סיפור בהמשכים מרחב מוגן

[ח.ד. וחלק]

הערות ותגובות יתקבלו בברכה!

פרולוג​

המשחק נגמר.
הוא ידע זאת,
אך לא אדם כמוהו יוותר.
בכוחותיו האחרונים הוא פילס את דרכו בחשכה,
צעד אחר צעד.

זהו,
הוא קרס על האדמה הלחה באפיסת כוחות, ממתין לבאות.
מרחוק החלו להישמע רעשים.
הוא נדרך. הם הגיעו!

הרעשים קרבו.
ידו נשלחה לכיסו ושלפה את האקדח,
הוא התרומם לתנוחה שתספק לו גם הסוואה וגם זווית נקיה.
הם היו שניים, הוא זיהה את צלליותיהם באור הקלוש.

הם התקדמו בדממה, שומרים על קצב תואם.
הוא כיוון את הנשק.
להערכתו, בעוד פחות מעשר שניות הם יהיו כאן.
אוקיי, הוא יחכה.

שלש,
שתיים,
אחת...

אצבעו סחטה את ההדק.
צווחה נשמעה ואחריה חבטה עמומה.
הוא כיוון שוב את נשקו, קולט בזווית עינו שהשני זינק על הראשון כדי לטפל בו.
'חובבן' הרהר לעצמו, ואז קלט: 'מסור'.
טוב, זה לא כל כך משנה לו,
כל עוד זה משחק לטובתו.

הוא לא מצמץ כשלחץ על ההדק בשנית, גורם לשני להתמוטט ליד הראשון.
הוא לא צריך לוודא הריגה, אין סיבה שהפעם זה יהיה שונה...
בסתר ליבו הוא החמיא לעצמו על הפעולה המדויקת, גם כשהוא על סף קריסה.
קדימה, הוא התעשת. הוא גמר כאן, את שאר העבודה הם כבר יעשו.
רחש נשמע מאחוריו.
הוא זינק לאחור, מטיב את אחיזתו באקדח.

מאוחר מדי.
חושך השתרר לפתע, הוא התקשה לראות.
"תזרוק את הנשק!" נשמע קול פוקד.
הוא נבעת.
זה הוא!

- - -​

כמה חיכה לרגע הזה.
צ'רלי עמד מול הדלת ששם משפחתו התנוסס עליה.
הוא חזר!
גיחוך מר עלה בגרונו, 'באמת, חזרת, נו נו...'
הוא סילק בכוח את המחשבות הדוקרניות ובצעד אמיץ לחץ על הידית.
חריקה קלה נשמעה,
הוא הסדיר את נשימתו ונכנס בצעדים בוטחים יותר אל פנים הבית.
נשימתו נעתקה אל מול המקום שכה התגעגע אליו.

העיף מבט אל שעון הקיר שתלה בסלון, המחוגים הראו על השעה שלש לפנות בוקר.
הוא סקר את הבית ביסודיות, מטר אחר מטר.
נראה ששום דבר לא השתנה,
המטבח הישן, הספה שכבר אז ידעה ימים יפים יותר, חדר הילדים שהספיק לשכוח.
הכל נותר כשהיה.
הוא סיים לסקור את הבית והתיישב, מהורהר, על אחד הכיסאות שהיו בסלון, נותן מבט נוסף בשעון...

צ'רלי קפא.
מול עיניו ההמומות החליף השעון באחת את צבעו לאדום בוהק.
ספרות דיגיטליות הופיעו.
00:00:04
00:00:03

הוא לא הספיק להיבהל.
פיצוץ עז קרע את הדממה הסמיכה, בולע בקרבו זעקה זוועתית.
ענן עשן התפזר סביב.
חלל ריק מילא כעת את מה שהיה פעם בית מפואר בעומק יער המוות בקליפורניה.

שמונים וארבעה שנים לאחר מכן, תימצא גופתו, או מה שנותר ממנה, על שפת נהר הבגיובה שמרוחקת אלפי קילומטרים מיער המוות בקליפורניה.

 

[yael305]

וואוו
נשמע טוב!
מחכה להמשך..

 

[אוראל סולטן]

נשארתי בהלם.

מסתבר שהמחמיא צריך להיות מוחמא...

מתי ההמשך כבר?!!! (אני לא נושך את השפתיים, הן ננשכות מעצמן עכשיו.).

 

[מה שניחשת]

איזה מתחח

 

[גאווהסקריפט]

איזה מתחחחחח
נשמע סיפור מגניב ברמות!!!!!
והאמת שאפשר לסמוך עלייך עם הקצב נראה לי....
מחכה בקוצר רוח להמשך!!!!!!

