סיפור בהמשכים לופ

[נ. גל]

וזו הייתה המילה שנותרה ללוות את לוי כשהדלת נטרקה מאחוריו.

וזו, הייתה שבירת חולית הלופ הראשונה.
פרקים מבריקים, תודה, @מסוגל!

 

[ביזנסטורי - אילה]

וואו.
גאונות! גאונות!
אני בכל משפט צריכה להציב את עצמי בסיפור, באגדה, במשל ובנמשל...
פרקים מתישים ועוצמתיים.

 

[בובה בובה]

אדיר, נדיר
קראתי את כל הפרקים עכשיו ברצף אחד והם צריכים לצאת בספר, נקודה.
הבעיה היחידה שהקצב לא ממש תדיר
שאפו

 

[נ. גל]

קראתי את כל הפרקים עכשיו ברצף אחד והם צריכים לצאת בספר, נקודה.

הבעיה הקטנה: הספר הזה יקרא בלופים, מה שאומר שיתוק כללי של המשק הישראלי לטובת קריאה.

 

[מירי11111]

ממתינים לפרק הבא עד בוש....

 

[Talya kadosh]

אני אוהבת.
פשוט אוהבת את הסיפור הזה.
כמה מילים שלא יהיו, אין לי סיכוי להגדיר את האומנות שלו.
ומבחינתי, המסרים שמתחבאים בין השורות, הם הוואו הכי גדול כאן. (על הכתיבה אני לא יתחיל לדבר, כי זה לא יגמר בזמן הקרוב).
היכולת לכתוב מסר בלי לכתוב אותו בפירוש, זה דבר שאני אוהבת. ולגמרי מעריכה את מי שעושה את זה בצורה טובה. וזה טוב פלוס פלוס, הצלחת בגדול.
חד משמעית, אני רוצה ספר.

 

[מירי11111]

@מסוגל

 

[נ. גל]

@מסוגל

מצטרפת...

כאשר ימתין האדם למשיח
כאשר יצפה היהודי לגואל
כך נצפה ותבקש נפשנו
להשתעשע בפרקי לופ, מיודענו

פחות או יותר, זאת אומרת... אם הבחירה היא בין פרק היום ומשיח היום - אני אעדיף לחכות למחר עם הפרק. אבל אם זה לא קשור - @מסוגל, אנא אל תשב ריקם תחינת רבים.

 

[בובה בובה]

אתה יכול!
אתה @מסוגל !
יש לך את הכוח!
קדימה צעד!

 

[מסוגל]

36.
טרפון מעולם לא היה מסוג האנשים שרואים בשינה תענוג מקודש, ולא מצא טעם בהמשך שהות במיטה לאחר שהתעורר. גם כעת, כאשר הוא פוקח את עיניו אל החושך, הוא אמנם לא יודע מה גרם לו להתעורר, אבל הסיבה כלל אינה משנה. מבחינתו, כבר ישן מספיק.

הרבה קולות ממלאים אותו כמו קן נמלים מתרוצצות. הוא רוצה להקשיב לכולם, והשקט והחושך נראים לו כמו הזדמנות מתאימה במיוחד. הוא יוצא לדרך חסרת יעד.

שלושת חבריו המבוגרים מודאגים מאוד מכך שהמסע שלהם חוזר לאותה נקודה, ואילו הוא עצמו חושב שאולי באמת הוא דווקא צריך לנסות הכול מחדש. אולי הוא צריך עוד קצת זמן.

מדהים שעד לפני זמן ממש לא רב, בימים שהוא והחבורה פתרו תעלומות וערכו מרדפים חובקי עולם, הוא המשיך תמיד רק קדימה, מרוכז כולו בצעד הבא, ואף פעם לא התעכב לשאול כל מיני שאלות, שבעצם ממלאות כל צעד ושעל בחיים.

