סיפור בהמשכים לופ

[מירי11111]

וואו!
קראתי לראשונה עכשיו.
מהמילה הראשונה עד האחרונה ברצף (עם ריפרוף קל על חלק מהתגובות )

וואו..
סיפור הזוי! מטורף! מוזר! מצחיק! מפחיד!

מחכה להמשך!!!

 

[מסוגל]

30.
הריח הכה באפו של אבנר עוד בטרם התרגלו עיניו לאפלולית. ביחס לאור השמש הבהיר שבחוץ היה חדר המבואה בדירתו הקטנה של בוס חשוך להפליא וברגע הראשון התקשו עיניו להסתגל, אך בריח אי אפשר היה לטעות. ריח עמוק, חמוץ וטחוב, ניחוחו של מקום סגור שלא נוקה זמן רב. אחר כך התרגלו עיניו, והוא הבחין בארונות הפתוחים והגדושים עד מחנק בערבוביה של פריטים, וברצפה עליה נערמו בגדים וחפצים שונים באי סדר משווע.

"אני מתנצל, אני ממש מתנצל", בוס נע ברחבי החדר בגמלוניות, דוחף בקצה נעלו פריטים שונים על הרצפה, כאילו ייעלמו אם יטה אותם הצידה. "אתה צריך להבין שבדרך כלל אני לבד כאן, אז הדירה לא ממש מוכנה לאורחים". הוא המשיך לזוע בחלל המבואה כנמלה עמלנית, מרים בגדים מהרצפה ומשליך אותם למדפים פנויים שמצא בארונות. אחר כך ניגש אל חלון מרובע ופתח אותו בעצבנות, כמארח מסור החושש מתגובת אורחו.

אבנר עמד סמוך לפתח ושתק בתגובה. הוא שתק כשבוס אזק אותו בחוץ, והוסיף לשתוק כאשר גרר אותו אל עבר המבנה לקול זעקות חבריו. הוא שתק כל העת, אבל מוחו עבד בקדחתנות. הוא קיבל במתנה דקות נוספות של חיים, והוא התכוון לדאוג לכך שהן יארכו עוד.

בוס סיים להתעסק עם החלון ופנה להתבונן בשבוי שלו. מתחת לחלון עמד שלחן ארוך, ומצדדיו שני כסאות ברזל גסים למראה. בוס החווה באבירות לעבר הכיסא הפנימי, ואבנר צעד אליו בשתיקה. ידיו נאזקו לאחור, אבל את רגליו הותיר בוס חופשיות והוא השתדל לא לאבד את היתרון הזה בטרם ישכיל להשתמש בו.

השולחן היה עמוס גם הוא בגיבוב פריטים, שאריות אוכל ואריזות לצד אביזרי חשמל, ניירות מקומטים ושקיות ניילון. בוס העביר את זרועו על השולחן במשיכה עזה, והפיל את רובם.

ממול למקום מושבו גילה אבנר מקרר גדול בצבע צהוב עז. בוס ניגש אליו ושלף ממנו פחית בירה גבוהה, אותה השליך לכיוונו בקשת מדויקת. "איך אומרים בספרים?" קרץ אליו כאשר שב והתיישב למולו. "הכול בד"ץ".

אבנר התבונן בפחית ואז הרים את עיניו אל יריבו: "אני קשור", העיר ביובש. היה זה המשפט הראשון שאמר מאז הובס.

בוס חייך במבוכת מה. הוא פתח בשבילו את הפחית, ושלח את ידו לגשש בין הפריטים שנותרו על השולחן. כשהחזיר אותה אליו בתרועת ניצחון הוא אחז בקשית שתייה, ותג מתכת נמשך אחר שרוולו. בוס מיהר לכסות אותו בתנועה מבוהלת, אבל אבנר כבר הספיק לקרוא את הכתוב: "בוס. נבל, פסיכולוג ומומחה לספרות", ציטט בגיחוך.

בוס חייך שוב כילד שנתפס בקלקלתו, אבל הסיר את ידו מהתג. "כן, מה יש?" הוא נשמע כמעט מתגונן. "יש לי קצת זמן פנוי ואני אוהב לקרוא ספרים. מומחה. מה נראה לך, צריך בשביל זה דוקטורט?"

אבנר לא ידע כיצד להגיב, ולכן רק ציין: "אתה בטח אוהב את הנבלים".

"תתפלא", הודיע בוס בנחרצות, "אני דווקא מעריץ גדול של גיבורים, אני ממש משוגע לתחום. אני אוסיף מרצ'נדייז, אני כותב פאנפיקים". עיניו זרחו במשובה נלהבת: "הנה, שאלה.. שאלה: אם גנדלף ודמבלדור נלחמים, מי מנצח?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר".

"אתה קורא רק חרדי? אני אוהב גם חרדי. אני מכיר את כל הספרים של שמואל ארגמן. אני יודע בעל פה את הדמויות בממלכה במבחן. זה קצת מבלבל אבל לפעמים.."

"אני לא קורא, נקודה", חתך אבנר. פיו של בוס נותר פעור בצורה מגוחכת, ורק כעבור מספר שניות פלט: "הה.." עגמומי ודמם.

האזיקים העיקו על ידיו של אבנר, הוא היה מומחה לעקם את ידיו בזווית מצודדת ולשחרר אותן, אך התקשה לעשות זאת מבלי למשוך תשומת לב. הוא ניסה לרכז את בוס בשיחה: "אז מה באמת התוכנית שלך? למה עקבת אחרינו?"

בוס צחק: "למה ולמה ולמה. למה אתם כל כך רציניים ולחוצים? תשתחררו, באמת. אפשר לחשוב שזה החיים האמתיים כאן".
הוא הגביר את צחוקו למראה פרצופו של אבנר. "כן, נו. אל תראה כל כך המום. אני נבל, אתה גיבור. ספר. וכל היופי בספרים הוא שהם מנותקים מהמציאות. חה". הוא התרומם מכיסאו והחל לקפץ בחדר, הוא נענע את ידיו כאילו היו כנפיים וצחקק כמטורף. "תקפוץ. פשוט תקפוץ. אחר כך תצחק ותצרח. תשתחרר, אבנר", פתאום היה סמוך מאוד למקומו של אבנר. "אני יכול לקרוא לך אבנר, נכון? יואו, אבנר זה שם כבד!"

