הנושאים החמים
עם ישראל חי!!!
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
ביום הם מצטיינים, בלילה הם מתמודדים.
עולם אחד בפרופיל, עולם אחר בסתר. ואותו לב, באותו גוף.
עולם של נוער
הטקסט שלפניכם נכתב ממקום אמיתי, על לב של נערה או נער שחיים היום בתוך העולם החרדי- אבל גם בתוך המציאות הכואבת של הדור שלנו.
זה לא סיפור על אחרים, לא ידע, לא רכילות. זה זעקה שקטה של המון לבבות טהורים שמנסים לשמור על עצמם, בתוך עולם שמושך לכל כיוון. אם זה נוגע בך- כנראה שאת/ה לא לבד.
-----
מכפתרת את הכפתורים בבוקר
מלבישה גם חצאית כפלים,
מגוהצת.
גרבים.
לוק מושלם,
שרה שנירר הייתה גאה.
גם הוא,
מלביש את החולצה הלבנה,
חליפה,
הולך עם גב ישר,
אף אחד לא מתבלבל,
לאיזה מגזר הם שייכים.
אבל.
זה לא נגמר בה,
וגם לא בו.
זה ממשיך רחוק,
אולי יותר מידי רחוק.
לא,
הם לא התכוונו,
לא רצו.
שומרים על עצמם,
משתדלים.
אבל העולם הזה קשוח,
וצריך לברוח מהר,
כדי לא ליפול,
לא להתבלבל.
זה שתי עולמות,
עולם אחד נראה,
נוכח.
וגם מרשים.
הגברת רוצה אותה לבן שלה,
והראש ישיבה שם עין עליו,
לקטנה שלו.
אבל,
קיים גם עולם נוסף.
עולם ענק,
מושך,
לא פחות מציף.
ועליו לא הרבה יודעים.
הוא קיים בעיקר בלילה
---
היא לא נבהלת,
כי יודעת שכולן רואות,
שומעות
ככה לפחות אומרת לעצמה.
מרגיעה מצפון,
הוא גם,
לא באמת רוצה.
אבל הסרט הלילה בישיבה
רואים בחדר שלו.
ואיך שהוא
הוא לא יודע איך
גם הוא מחכה לפרק הבא...
מפה לשם,
זה פוסע עוד פסיעה,
ועוד אחת.
ובאיזה שהוא שלב,
זה כבר רץ.
והם-
פוחדים.
לא רק שישימו לב,
הם פוחדים על עצמם.
על הנשמה.
על כל מה שמאבדים.
עולם של נוער.
---
הם כן-
חושבים
על מה יקימו,
איזה הורים יהיו,
יחנכו,
הם לא קטנים,
לא טיפשים,
לא מרדנים.
לא מחפשים דרך אחרת,
טוב להם פה.
אוהבים את החיים שלהם,
נהנו במשפחה הגדולה.
אהבו את השבתות,
את החגים.
ובעיקר-
אוהבים את ה'
מאמינים בו.
וכן, מאמינים גם בדרך
בסך הכל-
ילדים טובים.
ואז
פתאום זה קורה
לא בגלל שהם רצו,
לא בגלל שהתכוונו,
הגיל עושה את שלו,
החוויות מתחלפות,
משתנות,
חדשות.
רגשות חזקים,
רצונות חדשים,
ובעוצמות
מה שבאמת מחפשים
הוא עדיין לא נכון.
ממתינים בסבלנות.
כדי להישאר שווים
אחד אל השנייה.
ואז בשלב הזה
שהרגש מבולבל, לא יציב
לא כ"כ מבינים מה הולך.
זה פשוט נכנס,
פולש.
וכן,
זה עוד ידע,
עוד מראות,
לא דברים שהיו רצים לחפש
אולי אפילו היו נגעלים.
אבל שזה כ"כ בקלות,
כל כך נגיש
הם אפילו לא שמים לב.
שזה לא עוד תמונה
שאמורה להיות להם בראש.
הרגישות משתבשת,
הצניעות מתערערת,
ולא משנה כמה נפלו שם
בעולם
המלוכלך הזה.
יש עוד שלבים למטה.
והם,
ילדים טובים.
עם נפש גבוהה,
שלא שייכים לשם.
נכנסו לזה מסקרנות,
מרצון לדעת עוד.
אבל לא ידעו כמה מסוכן זה,
הם היו תמימים
מאד.
עכשיו הם כבר יודעים את זה.
הם בוכים על מה שעשו,
מצטערים במה השתתפו.
מתבאסים ממה שצחקו.
לא רוצים להתחתן ככה.
ובעיקר,
לא רוצים לחזור ככה אל ה'
הם מנסים לצאת,
זה יותר קשה ממה שהם חושבים.
