שיתוף - לביקורת רק הוא יכול (לבעלי לב מרגיש, רגיש.)

  • הוסף לסימניות
  • #1
"ושוכן איתם בתוך טומאותיהם"



זה רק הוא יכול.

כמו האמא, שיוצאת עם הבת שלה לקנות חצאית ג'ינס עם שסע, כדי שלא תקנה חצאית מיני. מהכסף שלה, כמובן.

זה רק הוא יכול.

כמו ההורים שפתאום הילדה שלהם מעזה לספר להם שכבר שנתיים, ש נ ת י י ם ! יש לה טלפון פרוץ לגמרי, והם, עדיין לא מעכלים, אבל מחבקים. ודואגים בדרכם, גם היא נראית למתבגרת המתוסבכת שלהם קצת עקומה. ולא מוותרים. על השיחות הנוקבות, הכואבות, שחותכות את הלב לאלפי חלקים אפלים בחייה של הבת כלילת המעלות שלהם.

זה רק הוא יכול.

כמו האמא שתלך יד ביד עם הבת שלה לקולנוע, כדי שהיא בנתיים לא תראה ****. ותצחק כשמצחיק. ותתרגש כשמרגש. אבל הכי תתרגש הבת, מהאמא.

זה רק הוא יכול.

כמו שוב, האמא, שהולכת עם הבת שלה לבית קפה שהיא לא סובלת, ותשלם מהכסף שאין לה, רק כדי לדבר איתה. ולשמוע מה שלומה בתוך הסערה הזו.

ורק הוא יכול לכוון,

שפתאום יישמע ברקע יחפים, והבת תזמזם בשקט, אבל מספיק בקול כי שאמא שלה תשמע את 'הזמזום הזה שלא מפסיק, זאת המלחמה שלי. ואני יודעת שהוא לא ישאיר אותי לבד...' ושתיהן דומעות, ומתרגשות. ולא יכולות להפסיק. ומשהו חדש נבנה בניהן, משהו שלא היה קודם.

ורק הוא יכול,

שהאבא יקשיב, ויהיה שם, וידאג, וידאג להיות נוכח יותר, ויקנה לבת שלו ספר קודש, שהיא ביקשה, ויכתוב עליו הקדשה מרגשת כל כך.

זה רק הוא יכול.

לגרום לבחורונת להחליט דווקא עכשיו, לייסד ספריית קודש פרטית משלה, עם ספרי חבד, ורבנו, ותהילים, ועוד כל מיני, אבל הפעם טובים.

זה רק הוא יכול.

ויעשה,

שיום אחד האמא תדפוק בדלת הנעולה, ותגיד לבת שלה, 'בואי נעשה ערב סרט. אני ואת. מהסרטים שלך. רק תבחרי משהו קל לבליעה, בסדר?...' ותביא פופקורן. והבת לא תדע את נפשה. ותבכה, ותתרגש, ולא תדע מה לבחור, אז הן יבחרו ביחד. והבת לא סתם תתרגש, היא תתרגש כי זה ביטוי מאוד משמעותי בשבילה- של אהבה, של קשר, של ביחד, שאותם היא בעצם חיפשה. רק לא ידעה לקרוא לזה בשם.

זה רק הוא יכול,

בכלל, לגרום לה לספר את זה בצורה שהיא תרגיש שזה כמו גייזר מתפרץ. שחייב חייב לצאת החוצה, ובאמת בסוף, להקיא עליהם הכל. וכמה מגעיל זה להקיא, וכמה לא נעים. וכמה מקל, וכמה מנקה את המערכות.

זה רק הוא יכול.

ואין לה מילים להודות לו על הכל.



אשמח לתגובות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מדהים!
מבטא בצורה מיוחדת.
התחושות הכל כך מורכבות..
להכיל את הכאב ולהתמקד בטוב לילד בלי שיקולים אישיים.
אשריכם
מה הוא שוכן איתם בתוך אף אתה וכו'
ספר המצוות להרמב"ם "והלכת בדרכיו" והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כ"ח) והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר (עקב י' – י"א) ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקדוש ברוך הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי (ס"פ עקב)
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
מדהים וחד!
העליתי את הקטע המרגש הזה לקבוצת מנחי הורים לנוער מאתגר ('הקברניטים' של הרב יחיאל פליסקין)
והתגובות מפרגנות מאוד!

