שבורה

[אשר שרבר]

אם יורשה לי, אני חשה שהסיום הזה הוא לא בריחה.
הוא סיום מתכונן מראש.
הכותב המוכשר חשב שדרכו יהדהדו חזק יותר המסר והאמירה:
החיים זה לא מה שחשבתם, אה? גם הסיפור הזה זה לא מה שחשבתם.
ואני לא בורח וסוגר בסטה, אלא זו בדיוק האמירה שלי בענין.

זה היה פיילוט מענין לשיגור אמירה מסוימת.

אדרבה, אני עדיין מצפה לתגובתו, ודיברתי (כמו שאומרים המשגיחים) כאמור בעיקר אלי. ושכמוני.

 

[בובה בובה]

שומו שמיים! לאן הגענו??? למה דבורי החמודה צריכה בגלל זה להתחתן עם גרוש?
זה כמו לומר שהבחורה אלרגית לבוטנים, ולכן מורידים
ככה מבחינתי. ז"א זו מגבלה מסוימת אבל קלה ממש ממש!

וגרוש זה ככ נורא??
עדיף להתחתןעםגרוש
ואושר ואושר וכו
מאשר ללקבל כזו שוויגער!!
ואני אישית מכירה יותרמגרוש אחד
שזה היה לא באשמתו
ונאלץ לעזוב
מסיבות רוחניות\בעיותנפשיות בצדהשני.
גם זה מיתוס!!!

 

[בובה בובה]

וסליחה על ריבוי השגיאות
זה בער לי.

 

[yonatanr]

לסיכום - המסר שעולה מן הסיפור:
יש אנשים שמתנהלים בצורה אי-רציונלית, גם אם זו פוגעת בכל הסובבים לה. אי אפשר לשנות אותם.
תשמרו מהם מרחק.
ואם אין לכם אפשרות כזו - תדאגו שהם לא יוכלו להשפיע על הדברים הנוגעים לכם.
ואם 'לא נעים' לכם לעמוד בצורה אסרטיבית נגד הדעה המתפרצת שלהם -
תחליטו האם אתם מעוניינים באושר שלכם על פי דרככם, גם אם זה יגרום לאי נעימות, או שאתם מעדיפים להשאר באיזור הנוחות.
בכל מקרה - לאחר שבחרתם, עליכם לעמוד בגאון מאחורי הבחירה שלכם, ולא ליילל כל החיים על 'מה היה יכול להיות אילו'.

 

[מ. י. פרצמן]

אם יורשה לי לנתח את האכזבה מהסיפור מבחינה ספרותית:
בכל סיפור יש הרבה מרכיבים שבונים אותו. לא רק המסר (אמירה, בלועזית) חשוב, אלא גם צורת הכתיבה והמבנה.
בנוסף לכל, יש גם רכיב מרכזי וחשוב מאוד, והוא צורת ההגשה.
בסיפור הנ"ל בהמשכים יסכימו כולם כי צורת הכתיבה - הייתה משובחת: סגנון תואם ז'אנר ושפה טובה; המבנה ופריסתו - היה נכון: פרקים קצובים עם התפתחות מתונה בכל אחד מהם, תוך כדי התקדמות לאורך קו העלילה.
המסר - כמו שיעידו כולם בסוף, היה גם הוא חדשני ומיוחד.
אבל משהו בצורת ההגשה של המבנה לא היה נכון.
הסיפור התאפיין מתחילתו בצורת הגשה מתונה ואיטית: הליכה רצופה לאורך קו העלילה יחד עם פלשבקים לעבר, חשיפת גילוי בכל פרק מחדש תוך כדי משחק ברגש.
האפיון הכי מרכזי היה המיתון. הסיפור לא רץ לשום מקום, לא ניסה לספר כמה שיותר. הוא זרם לאט, על מי מנוחות, מנתב את הקוראים שלו לאורך העלילה.
ואז, בבת אחת, משהו השתבש.
פתאום בפרק האחרון היה רצף של מילים מהיר מהיר מהיר עכשיו אני מספר לכם את המסר שתדעו ושתבינו ושיהיה לכם לחיים שתדעו שזה לא כל כך כמו שאתם חושבים והרבה הרבה מסר מהר בקול.
זה לא ההגשה שאנחנו מכירים.
כשאומרים את המסר - אומרים גם את הסיפור. אבל כשמספרים את הסיפור, צריך לספר גם את המסר.