איך יכול היה אז פשוט להמשיך הלאה, כשעכשיו רק מטריד אותו איך יתכן שיש בעולם כל כך הרבה אנשים רעים, ולמה בעצם הם כאלה רעים, מה העניין שלהם להיות רעים כל כך. ואיך בכלל כל העולם ממשיך ככה כרגיל ואנשים לא עושים עם זה כלום.

הוא מתקשה גם לקלוט איך תמיד היה מרוכז רק ברגע העכשווי, ולא הטריד אותו אף פעם מה יהיה אחר כך. מי אמר שהוא תמיד יצליח להתמודד. מי יודע מה יקרה לו בחיים. אז הוא יהיה יותר מבוגר, אז מה. כיום זו לא נראית לו אפילו תחילתה של תשובה מספקת. הרי שלושת המבוגרים שאתו הם בסך הכול אנשים חסרי אונים. יש כל כך הרבה אנשים שהחיים שלהם לא מצליחים. איך הוא יכול לדעת שהוא יידע איך להצליח בחיים. ומה קורה אם לא, אם נניח חסר כסף, מאיפה מביאים אותו..

ומה עושים אם יש הרבה שאלות. מה הוא יעשה אם לא לכל השאלות האלו יש תשובות, או שלא יהיה מי שיענה לו. הרי המבוגרים רק חייכו תמיד ואמרו שהכול בסדר, ואף פעם לא ספרו לו שבעצם החיים כל כך מסובכים. או שאולי הם לא חשבו אף פעם בעצמם על כל הדברים שמטרידים אותו. הוא הראשון שחושב על כל השאלות האלו? זה מאוד מלחיץ אם כן..

אתמול בלילה, אחרי שהודיע במהלך היום לחבריו שהוא לא ממשיך אתם, הרב חיים הופיע פתאום במפקדה שלהם נרגש כולו, וערך לו שיחת שכנוע ותחנונים קצת מוזרה. בסיום השיחה טרפון הסכים לשוב ולהצטרף אליהם, אבל בשונה ממה שהרב חיים חושב, לא השיחה המשונה היא זו שגרמה לו להתרצות, אלא ההבנה שהוא צריך להתקדם הלאה מחיי החבורה, והרצון למצוא תשובות לכל השאלות שהתחילו להטריד אותו.

כן, יש לו ממש הרבה שאלות, אבל הוא ילד חכם ואף פעם לא נרתע מדרך ארוכה וקשה. מתישהוא הוא ימצא את התשובות, אין ספק. בכל מקרה, מה שברור כרגע הוא שהפרק בחייו בו הוא מבלה בהרפתקאות מטופשות נגמר.

הוא שולח את ידו לכיס באיטיות, ומוציא אותה במבע פנים מהורהר. קשה לו מאוד לוותר על המזכרת האהובה, אבל כשהוא פותח את כף ידו עיניו נחושות יותר משהיו אי פעם כאשר יצא למשימה. קרני אור ראשונות מלטפות את דרכו החדשה של מקק אל עבר החופש.

 

[מסוגל]

37.
צבעים דהויים צובעים את הבוקר, וטעם חמוץ ומר מלווה את הצללים המבשרים על בואו של יום חדש ורענן.

ארבעתם נפגשים ליד שלט העץ. טרוטי עיניים, חתומי הבעה.

"חשבתי על זה כל הלילה", אבנר הוא זה שפותח, וקולו צרוד במקצת. "חשבתי על כל האפשרויות, ואני יודע מה אנחנו צריכים לעשות".

לוי וחיים מרימים גבות. טרפון מלטף את השלט ושואל בקול עייף: "נו, מה אנחנו צריכים לעשות?"

אבנר מתעכב בתשובתו, הוא מעביר את מבטו על פניהם של חבריו ומשהה אותו על לוי: "אם הבנתי את התיאוריה שלך, שנראה שהיתה נכונה", הוא זוקר אצבע לכיוונו, "אנחנו במעגל של סיפור.. של סיפורים. אם אנחנו רוצים לשבור אותו, אם אנחנו רוצים להשתחרר, אנחנו צריכים בעצם לשבור את הכללים".