הערה קטנה שעלתה שם:
כמו האמא, שיוצאת עם הבת שלה לקנות חצאית ג'ינס עם שסע, כדי שלא תקנה חצאית מיני.
כמו האמא שתלך יד ביד עם הבת שלה לקולנוע, כדי שהיא בנתיים לא תראה ****.
כשאמא עושה זאת כדי להרוויח משהו, הבת מרגישה עדיין את הרצון לשנות אותה, ושלא מקבלים אותה לחלוטין, והלחץ שהיה נוכח בדפוס ההורות הישן נותן עדיין את אותותיו, מה שגורם לילד רצון להמשיך לברוח.
במילים של הרב פליסקין עצמו:
"ולכן: אם ההורה עושה שטויות מותרות עם הילד, במטרה להיות 'אינדיק' (דמות מסיפורי רבי נחמן מברסלב למי שלא מכיר) ולזרום איתו - אני בעד.
אם הוא עושה אותם כדי למנוע את הילד מאיסורים חמורים יותר - בדרך כלל אני לא בעד."
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תודה רבה!
שמחה שזכיתי להגיע לקהל כזה חשוב... מקווה רק שעם קרדיט..

ולגבי ההערה, מסכימה לגמרי, ובמבט לאחור זו הייתה כוונתי פשוט הניסוח יצא קצת שגוי... תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
הערה קטנה נוספת:
הפסוק המדויק הוא: "השוכן איתם בתוך טומאותם".
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

היא הייתה ילדה אחת, תמימה.
ילדה טובה שקמה בבוקר, הולכת לבית הספר, ועושה בדיוק מה שאומרים לה.
ילדה מנומסת שאומרת תודה למורה בסוף השיעור, ומחייכת בשקט.
היו לה זוג עניים שחורות ושותקות,מכוסות בריסים צפופים.
זוג עניים גדולות, שניסו לספר סיפור אחר.
סיפור שההתנהגות היפה שלה לא ספרה.
כי בחוץ אמרנו, היא ילדה טובה עם התנהגות מצויינת, אבל עמוק בפנים, היא ידעה שהיא רעה.
בתוך הלב הקטן והמתוק שלה, התחבא עיגול שחור, גדול, ורע.
היא לא ידעה איך קוראים לו, פחדה מקיומו.
היא לא ידעה שהוא נמצא בעוד הרבה לבבות קטנים של ילדות.
חשבה שהוא קיים רק אצלה, חשבה גם שלא סתם הוא בחר לגור בלב שלה.
היא הבינה שהיא שונה מכולן, מאוד רעה.
בגן שלה סיפרו שיש מידות רעות, והתנהגויות לא מתאימות.
תיארו התנהגות פרועה, מכות, וקנאה, וגם אמרו שבגן שלנו חס וחלילה היצר הרע לא נכנס,
בגן שלה היו רק ילדות טובות, עם לב טוב, ככה הגננת אמרה.
הגננת לא ידעה על העיגול שבלב שלה, אז היא התנהגה אליה כמו אל ילדה רגילה.
היא לא ידעה שהעיגול מבקש שיתייחסו, לא ידעה שהוא צריך מילים טובות והמון יחס כדי לשתוק, להיות קטן יותר, להיעלם.
היא לא רצתה שהגננת תדע, אז היא המשיכה להיות קטנה, ושקטה, המשיכה להיראות ילדה טובה.

בבית הספר היה לה קשה יותר, העיגול גדל, והשתולל, ועשה לה בלגן בלב.
אבל היא לא העזה שמישהו ידע מה קורה לה שם בפנים.
כשחברה פנתה אליה, בקשה לשחק, או לשבת לידה, הוא קפץ מאושר, שכנע אותה להסכים.
אבל היא ידעה שאסור לה, כי כך כולם ידעו עליו, יכירו אותה, יכירו את העיגול האכזר.
אז היא התעלמה ממנו, והנידה ראש לשלילה בשקט עצוב.
החברות התייאשו ממנה, שכחו לנסות שוב.
הן גם לפעמים צחקו, כי מה זה ילדה שיש לה פה, אך, הוא נשאר סגור?
העיגול בכה , וכעס, והיא כל כך פחדה, כי היא נשארת איתו לבד.
כולם נעלמו, אף אחד לא נותן לה יד, לא מציל אותה ממנו.
אף אחד לא יודע שהוא בנתיים גדל וגדל, ותובע ממנה יחס.
יחס שאין לה לתת.