אבנר נרתע לאחור: "אתה פסיכולוג? אתה פסיכופת!"

בוס צחקק בקול מזוויע, פניו היו סמוכות כל כך לפניו של אבנר שהוא יכול היה לראות כיצד טיפות הזיעה מנקדות את שערו. "אתה יודע כמה דק ההבדל ביניהם? חה". נתז רוק עף משיניו הצחורות על השולחן. "הסוד הוא שאין הבדל".

 

[מסוגל]

31.
אבנר נשך את שפתיו, הוא הפנה את מבטו והבחין לפתע כי מתחת כל הבלגן שנותר בצדו של השולחן מונח אקדח קטן ואלגנטי . מבטו המטורף של בוס עקב אחר עיניו: "אתה בונה על האקדח של צ'כוב?" הוא רעד בצחוק. "תשכח מזה. זה לא האקדח של צ'כוב".

"אין לי מושג על מי אתה מדבר", מאחורי גבו הצליח אבנר לשחרר יד אחת מהאזיק.

"אין לך? טוב, הגיוני". בוס נרגע פתאום, הוא התיישב חזרה במקומו והישיר את מבטו אל אבנר: "כמו שאמרתי, אני אוהב אתכם, הגיבורים. אתם מגניבים, אתם יפים וצודקים. אתם נחושים לעשות טוב בצורה תמימה וחמודה, ואתם לוקחים את העניינים ברצינות תהומית שאי אפשר שלא לחבב אתכם". הוא חייך, ואז ירק: "אני גם שונא אתכם. ניסית פעם לדמיין מה הפירוש להיות נבל? מובן שלא. לעולם לא תעצור לחשוב באמת על מי שאינו אתה. אתה רגיל לשלוט בנרטיב. אתה משוכנע בכך שאתה מייצג טוב אבסולוטי. זה נראה לך מובן מאליו שאלפי כדורים שורקים סביבך ולא פוגעים בך בקצה הציפורן, אבל כל ירייה שלך פוגעת בדיוק. וכמובן, אתה בטוח שכל החלטה שלך היא מצפן מוסרי מדויק"

אבנר השתנק, ולרגע עלה מול עיניו מראהו של הילד מהאכסניה. "אתה עשית את זה", הוא אמר, ועיניו הגדולות נקבו כשני מחטים. בחילה גאתה בו.

בוס התעלם מהבעותיו: "אתה מכיר את קלישאת הנבל-משחק-שחמט-בהתאם-להתקדמות-המזימה-שלו?" שאל, הוא הרכין את פניו לעברו של אבנר והנמיך את קולו כממתיק סוד. קולו היה נעים ורגוע, ואבנר התקשה להאמין שזהו אותו האיש שהשתטה למול עיניו רגעים ספורים קודם.

"לא".

"הנבל מצעיד את הכלים.." בוס הניח את אצבעות שתי ידיו על השולחן, ותיאר באמצעותן התקדמות של כלי שחמט דמיוניים. "ואיתם הוא מסמן את התקדמות המזימה שלו. הוא עושה פנים קשוחות ונבליות ואומר לעצמו - הו, אני כל כך קריפי". הוא עיווה את פרצופו:

"חשבת כמה זה מגוחך במציאות? מה מסמלים צעדים סתמיים? מה קורה ב.. נניח.. הצרחה? איזו הלימה יש בכלל בין מצב בשחמט למצב בחיים? זו סתם עוד מניפולציה של ספרים. כמו המניפולציה שאתם, הגיבורים. אני אוהב משחק אחר לגמרי".

הוא התכופף ושלה מהרצפה חפיסת קלפים: "טאדאם!!" נופף בה לראווה והטיח אותה על השולחן.

"אפשר לשחק בקלפים הרבה משחקים", הזכיר ,"אבל יש רק משחק אחד שאני אוהב. הוא נקרא מלחמה או ג'וקר. רוצה לשחק?"

"לא", ענה אבנר מיד, שתי ידיו כבר היו משוחררות, והוא ניסה להסתיר זאת.

בוס חייך, הוא פתח את החבילה וערם ערימת קלפים אחת לצדו ואחת לצדו של אבנר. "לא? שערתי שתאמר כך. אבל הנה מה שיפה, אני לא צריך את ההסכמה שלך. אני אשחק את היד שלך, והמציאות תישאר בדיוק אותו הדבר. וזו הסיבה שאני כל כך אוהב את המשחק הזה. הוא הגון. הוא שוויוני לחלוטין, כמו שפני הדברים היו אמורים להיות".

הוא חשף את שני הקלפים העליונים, לאבנר היה קלף של נסיך אך לו קלף של מלך. הוא ניכס לעצמו את שניהם.

"אתם מניפולציה", הכריז בעודו ממשיך את מהלך המשחק. "אתם טובים, כי כך הספר מחליט. המעשים שלכם נכונים ומצליחים כי כך הספר מחליט", הצד של אבנר כבר גרף זוג קלפים, אך בוס זכה בשמונה: "להיות גיבור זה לשלוט על המשחק. מה היה קורה אם הייתם משחקים בשוויונות?" הוא חשף קלף נוסף מהערימה של אבנר. שמונה. הוא פתח את הערימה שלו. עשר. "נראה שבמקרה כזה אני מנצח".

ידיו עוד אחזו בקלפים, הוא הרים את עיניו והישיר אותן אל אבנר: "אתה שואל מה המטרה שלי? אני בסך הכול רוצה את מה שלך תמיד היה. אני רוצה לשלוט בסיפור".

ואז הגיע הרגע המדויק, ואבנר זינק באחת. האזיקים התעופפו לצד החדר, וידו נשלחה לעבר קצה השולחן. "אני חושב שהובסת שוב, מר בוס" אמר בהתרגשות כשנעמד מולו, בידו אחז באקדח אחיזה איתנה: "נראה ששלפתי ג'וקר".

שום שריר לא נע בפניו של בוס, אבל תנועותיו היו מהירות כברק. הוא הטיח את כסאו אחורה כשהוא מזנק למצב עמידה, ואגב כך שלף את אקדחו. "נראה ששלפתי ג'וקר גם כן, חה", חיוכו היה רחב ומצמרר. "מה שאומר שהגענו למצב האהוב עליי - מלחמה".

