמלים רצות, חלקן דוחפות זו את זו, או מושכות, חלקן סוחבות גרגרים. הנמלה שלו הגיעה אל השורה והתערתה בה. השיירה הלכה והתעבתה, עד שנעלמה לתוך חור עגול באדמה.

כל הלילה ירדו גשמים עזים.

למחרת נמחקו לו כל הציורים והעולם נראה כדף חדש ונקי.
בעשר וחצי – בפעם הראשונה – הוא לא הלך לקיר,
הוא נשאר לשחק עם כולם.
שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה