פסח בפתח, הנה טעימות

[אברימי]

בהצלחה לכולם

 

[מבקשלחם]

הנה עוד קצת

 

[prog]

אני חושב שאברימי הביא יותר ווארטים, ואילו מבקשלחם מגיש כאן מושגים לחג, אולי ככלי עזר למלמדים/ות.

אברימי, לאיזה כיתה היתה מיועדת חוברת הווארטים?

 

[תם]

רוצים קישור לספר התודעה?

 

[לשם שינוי]

רוצים קישור לספר התודעה?

בטח!
במקום להקליד ציטוטים בשכפולים . יחסוך לנו הרבה עבודה. תודה.

סתם כך, אצל ישראלים לא שואלים: "רוצים.... " פשוט נותנים. אל תדאג יהיה מי שיקח

 

[פוס]

שני סימנים מקצשו"ע שאולי יעזרו לכם:

קטז - דיני הגעלה:

(א)
כל כלי חרס שנשתמש בו חמץ, לא מהני ליה לא הגעלה ולא ליבון. אבל התנורים והכירות הבנויים מאבנים ולבנים, מהני להו ליבון (ועיין לעיל סימן ק"י ס"א וס"ב). בתנורים שיש בבית החורף, נוהגים דלא מהני להו הכשר. וכשרוצים להעמיד על התנור איזה קדרה בפסח, צריכין להניח תחלה טס של ברזל ועליה מעמידין הקדירה, וזה מהני גם בתנור העשוי מחרסים (קאכעלן):

(ב)
כלי עץ וכלי מתכות וכלי אבן וכלי עצם מהני להו הגעלה. אך אם הוא דבר שמתקלקל ברותחין, כגון כלים המדובקים בדבק (ליים), ואפילו אם רק הקתא מדובק באיזה דבק, לא מהני ליה הגעלה משום דחיישינן שמא לא יגעילו יפה:

(ג)
קודם שמגעיל את הכלי, צריך לנקותו היטב מן החלודה (ראסט) וכדומה, שיהא נקי לגמרי. אבל מראות (כתמים, פלעקן) אין בהם קפידא. ואם יש גומות בכלי צריך לנקרם היטב. ואם הוא כלי מתכת, ישים על הגומות גחלים ללבן שם ואחר כך יגעילו. ואם אי אפשר לנקות היטב הגומות והסדקים וגם אי אפשר ללבן שם, אין לו תקנה. לכן בסכינים עם קתות, צריכין לדקדק היטב אם מועיל להם הגעלה. ומצוה מן המובחר למי שאפשר לו, שיקנה לו סכינים חדשים לפסח:

(ד)
כלים שמשתמשים בהם ע"י האור בלי מים, צריכין ליבון. ולכן האגנות והמחבות שאופין בהן חמץ צריכין ליבון. והליבון צריך להיות לכתחילה ליבון חזק עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו. והמרדה (שויפעל) של עץ אין לו תקנה:

(ה)
מדוכה במקום שדרכן לדוך בה דברים חריפים עם חמץ ביחד, צריכה ליבון קל, דהיינו שממלאין אותה גחלים בוערות שתרתיח כ"כ עד שהקש נשרף עליה מבחוץ. ובמקום שאין דרכן לדוך בה רק פלפלין וכדומה, סגי בהגעלה:

(ו)
כלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט ע"י הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועילה להם אח"כ הגעלה:
(ז)
כלים שהחזיק בהם יין שרף לקיום, אין טעם וריח היין שרף נפלט ע"י הגעלה, רק אם בישל אותן היטב במים עם אפר עד שנסתלק מהם הריח לגמרי מועילה להם אח"כ הגעלה:

(ח)
הגעלת החבית יששה בדרך זה - ילבן אבנים וישימם בה, וישרה עליהם מים רותחין מכלי ראשון, ויגלגל את החבית כדי שתגיש ההגעלה לכל מקום. והחביות שלנו שהם עשויים מכמה דפים מחוברים בחשוקים, אם עמד בהם חמץ כגון יין שרף או שהחזיק בהם קמח, לא מהני להו הגעלה:

(ט)
כל דבר שצריך הגעלה, לא מהני ליה קליפה אלא דוקא הגעלה:

(י)
כל כלי שאי אפשר לנקותו היטב, כגון הנפה וכיס של ריחיים וכן סלים שמשתמשים בהם חמץ וכן ריבאייזן (מגרדת) וכן כלי שפיו צר ואי אפשר לשפשפו מבפנים או שיש לו קנים, לא מהני ליה הגעלה:

(יא)
התיבות שמצניעים בהן מאכלים כל השנה ולפעמים נשפך שם מרק מן הקדרות, צריכין הכשר קל דהיינו שמערין עליהן רותחין, ודוקא מתוך הכלי שהרתיחו בו את המים, ולא יזרוק את המים אלא ישפכם עליהן בקילוח. והשלחנות, נוהגין גם כן ללבן אבנים ומניחים על השלחן ושופכין עליהם רותחין ומוליכין את האבנים ממקום למקום באופן שיהיו מים רותחים על פני כולו. וצריכין לשפשפן מקודם, ואחר מעת לעת יכשירום. ומ"מ יש נוהגין שלא להשתמש גם אחר ההכשר בשלחנות ובתיבות אלא בפריסת מפה או דבר אחר:

(יב)
ידות הכלים צריכין ג"כ הכשר. ומכל מקום אם אינו נכנס לתוך היורה, יכול להכשיר את היד בשפיכת רותחין עליו:

(יג)
כל כלי שתיה וכלי המדות, צריכין ג"כ הגעלה. וכלי זכוכית נוהגין במדינות אלו דלא מהני להו הגעלה. וכן כלי מתכות שהן מהותכין מבפנים בהיתוך זכוכית (שמעלץ), אין להם תקנה בהגעלה, אבל סגי להו בליבון קל כמו מדוכה בסעיף ו' (עיין חת"ס יו"ד סי' קי"ג):