לוי מגחך: "ההסבר נכון בערך, אבל המסקנה די מדוייקת".

"אבל השתננו", טוען חיים בלהט, וכשכולם מפנים אליו מבטים הוא מסמיק מעט, מנמיך את קולו ואומר: "קצת.. נראה לי. הרי אבנר התחרט מאוד על כל החיים שלו אחרי הסיפור עם הילד, והיה את הנקודה ההיא עם טרפון והאומץ. גם אני היו לי ככה כמה.. עניינים".

לוי מצחקק בפתאומיות, ואז מכחכח בגרונו בחיוך חמוץ ואופייני: "כן, זה נחמד מאוד, חיים. וזה בדיוק, אבל בדיוק, מה שקורה בסיפורים. אל תיעלב, אבל מה שאתה מתאר הם שינויים רגעיים, נקודתיים, וממילא מינוריים. אני ממש מצטער, אבל כמו שאנחנו רואים, זה לא מה שיפרוץ את הלופ".

"אלו לא שינויים קטנים..", מתעקש חיים. אבנר מרים יד להשתיק אותו, הוא נראה תשוש, ריסיו תלויים בכבדות בקו צר שמקשה להבחין בעיניו:

"אני חושב כמו לוי", הוא מבהיר בשקט, "ולכן מה שחשבתי הוא משהו הרבה יותר רציני. שינוי כזה שיטלטל את כל המעגל מהיסוד".

"מהיסוד", חוזר לוי, וקמט קל מפלס דרך בין גבותיו כשנדמה לו שהוא מבין לאן אבנר חותר.

"שינויים קטנים ונחמדים הם חלק מהכללים, אבל מה אם יקרה משהו שאף פעם לא קרה", אבנר משתתק, ולחבריו ההמומים נדמה שהוא קצת רועד לפני שהוא אומר: "מה אם הנבל יביס את הגיבור הראשי?"

"הראשי.." חוזר לוי כהד, אבל הלגלוג אליו כיוון לא מצליח לבצבץ מתוך ההלם שממלא את קולו.

"זה נשמע לי כמו שינוי יסודי", מסיים אבנר בקול שקט.

לוי מזועזע בעליל, אבל חיים וטרפון טרם השלימו את המירוץ המחשבתי, והם מלאים שאלות קונקרטיות:

"איזה גיבור?"

"איזה נבל?"

"איך יביס?"

"הוא מדבר על בוס", קולו של לוי יבש. אבנר מהנהן בדממה.

"בוס מת", מזכיר חיים בטון מוזר. אתה הרגת אותו, מזכיר טרפון באמצעות עווית פנים וחיוך קטן ומעט מרושע, וגורם לאבנר להתכווץ.

"אז מה?" לוי מתנדב להמשיך ולדברר את אבנר. "גם אנחנו היינו כבר בפרק א' והנה הוא שוב לפנינו. נראה לי שאבנר מניח שבכל מסע נוסף שלנו הכול יתעורר מחדש, או לפחות הבוס הראשי".

"לא לא לא, אין מצב", חיים ממהר לומר. "אני בשום פנים ואופן לא עובר את כל זה שוב".

לוי מחייך מיד, אבל מאפשר הפעם לאבנר להשלים בעצמו את משנתו: "זה היתרון במעגל", אבנר מצמיד אגודל לאצבע בצורה שיוצרת עיגול מדוקדק, הוא מעביר את אצבע ידו האחרת על היקף המעגל בכיוון השעון, ואז עוצר: "יש לו שני כיוונים", הוא מציין, "ואף אחד לא הכריח אותנו ללכת דווקא במסלול הארוך".

 

[נ. גל]

וואו, איזה טירוף... הקצב הולך ועולה. פרקים מעולים.

אם נניח חסר כסף, מאיפה מביאים אותו..

אם כן..

רק לי הפריעה העובדה שאין סימן פיסוק כזה, שתי נקודות?