 

[הדוויג]

אה, ומותר לך לא להיות סנוב ולהגיב למי שכותב כאן. הבנת?

כן כן. הבנתי. לא צריך לצעוק...

זה היה בתכנון מראש, החינוך הזה של הקוראים, או שפשוט יצא כך?

ת'אמת?
זה לא היה מתוכנן מראש.

למעשה בכל הסיפור הזה לא הרבה היה מתוכנן מראש. (למרות שכסופר מעונב אני צריך לשדר שהכל היה מתוכנן מהרגע הראשון, אבל איך אמרו פה? החיים לא תותים...)

הסיפור נבנה שלב אחרי שלב תוך כדי הכתיבה. כשהתחלתי את הסיפור אפילו לא ידעתי למה הם ביטלו את השידוך...

הנה למשל בפרק הראשון כתוב 'סיימתי את הארוחה, ברכתי ברכת המזון'. הקטע הוא שחולי צליאק לא מברכים ברכת המזון בסתם יום של חול... (ותודה ל@כנפיים על ההערה).

תקשיבו, עצבן אותי הסיפור.
כאילו, כולה, צליאק!!!!
שומו שמיים! לאן הגענו??? למה דבורי החמודה צריכה בגלל זה להתחתן עם גרוש?
זה כמו לומר שהבחורה אלרגית לבוטנים, ולכן מורידים
ככה מבחינתי. ז"א זו מגבלה מסוימת אבל קלה ממש ממש!
לא חשבתי שמורידים על זה.

זו שאלה שחזרה על עצמה. על גבי הפורום, בפניות בפרטי ואפילו בשיחות טלפון נזעמות.
"הסיפור שלך פוגע בקהילת הצליאק, הוא מציג את הצליאק כסיבה לשבור שידוך".

ובכן, במהלך כתיבת הסיפור התייעצתי עם סופרת מוכרת מאוד שפעילה בפרוג ומבינה בתחום הזה (מי שמזהה לא לגלות) - היא לא ראתה בסיפור פגיעה בחולי הצליאק.
נכון ששולמית מציגה את זה בצורה מזעזעת, אבל מישהו פה לקח את הדברים שלה ברצינות? אדרבה. כולם הבינו שהיא קלאפטע שמנסה לשמור על הבן שלה יותר מדי ועושה בדרך טעויות מחרידות.

למה בחרתי דווקא בצליאק ולא בסכרת נעורים למשל?
הייתי צריך למצוא משהו שמצד אחד הוא בעיה, ומצד שני שהגיוני שהבחור לא יראה אותו בחומרה.
סכרת נעורים זה דבר שאין סיכוי שהבחור לא יספר עליו להורים שלו. כולם מבינים את המשמעות של זה.
דווקא צליאק, שהיא לא איזה מחלה נוראית, אלא רגישות כלשהי שאפשר להתמודד ולחיות עמה היטב (יחסית) - הגיוני ואמין שהבחור לא יספר את זה להורים שלו. אני מכיר סיפור כזה שקרה במציאות.

מצטרפת לכל מי שהתאכזב מהסיום היבש כלכך.

במופע של אחד מגדולי הקומיקאים, קם איש מהקהל וצעק לעברו: אתה נוראי, הבדיחות שלך גרועות, וההופעה שלך דפוקה.
אמר לו הקומיקאי הנודע:
האמת היא שאני מסכים איתך,
אבל מה כוחנו שנינו כנגד כל הקהל העצום הזה?

טוב, עכשיו ברצינות.
האמת שבהתחלה חשבתי לעשות הפי-אנד (השידוך חוזר והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה).