(יד)
אין מגעילין אלא במים, ולא יהא בהם שום תערובת, אפילו אפר וכדומה. אם הגעיל הרבה כלים ביורה עד שנעכרו המים כעין ציר, אין מגעילין עוד בהם:

(טו)
אם מגעיל ע"י צבת שמחזיק בה את הכלי, צריך לרפות את הכלי ולחזור ולתפסו, דאם לא כן הרי לא באו מימי ההגעלה במקום הצבת. וטוב יותר לשים את הכלי במחרוזה (רשת, נעטץ) או בתוך סל. ולא יניח כלים הרבה בפעם אחת לתוך הכלי שהוא מגעיל בו, כדי שלא יגעו זה בזה, דאם כן, במקום נגיעתן אינן נגעלין:

(טז)
אין להגעיל אלא כלי שאינו בן יומו, דהיינו שכבר עבר מעת לעת משעה שבשלו בו חמץ. וכן היורה שמגעילין בה לא תהא בת יומה. וישגיח שבכל פעם שהוא נותן את הכלי לתוך היורה יעלו המים רתיחות. ואם צריך להגעיל את היורה, אזי כשהמים מעלין רתיחות תהא היורה מלאה ויזרוק בה אבנים מלובנות כדי שישטפו המים הרותחין על שפתה. ואין להגעיל רק עד חצות היום:

(יז)
נוהגין שאחר ההגעלה שוטפים את הכלים במים קרים:

(יח)
אם אפשר, יש להגעיל בפני בעל תורה הבקי בדיני הגעלה:


קיט - ליל סדר פסח

(א)
אף על פי שבכל שבת ויום טוב יכולין לקדש ולאכול מבעוד יום, להוסיף מחול על הקודש, בפסח אינו כן, לפי שמצוַת אכילת מצה היא דווקא בלילה, כמו קרבן פסח, דכתיב ביה "ואכלו את הבשר בלילה הזה". וכן מצוַת ארבע כוסות היא דווקא בלילה. וכיון שגם הכוס של קידוש הוא אחד מהארבע כוסות, לכן אין מקדשין עד שהוא ודאי לילה.
ילבוש את הקיטל ויתיישב על מושבו לעשות את הסדר. ומצווה לחלק לתינוקות שקדים ואגוזים וכדומה, כדי שיראו שינוי וישאלו, ועל ידי זה יתעוררו לשאול גם כן על מצה ומרור והסיבה.
והתינוק שהגיע לחינוך, דהיינו שהוא יודע מקדושת יום טוב ומבין מה שמספרים ביציאת מצרים, נותנים לו גם כן כוס שישתה ממנו.
נוהגין למזוג כוס אחד יותר מן המסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא. (ובימינו נוהגין כן רק בכוס רביעי).

(ב)
משרתו או אחד מבני ביתו ימזגו את הכוסות. וכן בכל פעם שמוזגין, ימזגו הם ולא הוא בעצמו, כדי להראות דרך חירות.
ויזהיר לבני ביתו שישתו מכל כוס לכל הפחות את הרוב בפעם אחת. ומכוס רביעי ישתו רביעית בפעם אחת. ויכוונו כולם למצוַת ארבע כוסות, וסיפור יציאת מצרים, ואכילת מצה ומרור, כי גם הנשים חייבות במצות אלו; רק בהסיבה אין נוהגות.
יעשה קידוש ככתוב בהגדה, וישתה בהסבת שמאל. וטוב אם אפשר לעשות כדעת הפוסקים לשתות כוס שלם בכל ארבע הכוסות.

(ג)
אחר כך ירחוץ ידיו ולא יברך עליהן, ומנגבן. וחותך מן הכרפס לעצמו וכל בני ביתו, לכל אחד פחות מכזית, וטובלין במי מלח, ומברכין "בורא פרי האדמה", ומכוונין לפטור בברכה זו גם את המרור, ואוכל גם כן בהסיבת שמאל.
אחר כך נוטל את המצה האמצעית וחולקה לשני חלקים, ומניח את החלק הגדול אצל מושבו לאפיקומן. ונוהגין לכורכו במפה, זכר למה שכתוב : "משארותם צרורות בשמלותם". ויש שמשימים אותו כך על שכמם, זכר ליציאת מצרים.
ולפי שהאפיקומן הוא במקום הפסח, לכן הוא חשוב, ויהיה החלק הגדול. והחלק הקטן מחזירו להקערה למקומו.
ומגלה קצת את המצות, ומגביה את הקערה, ואומרים "הא לחמא עניא די אכלו" וכו', עד "לשנה הבאה בני חורין". והאומרים "כהא לחמא עניא", לא יאמרו תיבת "די".

(ד)
אחר כך מוזגין כוס שני, והתינוק שואל "מה נשתנה". ואם אין תינוק, ישאל בן אחר, או בתו, או חברו, או אשתו.
ואחר כך אומרים "עבדים היינו" וכו'. והנכון לפרש לבני ביתו דברי ההגדה בלשון שמבינים. ואם גם בעצמו אינו מבין לשון הקודש, יאמר מתוך הגדה שהוא עם פירוש אשכנז (או שאר לשון), ולאחר כל פיסקא יאמר בלשון אשכנז. ומכל שכן המאמר "רבן גמליאל היה אומר" וכו', שצריכין להבין את הטעם של פסח מצה ומרור.
כשמגיע ל"והיא שעמדה" וכו', יכסה את המצות (שלא יראה הפת בושתו, שמניחין אותו ונוטלין את הכוס), ונוטלין את הכוסות בידיהם, ואומרים "והיא שעמדה" וכו' עד "מידם", וחוזר ומגלה את המצות.
וכשמגיע ל"מצה זו", נוטל את מחצית המצה שבקערה ומראה לבני ביתו ואומר "מצה זו" וכו'. וכן ב"מרור זה", מגביה את המרור. אבל כשאומר "פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', לא יגביה את הזרוע שהוא זכר לפסח, שלא יהא נראה כאילו הקדישו לכך.
וכשמגיע ל"לפיכך", מכסה את המצות, ונוטל כל אחד את הכוס בידו ומגביהו עד שחותם "גאל ישראל", ומברכין על הכוס "בורא פרי הגפן", ושותין בהסיבת שמאל.

(ה)
אחר כך רוחצין ידיהם ומברכין "על נטילת ידים". ומברך "המוציא" על המצות. ולפי שביום טוב צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות, ומצוַת אכילת מצה היא מן הפרוסה, שהמצה נקראת "לחם עוני" ודרכו של עני בפרוסה, על כן בשעה שהוא מברך "המוציא", אוחז שתי המצות השלמות בידיו והפרוסה ביניהן, ומברך "המוציא", ומניח את המצה התחתונה מידיו, ואוחז רק בעליונה וגם בפרוסה, ומברך "על אכילת מצה", ובוצע מן העליונה וגם מן הפרוסה, מכל אחד כזית, וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו, ואוכל שניהם יחד בהסיבה שמאלית.
ואם קשה לו לאוכלם בפעם אחת, אוכל תחילה את הכזית המוציא, ואחר כך הכזית מן הפרוסה, רק שלא ישהה ביניהם כלל, ויאכל שתיהן בהסיבה.
ונוהגין במדינות אלו, שבלילי פסח אין טובלין את המצה במלח, לא של המוציא ולא של מצה.

(ו)
מי שאינו יכול ללעוס מצה, מותר לשרותה במים לרככה, ובלבד שלא תהא נמחה לגמרי. ומי שהוא זקן או חולה ואינו יכול לאוכלה שרויה במים, יכול לשרותה ביין או בשאר משקים.
כששורין את המצה לצאת בה, צריכין ליזהר שלא לשרותה מעת לעת, כי אז נחשבה כמבושל ואין יוצאין בה. גם צריכין ליזהר בשאר דברים שלא יפסיד דין לחם, עיין לעיל סימן מ"ח

(ז)
אחר כך נוטל כזית מרור, וכן הוא נותן לכל אחד מבני ביתו, וטובלו בחרוסת, ומנער את החרוסת מעליו, שלא יתבטל טעם המרור, ומברך "על אכילת מרור", ואוכלו בלא הסיבה.
אחר כך נוטל מן המצה התחתונה גם כן כזית, וגם כזית מרור, ונכון לטבלו גם כן בחרוסת ולנערו מעליו, ומניח את המרור תוך המצה ואומר: "כן עשה הלל" וכו', ואוכל בהסיבה.
שיעור כזית כתבנו ב"כללים" שהוא כמו חצי ביצה. אמנם יש אומרים שהוא קצת פחות מכשליש ביצה. וכיון דמרור בזמן הזה דרבנן, לכן מי שקשה עליו לאכול מרור, יכול לסמוך על דעה זאת, לאכול רק פחות קצת מכמו שליש ביצה, ויברך עליו (עיין ש"ע תניא).
ומי שהוא חולה, שאינו יכול לאכול מרור כלל, ילעוס על כל פנים קצת מהמינים שיוצאין בהם, או שאר עשב מר, עד שירגיש טעם מרירות בפיו, לזכר בעלמא בלא ברכה.

(ח)
אחר כך אוכלין הסעודה. ויש לאכול כל הסעודה בהסיבה. ונוהגין לאכול ביצים.
והחכם עיניו בראשו, שלא למלאות כריסו, למען יוכל לאכול את האפיקומן כמצוותו, ולא לאכילה גסה.
ואין אוכלין בשר צלי בשני הלילות, אפילו של עוף. ואפילו בישלוהו ואחר כך צלאוהו בקדירה, אין אוכלין.
יש נוהגין שלא לאכול בלילות אלו שום טיבול, חוץ משתי טיבולים של מצווה, כדי שיהא ניכר שאלו הם לשם מצווה.
לאחר גמר הסעודה, אוכלין אפיקומן, זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, שיהא גמר כל השביעה. ויש לאכול כשני זיתים, אחד זכר לפסח, ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עם הפסח; ועל כל פנים לא יפחות מכזית. ואוכלו בהסיבה.
ואחר האפיקומן אסור לאכול שום דבר.
אחר כך מוזגין כוס שלישי לברכת המזון. וצריך לדקדק בו אם הוא נקי משיורי כוסות, דהיינו אם אין בו שיורי יין ששרה בו מצה בשעת הסעודה. כי אם אינו נקי, צריך שטיפה והדחה (עיין לעיל סימן מ"ה ס"ד).
ומצווה להדר שיהיה לו מזומן. אבל לא ילכו מבית לבית לצורך מזומן, כי כל אחד צריך לברך ברכת המזון במקום שאכל.
ונוהגין שבעל הבית מברך בזימון, שנאמר "טוב עין הוא יבורך" (עיין לעיל סימן מ"ה סעיף ה'), והוא מקרי "טוב עין", שאמר "כל דכפין ייתי וייכול" וכו'.
ואחר כך מברכין על הכוס ושותין בהסיבה. ואסור לשתות בין כוס זה לכוס רביעי.

(ט)
אחר ברכת המזון מוזגין כוס רביעי. ונוהגין לפתוח את הדלת, לזכר שהוא ליל שימורים ואין מתייראין משום דבר. ובזכות האמונה יבוא משיח צדקנו, והקדוש ברוך הוא ישפוך חמתו על הגוים. ולכן אומרים "שפוך חמתך" וכו'.
ומתחילין "לא לנו" ואומרים כסדר. וכשמגיע ל"הודו", אם הם שלושה, אפילו עם אשתו ובניו שהגיעו לחינוך, יאמר "הודו" והשנים יענו, כמו שאומרים בציבור.
מן הכוס הרביעי, צריכין לשתות רביעית שלם, ומברכים אחריו ברכה אחרונה. ואחר כך גומרין כסדר ההגדה.
ואחר הארבע כוסות אסור לשתות שום משקה, רק מים.
אם אין שינה חוטפתו, יאמר אחר ההגדה "שיר השירים". ונוהגין שאין קורין קריאת שמע שעל המטה, רק פרשת "שמע" (עיין לעיל סימן ע"א סעיף ד') וברכת "המפיל", להורות שהוא ליל שימורים מן המזיקין ואין צריך שמירה.

(י)
מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו, אף על פי כן צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות, כמו שאמרו רז"ל על רבי יהודה בר רבי אלעי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח, והיה צריך לחגור צדעיו עד שבועות. ומכל מקום יכול למוזגו במים, או לשתות יין צימוקין (עיין לעיל סימן נ"ג סעיף ו'וסימן מ"ט סעיף ג'), או שישתה מעד (מי דבש) אם הוא חמר מדינה.

(יא)
אם נאבד האפיקומן, אם יש לו עוד מצה מאלו שנעשו לשם מצת מצווה, יאכל ממנה כזית. ואם לאו, יאכל ממצה אחרת כזית.

(יב)
מי ששכח לאכול את האפיקומן, אם נזכר קודם ברכת המזון, אף על פי שכבר נטל מים אחרונים, או שאמר "הב לן ונברך", אוכלו ואינו צריך לברך ברכת "המוציא". ואף על גב דאסח דעתיה מלאכול, לא חשיב היסח הדעת, כיוון שהוא מחויב לאכול, ואתכא דרחמנא קסמכינן. ומכל מקום יש לו ליטול ידיו, ולא יברך על נטילת ידים.
ואם לא נזכר עד לאחר ברכת המזון קודם שבירך "בורא פרי הגפן" על כוס שלישי, יטול ידיו, וגם כן לא יברך "על נטילת ידיים" (פמ"ג), ויברך ברכת המוציא, ויאכל כזית, ואחר כך יברך ברכת המזון, ויברך על כוס שלישי וישתה.
אבל אם לא נזכר עד לאחר שבירך "בורא פרי הגפן" על כוס שלישי, ישתה את הכוס. ואם רגיל בפעם אחרת לברך ברכת המזון בלא כוס, יטול ידיו ויאכל אפיקומן, ויברך ברכת המזון בלא כוס. אבל אם הוא נזהר לברך תמיד ברכת המזון על הכוס, ועתה לא יוכל לברך על הכוס, משום דהוי מוסיף על הכוסות, לכן לא יאכל אפיקומן, ויסמוך על המצה שאכל תחילה.

 

[פוס]

קיצור הלכות לחג הפסח - ספר התודעה:

ביעור חמץ
תחילתו של זמן ביעור החמץ - שלושים יום קודם הפסח. סוף זמן הביעור - לחמץ שלא ביער בזמנו - אין לו שיעור אלא כל זמן שרואהו מבערו; ואולם עיקר זמן הביעור, זה שקבעוהו חכמים לכל אדם כדי שתיעשה המצווה מן המובחר - אור לארבעה עשר בניסן. היינו, חצי שעה לפני צאת הכוכבים של הלילה שאחר יום שלושה עשר הרי הוא אסור בשום מלאכה ובשום עסק, ואינו רשאי אפילו לעסוק בתורה בהגיע זמן הבדיקה, עד שיבדוק את חמצו שבביתו כדי לבערו.

בדיקה וביטול
מצוות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר: 'ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם', ומפי השמועה למדו ש'ראשון' זה הוא יום ארבעה עשר (ונקרא ראשון לשבעת ימי הפסח, כלומר קודם לה&#1501. ראיה לדבר זה, מה שכתוב בתורה: 'לא תשחט על חמץ דם זבחי', כלומר לא תשחט הפסח ועדיין החמץ קיים; ושחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות.
ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל.
ומדברי סופרים - לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקים ומשביתים החמץ בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר, לאור הנר; מפני שבלילה כל העם מצויים בבתים ואור הנר יפה לבדיקה. ואין קובעים מדרש בסוף יום שלשה עשר, וכן החכם לא יתחיל ללמוד בעת זו, שמא יימשך ויימנע מבדיקת חמץ בתחילת זמנה.
הרי שאמרנו, שהאדם המבטל בלבו את החמץ שברשותו וחושב עליו כעפר, שהוא הפקר, כבר קיים מצוות 'תשביתו', ושוב אינו עובר עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", אפילו אם החמץ עדיין ברשותו, לפי שלא אסרה תורה להיראות ולהימצא אלא בחמץ שבבעלותו. וכמו שדרשו חכמים: 'לא ייראה לך - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'. אם כן למה הצריכו לבדוק אחרי החמץ ולחפש אחריו בחורים ובסדקים?
שני טעמים לדבר: האחד - לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם, שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי; ולפי שאין דעת כל בני אדם שווה, ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום עד שיוציא את החמץ מכל גבולו. והשני - לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכוח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו.
ואף על פי שחייבו חכמים לבדוק אחרי החמץ ולהוציאו לגמרי מביתו ומרשותו, לא פטרוהו חכמים מן הביטול, וחייב גם לבטל אחרי הבדיקה - שמא לא בדק יפה ונשארה בביתו גלוסקא (עוגה, כיכ&#1512 יפה של חמץ ויוכל להיכשל בה בפסח. או שמא ישאיר חתיכת חמץ לאיזה צורך ואחר כך ישכח ולא יבערנו, וחוששים שמא ימצאה בשבת של פסח ולא יוכל לשורפה, ואפילו ימצאה בחול המועד - שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורה, ונמצא עובר בשהייה זו על "בל ייראה" ו"בל יימצא".