לוי מחייך מיד, אבל מאפשר הפעם לאבנר להשלים בעצמו את משנתו: "זה היתרון במעגל", אבנר מצמיד אגודל לאצבע בצורה שיוצרת עיגול מדוקדק, הוא מעביר את אצבע ידו האחרת על היקף המעגל בכיוון השעון, ואז עוצר: "יש לו שני כיוונים", הוא מציין, "ואף אחד לא הכריח אותנו ללכת דווקא במסלול הארוך".

מבריק! להיכנס ללופ מהצד ההפוך שלו, נשמע כמו דרך מעולה לשבור אותו.

 

[ביזנסטורי - אילה]

הברקות אחת אחת!
פרק שנון, מפתיע, חד מדוייק מרתק מסקרן חי מסעיר נוגע מפעים מותח מלמד מרגיש מעיף מטורף מחבר מלא אקשן ודרמה ומסר וגיבורים ושינויים ותמורות ותובנות ומעשים וחידודים ו... (באיזשהו שלב העדפתי לוותר על הפסיקים...)

ואי,
ממש אהבתי.
אהבתי את זה שאני סופסוף במתח מה יקרה בפרק הבא.

 

[מסוגל]

38.
איש לא אומר דבר כשצלליתה של הגבעה המוכרת מבצבצת ממרחק, ובכל זאת עוצרים ארבעתם כמו על פי אות מוסכם. אולי בגלל הזיכרונות שמעלה בהם מראה המקום, ואולי דווקא בגלל המועקה המוחשית שהולכת ומעמיקה ככל שהם מתקרבים.

"אל תעשה את זה, הרב אבנר", טרפון אומר פתאום, ובקולו דחיפות לא אופיינית בכלל. "בבקשה, אל תעשה את השטות הזאת".

"אני חייב, ילד". יש ברזל באבנר. תמיד היה. הוא יצוק בקולו ומחדד את ההחלטיות הנחושה, וחבריו מוותרים על האפשרות לחזור ולומר את כל מה שכבר נאמר. ונטען. ונצעק. והתחנן.

ההליכה פתאומית כשם שהייתה העצירה. הם מתקרבים אל הגבעה, ואל צללית אנושית יציבה שעומדת בראשה. דז'ה-וו מרהיב, למרות שלמען האמת ההתרחשות הקודמת הייתה אמנם על גבעה זהה לחלוטין, אך מקבילה. הגבעה שפוגשים מצדו האחר של המעגל.

כמה רגעים הם צופים לעבר הגבעה, אחר כך חיים מצחקק צחוק מוזר כשהוא מפטיר: "אז זה בעצם אומר שאנחנו נפרדים".

למילה יש צליל מאיים, שעדיין רך יחסית לטעמם של טרפון ולוי. אבנר לא הסביר מה כלול מבחינתו בעובדה שבוס אמור 'להביס' אותו, אבל מהשקט שאפף אותו כל הדרך ניחשו ידידיו כי גיבור קבוצתם מאמין שמצא לעצמו את התיקון על חיים של אלימות.

"אף אחד לא יודע מה באמת יהיה, אבל אפשר לקרוא לזה ככה", מסכים אבנר.

"טוב", חיים משפשף את גב ידו על פיו, "נראה לי שהיה נחמד, סך הכול".

"זה סיכום ממצה", מגחך אבנר וכולם צוחקים צחוק יבש ואין להם מושג למה.

כל אחד רוצה לומר משהו, אבל הם רק עומדים זה מול זה, ומשפילים מבט רגע אחרי שהוא נפגש. חיים מכחכח בגרונו שוב ושוב, לוי מושך באפו, ואז טרפון נדחק, ולוחץ בידו הקטנה את זו של אבנר המופתע: "עזרת לנו מאוד", הוא אומר בקול צרוד. "אתה אמיץ, וגיבור וטוב. נראה לי שאתה תמיד עשית מה שהיה צריך לעשות, גם לפני שנפגשנו".

לוי מסיט את מבטו אל האופק.