 

[נ. גל]

אני נבל, אתה גיבור. ספר. וכל היופי בספרים הוא שהם מנותקים מהמציאות.

כבר 30 פרקים אני מחכה לקרוא איך ינוסח משפט המחץ הזה.
וכצפוי, הוא טוב יותר מכפי שיכולתי לדמיין.

"אתה פסיכולוג? אתה פסיכופת!"
"הסוד הוא שאין הבדל".

משפט לחיים.

שום שריר לא נע בפניו של בוס, אבל תנועותיו היו מהירות כברק.

משפט לשולחן העבודה שלי.

 

[דיונון]

זה פשוט נהדר!

 

[מירי11111]

מושלם!

 

[Talya kadosh]

אני.
פשוט.
אוהבת.
את.
הסיפור.
הזה.

מצטערת, אבל זה קצת לא הוגן לבקש לתאר מה אני מרגישה במילים. כמו שאני לא אגדיר פסיכופת/פסיכולוג, בתור פסיכופת/פסיכולוג. מגוחך.

נ.ב.
הכתיבה שלך פשוט חכמה.

 

[CN]

ב"ה

כאן הפארודיה עולה מדריגה. איזה דו שיח מקסים בין הגיבור לנבל!
ואיך עד היום לא חשבנו על נקודת מבטו של הנבל,
שאולי בכלל הוא לא רוצה להיות כזה קריפי ומרושע?
מה הוא מבקש בסך הכל? שיהיה משחק הוגן,
שהסופרת לא תגרום לכולם לשנוא אותו ולאהוב את הגיבור במבט ראשון..
אהבתי מאוד את הזוית החדשה,
והפרק כולו כתוב מצויין ממש ממש
וצריך דחוף עוד אחד....

 

[BEYOND]

זה
פשוט
טובבב!

 

[מסוגל]

32.
השולחן נטה קדימה, התנודד לרגע ונפל על צדו. פחית הבירה גלשה אל הרצפה באלגנטיות, ועמה ערמת הקלפים. בוס נסוג אל מאחורי קיר המסדרון.

אבנר עמד במרכז החדר, סחרחורת קלה תקפה אותו כאשר ניסה להשליט סדר בהחלטותיו.

"קדימה", עודד אותו קולו של בוס מאחורי הקיר, "קדימה!"

הבירה נזלה באיטיות לרגליו של אבנר, מכתימה סוודר ירקרק וגלילי טישו, ומטשטשת על קלף את פרצופו של נסיך אדמדם. אבנר ניער את ראשו, מתאמץ להתרכז.

"קדימה אבנר", לרגע אחד בצבץ ראשו של בוס מהפינה. "אתה טוב בהרג. אתה מספר אחד. בוא תעשה את זה!"

אבנר הידק את אצבעו על ההדק, אבל ראייתו התערפלה. הקירות חגו סביבו במעגלים מהירים. המקרר הצהוב שעט לכיוונו והמשיך הלאה בדהרה.

"אתה חייב עזרה, אבנר. אתה יודע את זה!" הוא שמע את הקול מקיף אותו מכל הכיוונים. חוזר אליו בהדים מאות פעמים. אלפים. "אל תפחד, אבנר. חה".

גופו של אבנר רעד כאשר לחץ בכל כוחו על ההדק שוב ושוב. האקדח נאנק. הכדורים חרצו את הקיר מולו, והנתזים סדקו את המקרר. הוא התנשם בכבדות, ממצחו נטפה זיעה קרה.

בוס הוסיף לצחקק ממקום מחבואו: "אני יכול לעזור לך, אבנר. אתה חייב סיוע".

קולו השתתק לרגע, ואז נשמע מכיוון אחר: "איפה אבנר הקוטל הגדול?! איפה אבנר שלעולם לא מפספס?! אתה הרוצח הכי מוכשר. תוכיח את עצמך!"

ערפל טשטש את עיניו של אבנר, החדר סב כשיכור והוא כבר לא ידע מהי רצפה ומה תקרה. זעם מבולבל חנק את גרונו. הוא ירה את נשמתו. הוא שמע את עצמו נוהם: "אררר.. אררר.."

"זה טוב, חה", פתאום היה בוס למולו, מרקד מאחורי כיסא. הוא הניף את הכיסא בידו השמאלית ונענע אותו ימין ושמאל. "תוציא את זה!" עודד את אבנר, בידו הימנית אחז באקדח שלו, אך הוא לא הניף אותו. "כן! תפרוק את זה! תוציא הכול, זה טוב!" הוא שב ונסוג אל מעבר לקיר.

"אתה עשית את זה!" אבנר לא ידע מניין צץ הילד, אבל לפתע הוא היה בכל מקום. שיערו הכהה גולש על מצחו עד לעיניו, ואז ממשיך לגלוש מטה עוד ועוד. "אתה עשית את זה!" הילד הניף לעברו אצבע קטנה, ארוכה ארוכה...

אבנר ניקה את מצחו והשתעל. הוא חבט בידו השמאלית על ראשו, מנסה להשקיט את מיליון הילדים שצווחו את מוחו.

"טעיתי, מסתבר שזה כן האקדח של צ'כוב. עובדה!" קולו של בוס הפתיע אותו מאחור. "הסר ידיך מהאקדח הקדוש של צ'כוב!" צהל, "אני מתחנן לרחמיך, אל תירה בי!"

אבנר חרחר: "זה הסוף שלך!" קולו היה מעובה, ידיו רעדו בלי שליטה. "נבל!"

משב אוויר טפח בריאותיו, בוס פתח את הדלת. "אתה לא יכול לנצח", קולו היה מלא רחמים. "לא הקשבת למילה ממה שאמרתי? אתם כבר הפסדתם". הוא זינק החוצה, ואבנר מיהר בעקבותיו.

השמש עמדה בשיפולי הרקיע, ועננים בהירים נמתחו עליו במשיכות מכחול עזות. העצים הנידו את ענפיהם במעין אגביות, יוצרים משב רוח קל ועדין. אבנר נעמד במרכזו של העמק. הוא נשא את עיניו לשמים ופער את פיו לרווחה, הרוח הכתה בו, והוא חש כמעט שליו כאשר פקח את עיניו.