אגב:
זה היה יכול להיות מגניב ממש,

הוא לא הספיק להיבהל.

אבל זה קצת סותר:

מול עיניו ההמומות

 

[מרדכי דוד קרלין]

שמונים וארבעה שנים לאחר מכן, תימצא גופתו, או מה שנותר ממנה, על שפת נהר הבגיובה שמרוחקת אלפי קילומטרים מיער המוות בקליפורניה.

איזה תיאורים....
מחכה להמשך, אני במתח.

 

[ח.ד. וחלק]

תודה על התגובות החמות!
בעז"ה פרק-פרקיים בשבוע, הולך?

 

[yael305]

פרקיים בשבוע

זה הולך...

 

[ח.ד. וחלק]

פרק ראשון​

2036. יער בירטיגו, קליפורניה.

הדלת נטרקה בעוצמה.
עוד יום מתיש של וויכוחים אינסופיים הגיע לקיצו עם טריקת הדלת מצדו של אחרון בניו.
ג'ון החניק אנחה כאובה וניגש אל המיני בר, מוזג לעצמו כוס מים קרים.

נמאס לו בהחלט.

שנתיים חלפו מאז חתם על המסמך ההוא.
באותו יום אף נודע לו על עוצמת ההידרדרות של בנו, צ'רלי.

בתפקידו כשר האחראי על הדיור במדינה, הגשים חלום ישן שתמיד חפץ ליישמו כפתרון הקסם עבור מצוקת הדיור בקליפורניה. קמפיין אדיר קם בהובלתו.
תחת הכותרת 'יחד נבנה את בתינו', השתכנעו המונים מהתושבים להצטרף לפרויקט הבניה והדיור בעומק היערות במדינה.

השר הבכיר היה נרגש כשהגיש את האישורים הנדרשים לוועדת הדיור, התרגשותו גברה כשהניח את ההצעה על שולחן הפרלמנט ואושרו לא ידע גבול כשההצעה עברה ברוב קולות.
הוא חש כי הגשים את פסגת חלומותיו.

יחד עם כמאה תושבים - שהיוו החלוצים הראשונים שהסכימו להוריד את הכפפה ולהביא פתרון יצירתי לבעיית הדיור - הוא החל בתהליך יישוב היערות, זו הייתה אחת ההבטחות שקרצו לאזרחים, העובדה שמקדם המיזם הבטיח לקחת חלק ולהיות בין הראשונים שיעברו להתגורר בפרויקט החדש.

לפני שנתיים חתם על אחרון המסמכים ועבר עם משפחתו ליער בירטיגו, שם הוקם החלק הראשון של הפרויקט.
שכונה שלמה כבר עמדה על תילה, וההכנות להרחבת הבניה נמשכים עד עכשיו, לקראת תוספת של כמה שכונות נוספות.

ג'ון נאנח, מחשבותיו מובילות אותו אל היום בו עבר להתגורר כאן, בעומק יער בירטיגו.
באותו יום הודיע לו בנו ביובש כי הצטרף אל הקהילה האנטישמית בקליפורניה.
היה זה הלם מוחלט עבורו.

הוא ידע שלאחרונה עובר על בנו תקופה לא קלה שגיל ההתבגרות הובילה אותו אליו, אבל לכזאת מכה הוא לא ציפה.
קיים הבדל עצום בין התפרעויות ונזקים לבין השתייכות רשמית לאחד הארגונים הכי מסוכנים במדינה.

בתחילה לקח את זה קשה, רצה לנתק קשרים באופן טוטאלי, כזה שיבהיר לבנו כי הגדיש הוא את הסאה.
בהמשך למד להבליג, מאמציו הכוחניים לא הועילו, בנו לא התכוון לחזור בו מהחלטתו הנואלת.
אך כמה שהתאמץ לשתוק, יחסיו עם בנו מעולם לא חזרו למסלולם התקין.

כעת הסתיים לו עוד ויכוח שנגמר בטריקת דלת.
כרגיל, ג'ון לא התרגש, הוא ידע שבנו יחזור.
כמה שהידרדר - הוא אינו הולך לנתק את קשריו עם אביו, ולו בשביל הכסף...

ג'ון לא שיער לעצמו שהפעם זה יהיה אחרת.
בנו שבר את כל הכלים.
צ'רלי עזב. לתמיד.

- - - - -​

2039. יער בירטיגו, קליפורניה.

שר הדיור של קליפורניה ג'ון מקטיבון לא ישכח את היום ההוא לעולם.
היום שבו ישב, כדרכו, על הספה בנינוחות.