"תודה ילד", עונה אבנר אחר השתהות קצרה. "ותשמע לי, תחזור אל הלימודים שלך ותשכח מכל השטויות האלו של חבורות ואנשים רעים. זה לא בשבילך ולא מתאים לך. אתה ילד נחמד וטוב".

חיים מחקה את טרפון, ומושיט גם הוא את ידו ללחיצת שלום: "אנחנו נלווה אותך, כמובן", הוא מצהיר בקול חם, וכולם מהנהנים. "אנחנו.. אני בטוח שניפגש עוד", הוא מוסיף. חבריו מפקפקים בדממה.

לוי ניגש אחרון, הוא מתקרב לאט: "אז מה.. אז ככה.. זאת אומרת.. ככה זה נגמר?"

"כנראה", מחייך אבנר ומושיט יד: "היה נעים להכיר אותך, לוי".

"כן", לוי מגחך, "היה נעים להכיר גם אותך".

שניהם שותקים הרבה מילים שלא ברורות להם, והחיוך המגחך של לוי מתרחב. "גברים", הוא מועך לאבנר את היד, "אנחנו כל כך גרועים בלהיפרד".

"יש בזה משהו", מצחקק אבנר, והם עומדים רגע ארוך עד שאבנר מכחכח בגרונו: "היד שלי".

"כן", לוי מתנער, "אבנר, אני רוצה לומר לך.. אתה.."

"מה?"

"כלום.. תשמור על עצמך, סופרמן".



צעד ועוד צעד. בראש הגבעה, כמו פזמון חוזר גרוע ומושלם, עומדת דמות תמירה, עטופה באדרת כהה שמתנופפת קלות ברוח. כובע גדול על מצח רחב, ועיניים סקרניות:

"בוס", הוא מציג את עצמו, וידו נפגשת בידו של אבנר בלחיצה איתנה. "נבל ופסיכולוג".

אבנר מחייך כשהוא מהדק מעט את לחיצתו: "ומומחה לספרות", הוא מוסיף בקול נעים, וכשעיניו של בוס נפערות ופיו נפתח מעט מזעיר, קולט אבנר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את האיש מופתע.

"אל תראה כל כך המום, אתה יודע איך זה אתנו הגיבורים", הוא טופח בקלילות מדומה על כתפו של אויביו המשתאה. "אנחנו כל יכולים".

 

[נ. גל]

"כלום.. תשמור על עצמך, סופרמן".

יש משפטים שדורשים חשיבה רק כדי להבין למה הם כל כך מבריקים, מדוייקים וממצים.
זה אחד מהם, בעיניי.

פרק מעולה, מעלה המתנה לבאים בתור.
תודה, @מסוגל.

 

[בובה בובה]

פשש...!
מוכיח @מסוגל ות!
פרק יפהפה ומלוטש כמו הקודמים ויותר
הסיום מתקרב?

 

[מסוגל]

הסיום מתקרב?

כבר כמעט כאן. עניין של כמה פרקים.

 

[Talya kadosh]

לא רוצה שזה יגמר.

הגאונות כאן בכל משפט, משגע אותי. כמה עומק יש בהשתלחויות אחד בשני, בציניות.
לא נתפס לי.

אגב, אהבתי את העניין שפעם אחת הנבל ינצח. זה עוד לא קרה בשום ספר. מתחשק לי לקרוא סיפור פורץ דרך.
אבל לא, אין סיכוי שהורגים את אבנר. הוא כזה נחמד. בטח יש פה פסיכולוגיה הפוכה על הפוכה, על הפוכה (סתם כדי שיצא שאני בטוח צודקת בניחוש אחד) שאני לא אקלוט אותה עד לנקודה האחרונה בסיפור.

מחכה ממש להמשך.

 

[מסוגל]

39.
הבעת ההפתעה שרדה שניות מספר על פניו של בוס, ואז נמחתה כאילו לא הייתה שם מעולם. מבטו שידר רוגע ושקט כשמיים המשקיפים מעליהם, ועמד בניגוד מוחלט ללחץ שהפגינו הם.