זמני הבדיקה
כבר נאמר, שתקנת חכמים היא שקבעו את הבדיקה באור לארבעה עשר, לפי שבערב הכול מצויים בבתיהם, ולפי שצריך לבדוק בחורים ובסדקים אם יש לחוש שהכניסו שם חמץ, ואי אפשר לבדוק בחורים ובסדקים לאור היום אלא לאור הנר. וכיוון שצריך לנר - קבעו בדיקה בלילה, שאין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום כי אם בלילה. לפיכך איחרו את שעת הבדיקה עד זמן הבהקת הנר, שהוא צאת הכוכבים, ולא אמרו כאן 'זריזין מקדימין למצוות', ויבדוק משעת שקיעת החמה.
מכל מקום, צריך להזדרז ולבדוק תיכף עם צאת הכוכבים, שיש עדיין קצת מאור היום, ולא לדחות את הבדיקה לאחר זמן.

נר הבדיקה
אין בודקים לאור אבוקה אלא לאורו של נר קטן יחיד. לפי שאבוקה אינו יכול להכניסה לחורים ולסדקים, וגם הוא מתיירא שלא ישרוף בו הבית ויהא טרוד ביראה זו ולא יבדוק יפה. בדק לאור האבוקה - יחזור ויבדוק לאור הנר בלי ברכה.

ברכת הבדיקה
קודם שיתחיל לבדוק מברך, כדרך שהוא מברך על כל המצוות. ויש שמדקדקים ליטול ידים קודם הברכה. שכח והתחיל לבדוק בלי ברכה - יברך כל זמן שלא סיים בדיקתו.
ומה הוא מברך? "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ".
ואף על פי שבשעה זו עדיין אינו מבער את כל חמצו שברשותו, שהרי משאיר הוא עדיין לאכילתו למחר בבוקר, וגם את זה שהוא מוצא בבדיקה הוא מצניע לשורפו למחרת, מכל מקום נחשבת בדיקה זו כתחילת הביעור, שכן מיד לאחר הבדיקה הוא מבטל ומפקיר את כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו - הרי ביטול זה נקרא ביעור ולפיכך הוא מברך 'על ביעור חמץ'. וברכה זו פוטרת גם את הביעור שלמחרת, כשהוא שורף את החמץ וחוזר ומבטל את כל החמץ שנשאר אצלו.

סדר הבדיקה
קודם הבדיקה מכבדים ומנקים היטב את כל המקומות הטעונים בדיקה. ואף על פי שיודע שכבר אין שם חמץ, חייב לבדוק.
היכן הוא בודק? בכל מקום שיש לחשוש שהכניסו לשם חמץ, אפילו באותם החדרים שאינו משתמש בהם בחמץ, לפי שאפשר שהכניס שם חמץ באקראי. לפיכך, כל חדרי הבית והעליות צריכים בדיקה, שפעמים אדם נכנס לשם ופתו בידו.
בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, ושמש בית הכנסת או בית המדרש בודק ומברך על הבדיקה אבל אינו צריך לבטל אחר הבדיקה, לפי שאינו יכול לבטל ולהפקיר חמץ שאינו שלו.
ייזהר כל אדם לבדוק ולנער את הכיסים של הבגדים שלו ושל התינוקות, לפי שלפעמים מכניסים לתוכם חמץ. אך בדיקה זו ראוי לעשותה ביום ארבעה עשר בשעת הביעור ולא בליל י"ד, שמא יחזור וייתן חמץ לכיסים אחרי הבדיקה בלילה. ויש אומרים שבודק את כיסי בגדיו בשעת הבדיקה, ובגדים שמשתמש בהם אחרי כן חוזר ובודקם גם למחר בשעת הביעור.
הבדיקה עצמה היא המצווה, ולא מציאת חמץ. ולכן, אם בדק ולא מצא שום חמץ - קיים מצוות בדיקה. אף על פי כן כבר נהגו שמניחים פתיתי חמץ במקומות מסוימים, והבודק אוספם. ויש להיזהר שהפתיתים יהיו חמץ קשה שאינו מתפורר, ושיושם במקומות שמורים - מפני תינוקות שאינם יודעים להיזהר או שמא יגררוהו שרצים. וישימו את הפתיתים במספר כדי שידע הבודק אם אסף את כולם. ולפי דעת האר"י ז"ל, יש לשים עשרה פתיתים.
המנהג, שלוקחים לבדיקה נוצות או סכין, שיכול להכניסן לחורים ולסדקים ולנקות שם היטב.

אחרי הבדיקה
אחרי הבדיקה מיד יבטל כל החמץ הבלתי-ידוע לו שנשאר ברשותו. וכה יאמר: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ודלא ידענא ליה, ליבטל ולהווי הפקר כעפרא דארעא". ומי שאינו יודע פירוש המילים הארמיות יאמר זאת בלשון שהוא מבין, כגון בלשון הקודש: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ולא ביערתיו ולא ידעתיו, ייבטל ויהיה הפקר כעפר הארץ". ויש נוהגים לומר נוסח הביטול שלוש פעמים.
את החמץ שהוא מצא בבדיקה, וכן החמץ שהשאיר למאכלו עד למחר בבוקר, יצניע במקום שמור שלא ימצאוהו התינוקות שבבית ולא שרץ או בעל חיים אחר שמא נמצא בבית, ושורפו למחרת בבוקר עד סוף שעה חמישית של היום.
שעה חמשית זו שאמרנו, אינה זו שנקראת שעה חמישית לפי השעון המקובל בידינו היום, אלא מחשבים את היום שתים-עשרה שעות (אפילו יש בו יות&#1512, והשעה היא החלק השנים-עשר מאורך היום. לכן אפשר שהשעה תהיה קצרה משישים דקות, אם יום ארבעה עשר בניסן באותה שנה קצר משתים-עשרה שעות שלמות. ואין יודע לכוון את סוף זמן שרפת החמץ אלא מי שיודע שעת תחילת היום ושעת סופו. לפיכך, ראוי תמיד לעיין בלוח של אותה השנה שצוין בו הזמן האחרון לשרפת החמץ, כדי שלא יבוא לידי איסור.
אף על פי שביטל את החמץ לאחר הבדיקה, חוזר הוא ומבטלו למחרת בשעת שרפת החמץ, היינו בסוף שעה חמישית של היום, לפי שהביטול של שעת הבדיקה היה רק על החמץ הבלתי-ידוע לו ולא על זה שהשאיר למאכלו. ולפי שיש לחשוש פן ואולי התגלגל מחמץ זה שהשאיר למאכלו ונפל במקום המוצנע ויתגלה בפסח, ויעבור עליו ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", לכך תיקנו שיחזור ויבטלו.
בביטול השני הוא אומר כנוסח שאמר בלילה, רק מוסיף 'דחזיתיה ודלא חזיתיה דביערתיה ודלא ביערתיה' (שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתי&#1493, לפי שעכשיו הוא מבטל כל החמץ שיש לו.
שורף את החמץ ואחר כך מבטלו, כדי לקיים מצוות שרפה בחמץ שלו.