אבל כשהסיפור התקדם, התחברתי לדמויות, למדתי אותם, הכרתי אותם, ופשוט הבנתי שזה לא הולך לקרות.

אז יכולתי להידחק ולהמציא מהלכים עלילתיים פלאיים שיפתרו את הפלונטר, אבל המטרה הראשונית של כתיבת הסיפור (מלבד לייקים כמובן ) הייתה לספר על צד פחות מוכר ומדובר של החיים.
אז אם אני לא מספר על החיים כפי שהם - אני גם יכול לספר שמצאו תרופה לצליאק.
רוצים כזה הפי אנד?

אקיצער, החיים לא מושלמים וסיפורי הפי-אנד לא באמת תורמים לנו מלבד ריגוש רגעי (תראו פה מאמר מצוין של הרב דן טיומקין בנושא).


את ההערות ש@מ. י. פרצמן ניסחה במומחיות מרשימה לגבי שינוי הקצב והמבנה הפתאומיים - אני מקבל במידת מה.
ייתכן שהיה צריך להביא את המסר הזה בצורה יותר חלקה וסיפורית.
ייתכן גם שלא, יכול להיות שדווקא ה'בום' הזה הוא שעושה את העבודה.
בכל אופן, תודה על ההערות המחכימות.

ולסיום, תודה לאלו שסייעו בעצה לאורך הדרך: @יאן @מירה דביר @RACHELIZ @ארבע ו- @Ruty Kepler
ותודה לכולכם על כל הפרגונים והמחמאות. וגם על ההערות והביקורות.

 

[אשר שרבר]

תודה, אתה נהדר, וכן צריך לצעוק מסתבר.

 

[stars]

כשאומרים את המסר - אומרים גם את הסיפור. אבל כשמספרים את הסיפור, צריך לספר גם את המסר.

הגדרה קולעת!

אדון @הדוויג היקר, האם לא ציינת ברשימת התודות את הסופרת המדוברת?...
ומלבד זאת אני סבור שאדם עם כישרון ספרותי כמוך יכול לתת סיום מוכשר, מריגוש "הפי אנד" מזויף.

 

[java]

אני מרגישה שהאכזבה מהסיום זה משתי סיבות גם כי יש בין המילים איזה אמירה של " אנשים [או יותר בעדינות "העולם"] אתם כאלה מגעילים אז קבלו..."
וגם כי הכתיבה היתה כל כך משובחת וטעימה והגלידה כל כך קטנה...שהיא נגמרה מהרר מידי.

בעיקר מהסיבה השניה...

 

[Ruti Kepler]

תקשיבו, עצבן אותי הסיפור.
כאילו, כולה, צליאק!!!!
שומו שמיים! לאן הגענו??? למה דבורי החמודה צריכה בגלל זה להתחתן עם גרוש?
זה כמו לומר שהבחורה אלרגית לבוטנים, ולכן מורידים
ככה מבחינתי. ז"א זו מגבלה מסוימת אבל קלה ממש ממש!
לא חשבתי שמורידים על זה.

השידוך לא נשבר בגלל הצליאק.
הוא נשבר כי אמא של הבחור היא אשה רעה, קלפטע, שתלטנית ואנוכית עד גועל, ובעלת מידות מושחתות.

הסיפור לא נגד צליאקים - הוא נגד אנשים רעים. עוזר לנו קצת לזהות אותם.

דבורי ניצלה מגורל מר. גרוש יכול להיות אדם טוב מאד ולמי שמתחתנת איתו יכולים להיות חיים מאושרים.
אבל אשה רעה זה חסרון שלא עובר. ומי שנשוי לבן שלה, עתיד לסבול היטב.

אישית, אם היו מציעים לאחת מבנותיי את שתי האפשרויות, נגיד שיש רק שני בחורים בעולם: אחד גרוש מנישואין קצרים ללא השלכות, והוא חכם, עדין וטוב ובעל מידות, והשני בן של מכשפה מוצהרת ופעילה - הייתי מעודדת אותה לבחור בראשון.

 

[א-ירושלמית]

עדיין, הסיום, לעומת כל הסיפור, כתוב בצורה לא תואמת את הרף הכללי.

