נושא החודש - תשרי תש"פ

[מ"ם]

"אין הטוב ניכר - כי אם בהיעדרו" (חתם סופר שבת עז,ב)

כמה אנו יודעים להעריך ולהודות על דבר לפני שהוא נלקח מאיתנו?
כמה אנחנו שמים לב לתענוג שבכף רגל משוחררת וחופשיה, עד שאנו מוציאים אותה מתוך נעל לוחצת במיוחד?
כמה אנחנו מודעים לכמויות הנשנושים שאנו חוטפים פה ושם, עד שמגיע צום כגדליה וחבריו?

רק כשמשהו לא קיים - ניתן באמת להעריך אותו.
בהתאם לכך, נושא חודש תשרי - שכל כולו מהווה יציאה מהשגרה הגשמית והרוחנית - הוא "שִׁגְרָה".
אתם מאנשי השגרה?
מאנשי שבירת השגרה?
מה היא אומרת לכם? איפה היא נפגשת בכם או אתם בה?
מה אתם עושים איתה או בלעדיה?

כתבו על זה, שוררו את זה.
בהצלחה.


________
* כאמור, במסגרת המדור אתם מוזמנים להעלות שירים וסיפורים בנושא החודשי, ללא הגבלת סוג כתיבה מסוים כבאתגר. כל ז'אנר יתקבל בברכה. שירים יתקבלו בברכה כפולה.
עדיפות ראשונה לחומרים מקוריים שלכם כמובן, אך גם אם יש לכם חומר ייחודי של כותב אחר, מפורסם או לא, שלדעתכם אי אפשר להתייחס לנושא הזה בלי לצטט אותו - ניתן להעלות אותו תוך ציון הקרדיט המלא.

 

[מ. י. פרצמן]

וואו. אני בדיוק עובדת כבר כמה שבועות על פרויקט בנושא הזה.
יש לי כל כך הרבה חומרים.... חסיני פרסום
בהצלחה!

 

[Natan Galant]

אני איש של שגרה. נתקל בה כל פעם. ראש בראש, מצח למצח. אחחח.
לפעמים הנצחון שלי, ולעיתים פורש ומודה בהפסד. אף פעם לא מסתדרים ביחד.

 

[שיילה]

זהבה ושלשת הקולגות

בבניין מצופה זכוכית לבנה רוחש מעליות ומדרגות נעות, במשרד ממוזג, חיו בשלווה שני פקידות נחמדות שפרה ופועה ורואת חשבון אחת בשם רבקה.

כך עברו להם שנים של עליות ומורדות, שביתות ומסיבות, בהם הזמן הקשה ביותר היה בסוף השבוע עת היו נפרדות עד הפציע שבוע חדש.

ביום בהיר אחד קיבל הבוס עובדת חדשה, זהבה שמה.

ברצון טוב שיש רק לחדשים, באה זהבה השכם בבוקר, כדי להתחיל ברגל ימין.

בדקה את הכיסאות המסתובבים ואת פונקציות המזגן, סידרה באגביות את המסמכים לפי נושאים, והעבירה סמרטוט על הכיורים.

לקראת צהריים, אפופות קורי שינה, הופיעו שפרה פועה ורבקה.

"מי הגביה את הכיסא שלי?" התפלאה שפרה.

"מי נגע לי במזגן?" התכווצה פועה.

"מי פיזר את המסמכים שלי?" בכתה רבקה.

זהבה הסמיקה בחדר הסמוך וברחה דרך תעלות האוורור, נזהרת שלא לשבור בדרך שגרה של אף אחד.

 

[ביזנסטורי - אילה]

קם, נוטל ידיים, מודה אני, ציצית, הליכה לבית הכנסת, טלית, תפילין, תפילה, לימוד, צדקה, חסד,
עוד לימוד, עוד לימוד, עוד לימוד...
הארת פנים בבית, ברכה על האוכל, ברכה אחרונה, מחמאה לאישה, עזרה וסיוע, לימוד,
עוד לימוד, עוד לימוד, עוד לימוד...
תפילה, לימוד, עוד תפילה, ויתור, אמונה, קריאת שמע...