מכירת חמץ
מי שיש לו חמץ הרבה וחס עליו מלבערו מפני ההפסד המרובה, מותר לו למכור את חמצו לנוכרי. וכותב עמו שטר מכירה, ומשאיר את החמץ בביתו ואינו עובר על החמץ הזה ב"בל ייראה" וב"בל יימצא", כיוון שהחמץ אינו שלו אלא של הנוכרי. אבל חייב לייחד לחמץ הזה מקום ומשכירו לנוכרי, שיהא גם המקום של הנוכרי עד אשר יוציא את חמצו מביתו לאחר הפסח. ואותו מקום צריך שיהא צנוע ומגודר, כדי שלא יבוא הוא או אחד מאנשי ביתו לגשת לשם בפסח ולהוציא משם דבר של חמץ מתוך הרגל ושכחה. וצריך לתת לנוכרי אפשרות להגיע לחמץ, כגון מסירת מפתח של החדר וכדומה.
עושים מכירת חמץ לנוכרי גם על ידי שליח. לפיכך נוהגים בדורותינו שכל אחד מוכר את חמצו על ידי בית דין, וכל מי שיש לו חמץ למכור בא לבית דין או לרב, ומקנה לו את חמצו עם מקומו, על מנת שבית דין או הרב ימכור את הכול לנוכרי בתנאים שיהיו נראים לעיניו. והכול שריר וקיים מדין מיקח וממכר.
אין צריך למכור אלא חמץ שהוא בעין, אבל חמץ המובלע בכלים - אין צריך, אלא רוחצם היטב ונותנם במקום מוצנע, ודיו בכך.

החמץ ואיסוריו
איזהו חמץ? הלש קמח מחמשת מיני הדגן במים והשהה את הבצק קודם אפייתו כדי שיעור חימוץ, הרי זה חמץ מן התורה. ואלה הם חמישה מיני הדגן שחמצם אסור: חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, ושיפון (שניים הראשונים הם מיני חיטה, ושלושה האחרונים הם מיני שעור&#1492.
וזמן שהיית הבצק כדי חימוצו, שיערו חכמים - שמונה-עשרה דקות בבצק רגיל הנילוש בלישה רגילה. ואם עברו שמונה-עשרה דקות משעת נתינת המים בקמח ולא עשה בו כלום, הרי הבצק נעשה חמץ ודאי. וזמן הלישה והעריכה ושאר עשיותיו בבצק אינו ממניין שמונה-עשרה הדקות. ואולם לאחר שהבצק התחמם על ידי העסק מקפידים שלא להשאירו אפילו זמן מועט, ואפילו כשלא התחמם נזהרים לכתחילה שלא להשהות הבצק ללא עיסוק בו.

מצה שמורה ומצה פשוטה
כל מצה הנאכלת בפסח צריכה שתהא משומרת מן החימוץ ומכל דבר שאפשר שיביא לידי חימוץ. מצה שאינה משומרת מן החימוץ אסורה באכילה כל ימי הפסח. ועוד יש מצווה של שימור במצות - שתהא עשייתן לשם מצת מצווה, כמו שכתוב "ושמרתם את המצות". וכדעת הרבה מן הפוסקים, אין יוצאים ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח אלא במצה שמורה בלבד.
וכיצד שומרים מצה זו הנאכלת בפסח? שומרים על החיטים משעה שמוליכים אותן לטחון, שלא יבואו עליהן מים או שאר רטיבות ושיהיו נקיות ושלמות ולא מבוקעות ומצומחות; שומרים על הריחיים ועל שאר הכלים שמשתמשים בהם בשעת טחינה, אריזה והובלה לבית האפייה, שיהיו נקיים ויבשים; שומרים על הקמח שלא יאפו ממנו ביום טחינתו, שאז עדיין הקמח חם ונוח להחמיץ בשעת הלישה; ושומרים בשעת הלישה שלא ילושו הבצק כנגד האש של התנור ולא כנגד החלון החשוף לאור השמש, בשביל שלא יתחמם הבצק ויבוא מהר לידי חימוץ; ושומרים שמירה יתרה את המים שלשים בהם הקמח למצות (ראה להלן 'מים שלנו'); וכן שומרים על כל מערכת הכלים והמכונות שמשתמשים בהם משעת ניפוי הקמח ועד סוף אפיית המצות, שהכול יהא חלק, נקי ומצוחצח כל שעה, ולא יהא פירור של בצק מתגלגל מעיסה קודמת לעיסה הבאה אחריה; וכיוצא באלה שימורים ודרכי זריזות הרבה עד לתנור ובתוך התנור, והכול לשם מצת מצווה.
ומה בין מצה זו שקוראים לה מצה פשוטה, למצה שקוראים לה 'שמורה'? שמצה פשוטה נשמרת למצוותה, כאמור למעלה, משעת טחינה ואילך, ואילו מצה שמורה קוראים לזו שהחיטה שלה נשמרת עוד מקודם לכן, משעת קצירתה מן השדה.

מים שלנו
אין לשים את המצות, בין מצה פשוטה ובין מצה שמורה, אלא במים שלנו, כלומר מים שעבר עליהם הלילה לאחר שאיבתם מן הנהר או מן המעיין, ועמדו לפחות שתים עשרה שעות בכלי תלוש מן הנהר, המעיין או הבור. שכן המים בשעת שאיבתם מן הנהר, המעיין או הבור, אפשר שתהא בהם קצת חמימות ותביא לידי חימוץ.