את שלושת חבריו גילה עומדים צמודים למבנה, ממש מתחת לחלון. חיים ולוי ניסו ליצור סולם גנבים שיביא את טרפון לעמדת צפייה אל תוך דירתו של בוס. "חברים!" צעק.

הם הסתובבו, וטרפון, שעמד על ידיהם, פער את פיו לרווחה. לרגע חשב אבנר שהוא המום לראותו, ואז צעק טרפון: "מאחוריך!"

בוס עמד שם, מנופף באקדחו בעליזות. "אבנר יקירי".

הוא הצליח להפתיע אותו כהוגן. היריות נתזו כמעט מעצמן. הן נורו לכל הכיוונים, אך בוס התחמק מהן בקלילות. הוא ברח לכיוון העץ, ואבנר ניסה שוב ושוב להתרכז ולכוון. "תיכנע", הציע בוס ממרחק.

"אני אנצח!" צעק אבנר. הוא צעק זאת בעיקר לעצמו.

"אופטימיות, הדרך להצלחה!" בוס ריקד תחת הענפים, מאושר באופן עילאי. "אני גאה בך, אבנר!"

הוא זינק לעברם של לוי, חיים וטרפון, וגעה בצחוק כאשר הם נרעדו.

"דאוס אקס מכינה", הוא פנה בצהלה לעברו של חיים, "אתה יודע מהו דאוס אקס מכינה?"

חיים התלהב. "כן, אני יודע. זה.."

"זו הדרך היחידה בה החבר שלך יכול לגבור עליי", בוס עמד פתאום רגוע לחלוטין, פניו שקטות ממש כשם שהיו כאשר פגשו אותו לראשונה. "זו הדרך היחידה שבה הם מנצחים תמיד".

הוא כיוון את האקדח לעברו של חיים ולחץ על ההדק כמעט בעדינות, עיניו מביעות כאב מוזר.

אחר כך בוס השליך את האקדח הצידה באיטיות. עיניו של חיים היו מעורפלות בדמעות של פחד. הוא ראה את האקדח עף בהילוך איטי, כאילו נישא על גבי הרוח. הוא ראה את אבנר מתקדם מאחור. בוס חייך חיוך עגום: "אין בו כדורים", הסביר בקול שליו, מלא השלמה.

אבנר ירה.

 

[מסוגל]

33.
דממה מוחלטת אפפה את העמק.

אבנר שחרר את אצבעותיו והניח לאקדח לזלוג על הרצפה. לוי זינק עליו בחיבוק חם: "עשית את זה! עשית את זה!" הוא צווח וצחק. "נצלנו! אתה ענק. אתה גדול מהחיים!"

אבנר הדף אותו מעליו. ידיו קרסו ברפיון לצד גופו, הוא התנשף ונראה המום לחלוטין.

"מה יש לו?" לוי הפנה את השאלה אל חיים וטרפון. "נצחנו! נצחנו! הגענו לסוף, אנחנו יוצאים מהסיפור הנורא הזה. ברוך השם נצלנו!"

"אתה מתכוון שאתה ניצלת", העיר טרפון.

"אתה נהיית חוצפן, ילד", רטן לוי, אבל החיוך הענק שחייך ריכך את האמירה. הוא היה מאושר. "כולנו נצלנו. כולנו מסיימים, בחסדי שמים. מה אתה אומר חיים?"

"אני מבולבל", הודה חיים. הוא התקשה להבין את מהותם של אירועי השעות האחרונות, וודאי שלא לעכל אותם.

"קומו", עודד אותם לוי. "נמשיך הלאה. בואו נגמור עם זה".

הם באו. הם טפסו על הגבעה השנייה, והמשיכו הלאה משם. הדרך נמתחה קדימה, והאופק הלך ושמם. בתחילה עוד נראו עצים במרחק, ומעט יצורים חיים השמיעו את קולם. בהמשך כיסה החול את הכול.

"אני לא הייתי אמור להרוג אותו", אבנר דיבר פתאום, הוא היה הלום. "אני בכלל לא הבנתי מה קרה שם.. הוא אמר שאני לא.. הוא אמר.."

לוי זירז את הליכתו: "הוא היה רשע, הרגת אותו ועשית את התפקיד שלך".

"לא.." אבנר נענע בראשו. "זה לא כל כך פשוט".

לוי התעלם ממנו, צעדיו היו מאושרים והוא התאפק שלא לפצוח בשירה. הצלחתי, חשב. אני יוצא מכאן סוף סוף. הסיידקיק שייך לעבר. הוא העיף מבט קצר לעברו של אבנר והתאמץ להשתיק את נקיפות המצפון שגאו בו. הגיע הזמן שגם הגיבורים יתחילו לשקול את הצעדים שלהם, הרהר בטרוניה, באופן כללי אני לא ממליץ להרוג אף אחד למי שרוצה חיים רגועים ושלווים.

חיים צעד מהורהר, מקווה לעתיד טוב יותר. השטות של לוי הלכה והתבררה כמציאות מיום ליום, ולא נותר לו אלא להתפלל שגם פרשנותו לסיום מאושר תתבסס באותה המידה.

טרפון היה ממורמר במקצת, הוא לא השלים לחלוטין עם פרידתו מחבורת לוכדי הנאצים שהקים. בנוסף, חבריו המבוגרים נראו לו בזמן האחרון יותר מכל כחבורת תינוקות מתכתשים. הוא תהה כיצד יגיבו אם יציע בפניהם את הדעה שגיבש אודותם.

רגליו של אבנר פסעו מעצמן, התהיות רקדו במוחו במחול עוועים. הוא שחזר שוב ושוב את האמתות שידע והבחירות שבחר, וניסה לגבש לעצמו מסקנות ודרך בין סימני השאלה שנחרצו בכל מקום אליו הפנה את זיכרונותיו.

השמש נעלמה לחלוטין, מותירה קו אופק כהה ואפלולי. החול כיסה את המרחב כולו בשמיכה עדינה. צעדיהם הלכו והאטו, ולפתע עצרו כליל.

