- הוסף לסימניות
- #1
ב"ה
לפעמים הקב"ה שולח לנו הארה פשוטה, אבל מלאה עוצמה.
וכך נולדה בי תובנה:
לא פעם, כשקשה לנו, אנחנו צריכים להרים את עצמנו מהשפל והשפלות, ולהמשיך הלאה.
כמובן שיש דרגות של קושי, ויש קושי שמערער לגמרי.
אבל שמתי לב לדבר מעניין:
הקושי כמעט מבקש שנתלונן עליו. שנסכים להצטער איתו, ללכת שבי אחריו.
ואז, דווקא שם, אפשר לשאול שאלה אחרת:
מה כן יש לי בתוך הקושי?
לא רק למרות הקושי, אלא גם בגלל.
למשל, אם יש לכם שכנים בעייתיים שמציקים, אולי תוכלו לומר: לפחות הם גרים שלוש קומות מעלינו, ולא ממש מעל הראש.
אם ילד לא דיבר בכבוד, אולי אפשר לומר: ברוך ה' שיש בינינו תקשורת. הוא עוד ילמד את הדרך.
ואם יש קושי כלכלי, אפשר להתבונן במה שיש, לא רק במה שחסר.
ולפעמים, בקצה האחרון של הקושי, נותר רק לומר: לפחות אני נושם.
התובנה הזו מזכירה לי את הסיפור על אליהו הנביא שבא לבית רבי עקיבא וביקש מעט קש ליולדת.
ורבי עקיבא אמר לאשתו: יש עניים יותר מאיתנו.
לראות את הנקודה הטובה, זו משנתו של אליהו הנביא.
וזה דיבור שמעלה אותנו מתוך השפל.
כי ברגע שאתה בוחר לראות מה כן,
אתה כבר לא שקוע באותו עומק של מה שאין.
כשאנחנו בוחרים לראות את נקודת האור,
אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו יוצרים בתוכה מקום נשימה.
אנחנו לא מבטלים את הכאב, אבל גם לא נותנים לו לסגור עלינו מכל כיוון.
כי לפעמים המציאות נהיית צרה מדי מבפנים,
והמבט החיובי, הקטן, הכנה
הוא כמו פתח קטן בחלון סגור,
שדרכו נכנס אוויר, ואיתו גם תחושת תמיכה.
ברגע שאנחנו אומרים "אבל לפחות...",
אנחנו כבר לא לבד עם הקושי.
אנחנו נוגעים באפשרות.
והמקום הזה, נפתח.
אליהו הנביא לא רק מבשר את הגאולה.
לפעמים הוא בא בתוך רגע של חסר, ואומר:
'תסתכל שוב. יש יותר ממה שנדמה לך.'
תמצא את ה"לפחות", ותראה שיש לך לא פחות על מה להודות.
לפעמים הקב"ה שולח לנו הארה פשוטה, אבל מלאה עוצמה.
וכך נולדה בי תובנה:
לא פעם, כשקשה לנו, אנחנו צריכים להרים את עצמנו מהשפל והשפלות, ולהמשיך הלאה.
כמובן שיש דרגות של קושי, ויש קושי שמערער לגמרי.
אבל שמתי לב לדבר מעניין:
הקושי כמעט מבקש שנתלונן עליו. שנסכים להצטער איתו, ללכת שבי אחריו.
ואז, דווקא שם, אפשר לשאול שאלה אחרת:
מה כן יש לי בתוך הקושי?
לא רק למרות הקושי, אלא גם בגלל.
למשל, אם יש לכם שכנים בעייתיים שמציקים, אולי תוכלו לומר: לפחות הם גרים שלוש קומות מעלינו, ולא ממש מעל הראש.
אם ילד לא דיבר בכבוד, אולי אפשר לומר: ברוך ה' שיש בינינו תקשורת. הוא עוד ילמד את הדרך.
ואם יש קושי כלכלי, אפשר להתבונן במה שיש, לא רק במה שחסר.
ולפעמים, בקצה האחרון של הקושי, נותר רק לומר: לפחות אני נושם.
התובנה הזו מזכירה לי את הסיפור על אליהו הנביא שבא לבית רבי עקיבא וביקש מעט קש ליולדת.
ורבי עקיבא אמר לאשתו: יש עניים יותר מאיתנו.
לראות את הנקודה הטובה, זו משנתו של אליהו הנביא.
וזה דיבור שמעלה אותנו מתוך השפל.
כי ברגע שאתה בוחר לראות מה כן,
אתה כבר לא שקוע באותו עומק של מה שאין.
כשאנחנו בוחרים לראות את נקודת האור,
אנחנו לא בורחים מהמציאות, אנחנו יוצרים בתוכה מקום נשימה.
אנחנו לא מבטלים את הכאב, אבל גם לא נותנים לו לסגור עלינו מכל כיוון.
כי לפעמים המציאות נהיית צרה מדי מבפנים,
והמבט החיובי, הקטן, הכנה
הוא כמו פתח קטן בחלון סגור,
שדרכו נכנס אוויר, ואיתו גם תחושת תמיכה.
ברגע שאנחנו אומרים "אבל לפחות...",
אנחנו כבר לא לבד עם הקושי.
אנחנו נוגעים באפשרות.
והמקום הזה, נפתח.
אליהו הנביא לא רק מבשר את הגאולה.
לפעמים הוא בא בתוך רגע של חסר, ואומר:
'תסתכל שוב. יש יותר ממה שנדמה לך.'
תמצא את ה"לפחות", ותראה שיש לך לא פחות על מה להודות.
הנושאים החמים

Reactions: בסיבי1 //