בין לגימה מכוס הקפה הרותחת לבין שאיפה עמוקה מהסיגר המשובח שהרשה לעצמו, הוא היה שקוע בקריאת כתבה מסעירה בעיתון, אודות שר האוצר שהחליט על קיצוץ ניכר בתקציב משרד הנשיא, מה שהוביל לסערה פוליטית לא קטנה.

קולות מבחוץ חדרו לפתע את השקט ששרה באורח קבע באזור.
ג'ון נדרך, מרים את ראשו בתמיהה.
הקולות קיבלו צורה ברורה של צעקות הולכות וגוברות.

הוא התרומם, ניגש אל החלון ופתח אותה.
מרחוק הבחין באב, אם ובתם היחידה פורצים מדלת ביתם ונמלטים מהמקום בזעקות אימה.

התמיהה גברה,
אך לפני שהספיק להוציא את הנייד מכיסו, הרעיד פיצוץ מחליא את האזור כולו.
אל מול עיניו התפוצץ הבית ממנו ברחו הדיירים בקול מחריד ומחריש אוזניים.

עשן הציף את השכונה, ללא ניצוץ אחד של אש.
לתושבים ההלומים לא נותר לראות דבר מלבד חלל ריק שלא העיד כלל כי לפני רגע עמד שם בית.

 

[ח.ד. וחלק]

הערות, הארות?
הצעות לשיפור?
כלום? הכול מושלם?...

 

[אוראל סולטן]

פרקים יפים מאוד, מצפים להמשך.


(לא יודע למה, אבל הניסוח של המשפט הזה:

אם חשבו הדיירים כי בזה תם האירוע, הרי שהם טעו טעות מרה...

מעט הציק לי...).

 

[מרדכי דוד קרלין]

אם חשבו הדיירים כי בזה תם האירוע, הרי שהם טעו טעות מרה...

אני דווקא אהבתי את זה

באותו יום הודיע לו בנו ביובש כי הצטרף אל הקהילה האנטישמית בקליפורניה.

אבא שלו יהודי?
מגיע לו שהוא מת!!!!!!!!!!!! (לצ`ארלי)
טוב, יפה מאוד, מחכה להמשך!!!

 

[ח.ד. וחלק]

אבא שלו יהודי?
מגיע לו שהוא מת!!!!!!!!!!!! (לצ`ארלי)

אבא שלו לא יהודי.
ומי אמר שצ'רלי מת? איפה זה הוזכר? (חכה להפתעות...)

פרקים יפים מאוד, מצפים להמשך.

טוב, יפה מאוד, מחכה להמשך!!!

תודה על המשוב, נותן מרץ בהחלט!

 

[yael305]

ומי אמר שצ'רלי מת? איפה זה הוזכר? (חכה להפתעות...)

בפרולוג.
או שזה לא אותו צרלי..

 

[אוראל סולטן]

בפרולוג.

שמונים וארבעה שנים לאחר מכן, תימצא גופתו, או מה שנותר ממנה, על שפת נהר הבגיובה שמרוחקת אלפי קילומטרים מיער המוות בקליפורניה.

84 שנים אחרי הסיפור ההוא הוא בטח היה מת. זה שיש תיאור של פיצוץ שהתרחש שנים לפני יכול להיות לא קשור...

 

[חני טולדו]

אמאלה כתיבה מטורפת!! מחכה להמשך ממשש!!!!

 

[ח.ד. וחלק]

אמאלה כתיבה מטורפת!! מחכה להמשך ממשש!!!!

תודה!
@אוראל סולטן צדקת בנוגע לצ'רלי.

 

[ח.ד. וחלק]

בס"ד

פרק שני​

2039. סקרמנטו, קליפורניה.

"צ'ר" אחד הזוטרים פנה אליו.

"כן?" הוא ישב שעות על המסמכים, מסנן את התוכניות ומשביח אותן ככל האפשר.

"הבוס רוצה לראות אותך".

"קיבלתי, תודה." הוא קם ממקומו, מודה לו בניד ראש סמלי ויצא אל המסדרון, עולה לקומה השנייה ונכנס אל החדר הבודד שהיה שם.

"אתה יכול לשבת" הבוס חייך אליו, רומז שאין מדובר במשהו רגיש יתר על המידה.

הוא התיישב, מחייך גם הוא, "במה העניין?"