---
וזה לא סיפור אחד,
לא מקרה קיצוני.
כל כך לא.
זה התמודדות של דור
עולם שלם של נוער
סקרן.
שנולד ומרגיש
שיש יקום מקביל,
נגיש
נגיש מאד.
והוא יכול ללכת לתפילה בבוקר,
ללמוד, לסיים מסכת.
אבל בזמן המאוחר שלו, הפנוי.
לשבת ולהנות, ולצחוק מאותם תכנים
של מי שמכחיש את קיומו של בורא עולם.
והיא, אוהבת להתפלל,
להתחבר.
קונה את הבגדים המכוסים, הצנועים.
מדברת בעדינות.
אבל מול המחשב היא יודעת טוב טוב
על איזה לבוש היא מתלהבת.
היא כבר נכנסה לזה.
גם אם עוד הרבה בחורות
שרוקדות מול הטלפון בשבת,
אוהבות את המראה הזה.
אוצצ.
צביטה,
מתאפסים.
חוזרים לחיים.
מסתכלים על עצמם במראה.
כועסים
רוצים לצעוק
על ה"אני" שנמצא מולם,
עולם זוועה.
עולם צבוע.
מי קרא להם צדיקים?
עולם של שקר.
לא,
לא יפה.
זה בוטא.
זה שופט
זה לא עולם של צבועים.
לא עולם של שקרנים.
ממש לא.
זה עולם של גיבורים,
מתמודדים בקרב
קרב אכזרי,
קשה,
מאתגר.
אסור להתעלם,
להוריד אחריות
כי המשפט "כל אחד עובר את זה"
לא מדויק פה.
צריך להאמין,
לתת גב,
לסמוך.
על דור שלם
שמתמודד,
ממשיך להתלבש שונה,
מול כולם.
לדבר שונה,
לחשוב שונה,
זה לא שהם מקבלים הערכה.
על התאמצות,
הם בסה"כ סיימו את הילדות,
וכבר שומעים משפטי שנאה ברחוב,
כבר שומעים צחוק גס,
פוגע.
ולמרות הזלזול,
ולמרות הבלבול,
הם עדיין יודעים מה הם רוצים,
והם בעיקר יודעים
מה הם לא רוצים.
אז רק תאמינו עוד קצת,
כי אלוקים, שהיה שם איתם
כל הזמן.
חיבק, תמך.
והמשיך לאהוב.
הולך לקבל המון נחת בקרוב.
---
עולם אחד בפרופיל, עולם אחר בסתר. ואותו לב, באותו גוף.
עולם של נוער
הטקסט שלפניכם נכתב ממקום אמיתי, על לב של נערה או נער שחיים היום בתוך העולם החרדי- אבל גם בתוך המציאות הכואבת של הדור שלנו.
זה לא סיפור על אחרים, לא ידע, לא רכילות. זה זעקה שקטה של המון לבבות טהורים שמנסים לשמור על עצמם, בתוך עולם שמושך לכל כיוון. אם זה נוגע בך- כנראה שאת/ה לא לבד.
-----
מכפתרת את הכפתורים בבוקר
מלבישה גם חצאית כפלים,
מגוהצת.
גרבים.
לוק מושלם,
שרה שנירר הייתה גאה.
גם הוא,
מלביש את החולצה הלבנה,
חליפה,
הולך עם גב ישר,
אף אחד לא מתבלבל,
לאיזה מגזר הם שייכים.
אבל.
זה לא נגמר בה,
וגם לא בו.
זה ממשיך רחוק,
אולי יותר מידי רחוק.
לא,
הם לא התכוונו,
לא רצו.
שומרים על עצמם,
משתדלים.
אבל העולם הזה קשוח,
וצריך לברוח מהר,
כדי לא ליפול,
לא להתבלבל.
זה שתי עולמות,
עולם אחד נראה,
נוכח.
וגם מרשים.
הגברת רוצה אותה לבן שלה,
והראש ישיבה שם עין עליו,
לקטנה שלו.
אבל,
קיים גם עולם נוסף.
עולם ענק,
מושך,
לא פחות מציף.
ועליו לא הרבה יודעים.
הוא קיים בעיקר בלילה
---
היא לא נבהלת,
כי יודעת שכולן רואות,
שומעות
ככה לפחות אומרת לעצמה.
מרגיעה מצפון,
הוא גם,
לא באמת רוצה.
אבל הסרט הלילה בישיבה
רואים בחדר שלו.
ואיך שהוא
הוא לא יודע איך
גם הוא מחכה לפרק הבא...
מפה לשם,
זה פוסע עוד פסיעה,
ועוד אחת.
ובאיזה שהוא שלב,
זה כבר רץ.
והם-
פוחדים.