"אני לא מאמין" חיים אמר זאת. "אני לא מאמין" שב וחזר, קולו קרוב לבכי.

הלילה עטף אותם לאטו, מלא חמלה. האדמה קבלה אותם לחיקה בדממה חולית.

"זה מגיע לנו", הצהיר אבנר בקול שקט. הוא אחז את ראשו בין שתי ידיו ואז השתרע בגבו על הקרקע.

חיים רץ לכל הכיוונים, כאילו כדי לבחון את סביבתם, ולמעשה מחוסר מנוחה. טרפון גיחך בקולניות, אך מראה פניו העיד שהוא אובד עצות בעצמו.

ולוי רק בהה נכחו באלם, מסרב להתיק את עיניו מהמראה שניתץ את חלומותיו. שלט עץ ישן ושבור, וכתמי צבע קלושים שמתחברים לאמירה קצרה:

"פרק א' "

 

[מירי11111]

אוי זה ממש...

אין מילים..
לא זוכרת שקראתי אי פעם דבר הזוי כזה...

"פרק א' "

לרגע חשבתי שאחרי פרק א' יבוא:

"-סוף-"

רגע, אז עכשיו צריך לקרא הכול מההתחלה?

 

[CN]

ב"ה

לא. לא!
זה לא הפרק האחרון, נכון?
או שהם בפרק א' בספר הבא בסדרה,
או שהם הולכים לפגוש את הסופר...
אי אפשר להיפרד מהם ככה בבת אחת.

 

[מוריופ]

תודה רבה על השיתוף
סיפור מוצלח, הומור משובח, והגשת הרמזים בצורה נהדרת!
מחכים לסיפור נוסף...

 

[מסוגל]

זה לא הפרק האחרון, נכון?

לא, זה לא.

כשיהיה סוף אז הוא יהיה.. סוף.

 

[נ. גל]

לא, זה לא.

כשיהיה סוף אז הוא יהיה.. סוף.

יש!!!
עכשיו מחכה לפרק הבא יותר מתמיד...

 

[מירי11111]

לא, זה לא.

כשיהיה סוף אז הוא יהיה.. סוף.

מקווה שזה לופ סופי
רק חסר להיכנס כאן לאיזו לולאה אינסופית שתוביל אותנו לנצח לפרק א'

 

[אינספריישן]

הסיפור הזה היה נראה בעיניי בהתחלה קטע מעניין, פארודיה על תולדות הקומיקס.
פתאום אני רוצה לקרוא אותו כספר.

כ"כ הרבה משפטים ותובנות לחיים, העומק, השנינות, הקצב הסוחף...
אמייזינג.

 

[מסוגל]

34.
באותו לילה נדדה שנתו של לוי. הקרקע הייתה קשה וכואבת, אבל כואבת ממנה הייתה תחושת הייאוש. הוא התהפך על גבו ובהה בשמיים. ירח חיוור קרץ למשבתו מלמעלה. באור הקלוש נראה השלט הישן כשד מעוקם ומסתורי: 'פרק א'' לעג לו יחד עם הכוכבים הבודדים.

הירח התכסה לרגע מאחורי ענן, ולוי נעמד באיטיות, מותח את איבריו הדואבים. הוא התחיל ללכת כיון שלא מצא לעצמו שום עיסוק אחר, והמשיך לצעוד לאן שלקחוהו רגליו, שטח חולי פתוח ודומם. נעליו רמסו את החול בקולות שקטים. הוא שקע בהרהורים, והתנער בהפתעה כאשר מצא את עצמו לפתע למולו של נוף שונה. בנוי.

הוא צמצם את עיניו ואז נזכר: החומות עם הציורים המוזרים מראשית מסעם! תחושת דז'ה-וו אפפה אותו לרגע והוא חייך בלעג. בטח יהיו כאלו לעשרות, לאלפים. ככה זה כשהולכים במעגל.

"מה יהיה?" שאל את השקט, ונענה בהדים קלושים. פרצופו של אבנר עלה לרגע בראשו. הבעת פנים מיוסרת וכאובה: "זה מגיע לנו", אמר הגיבור ברפיון כאשר תקוותיו של לוי נפוצו לכל רוח כחול. עכשיו ימשיך לצעוד לנצח בצלו של הקדוש המעונה.

כל הכעס שהצטבר בו לאורך המסע הלך וגאה. הוא, חכם יותר, מלומד יותר, הגיוני יותר. אבל לא טוב מספיק, לא מושלם מספיק. לגיבור צריך אנשים צדקניים ומרובעים כמו אבנר. הוא עיווה את פניו אל הקיר: "אני לא יכול לשאת את מה שעשיתי", חיקה בקול לעגני. "הרגתי אנשים, איני יכול עוד".

"לוי", הקול העמוק הדהד מהקירות והקפיץ אותו ממקומו.

"אני חולם?" שאל בבלבול.

האדם שהופיע מולו נראה מציאותי למדי. הוא היה מגולח למשעי, לבוש חליפה מהודרת ועניבה תואמת. כיפה שחורה כסתה באלגנטיות על שרידיו של שיער מאפיר. הוא הושיט ידו ללחיצה: "אלי שמריהו".

"אתה אמתי?" תהה לוי.

"אני מקווה", הוא צחק בחביבות. לוי הושיט את ידו בהיסוס: "אם כן, אני לוי.."

"..שם פרטי, לא משפחה. אני יודע, אני יודע". הוא חייך.

לוי קימט את מצחו: "איך אתה יודע?"

אלי הוציא מכיסו מטפחת וטפח על מצחו טפיחות קצרות: "האמת היא שאנחנו עוקבים אחריך הרבה זמן, מר לוי".

כל האנשים שאני פוגש בזמן האחרון טוענים שהם עוקבים אחרי, רטן לוי במוחו. "אנחנו?" שאל בקולו.

אלי שמריהו ניגש לקיר והתעסק קצרות באחד מהציורים המוזרים ביותר. הוא משך לפה ולשם, ולפתע נפתחה דלת קטנה בתחתית האיור.

שמריהו החווה תנועה מנומסת: "אחריך", אמר.