קטניות
המנהג בכל ארצות אשכנז להחמיר בכל מיני קטניות, שאין אוכלים אותם בפסח כלל. והטעם - לפי שיש במינים אלה שנטחנים ועושים מיני מאפה מן הקמח שלהם, והרואה שאוכלים אותם בפסח יחשוב שחמץ הם ויבוא על ידי כך לזלזל באיסורי חמץ; טעם נוסף - שפעמים מעורבים גרעיני דגנים בגרעיני הקטניות ואינם ניכרים ביניהם. לכך גזרו איסור אכילה על כל המינים האלה בפסח, ונתקבל האיסור בכל קהילות אשכנז ואין מקילים בו אלא בשעת דחק גדול, או לחולה, ועל פי הוראת חכם.
ובקהילות ספרד לא נתקבל מנהג זה של איסור קטניות ואורז לפסח, אבל נוהגים בהם כמה גדרים של זהירות שלא יתחלפו במינים אחרים ושיהיו נקיים ומבוררים קודם הפסח מכל תערובת של מין אסור. וגרעיני חמניות שהומלחו כדרך רגילותם - אסורים, משום שרגילים לתת קמח תוך המלח.
כל מי שהחזיקו אבותיו באיסור, אסור לו להקל.

כל הסדר בקצרה
א. קידוש וברכותיו - כוס ראשונה - ראש לכול.
ב. נטילת ידיים לכרפס, טיבולו ואכילתו בברכתו, אף על פי שעיקר עניינו קשור עם אכילת המרור, וכן חציית המצה - הכול כדי להתמיה את התינוקות. מקדימים אותם מיד לאחר הקידוש כדי לעשותם הקדמה ל'והגדת לבנך' (וכל דיני נטילת ידיים לכרפס כדיני הנטילה לסעודה, אלא שאין מברכים על נטילה ז&#1493.
ג. מצוות ההגדה - עם הלל המצרי ועם ברכת הגאולה בסיומו - היא הראש והראשונה במצוות הלילה. אין מאחרים אותה יותר, והיא קודמת אפילו למצוות אכילת מצה, אף על פי שגם היא מן התורה. אלא שבמצוות ההגדה התורה מחייבת את הגדולים לשתף עמהם גם את הקטנים, מה שאין כן אכילת מצה - שלא חייבה תורה את הקטנים בשום צד (אלא משום חינוך מדרבנ&#1503. ועוד, שהרי ההגדה נאמרת על המצה והמרור ה'מונחים לפניך' - על מה ולמה אנו באים לאכול מצה ומרור - לפיכך היא קודמת להם.
ד. כוס שנייה שבאה עתה במהודר - אחר ההגדה וסדר ראשון של הלל וברכת הגאולה.
ה. נטילת ידיים לפני אכילת מצה, כדין האוכל פת, שצריך נטילת ידיים עם ברכה, ואוכל מצת מצווה, ומברך עליה שתי ברכות: 'המוציא' ו'על אכילת מצה'.
ו. אכילת מרור, שהיא מעיקרי דיני הלילה, באה מיד אחר אכילת מצה, ומברך עליו 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור' ואינו מברך 'בורא פרי האדמה' - כדלהלן.
ז. כורך מצה ומרור - שכבר אכלן כמצוותן זו לחוד וזה לחוד, ואוכלם עתה יחד כדי לעשות זכר למצה ומרור כפי שהיו נאכלים בזמן שבית המקדש היה קיים, (כרוכים עם בשר הפסח, לדעת הלל הזק&#1503. ומן הדין היה לעשות כריכה זו בסוף הסעודה, כדרך שהיה בא בשר הפסח לאחר הסעודה, אלא הואיל והתחלנו במצוות מצה ומרור, ראוי שנסמוך מיד גם את הזכר שיש בהם.
ח. ביצה במי מלח, שאין לה עיקר בהלכה אלא מנהג שנהגו רבים - זכר לחגיגה שהיו מקריבים בערב פסח כדי שיאכל הפסח על השובע - בדין שתבוא בסוף סדר זה ותהא ראשונה במאכלי הסעודה אחרי מצה ומרור של מצווה.
ובקהילות ספרד, יש שנוהגים לאכול הביצה באמצע אמירת ההגדה, ובשתי פעמים. ואחרים, ובעיקר הבכורות שהתענו בערב פסח, נוהגים לאוכלה מיד אחר הקידוש. ויש שאינם נוהגים בה כל עיקר.
ט. סעודת החג, כדי להקדים כל אכילותיו ושתיותיו לפני האפיקומן.
י. אפיקומן, שעניינו ודינו לבוא בסוף כל הסעודה כדי שיישאר טעם מצה בפה.
יא. ברכת המזון שלאחר הסעודה, כדת.
יב. כוס שלישית, שהידורה מברכות המזון שלפניה.
יג. גמרו של ההלל והלל הגדול עם ברכת השיר ('נשמת כל חי' וברכה בסופ&#1492 שבסיומם, שחילקוהו מלכתחילה כדי לסיים את הסדר בהילול וכדי לתת הידור לכוס הרביעית והאחרונה מארבע הכוסות, שהיא כנגד "ולקחתי אתכם לי לעם" - הרביעית שבארבע לשונות הגאולה.
יד. כוס רביעית, האחרונה.
טו. ברכה אחרונה על היין, פיוטים, שיר השירים - עד שתחטפנו שינה.

 

[אברימי]

כיתה ה' גיל 10.

 

[פוס]

דינים, טעמים ורמזים למצוות הלילה - ספר התודעה:


הסבה
חייב אדם לאכול את אכילותיו ולשתות את שתיותיו שהוא אוכל ושותה בלילה זה למצווה - ארבע כוסות, כזית מצה, כורך וכזית של אפיקומן - כשהוא מיסב במיטה או על כיסא מרופד או שיש עליו כרים. שכך הוא דרך המלכים והגדולים שאוכלים בהסיבה, ובלילה זה כל ישראל נוהגים מנהג מלכים.