בסמינר הוא כבר היה ענק, היה לו המון כוח והוא לא פחד.
היא הרגישה שלאט לאט הוא מתחיל להידחף לבחוץ.
הוא דרש ממנה דברים לא הגיוניים, כל מה שהיא לא העזה אף פעם.
עכשיו הוא שלט, היא היתה חייבת לרצות אותו, לשמוע בקולו.
פתאום היא דברה בכיתה, בקול, הלב שלה דפק, החברות פתחו פה, אבל הן התרגלו, מהר.
הבעיה שהוא לא הסתפק, הוא רצה שכולם יראו, ישימו לב.
היא ידעה שהוא רע, ושחור, שזו שימת לב שלילית, שעכשיו כולם יודעים שהיא תלמידה רעה, עם יצר הרע חזק.
אבל לפחות עכשיו יודעים שיש אותה.
היא התחצפה למורות, מצאה עצמה המון במסדרונות.
היא בכלל שכחה מהו תקנון, ואיך נראית בת בית יעקב.
היא חשבה שכך טוב יותר מפעם, כי סוף סוף היא לא שקרה, היתה בדיוק כמו שהיא בתוכה, רעה.

ואז היא גם מצאה חברה.
יחד איתה היה לה קל יותר להשמע לעיגול השחור, כי החברה שלה היתה כמוה, שחורה, כך מבחוץ היה נראה.
העיגול שלה חגג, קפץ, נהנה, סוף סוף הוא נושם לרווחה.
הוא הדף את הגבולות המועטים, והדקים שנותרו סביבו, והציץ לבחוץ, מתפשט על כולה.
יחד עם החברה השחורה היא עשתה המון דברים, שגרמו לעיגול לגדול, להיות יציב, חזק, ושולט.
ההורים שלה היו עצובים, בגללה, להורים שלה בלב היו רק עיגולים לבנים, כך היא היתה בטוחה.
היום היא כולה שחורה, כמו החברה שלה, ככה היא מרגישה.
אבל עמוק בפנים היא מחכה, מחכה שמישהו יבוא וילמד אותה שיש בה טוב.
שהרע הזה, הוא רק עיגול אחד, שחור.
שכמו שהוא גדל, כך היא יכולה להקטין אותו חזרה, היא מחכה שיעזרו לה לכווץ אותו, ואולי אפילו להעלים לגמרי.
רוצה שיאמרו לה שהיא לא רעה, היא אף פעם לא היתה רעה,
היא פשוט כמו כולם, מתמודדת עם היצר הרע.
רוצה שילמדו אותה, איך מתמודדים איתו בצורה הכי טובה.
ואם אפשר היא מבקשת גם,שיביטו בה עמוק, לתוך העניים, יחפשו, ינסו למצוא, אולי קיים בה איזה עיגול ורוד, פצפון.
שיתנו חיבוק, ילטפו, יבטיחו שהוא פעם יגדל, יצבור כוח, ינצח את השחור, יותיר בה רק טוב.
רק תתנו לה, מגיע לה.
חיבוק, אוזן, ואהבה.
קטע שהייתי צריכה לכתוב עם המילים 'צי'זטבולה היא'.
אשמח מאוד לתגובות.




צ'יזטבולה היא, באיזשהו מובן, כל הפחדים שלי.

לכן אני מעדיפה לקרוא לה צ'יזבטולה, שיכול אותיות קטן שהופך אותה לקצת יותר ידידותית בשבילי, מין צ'יזבט עם סוף חמוד. לֶ'ה.



כן, היא בכוונה היא.

לא הם, לא הוא, היא.

היא מותק. באמת, מה יש לומר.

אבל אולי,

מותק מדי?...



מסתתרת לה באצטלה עדינה, מתוקה,

לֶ'ה, כבר אמרנו, לא?



אז...

בואי, מותק.

לא לא לא.

אני צריכה אותך מציאותית יותר.

והאמת, גם מפחידה יותר.

כי את, נכלוליתל'ה,

מייצגת את כל פחדיי.

לא הסוג של- אני פוחדת מהחושך.

(כן רותיל'ה, גם אחותך הגדולה לפעמים פוחדת מהחושך.

מותר לה.

היא לא כזו גדולה כמו שנדמה לשתיכן...)



אלא הסוג של-

אני פוחדת מהאור.

שלי.

אני פוחדת להיות מוצפת בנחשולי אהבה אדירים,

שעד כה אמנם ידעתי על קיומם,

אבל להרגיש...

להרגיש זה כבר סיפור אחר.



מפחיד הרבה יותר.



אני פוחדת לעשות לי טוב מדי.

וכמנגנון הגנה כלשהו,

(אני לא אוהבת את המילים הרס עצמי, פייגי!)