השיגרה כל כך שוחקת.
מתי יעבוד את ה'?!

 

[הדוויג]

אני אוהב לשבור את השגרה.
גם היא אוהבת לשבור אותי.

 

[הכוכב העולה]

הדבר המאיים ביותר ברצון שלי לשבור שגרה, שאחרי ששברתיה בצורה אחת, שוב לא אוכל לשברנה בשנית, באותה צורה, שהרי אם כן הרי יש בזה מעט מן השגרה, ועל כן המסע הנועז שלי לשבור שגרה, מאלצני להשקיע בו המון כוחות, שקשה עלי גיוסם, אך אני נאבק בכל כולי, על מנת לברוח מהשגרה, הכה מאיימת להאפיר לי את חיי, בתור יהודי אורתודוקסי, יש לי עזר רב בשבירת השגרה, על ידי לוח השנה התורני, כל שבוע פרשה חדשה, עם עלילה שונה, מצוות אחרות, ורעיונות חדשניים, ומפעם לפעם, יש חגים ומועדים, הנושאים בחובן, מסרים חשובים, ומאתגרים אותי לגלות ענין וטעם רב, בכל מועד וחג, ההתחדשות הזו, היא אחד מהערכים החשובים ביותר, להם אנו זוכים כיהודים, עד כדי כך, שכל האומות והדתות השונים, מחליטים לחקות את המושג הזה, אך גם אם הם יכולים לחקות את החגיגה החיצונית, הרי שאת הפשר הפנימי, ואת עומק המהות של כל החגים ושאר הזמנים הטובים שיש לנו, זה בבלעדיות ליהודים, וכמגיע חודש תשרי בפרט, וכל שבת וחג בכלל, עלינו לממש את העונג השמור רק לנו, ולקלוט שהחג אינו מסתכם במנוחה, ובסעודה דשנה, אלא החובה והזכות שלנו, להתבונן אל עומק מהותה של הפרשה, או תוכנו של החג,
במקום: תטעמו, תבינו, אני אומר: תבינו, תטעמו.

 

[מ"ם]

לא מצאתי שיר של צבי יאיר בנושא זה ממש, אך ישנם כמה בנושאים חופפים.
על הדממה מול הסערה (מוטיב שחוזר בכמה וכמה שירים), על הצוק והגל, על חלקת אלוקים הקטנה שלנו ועוד.

וגם זה:


עַל מֵי מְנוּחוֹת

אָנָּא, אֱלֹקַי, נְחֵנִי
עַל מֵי מְנוּחוֹת.

יָדַעְתִּי כִּי
עוֹבְרֵי גַּלִּים,
אֲפוּפֵי מִשְׁבָּרִים
עַד נָפֶשׁ -
הֵם רָאוּ עֲלִילוֹתֶיךָ
וְנִפְלְאוֹתֶיךָ בִּסְעָרוֹת.

וַאֲנִי
מִכָּל מַשָּׁב קַל
לְבָבִי יָנַע
כְּנוֹעַ אֵזוֹב.
וּמִכָּל מַגַּע גַּל
מִתְפַּקֶּקֶת סִירָתִי.
יְרוֹקַת אֲגַמִּים
שִׁירָתִי:
רַק הַשַּׁלְוָה
בָּהּ תַּצְמִיחַ.

 

[מם יוד]

בעל ה"דרכי נועם", האדמו"ר מסלונים שליט"א נשא דרשה על פרשת מקץ, וכה אמר:
פרעה חולם על שבע פרות עלות, בריאות בשר שאחריהן באות שבע פרות כחושות מראה ובולעות אותן אל קרבן, ולא נודע. ותפעם רוחו למראה החלום.
שבעה מועדים יש ליהודי בשנה: שלושה רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים, חנוכה ופורים.
עוד רומז המספר שבע על היום השביעי המקודש.
וכולם בריאי בשר, ימים של התעלות והתרוממות, קרבת אלוקים לי טוב.
אבל אחריהם מגיעה השגרה. והיא דלת בשר, אפרורית, פשוטה כזו, בלי שום השגות שמימיות.
ולאחר ימים כה נשגבים, בולעת השגרה אל קרבה את כל אותן דרגות אליהן טיפסנו בעמל, ולא נודעו עוד.
עומד היהודי, ותפעם רוחו, והוא משתומם.
האם הכל היה חלום?
איפה כל מה שהייתי ואיפה אני עכשיו?

