התייעצות סופר צללים

[ינל]

שבת בבוקר יום יפה
אני אחרי שתי קפה,
בדרכי לבית הכנסת, אבן ישפה.

אורחים רבים התקבצו,
ילדים קטנים התרוצצו,
כמעט חלונות נופצו.

שבת חתן של משפחת יברוב –
כל אחד מרגיש קרוב.
החזן סלסל בקול פעמונים,
מכל העיר הגיעו המונים.

חתן הבר מצווה היה נרגש –
גבוה מכולם עמד על דרגש,
קרא את ההפטרה בקול רועד,
אם לא היו תופסים בו – היה מועד.

סוף התפילה קרב –
מהמטבח עולה ריח ערב,
ריח של קוגל וגאלה – התערבב.

הגבאי היה נמרץ,
כל הזמן רץ...
מישהו קרץ – ואז למטבח פרץ.

הכול הוגש בטוב טעם,
אף אחד לא חשב על המע"מ,
לו רק ידעו שקרב זעם...

הרב נתן דרשה,
דיבר על הפרשה,
משהו בלב עבר הפשרה.

ואז – זה קרה ללא הכנה מוקדמת,
הכול בעקבות חולצה מוכתמת.
זה היה פוגעני ונושך,
האולם – כאילו לבש חושך.

מישהו, שלא בכוונה,
שפך דג מלוח על חולצה לבנה.
הוא לא כבש את כעסו –
פתאום יצא טרפו,
השני הרגיש שנשפך דמו.

הוא לא הבין כלל פשוט,
לא קרא בספרי הגות.
אין דבר נקי יותר
מלבלום את הפה –
למרות שהחולצה במצב קשה.

הדג המלוח נתערב בדמעה...
הוא שכח שסוף אדם – רימה.

 

[צדיקי]

וואי איזה יופי.
סגנון מיוחד.
איפה אפשר לקרוא עוד קטעים שלך?
אתה בקהילת כתיבה?

 

[ינל]

בל אני סופר צללים של מישהו, איפה אפשר לקרוא עוד קטעים שלך?

תודה.
אבל אני רק שליח של סופר צללים.

 

[ינל]

הם למדו בישיבת חדרה קרית ספר
בצימר נחשפו לשמה של נעמי שמר.

נספר מהתחלה – יוסי נבחר ללא הגרלה
לאחר ששמו כל הזמן עלה.

הוא היה סוג של מאכר,
חבר של גראוכר,
גם קשרים בסיטי טאואר.

הוא יצא בהכרזה,
היה בה מן ההפרזה –
צימר הזיה בקיבוץ דפנה.

מכרו הם להורים שקר,
על ישיבת המשך הזמן של הרב בקר.

משך ההגעה – עשר שעות,
כל זאת כי בכיס אין מעות.

כשפגשו הצימר לראשונה,
עיניהם נפערו בתדהמה.

"מה זה האמבטיה העגולה?" – שאלו,
כשהמאכר צעק: "ג'קוזי!" – כולם צהלו.

הלכו העניינים והידרדרו,
באותה עת ההורים כבר מיררו.

זה שהיה אומר תמיד וורט,
ישב וצפה בערוץ הספורט.

השמועה עשתה לה כנפיים,
החלו לרדת דמעות מהעפעפיים.

המשגיח מסר שיחה,
שבה הוא מיחה ומיחה.

אף פעם לא גמרנו עליהם את ההלל –
אבל שם שמיים לחלל?

 

[הסולידי]

יפה
אבל למה צריך לכתוב שם של ישיבה אמיתית???
לשוה"ר על ישיבה קדושה!

 

[ינל]

בוקר חדש הגיע...
הכדור עזר והרגיע.

בקושי לובש את המכנסיים...
לא היה מזיק כאן מלקחיים.

הרגליים מרגישות כלואות בתוך המכנס,
כי רק לאחר מאבק ממושך אכן זה נכנס.

לובש את החולצה בקושי...
אוי, כמה אני חלש אופי.

הכפתור האמצעי נושם את נשימותיו האחרונות,
זה השלב שהדמעות הולכות וזולגות.

למה נכנעתי למדען של יולו,
בזמן שבארון מחכה לי מעיל של פולו?

מדוע אני מכור לבצק עלים,
הרי הבטן כבר נראית גלים גלים...

ומה עם הז'קט הירוק של נייק?
הרי כל כך חיכיתי לקבל עליו לייק.

ועוד פעם חשבתי להיות דוגמן...
אז למה אני עושה מאוכל פולחן?

 

[ינל]

זה קרה ברמזור ביציאה מאיילון, בעודי מצית סיגריה.
לפתע – דפיקה עזה על החלון.

המראה היה מרתיע... הוא היה עטוף בגלבייה, והתחלתי להזיע.
עלה ממנו ריח חריף של אלכוהול, מעורב בבושם זול.
השהות בקרבתו גרמה לי לסבול.

שערו אפוף כינים, על פניו זיפים,
נגמרו לי המילים – העדפתי התקפת טילים.

זמן רב שלא התרחץ, ראיתי גם שהיה יחף.
הוא ביקש שאושיט לו כתף.

הייתי נבוך, הרגשתי במבוך,
ללא שליטה התחלתי לצחוק.

הוא לא ייחס לזה חשיבות,
ככה זה כשאתה בשיא העליבות.

"נו," שאלתי, "אז מה התכלס?"
הוא התקרב ואמר בפשטות: "יוני וולס."

אחר כך הבנתי מהפרמדיקית עטרה –
לכמה דקות איבדתי את ההכרה.

יוני הוא חבר ילדות,
הוא פיתח בי תלות.
אוי לי שראיתי אותו בשיא הזילות.

כבר בעודו צעיר, לעולם החילוני פזל...
הוא חשב שישחק לו המזל.

קבענו בבית קפה בתל אביב,
המלצרית הציגה את עצמה: "ביב."

חשבתי לעצמי – איזה שם מוזר...
תהיתי, זה שם יהודי או זר?

יוני רצה לצאת לחצר ולהזריק,
ובמוחי עלה אז רעיון מבריק.

"בוא נעשה יחד שבת," הצעתי.
לאשתי הודעתי,
את תגובתה אהבתי.

הגשתי לו את מיטב הפינוקים,
אחרי שנים – הוא שוב חווה חיבוקים.

למדנו שעות "אור החיים".
"תודה שהחזרת לי את החיים."