לוי עצמו לא ידע מדוע, אבל הוא נכנס מבעד הדלת. מאחוריה המתין גרם מדרגות לוליינות וחורקות שירד עמוק אל בטן האדמה. התאורה הייתה עמומה, ולוי אימץ את כל חושיו במטרה שלא ליפול.

"פיראטי לגמרי המקום, מה?" לחש.

"היה מתסכל לגלות את השלט ולהבין ששום דבר לא עומד להשתנות, נכון?" לחש שמריהו בתגובה חסרת קישור נראה לאוזן.

"נכון", הגיב לוי, חש כשוטה. "אנחנו תקועים במקום ללא מוצא".

"אנחנו קוראים לו הלופ", שיתף שמריהו. הוא צעד מאחוריו, מוסיף לנגב את מצחו המיוזע.

"הה.. מעניין. מרתק ממש".

"כן", נראה שהציניות חלפה בצווחה קילומטרים מעל לראשו של מר שמריהו. הוא עצר רגע ליד ארון חשמל מיושן ושיחק שוב בכפתורים. כשסיים נפתחה דלת בתחתית הגרם.

לוי שרבב ראש בסקרנות, וגילה שהם יצאו שוב לאוויר הפתוח. הוא שמח לנשום שוב בקלילות, ומילא את ריאותיו.

במרחק מה נצנצו אורות משלל מבני ארעי. לוי זיהה בתים קטנים, ביתנים ואוהלים. בחלקם דלקה תאורה קלושה, והאחרים עמדו כגבשושיות כהות. צללים מילאו את האופק המרוחק, צלליות שחורות נעו בין המבנים, ועורב אלמוני קרא קריאה צורמנית וחדה. לוי חש צמרמורת לא מוסברת, אבל שמריהו חייך חיוך גאה: "זה, לוי יקירי, הפתרון שאתה מחפש. זו היציאה מהלופ".

סמוך אליהם ניצב מעין ביתן שמירה. כבלי חשמל השתרבבו מארון חשמל גדול, והתגלגלו על הארץ לצדם בערבוביה כנחשים דקיקים וכהים. לוי ניסה להחניק את גל התחושות שגאה בו: "זה? תסלח לי, אבל לא הייתי סומך על העסק הזה מספיק כדי לחבר אליו נורה".

"למה לא?" מר שמריהו נעלב. "הכול פה חדש, נכון. אבל עמיד מאוד ו.." בבת אחת כבו כל האורות באופק, ושמריהו חייך חיוך עקום. "ו.. כן, זה צריך עוד שיפוץ".

לוי צעד אחריו בשתיקה כשניגש לביתן השמירה. הוא דפק בנחרצות על הדלת: "קום כבר, בחור. שוב הכול נפל. הגנרטור שהבאת לא עובד, קום!" הוא עצר לרגע כשהגניב לעברו של לוי מבט מתנצל. "הוא עוזר לי להתעסק פה עם העניינים לפעמים". ידו גיששה אחר המטפחת בכיסו.

לוי ריחם עליו באמת ובתמים: "עזוב עכשיו את החשמל, תנסה להסביר לי מה הולך כאן".

שמריהו הזדקף וחייך שוב: "לא הצגתי את עצמי לחלוטין. אלי שמריהו, תואר שני במדעי היהדות, מרצה בכיר ומקים ארגון עתידנו".

"נעים מאוד שוב".

"כמו שיכולת להבין במהלך כל המסע שלך אבל הדחקת, אתה נמצא בלופ. הלופ הזה הוא בעיה אקוטית, ואנחנו בונים פה בעצם את הפתרון לבעיה. ובינתיים הכול מאוד מחתרתי, מאוד.." הוא הצטחק. "אקסטרימי, הייתי אומר, בהתחשב בנסיבות".

"הנסיבות?"

"תראה לוי. חשבת בעצם למה זה, מאיפה נובעת הרדידות הזו, למה אנחנו תקועים עם אנשים כמו חיים ואבנר שלך ו.. הלופ לא נפתח?"

"רק כל יום מאז הפונדק".

"אני לא אכנס לכל הסיבות, אבל אתה מבין בעצמך. יש כל מיני.. מוסכמויות, אני אקרא לזה, שמאוד מאוד קשה לשנות. קשה להיות פורץ דרך, אם נתנסח בזהירות".

לוי צמצם את עיניו בחשד. "מה אתה בעצם מנסה לומר?"

"לא, לא, אני כבר רואה לאן אתה חותר. אל תבין אותי לא נכון. אנחנו רק.. תתבונן קצת לוי ותבין, הפתרון היחיד צריך לבוא מראש גדול, חשיבה מחוץ לקופסה. היום, בזכות הטכנולוגיה זה אפשרי. אנחנו הקמנו את זה, ואנחנו הנחשונים, לוי".

הוא נשמע כאב הגאה בילדיו, וללוי היה צר לפגוע בו:

"זה בינתיים לא ממש מרשים", ציין בשקט.

"אתה צודק, אתה צודק. אבל אל תסתכל בקנקן", הוא תיזז בגמלוניות בין חוטי החשמל השונים, מנתק ומחבר. חליפתו נשרכה על העפר. "מה שאתה רואה פה זה הדבר הבא. זהו העתיד, לוי".

לוי התקשה שלא לסכם את הרושם העיקרי שעורר בו המקום: "מאוד חשוך, ואפל". היה משהו שהוא לא הצליח להגדיר באווירה שהיה יותר מסתם חשכת לילה. הרבה יותר.

שמריהו הרים את עיניו מהחוטים ונתן בלוי מבט ממושך. "חשוך ואפל, נגעת בנקודה", הוא השתהה מעט. "כי החיים חשוכים ואפלים, לוי. זו האמת. אם אתה רוצה את כל החד-ממדיות שחיים שלך מייצג - זכותך. אבל אני בטוח שמאסת באנשים שקשורים לילדי שי הרבה יותר ממה שהם קשורים למציאות".

"דווקא נהניתי מילדי שי", מלמל לוי, ועצבות בקולו.

"נוסטלגיה", מר שמריהו חייך, ולרגע קצרצר הופיע בעיניו זיק של זיכרון, "מה יכול מולה? את כל העבר היא צובעת בוורוד". פניו הרצינו: "אבל נוסטלגיה משקרת לוי, אני לא צריך להזכיר לך שילדי שי לא בדיוק קיבלו פרס נובל לספרות, ואפילו לא פרס ספיר. ואתה יודע למה?"