כל פעם שאני צועדת קדימה,

אני חייבת גם לוודא שהדרך שמאחוריי לא נמחקת.

שהיא עדיין שם.

עדיין עם אותם קוצים.

עדיין עם אותו חושך סמיך,

כמעט ניתן להרגשה.



עדיין צ'יזבטולה.





והרצון הטבעי שלי זה לכתוב סוף אופטימי,

לריקוד הזה, שלי ושל צ'יזבטולה.

אבל אני לא.



כי אני לא מתכננת ללכת מפה, בשום צורה.

יש לי עוד הרבה מדי מה לעשות.

(אהמ. שומע, חמוד...

אתה מאחר.)



והריקוד הזה,

הלעיתים עדין עד בלתי מורגש,

ולעתים סוחף ומסחרר עד כדי נפילה חזקה,

הוא ריקוד חיים.



שכרגע אני נדרשת לרקוד.

וככל הנראה בעוד תקופה,

תבוא בת דודה של צ'יזבטולה,

ונרקוד יחד ריקוד מסוג שונה.

אולי בכלל נכתוב,

או ננגן,

או סתם נדבר.



עד אז,

זה אני וצ'יזבטולה,

רוקדות לנו בגשם.

כל אחת מחייכת מסיבתה שלה,

פוערת פה אל השמיים,

מנסה ללקוט טיפות של גשם.



עוצמת עיניים,

ונותנת למים,

לשטוף.
שיתוף - לביקורת ציפי והאופנים....
מעשה באופנים

לציפי עוד שניה יש יומולדת, היא מתרגשת, היא רוצה מתנה ליומולדת, בקשה מאבא. אבא. תקנה לי בבקשה אופניים!!!! אני רוצה!! א ו פ נ י ם. אבא מקשיב. אבא רשם. שמח. ציפי לא יודעת אבל הוא כבר הכין לה אופניים מזמן.... אבל ציפי,היא ילדה קטנה בינתיים, לא למדה עדיין לרכוב על אופניים, הוא ישמור לה את זה, כשתהיה בנויה עוד יותר. חזקה עוד יותר. תדע לרכוב עליהם... קודם שתדע ללכת לבד ורק אז אופניים. אז הוא לוחש לה את זה ושומר לה אותם, וציפי, לא קבלה אופניים בינתיים. אבל ציפי לא שומעת... ציפי רוצה אופנים.ועכשיו!!! אז היא מבקשת שוב. אבא, מתי נקנה לי אופנים? אני רןצה א ו פ נ י ם . ממש עוד מעט יש לה יומולדת. חשוב לה עד היומולדת לקבל אופנים. להרבה חברות שלי יש אופניים, אבא, אתה יודע? רק לי אין! אני גם רוצה! אני לא חווה את עצמי בצורה חיובית בלעדיהם, אתה יודע? אני פיזית מדכאת בי כוחות... אבא הקשיב. אבא שומע. הוא תמיד שומע את ציפי. והוא שמח. כי הרי יש לה אופניים. הוא הכין לה,הוא כבר קנה! בול למידה שלה. לא גדולים מידי. ולא קטנים מידי. אופניים שיתאימו בדיוק למידות של ציפי! זה אצלו. הוא רק מחכה שהיא תגדל טיפה, מה לא ברור? רק טיפה! אם היא תתנהג יפה, ותקשיב בקולו, גם כשמשהו לא מריח לה כל כך טוב, ומתחשק לה נורא לדחוף את דעותיה האישיות והתאוריות המוזרות שלה, והיא תרכין את הראש, אז הוא יקנה לה. אבל רק שתרגע. ועכשיו תרגע. כי הוא יודע מה הוא עושה!!! אז הוא לוחש לה, ציפי, מי אוהב אותך הכי בעולם? אבא שלך! מי יודע הכי טוב מכולם מה טוב לך? אבא! אז תנשמי, את תקבלי אופניים , אבל לא עכשיו.. .אבל ציפי לא שומעת. היא מתעלמת, אולי. אין לה אופניים, נקודה. היא לא רואה אופניים אז הוא לא אוהב אותה. הוא שכח אותה!! הוא פיזית שכח אותה!!!! ציפי רוצה אופניים ועכשיו! אז למה אבא לא קונה לה??? היא בוכה יותר חזק. אני רוצה אופניים. ובכלל לא אכפת לי כלום! וגם לא מה שטוב! אבא אתה מתעלם ממני??? ואבא רואה אותה. הוא מסתכל. והוא שמח, שוב. כי היא רוצה אופניים ויש לו אפניים מיוחדות בשבילה. איזה כיף שהיא רוצה אותם. אבל הוא גם בוכה. כי ציפי בוכה. והיא עצובה. והיא לא מבינה שהוא כבר הכין לה. מה לא ברור, ציפי!!! אז הוא בוכה איתה. חזק הוא בוכה. כי גם היא בוכה חזק. הרי מי שיודע להיות שמח מאוד, הוא לפעמים עצוב מאוד. הכל חזק אצל ציפי. עוד יום עובר. ואותו דבר... ציםי מסיקה מסקנה שאבא לא אוהב אותה. מה כבר ביקשתי, אופניים לדהור עליהם? היא עצובה. חבל. חבל שציפי לא מבינה, שהאופניים מתחבאות ממש לידה, אבל היא לא תקבל אותם שנייה לפני שהוא ירגיש שהיא מוכנה לרכוב עליהם. כי אבא אוהב אותך ציפי. הכי בעולם.
ואבא חזק. ואבא גיבור. שום דבר לא שובר אותו. איזה כיף שאבא אף פעם לא נאנח.... ככה הוא לא נשבר מהדמעות שלה. וממשיך לעשות אתה מה שהכי טוב ל ה .
וחבל. שלפעמים אנחנו כמו ציפי.... בוכים. או בורחים. ולא סומכים עליו מספיק...