לא רק שישימו לב,
הם פוחדים על עצמם.
על הנשמה.
על כל מה שמאבדים.
עולם של נוער.
---
הם כן-
חושבים
על מה יקימו,
איזה הורים יהיו,
יחנכו,
הם לא קטנים,
לא טיפשים,
לא מרדנים.
לא מחפשים דרך אחרת,
טוב להם פה.
אוהבים את החיים שלהם,
נהנו במשפחה הגדולה.
אהבו את השבתות,
את החגים.
ובעיקר-
אוהבים את ה'
מאמינים בו.
וכן, מאמינים גם בדרך
בסך הכל-
ילדים טובים.
ואז
פתאום זה קורה
לא בגלל שהם רצו,
לא בגלל שהתכוונו,
הגיל עושה את שלו,
החוויות מתחלפות,
משתנות,
חדשות.
רגשות חזקים,
רצונות חדשים,
ובעוצמות
מה שבאמת מחפשים
הוא עדיין לא נכון.
ממתינים בסבלנות.
כדי להישאר שווים
אחד אל השנייה.
ואז בשלב הזה
שהרגש מבולבל, לא יציב
לא כ"כ מבינים מה הולך.
זה פשוט נכנס,
פולש.
וכן,
זה עוד ידע,
עוד מראות,
לא דברים שהיו רצים לחפש
אולי אפילו היו נגעלים.
אבל שזה כ"כ בקלות,
כל כך נגיש
הם אפילו לא שמים לב.
שזה לא עוד תמונה
שאמורה להיות להם בראש.
הרגישות משתבשת,
הצניעות מתערערת,
ולא משנה כמה נפלו שם
בעולם
המלוכלך הזה.
יש עוד שלבים למטה.
והם,
ילדים טובים.
עם נפש גבוהה,
שלא שייכים לשם.
נכנסו לזה מסקרנות,
מרצון לדעת עוד.
אבל לא ידעו כמה מסוכן זה,
הם היו תמימים
מאד.
עכשיו הם כבר יודעים את זה.
הם בוכים על מה שעשו,
מצטערים במה השתתפו.
מתבאסים ממה שצחקו.
לא רוצים להתחתן ככה.
ובעיקר,
לא רוצים לחזור ככה אל ה'
הם מנסים לצאת,
זה יותר קשה ממה שהם חושבים.
---
וזה לא סיפור אחד,
לא מקרה קיצוני.
כל כך לא.
זה התמודדות של דור
עולם שלם של נוער
סקרן.
שנולד ומרגיש
שיש יקום מקביל,
נגיש
נגיש מאד.
והוא יכול ללכת לתפילה בבוקר,
ללמוד, לסיים מסכת.
אבל בזמן המאוחר שלו, הפנוי.
לשבת ולהנות, ולצחוק מאותם תכנים
של מי שמכחיש את קיומו של בורא עולם.
והיא, אוהבת להתפלל,
להתחבר.
קונה את הבגדים המכוסים, הצנועים.
מדברת בעדינות.
אבל מול המחשב היא יודעת טוב טוב
על איזה לבוש היא מתלהבת.
היא כבר נכנסה לזה.
גם אם עוד הרבה בחורות
שרוקדות מול הטלפון בשבת,
אוהבות את המראה הזה.
אוצצ.
צביטה,
מתאפסים.
חוזרים לחיים.
מסתכלים על עצמם במראה.
כועסים
רוצים לצעוק
על ה"אני" שנמצא מולם,
עולם זוועה.
עולם צבוע.
מי קרא להם צדיקים?
עולם של שקר.
לא,
לא יפה.
זה בוטא.
זה שופט
זה לא עולם של צבועים.
לא עולם של שקרנים.
ממש לא.
זה עולם של גיבורים,
מתמודדים בקרב
קרב אכזרי,
קשה,
מאתגר.
אסור להתעלם,
להוריד אחריות
כי המשפט "כל אחד עובר את זה"
לא מדויק פה.
צריך להאמין,
לתת גב,
לסמוך.
על דור שלם
שמתמודד,
ממשיך להתלבש שונה,
מול כולם.
לדבר שונה,
לחשוב שונה,
זה לא שהם מקבלים הערכה.
על התאמצות,
הם בסה"כ סיימו את הילדות,
וכבר שומעים משפטי שנאה ברחוב,
כבר שומעים צחוק גס,
פוגע.
ולמרות הזלזול,
ולמרות הבלבול,
הם עדיין יודעים מה הם רוצים,
והם בעיקר יודעים
מה הם לא רוצים.
אז רק תאמינו עוד קצת,
כי אלוקים, שהיה שם איתם
כל הזמן.
חיבק, תמך.
והמשיך לאהוב.
הולך לקבל המון נחת בקרוב.
---