וכה יעץ יוסף הצדיק למלך מצרים, וכן יעץ האדמו"ר לשומעי לקחו:
קחו לכם דברים מימי השובע לימי הרעב.
הכינו לכם צידה. רכשתם משהו? עליתם מדרגות?
תפסו בהם חזק, אסרו חג בעבותים
וגם בימי השגרה, לא תיוותרו רעבים.

שנה טובה!

 

[הכוכב העולה]

צדיקים תמיד פירשו את הפסוק (קהלת ז, יד), ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה, שפשר הפסוק בפשטות הוא, שביום טוב לשמוח וביום פחות טוב לראות את המצב, ולא להעצב ביום הטוב, מחמת הידיעה שיגיעו ימים רעים, אך צדיקים פירשו שביום הטוב צריך להיות בטוב, אך גם לראות את ביאת הימים הראה, ולהצטייד בכוחות מהחג, להתמודדות השיגרתית שתבוא בעקבותיו,.
יתר על כך, הם גם פירשו, פסוק נוסף בקהלת יב' א, וזכור את בוראך בימי בחורתיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה וכו', שימי בחורתיך, הכוונה לימים בהם אנו אומרים "אתה בחרתנו", ואם עובדים אז כראוי וכנכון, מגיעים למצב, שימי הרעה, כלל לא יבואו.
אבל איך אומרים, קל לדבר את זה, ודי קל אף להקליד את זה, אבל לעשות את זה, זה לא פשוט כלל וכלל, וה' יזכנו להכל.

 

[Sefi T]

דרך מקורית לצאת מהשגרה.......

המקום שחלמתי להגיע אליו עוד משחר ילדותי, עמד מולי באותם רגעים.
זה היה גן קסום, מרגיע, ועטוף ברוך מיוחד. מעודי לא ראיתי מקום זהה, ואפילו לא דומה לגן הנדיר שהשתקף מול עיני. המקום היה יחיד מסוגו, ספוג באווירה קסומה ומפנקת.
במרכז הגן ניצב אגם ברבורים קטן - מימו נצצו למרחוק. את האגם הקיפו עצי דקל יפיפים משופעים בתמרים בשלים ומשובחים במיוחד. ענפיהם הרחבים הצלו על הגן ותרמו לאווירה המיוחדת.
מצד ימין הייתה נדנדת עץ גדולה, שהשקיפה אל מפל מים מרהיב. מספר יונים צחורות ריחפו מעל האגם, והקיפו אותו בסימטריה מושלמת.
צבעיהם התכול של השמים השתלב בצורה פסטורלית עם מי האגם המזוככים. צל הברבורים נמרח על כרי הדשא הירוקים, ופרחים בצבעים בהירים קישטו את הגן בכל פינה והוסיפו לו חיות וצבע.
המקום היה מלטף, ונסך בי אוירה מחודשת.
יכולתי לשבת כך יממה שלמה, ולהביט בנפלאות הבריאה. לצפות בקסם האין סופי הזה שתמיד חשבתי שנמצא רק בדמיון שלי.
אבל אז, הבוסית הגיעה. ובטון עצבני לחשה לי: "זאת הפעם האחרונה שאת מתבטלת" אז נאלצתי לכבות את המסך, לקבור את החלומות עמוק מתחת לניירת שהצטברה על גבי שולחני, ולהמשיך בעבודה השוטפת......

 

[שיילה]

הדירה דירת ארעי,

מוקפת מחיצות.