"אז ככה, קודם כל רציתי לשבח אותך על העבודה המצוינת שאתה נותן פה, במיוחד בתקופה האחרונה, הרבה זמן לא היה כאן אחד טוב כמוך." חיוכו העמיק, שניהם ידעו שאין זה רק התחנפות גרידא כי אם גם אמת לאמיתה, צ'רלי השקיע את כולו למען הקהילה ומטרותיה.
מאז הגעתו לפני כחמש שנים הפכה הקהילה האנטישמית לשם דבר בקליפורניה, הוא העלה את הארגון בכמה רמות.
לא לחינם טיפס במהירות בסולם הדרגות והפך לאישיות בכירה בארגון.

הבוס המשיך, "העבודה האחרונה שלך הוכיחה את עצמה, גייסנו מספר לא מבוטל של אנשים שהצטרפו לקהילה.
בקרוב, אני מקווה, נוכל לצאת לפעולות ממשיות במדינה, חלק גדול מהן תהיינה רשומות על שמך, אני בטוח!"

הבוס הרצין, הניח לו לעכל את החנופה, התרווח על כסאו ואז הוסיף:
"אתמול הגיע דיווח מעניין, פיצוץ מסתורי הרעיד את יער בירטיגו, בית שעמד שם נעלם כלא היה, כך, לפתע, לאור יום!"

צ'רלי הרים גבה, תמה. "מעניין בהחלט! מהם הפרטים הידועים?"

הבוס חייך, "אין נפגעים אם זה מה שמעניין אותך, הדיירים הספיקו לברוח שניות לפני הפיצוץ.
כעת הם מגמגמים משהו על שעון שהחל לספור לאחור ועוד שלל דמיונות ושטויות שאין להם אחיזה במציאות...
בכל אופן - השכונה כולה - כולל המשפחה שלך, נמלטה חזרה למדינה וצו איפול הוטל על הפרשה, כך שהשטח פנוי לך, אני מניח, כי בבית אביך ישנם כמויות לא מעטות של חומר שיוכלו להועיל במידה רבה מאד לקהילה שלנו, מעוניין?"

הבוס לא הותיר מקום להתלבטות, צ'רלי ידע שהוא לא באמת שואל אלא קובע עובדה.
ובכן, אין לו ברירה.
מלבד זאת, הוא אמנם התחספס אבל עדיין נותר צעיר וכן... הוא מתגעגע!
אם לא את משפחתו, לפחות יראה את ביתו לשעבר.
נותר לו רק דבר אחד לברר: "אני מוכן, אבל מה עם הפיצוץ? יש היתכנות שזה יקרה שוב?"

"אין לך ממה לדאוג, דברים כאלו מתרחשים מדי פעם בכל העולם, וזה בהחלט נדיר, הכול בסדר!"
הבוס קם ממקומו, מושיט יד ללחיצה.

צ'רלי נרגע ולחץ את ידו של הבוס. "אוקיי, מתארגן ויוצא!"
הוא נפרד מהבוס וניגש לחדרו, מתכונן ליציאה.

כעבור שעתיים יצא מהמתחם הענק אל עבר יער בירטיגו.

- - - - -​

חצי שעה לאחר מכן.

"כל היחידות כאן הראש, היכון לפעולה במיידי!"

שרשרת הסכמות הגיעה מהיחידות בשטח.

שנים התכוננו והתאמנו לרגע הזה, הפקודות היו ברורות היטב והם היו בשיא המוכנות.

הם התפרסו בדממה סביב המתחם, היחידות המבצעיות מהבכירות בקליפורניה.
נחושים להביא את התוצאה הדרושה: מיגור הגרעין האנטישמי שהפך בשנים האחרונות לארגון רציני שמסב כאב ראש לא קטן למדינה - שחלק נכבד ממנה הינו יהודי.

ברגע הנכון הגיעה הפקודה.

"פעל, אש!"

החוליה הראשונה התפרצה למתחם, מנטרלת את שכבת ההגנה הראשונה.
שאר החוליות הצטרפו ופרצו מכל הכיוונים.
לחימה עיקשת התפתחה, יריות התעופפו באוויר, קולות נפץ פילחו את האזור. זעקות וצרחות החרידו את השכונה השלווה.

הם היו מיומנים היטב ועל אף נחיתותם המספרית - בתוך דקות הם השתלטו על המתחם, עוצרים מאות איש ואוספים מודיעין רב.

כרבע שעה לאחר מכן, חלף מטוס קרב מעל המתחם, מנחית מספר פצצות עוצמתיות.

המתחם הושמד.
רשת הטרור האנטישמית בקליפורניה מוגר כליל.

המבצע הושלם!

 

[אוראל סולטן]

המשלב הלשוני והכתיבה פצצה!

פרק כל יום!!!

 

[חני טולדו]

כתיבה מותחתתת ואווו