 

[אשר שרבר]

נגיד

רק נגיד, כן?

 

[RACHELIZ]

ללא השלכות,

זה משהו שקצת קשה לדעת...

 

[הני ר.]

השידוך לא נשבר בגלל הצליאק.
הוא נשבר כי אמא של הבחור היא אשה רעה, קלפטע, שתלטנית ואנוכית עד גועל, ובעלת מידות מושחתות.

הסיפור לא נגד צליאקים - הוא נגד אנשים רעים. עוזר לנו קצת לזהות אותם.

דבורי ניצלה מגורל מר. גרוש יכול להיות אדם טוב מאד ולמי שמתחתנת איתו יכולים להיות חיים מאושרים.
אבל אשה רעה זה חסרון שלא עובר. ומי שנשוי לבן שלה, עתיד לסבול היטב.

אישית, אם היו מציעים לאחת מבנותיי את שתי האפשרויות, נגיד שיש רק שני בחורים בעולם: אחד גרוש מנישואין קצרים ללא השלכות, והוא חכם, עדין וטוב ובעל מידות, והשני בן של מכשפה מוצהרת ופעילה - הייתי מעודדת אותה לבחור בראשון.

פחות מושחתת,
יותר חרדתית פחדנית מסכנה ועוד ועוד

 

[א-ירושלמית]

פחות מושחתת,
יותר חרדתית פחדנית מסכנה ועוד ועוד

את חוששת להשתמש במילה 'מושחתת'?
אשה שמסוגלת להתעלל בשידוך ובחיים של הבן שלה ולא מסיבות מהותיות אמיתיות, היא: או משוגעת או מושחתת.

 

[כספומילי]

זה הכל בגללם. הם אשמים.

לקח לי קצת זמן להבין שזה עוד סיפור על אלימות במשפחה והפעם מהצד השני.. אבל בסוף, הבנתי.

 

[RACHELIZ]

משוגעת

זה.

 

[kiwi]

יותר חרדתית פחדנית מסכנה

מושחתת.

משוגעת

יש לי הרבה מה לכתוב בעניין.
אממ.....
קודם כל זה תלוי באיך אנחנו בוחרים להביט על מניעים של אנשים. אם אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שכולם טובים, וזה רק מצוקות שגורמות לאנשים להיות רעים אז היא חרדתית ומסכנה.
אם אנחנו בנקודת הנחה שיש אנשים רעים ויש רוע, אז היא מרושעת, מושחתת.

וזה לא משנה.
כן משנה איך לא נותנים לזה לקרות. איך הצד הצודק והחלש, במקרה הזה, היה מצליח ומנצח.
איך נותנים לטוב כח. בתוך הבית, בחברה, בעולם, בתוכינו.

 

[RACHELIZ]

קצת צרם לי ה'מושחתת'. כי נכון שהיא פועלת בתכל'ס בצורה לא טובה, אבל מבחינתה זה מתוך דאגה. דאגה זה לא מקום מושחת.

 

[R DESIGN]

קצת צרם לי ה'מושחתת'. כי נכון שהיא פועלת בתכל'ס בצורה לא טובה, אבל מבחינתה זה מתוך דאגה. דאגה זה לא מקום מושחת.

נכון.
אבל יש דאגה ויש דאגה.
דאגה לעצמי, לבן שלי, לזרת שלי - מתוך מקום שלא רואה אף אחד חוץ ממני בתמונה, ולא לוקח בחשבון את הנזק והכאב שעלול להיגרם למישהו אחר -
זה בדיוק מידות לא מתוקנות. אטימות. רוע. אי אכפתיות.

עריכה:
סליחה. בעצם, למה שתראה בכלל את הצד השני ותרחם עליהם?
הם הרי רמאים, נוכלים ואנשי רוע ומעללים שהפילו אותה בזדון בפח.
אבל המחשבה הזאת, היא חלק אינטגרלי מהאטימות, מראיית העולם של "אני ואפסי ואין עוד קיום בעולם הזה חוץ ממני".