מוטות עץ מעליי,

מפני החמה והטיפות.

כן, זו דירתי.

סוכה עדיין אין לי...

 

[שרה.]

בפעם האחרונה שנפגשנו טרקתי עליה את הדלת והוצאתי לשון. היא ברחה. בטח מפחדת מהמפגש הצפוי בינינו: לא עשיתי רושם חביב מידי כלפיה. היא גמרה אותי.
אבל אולי השיטה היא להיות אסרטיבי מראש - לחתום איתה חוזה על חמישה ימי עבודה בלבד, ושלא תעז לגעת לי בסופ"שים. להגביל אותה בשמונה שעות עבודה ביום, ושלא תפריע לי בכוס-קפה-וספר-משומש. להבהיר לה שכשהיא גומרת לעבוד - היא הולכת. ואני נועלת אחריה מבפנים. אין לה דריסת רגל לזמן הפרטי שלי.
ואז אולי אני לא איאלץ להעיף אותה ממני עם בעיטה וטריקה ולשון, כי זה פשוט לא יהיה כל כך גרוע.

 

[א-ירושלמית]

כיפאק הי לך, שגרה!

הסתיימה סוף סוף תקופת עומס
של מרוץ שבת-חג-שבת-חג-שבת
הוליפצ'עס, קניידלאך, געפילטע וצימעס
ערימות של כביסה וכפתור שאבד.

הגיעה, מבורכת, זורמת, שוטפת,
ומעל לכל, חוזרת על עצמה.
רשימת מטלות שאותנו רודפת
ננעלה היטב במגירה עם סיסמה.

זהו, אפשר לנוח, לזרום, להתרגל
ואולי... אולי גם להשתעמם מעט?
הסדר בחיים מתחיל להתגלגל,
ומקסימום, נגוון לנו במשהו נחמד.

אז בחשוון, התחדשתי בסוודר
וזוהרות נעלי החדשות בגאווה
במטבח נסדקה קערת הבלנדר
ומהפמוטות ניקיתי סוף סוף, השעווה.

בכסלו התעופפו מטריות ומגפיים
וכל שלולית הפכה לחגיגה.
אחי התארס, שתינו לחיים
והבנק אישר לנו מינוס וחריגה.

בטבת נולדו לי אחייניות תאומות,
וסבא היקר נפרד לנו פתאום.
בשבט, פיצוץ בצנרת עשה שמות,
טיפלנו, כמובן ביסודיות עד תום.

ובאדר, על מה אני בכלל מדברת,
נוהגים שהשגרה זה שמחה וגיוון.
הקטנטונת החליטה שהיא מתאפרת,
אבל התמרחה, בלי שום כיוון.

אני נותרתי רודפת אחרי הסדר
וחג הפסח מאיים עלי באופק.
וקניות, וסידורים, ולחדש את העדר
ואין לי אפילו זמן להרגיע את הדופק.

איכשהו חשבתי שבאייר ירגע
והשגרה המבורכת תנענע ותרדים
אבל יומולדת לנתי... יש לו השגה!
איפה השגרה המשעממת? במאדים?

סיון, סוף שנה, אין שגרה.
אולי זו אגדה. מוזרה. משונה.
המרוץ הזה, בכלל לא רע,
לא משעמם לרגע, וכבר סוף שנה!

הבית סוער, אני חולשת ונקרעת.
תעודות, יומנים, סערות וקייטנות,
אבל השגרה איננה, והנה אני שומעת
'אמממאאא, משעמם, אין מה לעשות'...

​

 

[עיתונאית]

נולדתי להיות משוברי השגרה, חיבת להרגיש אותה רצוצה,
מתחדשת בלי הפסקה,
גם שהיא מוציאה עלי תביעת דיבה, נזיקין, וכל מרעין בישין.
אני מוקסמת ממנה כך - פגומה.

