שיתוף - לביקורת מרחב מוגן דירתי

[חנה ש.]

ב"ה

עד שיצרתי לעצמי פינה חמה.
מקדש קטן. שקט. מקום שהוא רק שלי.
דסק אישי (מדף מתקפל מאיקאה, שלא תופס מקום כשהוא סגור ודווקא כן כשהוא פתוח),
כיסא מנהלות (כזה שנלקח באלגנטיות מהמטבח),
מאוורר 14 אינץ’ שמייצר בריזה כאילו אני בים,
רק בלי החול, ובלי הילדים, ובלי ההפתעות.

מרחתי לעצמי חמאת שיאה עם כמה טיפות רוזמרין,
לטיפול בכף רגל יבשה ובנפש עייפה.
תנועות מעגליות, נשימות עמוקות,
תחושת ספא... שנקטעה שלוש שניות לפני שהתחילה.

דפיקה ראשונה.
אני שותקת, אולי יתייאשו.

דפיקה שנייה.
“אמא, אפשר רק שאלה קטנה?”
(אין דבר כזה שאלה קטנה. יש התחלה של סיפור גדול.)

דפיקה שלישית.
“שלומי אוכל בצורת גמל. עם דבשות. מבמבה.”

אני פותחת את הדלת.
הוא עומד שם עם עיניים עגולות ולב מלא שליחות.
נכנס ומתיישב על כיסא ה’מנהלות’ כאילו ירש אותו.
אני מעבירה אצבע על לחיו,
ואומרת בלי קול: שב. אתה מוזמן. גם אם המקדש לא הזמין אותך רשמית.

**

“אמא,” נשמעת שאלה חדשה,
“אם איש הפליימוביל איבד רגל... הוא עדיין יכול לשבת בסעודה שלישית?”
(שאלה הלכתית-צעצועית בדרגת דחיפות גבוהה)

אני שותקת רגע.
כף רגל אחת עטופה חמאת שיאה,
והשנייה עסוקה בלהחזיק את שארית היום.

הוא מניח את הדמות הקטנה על הברך שלי,
ואני מחייכת אליו, מושכת אותו אליי ברוך.
מנשקת את המצח שלו,
ושואלת בשקט:
“ומה איתך, יקירי? אתה מרגיש טוב?”

הוא מהנהן,
ואני לא שואלת עוד.
לפעמים עצם השאלה היא החיבוק.

**

שלושה ילדים ליד הדלת.
הגדול דופק.
האמצעי שותק.
והקטן שואל:
“אמא, אפשר רק לשבת פה? הרצפה שלך מריחה כמו שקט.”

אני נמסה.
הם נכנסים בלי לשאול,
אבל עם כל הלב.

הגדול מתיישב,
האמצעי מתכרבל
והקטן שוקע בין הכריות כמו פוף שתוכנן במיוחד בשבילו.

אני מביטה בהם,
מעבירה יד איטית על גבו של הקטן,
ונותנת לרגע להיות. פשוט להיות.

**

ואז,
נשמעה אזעקת אמת.

לא של גמלים מבמבה,
לא של פליימוביל פצוע,
לא אפילו של "מי לקח לי את הכיפה".

אלא אזעקה אמיתית. כזו שמסירה גבולות בין פינות.
הילדים קפצו. אני קמתי.
הכיסא הסתובב לאיטו,
והמקדש שלי, הפך למקלט.

ציבורי. רועש. חי.
מלא רגליים, נשימות ותקווה.
ומוזר ככל שזה ישמע, גם מקודש מאוד.

**

כשיצאתי מהחדר לרגע,
(החדר הפרטי – או המקלט הציבורי. עוד לא החלטתי לשם מה הוא נועד.
ואולי, בינו לבין עצמו, גם הוא לא סגור על הייעוד שלו.)
עיניי נחו על שתי מחבתות,
אחת מפנקייקס של אתמול, אחת מהלחם המטוגן של היום.
תודה לה’ שעלה בי אתמול הרעיון המבריק לתת להם "להתנסות" בארוחה שלא מביישת שום דוכן אוכל מהיר,
שתי ציפורים במחבת אחת: גם ארוחת ילדים, גם תעסוקה עם קמח.

ומהצד השני של הסלון,
הטלפון המחובר למטען,
נועד במקור לשמוע מה שלום מי שלא בבית,
אבל כבר הפך למוקד לימוד מרחוק.

יש לו תור.
ויש לו מערכת שיקולים סבוכה:
מי לומד מתי, מי רק מאזין, ומי טוען שלימוד שלו דחוף כי זה על פרק י"ג.
זוהי אחת התמודדויות הגדולות של מרחב ביתי קטן עם לב גדול.

**

ריבונו של עולם, תודה שזיכית אותי לרגע של שקט,
לחדר פנימי שלא נבנה מבטון, אלא מהקשבה.
ותודה שגם כשיצאתי מתוכו, לא נפלתי,
רק פגשתי שוב את החיים, כמו שהם: עם מחבת, ועם תור לטלפון.
ואתה שם, גם שם.