"כי שייקו מצלצל רע בשבדית?" הציע לוי.

שמריהו גיחך בחמיצות: "קרוב לוי, ממש קרוב. אם תתאמץ עוד קצת אני בטוח שתצליח".

לוי סירב להשתתף במשחק, ומר שמריהו לא התעקש:

"כי אי אפשר לטשטש הכול. רק המציאות יכולה להיות חיה. נושמת. בועטת. אומנותית. אמתית. מורכבת".

לוי רצה לומר משהו, אבל מר שמריהו המשיך: "בדיוק כמוך, יקירי. שאתה אדם נהדר, וכמו כל אדם נהדר יש בך גם צדדים רעים".

לוי הזעיף פנים.

"קצת ציניות", לחש מר שמריהו, וחיוכו צפן סוד. "קצת קנאה. קצת רצונות אנושיים. הרבה קונפליקטים אמתיים".

לוי שתק.

"אנחנו רק בהתחלה, כמובן. אבל אפילו עכשיו, אפילו עכשיו אתה יכול להרגיש שאנחנו טובים פי כמה. כי אנחנו אמתיים, לוי. זה כל ההבדל".

 

[מסוגל]

35.
מר שמריהו הניח למילים לרחף מאחורי גבו ולפעול את פעולתן כאשר שב לעסוק בחוטי החשמל. לוי נותר לעמוד ולהשקיף לעבר המחנה החשוך. הוא ניסה לחשב את המרחק בינו אל האוהל הראשון, כאשר קול מעבר לכתפו הפתיע אותו:

"בתור בחור ישיבה שנחשף בעוונותינו גם לספרות חיצונית אני יכול להעיד שזה נכון. אין ספרות חרדית נורמלית. בחור מאחת הישיבות החשובות".

לוי מצא עצמו עומד פנים אל פנים מול בחור צעיר שפניו העידו במגוון קמטים וצבעים כי ישן היטב עד לדקות האחרונות. מר שמריהו התרומם מהחוטים, הבעת פניו הייתה קפדנית: "הו, בוקר טוב אליהו. אני מחכה לך שתטפל כבר בכל העסק עם הגנרטור. הבטחת אפס תקלות".

הבחור היה לבוש בפיג'מת אריות תכולה ומשעשעת. הוא החניק מילות זעם, אבל התרחק מהם לעבר ארון החשמל. "בחור מסכן, אני משתדל לעזור לו", לאט מר שמריהו בחיוך פטרוני לאוזנו של לוי. "הוא מקרה לא קל. תדע לך שהגעת בדיוק ביום של 'בחור מאחת הישיבות החשובות', בדרך כלל הוא 'חברונער' "

לוי משך בכתפיו, הוא השיב את השיחה למסלולה המרכזי: "אני מבין שאתה מעוניין שאני אצטרף למיזם החדשני שלך כי חסרים לך אנשים". ציין ביובש.

שמריהו גיחך: "אתה מבין טוב. אני לא אכחיש, הפרופיל שלך מתאים לי בדיוק, ואני אשמח שתצטרף אלינו. אבל אתה מפספס את הנקודה המרכזית מבחינתך. אתה מרוויח את היציאה היחידה האפשרית מהלופ".

לוי משך שוב בכתפיו, בתנועה מהורהרת יותר: "הייתי שמח לשאול כמה שאלות בקשר לתוכניות שלך", ביקש.

"אדם חכם", החמיא שמריהו. "לא סוגרים דברים כאלו על רגל אחת. בוא, בוא נכנס לביתן. נדבר קצת ברצינות על כוס קפה. בחור!" צעק לעברו של המפוג'ם, שנראה כמשחק עם השאלטרים להנאתו: "עזוב שם את החשמל ותכין לנו קפה. רוצה קפה?"

"לא, תודה", לוי חייך חיוך מוטרד.

בתוך ביתן השמירה היה חמים ונעים יותר, וגם התאורה דלקה. לוי ישב והתבונן סביבו כאשר הבחור הגיש למר שמריהו כוס קפה מהבילה: "תקשיב למר שמריהו", לחש לו הבחור כשפנה לצאת. "בתור בחור ישיבה שהכיר את כל העניינים מבפנים אני אומר לך שהוא אומר דברים נכונים. ישיבע בוחער".

"לך כבר, נו", מר שמריהו גירש אותו בזעם. הוא התנשם כשיצא, ולגם ארוכות מהקפה. "הוא אוכל את הראש. תאמין לי שלפעמים אין לי מושג למה אני מחזיק אותו. אבל הקפה שהוא מכין.. אין קפה כזה בעולם. יש לו מתכון סודי. גורמה, אני אומר לך. גורמה. תהיה בטוח שיום אחד אני אוציא ממנו את המתכון בכוח". הוא התנער: "איפה היינו?"

לוי חייך בעל כרחו: "דברת על השינויים שאתם מייצגים ועל החיים האמיתיים, האמת היא שרציתי לשאול אותך על זה".

"כן", הוא נקש בכפית על הכוס ונראה עצבני למדי.

"תראה", לוי חיפש את המילים המדוייקות, "אני אגדיר את זה כך. יש אתנו ילד. טרפון. ילד חמוד. יש פה כמה מקומות שמבט מלמעלה מספיק לי כדי להבין שממש לא הייתי רוצה שהוא יסתובב בהם".

מר שמריהו התבונן בו בעיניים מכווצות: "אני מבין", אמר, "אני מבין מצויין". היה לו שפם קטן של קפה מסביב לשפתיו, והוא התגלגל על כסאו הנה והנה. "גם לי יש כמה טרפונים משלי", חיוך רך הופיע על פניו כשהצביע על התמונות שמאחוריו. ילדים חמודים, מחייכים בתום. "אבל ברצינות, לוי. אתה חושב שזה מדד?! זו נראית לך טענה?! עם כל הכבוד, יש מקומות שילדים לא צריכים להיות בהם, יש דברים שהם לא צריכים לדעת, ויש עניינים שהם לא צריכים להתעסק אתם. זו לא סיבה שדברים לא יהיו קיימים, זה רק מחדד יותר את התפקיד של ההורה.." הוא לגם שוב: "זה ממש אגדה הקפה הזה, אגדה של פסח. אתה בטוח שאתה לא רוצה?"