אך עדיין, כשראיתי את המילה שגרה,
צפה ועלתה לי תמונה אחת ויחידה,
זה עדיין ב'שנה'.
כן, איבדתי נפש קרובה.
ועדיין, שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה,
אני יודעת שמשהו בשובר השגרה הזה,
מלמד להעריך כל רגע, כל שניה של חיים.
חיוך, בריאות, שמחה, זה לא עוד קלישאה.
לקום בבוקר ולומר - תודה!
אי אפשר לאמוד את גודל התהום שהשכול פוער.

אי לזאת ובהתאם לכך, אני בוחרת ליהנות ממנה,
לאהוב אותה כך, גם שהיא חסרה, שבורה.
שגרה מבורכת - זו ההגדרה.

 

[הכוכב העולה]

בסופו של דבר, אף אחד לא יצליח לנצח את השיגרה, על ידי נסיונות לשברה, ולקרא עליה תיגר, כי להיכן שרק תברח היא תשיג אותך, ומה שרק לא תעשה היא תצליח להיכנס אליו אף היא, ולכן הפתרון היחיד הוא להשלים איתה ולעבוד יחדיו בשיתוף פעולה, אתה תשקיע בה שתהיה מלאת חיות ושמחה, והיא מצדה תספק לך תחושות חיוביות ושביעות רצון.
וזה מזכיר בדיוק את תפקידנו הרוחני, בשילובן של הגוף והנשמה, ואת תפקידנו בחיי הזוגיות, כל אחד נותן לשני את ההכלה הנדרשת אליו, וכך לומדים איך להצליח להפיק את המיטב והמירב מהצוותא המשותפת, כשכל אחד מכיר במעלות ובחלקים המתאימים של השני ויודע להסתכל עליהם, ולא לחפש את הניגודים שישנם תמיד.

 

[מם יוד]

ויהי אחרי החגים...
סל הכביסה הקטן שלנו מלא בתכולה העתידה לפרנס חמש או שש מכונות.
המזוודה הענקית, לעומתו, פוערת את לועה הריק וחשה כמי שהוציאה את העיזים, כולן, מהבית.
סוף סוף בבית שלי.
עוברת בין החדרים, חלוצת נעליים,
מחייכת ליתושים שניצלו את היעדרותנו לקיום מסיבה בלתי ליגאלית בבית.
מלטפת את האבק שהצטבר על הרהיטים.
קורצת להררי העבודה ששמרתי לאחרי החגים.
פורשת בערגה את מצעי האהובים בחזרה על המיטות.
כי כן,
אני אוהבת עד מאד את החגים.
משקיעה בהם.
גולה למקום סוכה, ומשפחה, וקהילה.
אורזת לעצמי רגעים של התרוממות, של ביחד, של הווי וחוויה.
ומקדמת בברכה את השגרה.
איזה יופי שבאת.
התגעגענו.

 

[פסיק]

שִׁגְרָה לְשָׁבְרָה
​

"שמע נא מה שקרה לי היום" פתח ה'חזון איש' בשיחה עם אחד ממקורביו.

"בשעות פני הצהריים שמעתי נקישה קלה על דלת ביתי. כשפתחתי אותה נדהמתי לראות זבוב כרסתני ומגושם עומד על מפתן ביתי, פדחתו ירוקה וכנפיו פרושות מנסות לכבוש את העולם".

"ובכן, מה הביא אותך לפתח ביתי?" שאלתי את הזבוב.

"נשלחתי משמים לגרד לרב על האף" ענה הזבוב כנות.

"איני מסכים לכך" ניסיתי להתנגד, "לא חסרות לי הפרעות מלימודי ואני מתנגד בכל תוקף לגירוד".

"יסלח כבוד הרב" השיב הזבוב בהתנצלות תוך כדי שהוא מתחיל לחוג במעגלים סביב ראשי, "זה התפקיד שלי עבורו נשלחתי מלמעלה ואמלאהו בכל אופן. אם בהסכמתו של הרב ואם בהעדרה".

בזזזזזזזזזזזז - דגדג הזבוב על אפי. התחמק במיומנות מתנועות ידי שניסו לעצור בעדו. ברך אותי לשלום וחזר על עקביו.