הדממה התארכה והמבוכה גברה, עד שטרפון תיעל את תחושותיהם של כולם כאשר המהם בקוצר רוח "נו?"

בוס הניע את מבטו על פניהם: "איך אני יכול לעזור לכם, אנשים צעירים?" ידיו היו משולבות על חזהו, ובעיניו שכנה סקרנות רגועה.

הבלבול שטף אותם בגל קריר, הם התבוננו זה בזה בחוסר אונים. "אנחנו אמורים להילחם", אבנר היה מתוסכל. "אני ואתה אמורים להילחם. בעצמך אמרת שאתה נבל!"

בוס השהה עליו את מבטו הבוחן: "ואתה חושב שזו סיבה מספיקה?"

אבנר כיווץ את מצחו, מבולבל עוד יותר: "זה נראה מובן מאליו".

בוס חפן את סנטרו בידו: "האם העובדה שמאן דהוא מוגדר כנבל, נראית לך כמו עילה הגיונית לאלימות?"

עיניו הבוחנות העיקו על אבנר באופן מוזר, אבל הוא שמר על מבע יציב.

בוס התקרב אליו צעד אחד: "זה בסך הכול תואר, אבנר". לחש, "אתה משוכנע שזה מספיק כדי להצדיק הכול?" אבנר נרתע פסיעה לאחוריו מבלי משים: "אני לא.. אני לא בטוח".

בוס התקרב צעד נוסף: "תרצה שנשב ונדבר על זה?" קולו היה איטי ומרגיע. אבנר שתק, ובוס הניח בזהירות יד על כתפו. "הנה תראה, ממש שם מאחורה, יש לי בית נחמד.."

זה לא היה הדבר הנכון לומר.

אבנר העיף את ידו של בוס והטיח בו אגרוף. "מספיק עם המשחקים, אידיוט. די עם העמדת הפנים".

לחיו של בוס הייתה אדומה מעוצמת המכה, החבטה הייתה עצומה והדהדה במרחב, אבל הוא נותר רגוע, ורק שלח את ידו וליטף את המקום הפגוע: "אין לי מושג על מה אתה מדבר, יקירי". אמר בקול פגוע, אבל לרגע אחד הופיע על פניו חיוך קטן אך בולט.

ואז הוא נעלם בסבך אגרופים.

"די עם המשחק הזה!" אבנר הפיל אותי לרצפה, ופרק עליו את תסכולו. "די עם ההתפרצפות!" הוא הלם בו במלוא הריכוז, לא מודע לזעקות האימה של חבריו. "אתה יודע בדיוק מי אנחנו, אתה יודע מי אתה!". הוא עצר לרגע להתנשף, מפלי זיעה נטפו ממצחו. "תתחיל כבר עם האלימות שאתה מכיר וכל כך אוהב". הוא ניסה לחדור את מעטה ההגנה שיצר בוס על עצמו באמצעות ידיו. "תנצח, הרי זה כל מה שאתה רוצה!" קולו הפך לצווחה מיואשת. הוא התרחק מיריבו בתסכול.

בוס שכב על הרצפה, חבוט, מרוט ומעורר רחמים. אבנר התיישב לצדו וחפן את ראשו בזרועותיו. "זה מה שאמרת לי", מלמל קלושות. "אמרת שאתה רוצה לנצח".

בוס גיחך, הגיחוך נשמע יותר כמו אנקה, אבל בצורה כלשהי ידעו כולם שהוא מגחך: "לא הבנת כלום". לחש, "ידעתי שלא תבין. אני רוצה לנצח? זה נקרא לנצח בעיניך, לתת כמה מכות? חה" הוא ירק. "אני רוצה לשלוט".

הוא התרומם לאטו, בגדיו היו סתורים וקרועים ופניו אדומות. הוא העביר יד קצרה על שערו וסידר את בלוריתו, שומר על אלגנטיות גם ברגעי השפל. אחר כך שלף מחגורתו אקדח: "אתה כל כך טיפש שאתה באמת מיותר לחלוטין", צחקק, "הייתי צריך לעשות את זה מהרגע הראשון, חה".