"לא, שוב תודה".

"חוצמיזה, אני אשאל אותך בכנות. המצב הנוכחי של הטרפון שלכם נראה לך עדיף? אתה חושב שזה מצב נורמלי שהוא ככה שקוע בדמיונות ועולם מפונטז וורוד שבו הוא גיבור שמנצח בכוח מעשיו הטובים את הרשעים? קצת ריאליזם לא יזיק לו, אם תשאל אותי".

האמת בדבריו נגעה בלוי במקום עמוק וגרמה לו שלא להגיב.

"יש לך עוד שאלות?"

"כן", לוי נענע את ראשו, "השאלה היא, כלומר, כמו שאתה יודע, יש אתי שלושה חברים".

מר שמריהו שיחק בכפית בתוך כוס הקפה הריקה: "מה איתם?"

לוי היה מתוח כקפיץ, הוא פקק את אצבעותיו שוב ושוב: "השאלה היא בעצם האם אתה מציע.. אם אנחנו מצרפים אותם להסכם שלנו"

שמריהו עיקם את שפתיו: "קודם כל, לא הייתי קורא למה שאנחנו עושים..."

לוי נדרך: "מר שמריהו, שאלתי שאלה. תענה לי בכן ולא".

"אני רוצה להקדים.."

"אני שומע לא".

שמריהו נעמד, פניו היו קשות: "אל תהיה אידיוט, לוי. אל תשתטה. כן, כמו שהבנת לבד התשובה היא לא, ואתה יודע בדיוק למה. הרי אלו בדיוק האנשים מהם אנחנו מתנערים, זה הסגנון שאנחנו נמלטים ממנו כשאנחנו יוצאים לדרך חדשה. הבשורה שלנו היא גיבורים אמתיים, עגולים ומורכבים. לא קרטוני אדם".

לוי לא הגיב.

"אוי, אתה נכנס לי לרגשי? הרי רק רצית לברוח מהם כל הזמן". מר שמריהו הניח יד על כתפו והוביל אותו החוצה: "אין לך שום סיבה לדאוג להם. הם מתאימים ללופ ויסתדרו שם מצוין. הלופ רחב ידיים ועדיין המקום הטוב יותר, אנחנו רק בתחילת דרכנו. הם יישארו שם ואנחנו נמשיך מכאן הלאה".

במרחק ראה לוי את הבחור מתרחק לעבר המבנים. האורות דלקו שוב, והוא הניח שהבחור האומלל הצליח לתקן את התקלה.

"עשינו עסק?" שאל מר שמריהו והושיט יד.

"לא", לוי ענה קצרות.

השקט עמד ביניהם זמן ארוך. לוי השפיל את עיניו ולא הרים אותן. "אבל.. למה?" שאל שמריהו, הפגיעות בקולו כיווצה את לוי.

"כי אתם לא מציעים פתרון אמתי", לוי ענה לאט, בשקט. הוא חצב את המילים מתוכו בזהירות. "אתם רק מציעים נפילה ממקום אחד לאחר. היינו תקועים בפוזיציה אחת, ואתם מנסים אחרת. אני לא שומע פה שום חידוש או פתרון, רק שינוי של הבעיה".

"זה לא נכון", בטחונו של שמריהו שב וקולו התחזק. "ככה מתחילים. זו פשוט רק ההתחלה. אנחנו פותחים אפיקים חדשים, וככה נתרחב. זה הפתרון המושלם".

"לא, זה לא", לוי התעקש. "בסופו של דבר תמצאו את עצמכם באותו מצב בדיוק, רק בלופ משלכם. בוגר ואפל יותר, זה הכול".

"אתה ממציא תירוצים כשלמעשה אתה פשוט מתוסכל בגלל החברים שלך", לעג מר היה בקולו של שמריהו. "אתה בעיקר מנסה לשכנע את עצמך".

"אני חוזר למעלה". לוי פנה משם.

"אתה שוטה גמור", מר שמריהו רדף אחריו, מפציר ולועג בעת ובעונה אחת. "החברים שלך מתאימים ללופ ואני לא יכול להוציא אותם משם, אבל בשבילך אני מציע פתרון מושלם. אל תדבק אליהם".

"החברים שלי הם לא הסיבה. תפתח לי את הדלת בבקשה".

"אתה מבין מה קורה פה?" קולו של שמריהו רעד מאחורי גבו. אולי מזעם, אולי מהתרגשות. "אתה מעדיף להיות דמות משנה בלופ של קלישאות, מאשר להיות גיבור אמתי. אתה אידיוט בכיין שאוהב להתלונן, אבל לא עושה כלום ומכסה את החידלון שלו בתירוצים".

לוי לא ענה, רק צעד מהר יותר לעבר הדלת שהובילה למדרגות. אלפי קולות צווחו במוחו, והוא כלל לא היה משוכנע שהוא עושה את הבחירה הנכונה.

"טעיתי", קרא מר שמריהו אל החושך, היישר אל מאחורי גבו של לוי, "טעיתי. אתה באמת לא מתאים לנו. אתה פתטי, דרמטי ונלעג. אתה מסרב להשתמש בהגיון, ונגרר בקיטשיות מרהיבה אחרי נאמנות וחברות מדומיינת. אתה קלישאה עלובה בתחפושת מתחכמת", הוא התנשם.

הרוח הכתה בפניו של לוי, אבל מילותיו של שמריהו הלמו בו בזו אחר זו. הוא התנשם בכבדות ולא הסתובב לרגע, יודע שאם ישקול את החלטתו פעם נוספת הוא עלול להתחרט.

"אתה מתאים ללופ לגמרי", צעק שמריהו כשכשל לוי במעלה המדרגות, "תחזור לשם. תחזור להיות צלע נוספת בחבורה של קלישאות מקרטון. רק אל תשכח מי בחר במצב בפעם הבאה שתרצה להתלונן, סיידקיק".

וזו הייתה המילה שנותרה ללוות את לוי כשהדלת נטרקה מאחוריו.