"אל תחשיד אותי כהוזה" התחייך החזון איש. כמו שאתה משער - אכן לא קיימנו דיאלוג, אני והזבוב. אבל לא לחינם תיארתי בפניך את הסיפור חי ומוחשי.

פעמים ישנם אשר שגרת תהלוכות העולם, יכולה לערער את אמונתינו בבורא עולם ובהשגחתו הפרטית על כל יצור ונברא. עלינו להשים אל לב שגם אם לא 'זכיתי' לדבר עם הזבוב ולתפסו לשיחה, עדיין המציאות חיה וקיימת שהוא נשלח אלי משמים בהשגחה פרטית ובשליחות מיוחדת.
כי אין כל תנועה למטה שלא הכריזו עליה מלמעלה.

 

[מ"ם]

שִׁיר פְּרֵדָה

מַכִּירָה כְּבָר אֶת הַטֶּקֶס,
הִיא אוֹמֶרֶת בְּלִי מִלִּים.
שׁוּב אַתָּה תָּבוֹא,
וְתֹאמַר אוֹתָן מִלִּים.

שׁוּב תַּנִּיחַ לַשֻּׁלְחָן,
רוֹגָלֵע אוֹ שְׁנַיִם.
שׁוּב תִּמְזֹג לְחַד פַּעֲמִי,
סוֹדָה אוֹ סְתָם מַיִם.

שׁוּב תַּגִּיד הִגִּיעַ כְּבָר,
הַזְּמַן שֶׁנִּפָּרֵד.
תִּזְרֹק חִיּוּךְ עָיֵף,
תְּנַסֶּה קְצָת לְעוֹדֵד.

כְּאִלּוּ עָלֶיךָ לֹא הֵגַנְתִּי,
בְּגוּפִי מִפְּנֵי הָרוּחַ.
כְּאִלּוּ דַּלְתִּי לֹא פָּתַחְתִּי,
לְכָל זְקֵנֶיךָ לְאֵרוּחַ.

אָז שׁוּב אַתָּה מַשְׁפִּיל מַבָּט,
פּוֹלֵט חִיּוּךְ קָטָן.
שָׁנָה הַבָּאָה, אֲנִי וְאַתְּ,
וְעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן.


שיר שכתב ידידי @קופי 100 המוכשר עד מאוד (עם שיפוצין קלין שלי).
התחבר לי מאוד לתחושת הדיכאון של ימים אלו.
והבוקר ראיתי נחליאלי.

 

[הדוויג]

שִׁיר פְּרֵדָה

מַכִּירָה כְּבָר אֶת הַטֶּקֶס,
הִיא אוֹמֶרֶת בְּלִי מִלִּים.
שׁוּב אַתָּה תָּבוֹא,
וְתֹאמַר אוֹתָן מִלִּים.

שׁוּב תַּנִּיחַ לַשֻּׁלְחָן,
רוֹגָלֵע אוֹ שְׁנַיִם.
שׁוּב תִּמְזֹג לְחַד פַּעֲמִי,
סוֹדָה אוֹ סְתָם מַיִם.

שׁוּב תַּגִּיד הִגִּיעַ כְּבָר,
הַזְּמַן שֶׁנִּפָּרֵד.
תִּזְרֹק חִיּוּךְ עָיֵף,
תְּנַסֶּה קְצָת לְעוֹדֵד.

כְּאִלּוּ עָלֶיךָ לֹא הֵגַנְתִּי,
בְּגוּפִי מִפְּנֵי הָרוּחַ.
כְּאִלּוּ דַּלְתִּי לֹא פָּתַחְתִּי,
לְכָל זְקֵנֶיךָ לְאֵרוּחַ.

אָז שׁוּב אַתָּה מַשְׁפִּיל מַבָּט,
פּוֹלֵט חִיּוּךְ קָטָן.
שָׁנָה הַבָּאָה, אֲנִי וְאַתְּ,
וְעוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן.

ענק.
אין דברים כאלה!