ארבע כוסות
חיב כל אדם לשתות בליל פסח ארבע כוסות בסדר זה: (ראשונה - על הקידוש, שנייה - על ההגדה, שלישית - על ברכת המזון, רביעית - על גמרו של ההל&#1500. ואם שתה זה אחר זה שלא כסדר, לא יצא. ובגמרא (פסחים קח, ע"&#1489: 'תנו רבנן, הכול חייבים בארבע כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים ואחד תינוקות' (שגם הם נגאל&#1493. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, ימכור מלבושו או ילווה או ישכיר עצמו בשביל יין לארבע כוסות.

יין אדום
למה אמרו מצווה ביין אדום לארבע כוסות?
לפי שכתוב (משלי כ&#1490: 'אל תרא יין כי יתאדם', משמע שזה שבחו של יין, שהוא אדום. ועוד טעם: לפי שהוא זכר לדם המילה ולדם הפסח. שכך נאמר להם לישראל במצרים (שמות י&#1489: "הימול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו" (לקרבן פס&#1495 וגו', וכתוב אחריו: "ויעשו כל בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואת אהרן כן עשו", והיה מתערב אצלם דם הברית בדם הפסח. זכות זו אנו מזכירים עתה, לכך שותים יין אדום שדומה לדם. וזכר לדם שהיזו ישראל במצרים על שתי המזוזות ועל המשקוף של בתיהם, ופסח ה' עליהם ולא היה בהם נגף למשחית - כן יגן עלינו ה' ויצילנו גם עתה מכל אורב ומשחית.

שלוש מצות
שלוש מצות שנותנים בקערה בליל הסדר, זו על גבי זו, קוראים להן - משום סימן היכר - כוהן, לוי, ישראל. זו שלמעלה - כוהן, שהוא מעולה וראשון לכל דבר; אמצעית - לוי, שהוא שני במעלה אחר מעלת הכהונה; והתחתונה - ישראל. מצת ה'לוי' נחלקת בתחילת הסדר לשניים: חלקה הקטן נשאר במקומו ונאכל אחר כך עם ה'כוהן' לכזית מצה; וחלקה הגדול טומנים לאפיקומן ואוכלים אותו בסוף הסעודה. וה'ישראל' אוכלים ל'כורך', כדי לקיים מצווה בכל אחת מן המצות שיבצע עליהן. ולמה שלוש מצות ולא שתיים כבכל סעודת שבת ורגל? לפי שהמצה נקראת לחם עוני, ודרכו של עני - בפרוסה, כחס על פתו ואינו אוכלה בבת אחת אלא פורס חצייה ומניח חצייה לאחר כך; והואיל ומשום כבוד הרגל ומשום כבוד השבת (שלפעמים יום טוב ראשון חל בשב&#1514 צריכים שתי מצות שלמות - לחם משנה - לברכת המוציא; ומשום
שלברכת 'אכילת מצה' צריכים פרוסה - לחם עוני - לפיכך נוטלים לכתחילה שלוש וחולקים אחת (האמצעית, כנ"&#1500, וכשמברכים 'המוציא' מחזיקים בכל השלוש והרי יש ביניהן שתיים שלמות ללחם משנה. וכשבא לברך 'על אכילת מצה' - מניח התחתונה ומחזיק בידו רק שלמה אחת, העליונה, והפרוסה עמה - שהיא לחם עוני, ומברך. ראוי שכל בני הבית יטעמו קצת מן הלחם-משנה שמברכים עליו 'המוציא' ו'על אכילת מצה'.

מרור וחרוסת
אחד אנשים ואחד נשים חייבים לאכול כזית מרור בליל הפסח, שכולם היו באותו שעבוד, והמרור - על שם 'וימררו את חייהם בעבודה קשה' (שמות &#1488.
ומנו חכמים את מיני הירקות הכשרים למרור: חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא ומרור. אבל מצווה מן המובחר במין חזרת, היינו עלי חסה ירוקים. ואמרו: 'מה חזרת תחילתו מתוק (כלומר, אין מרירותו מורגשת הרב&#1492 וסופו (כשמתקש&#1492 מר, אף המצרים בתחילה העבידו את ישראל בפה-רך (= בפר&#1498, ואחר כך בחומר ובלבנים'. ועוד אמרו: 'חסה' - חס הקדוש ברוך הוא עלינו וגאלנו. וציוו חכמים לטבול את המרור בחרוסת משום הארס שבו, אבל אינו נוטל עם המרור הרבה חרוסת כדי שלא תבטל את טעם המרור לגמרי. והחרוסת, זכר לתפוח שהיו נשי ישראל יולדות שם את בניהן בלא עצב כדי שלא יכירו בהן המצרים, כמו שכתוב (שיר השירים &#1495: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אמך, שמה חיבלה יולדתך".

כרפס
אוכלים ירק עשב ששמו כרפס או כל ירק אחר שאינו מר, חי או מבושל. את שדרכו לאכול חי - אוכלו חי, ואת שדרכו לאכול מבושל - מבושל. ואכילתו היא מיד אחרי הקידוש. נוטל עליו ידיו ואינו מברך 'על נטילת ידיים', ומברך 'בורא פרי האדמה' ומכוון בברכה זו גם על המרור. ואוכל מן הכרפס פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה.

כורך
לאחר אכילת מרור נוטל המצה התחתונה ('ישראל') ובוצעה, וכורך המרור עמה - שיעור כזית מן המצה וכן שיעור כזית מן המרור. וכן הוא מחלק כך לכל המסובים, אם יש במצה שלו כדי לחלק; או שלוקח כל אחד מן המצה השמורה שלו וכורך עם המרור; והוא שנקרא בסדר הלילה 'כורך'.

 

[אברימי]

עוד משהו לפסח, יש הרבה מה לתקן, אבל יש בסיס