טרפון התייפח חרש, חיים הסתובב ושפתיו מלמלו בלא הפסקה פריק תהילים. עיניו של לוי היו קרועות לרווחה.

ואבנר הרים את ידו הימנית בשלווה של השלמה: "שמע ישראל.."

בוס מצמץ בעיניו פעם ופעמיים. ידו נשמטה מטה. "אני יהודי", לחש.

"אני יהודי!" צעק שוב בקול מוזר, הוא השליך את האקדח הרחק. "יהודי!"

"הוא יהודי!" צעק גם טרפון, מתייפח מהקלה. "הוא יהודי, האיש הזה. הוא יהודי, הרב אבנר!"

"שטויות", לוי הגיח מאחוריו. "פשוט שטויות, אל תאמין לו, טרפון".

הוא בחן את סביבתו. אבנר פלבל בעיניו בניסיון להתאקלם במציאות החדשה, טרפון נראה מבולבל, ורק חיים סימן לו בעיניו שהוא אתו: "פתאום הוא נהיה יהודי?" שאל, ונעמד לצדו. "זו עוד בדיחה שלך? מה בדיוק אתה זומם, מר בוס?"

בוס היה פגוע בתכלית. "נו באמת, אתם לא מאמינים לי?" עיניו התרוצצו בניסיון מחשבתי מואץ לספק ראיות לטענתו. "הנה - מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. מודה אני לפניך. מעוז צור ישועתי.." הוא הלך ואיבד את חיוניותו מול ספקנותם הבולטת: "ה.. הכובע שלי", קרא בייאוש, "הכובע שלי הוא שטריימל!"

אבנר וטרפון התלהבו ממש, אבל לוי וחיים נותרו ספקנים ובלתי מסופקים.

הם עמדו מולו בפנים עוינות. לרגע נראה בוס אובד עצות, ואז אורו עיניו: "יש לי.." צעק, "אני זוכר.. שכוייח... גוי גוי גוי תחשימוי.. הממ, שתיים בלילה מייריב באיצקוביץ!"

כולם נשמו בהקלה. "אחינו אתה, אחינו אתה!" הצהיר חיים בחגיגיות.

ואז טרפון החל לצחוק, צחוק קלוש וכפייתי. אבנר הסב אליו את פניו כדי לגעור בו, אבל ברגע שפתח את פיו יצא ממנו צחקוק מבולבל. פתאום צחקו ארבעתם באקסטזה. את המהפכים המוזרים שחוו בזמן קצר כל כך, את העבר, את העתיד המעורפל. הם צחקו עד אובדן נשימה.

עיניו של בוס נצצו כאשר בחן את החבורה המאושרת. הוא נשם עמוקות והוסיף בקול מרשים: "ואני גם אבא של טרפון!"

כולם הרימו את עיניהם, ולרגע אבדו את לשונם. "באמת?" שאל חיים בקול חנוק. "זה.. זה מדהים".

בוס השתהה רגע, ואז גיחך גיחוך ארוך: "לא, לא באמת. נו, אל תגזימו, גם לקלישאות יש גבול".

"אז אתה לא אבא של טרפון?" וידא לוי באכזבה.

"תראה", בוס רכן אליו כממתיק עמו סוד. "אני אמנם נבל, אבל לא עד כדי כך שאני אקרא לבן שלי טרפון".

 

[-חיה-]

אני עוקבת כבר כמה חודשים אחרי הסיפור הזה וסוף סוף יכולה להגיב
הפרקים ממש יפים אחד אחד והפרק הזה בכלל יפה

הם עמדו מולו בפנים עוינות. לרגע נראה בוס אובד עצות, ואז אורו עיניו: "יש לי.." צעק, "אני זוכר.. שכוייח... גוי גוי גוי תחשימוי.. הממ, שתיים בלילה מייריב באיצקוביץ!"

כולם נשמו בהקלה. "אחינו אתה, אחינו אתה!" הצהיר חיים בחגיגיות.

אהבתי!!