שיתוף - לביקורת לימון, לימונדה או פרי יוקרתי

[להאמין ביכולות שלי]

יש אנשים שמתמודדים והופכים את הכל ללימונדה,
ויש שנשארים עם לימון
ויש שהופכים את הלימון לפרי יוקרתי.

*

למשל ניקח את ההתמודדות עם חוסר סדר.

להפוך את חוסר הסדר ללימונדה זה אומר ללמוד, למצוא טיפים, להשתנות, להפוך למדריכה בנושא, להיות מסודרת ככל שאפשר ואפילו לקדם את הנושא עם הרצאות או לכתוב על זה וכו'

להשאר עם הלימון זה אומר לחוש רע רוב הזמן, להסתכל על חוסר הסדר כמשהו שמקטין אותי, איזה תחום דפוק בחיי שגורם לי לחוש קטנה ולא שווה, להתבייש בעצמי, לכעוס על עצמי, להתנצל, לסדר שוב ושוב, לרדוף אחרי הסדר כל הזמן, לכעוס על עצמי כל הזמן.
וכל מילה או רמז מהסובבים בנושא זה כמו לדרוך על יבלת.

האפשרות להפוך את הלימון לזהב או לפרי יוקרתי זה אומר שאני כל כך בטוחה בעצמי עד שאני מבינה שחוסר סדר משרת אותי בדיוק כמו סדר.
שניהם עונים לי על צורך רגשי.
ובעצם אני אוהבת את עצמי מאוד, ומרגישה כל כך בטוחה במי שאני, עד שאני חושבת שחוסר סדר ממתג אותי, מעיד עלי דברים טובים.
אומנם אני מבינה שחוסר סדר זה לא רצוי, אבל אני מבינה שאם אסדר ואהיה מסודרת זה מתוך שאני אוהבת את עצמי ורוצה לחיות בתוך סדר, ולא בגלל שאני בורחת מחוסר סדר, וזה טוב להיות בחוסר סדר כי זה אומר שאני מרגישה נוח בחברת עצמי.
בקיצור בכל תחום בחיים אפשר להכנס חשיבה שמאוד מעריכה את עצמי.
אני לא מבטלת את המצב האידיאלי שזה 'סדר', אבל כן מבינה שהדרך לשם והסכמה עם בלאגן כמשהו לגיטימי עבורי בזמנים מסוימים, היא גם בסדר.
מה שאומר שאני מחזירה את עצמי למרכז.
*
אותו דבר גם בקנאה.

לפעמים נתקלים בבני אדם שהם מתקדמים פי אלף מאיתנו.
וזו חלישות דעת גדולה, קנאה עמוקה, לא מובנת, מסך.
במקום להתרגז על עצמי,
להבין שהקנאה נוכחת ולהסכים לקבל אותה כמשהו שהוא חלק ממני, ואפילו לאהוב את הקנאה בתור חלק שמזכיר לי שיש 'אותי'.
ואז הפוקוס חוזר אלי.
ואדם לא יכול לנדוד מחוצה לו, כי למרות הכל אדם חייב להשאר נאמן לעצמו.
וכל מה שאדם יוצא מעצמו, זה כדי לחזור לעצמו מחובר יותר, כי מקור החיים נמצא בתוכו ולא אצל אחרים.
*
הטוב ביותר - להתמודד עם חוסר בדרך של הבנה: שאני מהאנשים שחווים את החסר כמו ריקנות בסיסית, כמו בור חסר יסודות עליו בנויים החיים שלהם.

ואז להבין שהבור הזה לא ריק.
והחיים לא מבוססים על בור, על חסר.
החיים מבוססים על מלאות. ואני לא ריקה, או אולי עדיף לחשוב שהריקנות היא גם מלאות.
אקשיב לעצמי, אלמד את עצמי ואלמד להעריך את עצמי בבסיס, למרות הבור או החסר, ולא משנה איך נוצר, מתוך אמונה שלמה בבורא עולם.
רק מי שנמצא בתחושת ריקנות יכול להבין מה זה להחליף את הריקנות בתחושת מלאות.
והכל בסדר.