אז.... דבר ראשון אשמח לביקורת
ודבר שני אשמח לדעת אם הייתי ברורה
.
שיתוף - לביקורת לא זקן ולא משוגע
הרגליים שלי כואבות והידיים רועדות, אני צריך עוד אבל נגמר לי.

יש פה גדר נמוכה מזמינה אותי לשבת עליה להרפות קצת את המחשבה, איזה יום היום בכלל? מקל עץ מחוספס, ענף בדימוס, נשען על הגדר לידי גם הוא התעייף כנראה להיות הרגל השלישית שלי. התחבושת דוחה היא ספוגה בנוזלים לא מזוהים ומדיפה ריח בלתי נסבל, אבל הרגל מזעזעת עוד יותר, עדיף להשאיר את זה כך.

אני רעב. אין לי מושג איפה התרמיל שלי. אני לא יודע איפה אני בכלל. הגרד בגוף מתגבר גם הרעד בידיים, הדאון נוראי כל כך, לפחות המח שלי מעורפל כי הצלילות גרועה מכל.

מכוניות נוסעות במהירות, המדרכה ריקה, אין בניינים באזור, ואני לא מכיר את המקום. מרחוק צועדת דמות, אני רואה רק את קווי המתאר שלה, השמש מסנוורת אותי, הוא נראה כמו איש מכובד יש לו חליפה יפה ומכנסיים מחויטות. הוא מתקרב ואפשר לראות את הפנים שלו מתעוותות בגועל כשהוא מבחין בי, זה לא כואב לי, כי אני דוחה אפילו את עצמי.

אני שומע צעדים לפתע ושם לב אל גרם מדרגות שיורד לימיני, קשה לי לסובב את הראש ואני לא רואה ברור. אמא וילד. יש לו תלתלים ארוכים וגולשים הוא נראה בן שלוש הם יורדים בקצב פסיעותיו הקטנות, הילד מדבר האמא מהנהנת, בטח הוא מספר לה מה הם למדו היום, או עם מי הוא שיחק. הם מתקרבים. אני יכול לשמוע את הקול שלו.

"מאמי א זיידע זיצט דא" הוא מסב את תשומת לב אמו אלי ואל המקל שלי. הלב שלי קופץ, שנים שלא שמעתי את השפה הזאת, כמה כאב ועונג בו זמנית המשפט הבודד הזה יכול להסב. אמא שלו מסבה את עיניה לשנייה ומיד מפנה מבט. "אל תסתכל עליו, הוא משוגע, יש הרבה כאלו בחיפה..." היא עונה לו, באידיש, כדי שלא אבין. הילד מסתכל עלי במבט סקרן, כנראה אף פעם לא ראה משוגע.

המרדנות העתיקה שבי מתעוררת. אני מנסה להשתיק אותה בכח, אבל היא חזקה מן האדם הרופס שהפכתי להיות. "אני לא זקן ולא משוגע" אני קורא בקול. באידיש. האם מסתובבת בעיניים פעורות, אני יכול לראות בהן את האימה. הילד מחייך, כאילו הבין. ושנייה לאחר מכן נעלם משם, עם אמו הנמלטת.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה