סיפור בהמשכים לגעת בערפל

[anotherית]

מעיד, אבל לוקח זמן.
כנראה ענין של טעם.

 

[מכונתכתיבה]

יפהפה!! מה שהכי אהבתי כאן זה קול הדממה הדקה.
הכל בסדר. כאילו.

מצד שני מוזר לי שהם כל כך נהנו יחד בהתחלה ופתאום כל כך לא.
מחכה לטריגר שיספר לי מה השתנה?
וגם החברה הזאת, יוכי, מה היא בשבילה?
זה קצת היה לי מוזר שהיא רצה אליה לשפוך את הלב כל כך מהר.

 

[RACHELIZ]

לעת עתה, בוחרת לענות על זה:

וגם החברה הזאת, יוכי, מה היא בשבילה?
זה קצת היה לי מוזר שהיא רצה אליה לשפוך את הלב כל כך מהר.

יוכי היא חברה לעבודה שנמצאת איתה כמעט יום יום אבל היא לא מישהו קרוב מידי. לפעמים קל לשתף מישהו מבחוץ. מה גם שלא תמיד כדאי לשתף מישהו קרוב בגלל שהקירבה יכולה להשפיע על שיקול הדעת.
עוד משהו, היא הרגישה נחנקת ורצה לשפוך את הלב, על אף שהיא לא הטיפוס שמשתף כל כך מהר...

 

[RACHELIZ]

מעיד, אבל לוקח זמן.
כנראה ענין של טעם.

קראתי עכשיו שוב, וחושבת שבקשר לחלק הראשון, זה אכן מבלבל קצת. אשנה אצלי.

 

[אי פה אי שם]

"לא, לא, לא, הוא בסדר גמור. הוא בן אדם טוב. באמת טוב. אפילו יותר מידי... אבל, אה, אבל אני... אני רציתי משהו אחר..."

הרגע הזה שאתה רץ לקרוא את הפרקים הקודמים...
חתיכת ערפל.

 

[shira bira]

אישית אני אוהבת מאד סיפורים בשני קולות או יותר זה מוסיף גוונים לעלילה ומחדד אותם.
מה שכן, יש לעשות זאת באופן ברור ולבצע בידול חיצוני.
ישנם כאלו שיבחרו גופן שונה לכל קול שמספר (מעל ומעבר של נחמה קרמר)
ישנם כאלו שיבחרו לכתוב את שם הדמות בראשית הקטע אותו היא מספרת
ויש שיבחרו בשתי האופציות הנ"ל. (רותי קפלר).
מציעה לך מכאן ואילך לחדד את הבידול בין הקולות.
כמובן שסיפור בכמה קולות ישתדרג פלאות אם כל דמות תספר בשפה יחודית לה- מטבעות לשון, משלב וכו'.

 

[Netta]

מקסים ממש.
כתיבה נעימה והעלילה נבנית נהדר.
אהבתי את הבעיה המציאותית וה"קטנה".
הצלחת ליצור דרמה ועניין, בלי לזעזע מדי. אהבתי.

 

[RACHELIZ]

פרק ד'

הטלתי את הפצצה. ככה. בלי שהיא הייתה ברורה גם לי, עד לפני רגע.
רציתי משהו אחר.
גל בכי עצום שוטף אותי. אני משתנקת. מנסה לעצור אותו. לפחות להנמיך את הגובה. לא מצליחה.
רק עכשיו אני מתחילה להבין מה קורה לי. מה עובר עלי. אחרי כמה דקות מרימה עיניים אדומות אל יוכי, מחכה לתגובה שלה.
היא כנראה המתינה שאגמור לבכות.
"וואו רבקי! ואֵת כל זה את סוחבת על עצמך לבד? וואו! לא פשוט, לא פשוט בכלל..."
היא משתהה ואז שואלת: מה בעצם חיפשת? מה מפריע לך?"
"לא יודעת, רציתי מישהו רציני יותר, אממ... יותר שקול. שלא עושה צחוק מכל דבר, שלא מדפדף את החיים כאילו כל הזמן הכל טוב. לא יודעת".
"אז מה היית רוצה שיקרה? את רוצה פשוט לקום ולחזור הביתה?"
השאלה מהממת אותי.
"לא חשבתי על זה", אני לוחשת לבסוף.
ועכשיו, המחשבה הזו מפחידה אותי.
לא, זה לא.

"לדעתי, כדאי לך ללכת לייעוץ מקצועי, שיתן לך כלים לבדוק מה את באמת יכולה לעשות במצ..."
"אני לא רוצה שהוא ידע מכל הדבר הזה", קוטעת אותה, "לא חושבת שאני אוכל ללכת... זה עולה כסף ואין מצב שהוא לא ידע. מספיק גם ככה אני עושה הצגות". רק לא לבכות שוב.
"לא יודעת מה לומר לך, כי באמת חבל שלא תפני לעזרה... תחשבי על זה עוד פעם".
אנחנו שותקות יחד.
אני מביטה על האופק, משב הרוח הנעים מחיה אותי במעט. הלב שלי קצת קצת קצת פחות כבד, אחרי שהבלבול הנוראי נסלל לתוך נתיב וכאילו נקרא בשם.

"מה שאני חושבת שכדאי לך לעשות בשלב הזה", היא מנערת אותי מהמחשבות, "זה לשים לב מה טוב בו בעינייך. ברור שלא יהיה קל אבל גם ברור לי שתמצאי. זה לא שהוא רע או משהו. יש כאן מה לנסות..."
"אחשוב על מה שאמרת. תודה שבאת. הקלת עלי!"
אני מתרוממת מהספסל. היא קמה אחרי, שולחת את זרועותיה ומחבקת אותי. "אני איתך, תרגישי חופשי להתקשר אלי מתי שאת צריכה..."
חשה את החום שלה ממיס אותי ונותן לי תקווה. "תודה יוכי! אין לי מילים!"
"אז אל תדברי", היא קורצת אלי.
אנחנו נפרדות.
הפארק נראה שונה בחושך. אור נשפך מהמנורות לצד השביל ומבליטות אותו.
השביל הזה הוא כמו הניגוד של חיי. לא רואה כלום. רק מחפשת ומגששת את הצעד הבא בתוך הערפל.

צליל הפלאפון שלי מחזיר אותי לקרקע המציאות. למדרכה שאני פוסעת בה. ללבנים הסגולות.
איציק.
וואיייי. לא אמרתי לו כלום. יצאתי ככה. אני לא נורמלית!
לוחצת על הירוק. "רבקי? איפה את? את בסדר? דאגתי לך!"
"כן, כן. סליחה שלא אמרתי לך שאני יוצאת. אני ממש מצטערת... עוד חמש דקות בערך אני בבית".

"שלום, איפה היית?" הוא חוזר על שאלתו ומתקדם לעברי, עוד לפני שפתחתי את מלוא הדלת.
"דברתי עם חברה. איציק, באמת סליחה שלא עדכנתי והדאגתי אותך".
"בכית? העיניים שלך קצת אדומות", השאלה שלו תופסת אותי בלתי מוכנה.
"קצת, אהה... כן".
"למה, מה קרה? אני באמת מרגיש שעובר עלייך משהו..."
"עזוב, זה בסדר".
אני עוברת אותו ופונה להדליק את האש מתחת לסיר. "הכנתי אוכל טעים", מנסה לפצות.
"רבקי, עזבי רגע את האוכל, אני רוצה לדעת מה מציק לך! בבקשה, תשתפי אותי!" הקול שלו מתחנן. ואני לא יודעת מה לומר. איך לומר.
"עכשיו בסדר. לא יודעת מה עבר עלי". מלבישה חיוך. ומנסה בכח לשמור על העיניים שלא יושפלו. שקרנית אחת. צולפת בי.
הוא בוחן אותי שוב ומתיישב. נראה מותש.
אני מעמיסה את האוכל בצלחות, מגישה לשולחן ומתיישבת גם.
הלעיסות שלנו נשמעות לי כמו דחפור בתוך חניון תת קרקעי.
כמה רעש יש בדממה.

_________
לפרק ה'>>

​

 

[RACHELIZ]

שאלה:
האם בתוך שיחה גם מפריע שימוש יתר במילה "אני"?
אני ( ) אוהבת שיחות אותנטיות ולכן השארתי אותן כך, מלאות באני'ים.
מה אומרים?

 

[anotherית]

שאלה:
האם בתוך שיחה גם מפריע שימוש יתר במילה "אני"?
אני ( ) אוהבת שיחות אותנטיות ולכן השארתי אותן כך, מלאות באני'ים.
מה אומרים?

לי לא הפריע. כן הפריע לי כמות העצות שהחברה נתנה במקום שקט והקשבה, וזה עוד התקבל יפה על ידי רבקי.

 

[אשר שרבר]

פרק מצוין.
אם היית מכניסה איזה זיכרון שהיא עוברת אליו באמצע מהעבר או סיפור דומה של מישהי אחרת זה ההי משדרג את הפרק שכמעט כולו דיאלוג.

 

[RACHELIZ]

לי לא הפריע. כן הפריע לי כמות העצות שהחברה נתנה במקום שקט והקשבה, וזה עוד התקבל יפה על ידי רבקי.

קודם כל, יוכי הלזו טרם למדה פסיכולוגיה והיא די מגיבה מהבטן, כמו שקורה לרבים מאיתנו... דבר שני, חושבת שבמקרה הזה, העיצות האלו די נדרשות, כי על אף שרבקי הרגישה חנוקה וצריכה לשפוך מה שקורה לה, היא גם הייתה זקוקה למשהו פרקטי להיאחז בו. מה גם שהיה חשוב לי להבהיר שייעוץ מקצועי הוא במקום הראשון... אולי יש בזה טעם לפגם שאני ככה מכניסה ליוכי מילים בפה מבלי לשאול אותה, רק בגלל שלי זה היה חשוב, אבל האחריות מחייבת!
יש גם קטע אחד שהן יושבות ושותקות יחד.

אם היית מכניסה איזה זיכרון שהיא עוברת אליו באמצע מהעבר או סיפור דומה של מישהי אחרת זה ההי משדרג את הפרק שכמעט כולו דיאלוג.

רעיון! תודה!

 

[דיונון]

יפה מאד!
תיאורים מושלמים, חיים מאד.
קריאה חלקה וזורמת.
אם כי אני מרגיש שהסיפור מתקדם לאט מדי,
בפרקים א' וב' למדנו שישנה בעיה. ג' הכרנו את יוכי היאכנע (סתם, רק כי זה מצטלצל). ד' היא צריכה ייעוץ.
- לאט מדי בשבילי.
ובגלל שזה כתוב כ"כ טוב, אז צריך תיקון כאן -

אור נשפך מהמנורות לצד השביל ומבליטות אותו.

ומבליט.

לי לא הפריע. כן הפריע לי כמות העצות שהחברה נתנה במקום שקט והקשבה, וזה עוד התקבל יפה על ידי רבקי.

קודם כל, יוכי הלזו טרם למדה פסיכולוגיה והיא די מגיבה מהבטן, כמו שקורה לרבים מאיתנו... דבר שני, חושבת שבמקרה הזה, העיצות האלו די נדרשות, כי על אף שרבקי הרגישה חנוקה וצריכה לשפוך מה שקורה לה, היא גם הייתה זקוקה למשהו פרקטי להיאחז בו. מה גם שהיה חשוב לי להבהיר שייעוץ מקצועי הוא במקום הראשון... אולי יש בזה טעם לפגם שאני ככה מכניסה ליוכי מילים בפה מבלי לשאול אותה, רק בגלל שלי זה היה חשוב, אבל האחריות מחייבת!

הבעיה היא באמינות.
ההתנהגות שתיארת מתאימה לתגובה גברית, נשים בדרך כלל מקשיבות ותומכות בלי לייעץ עצות פרקטיות בשלב זה.
אבל מה אני יודע...

 

[RACHELIZ]

קודם כל, תודה!

אם כי אני מרגיש שהסיפור מתקדם לאט מדי,

אני מנסה להבין, איך אפשר לדחוס פרקי חיים בכמה מילים... כתבתי באחת התגובות כאן שזו עלילה רגשית ולדעתי יש לה קצב אחר. ז"א אני באמת רוצה להבין, מה אתה היית עושה כאן אחרת?

ומבליט

טנקס.

הבעיה היא באמינות.
ההתנהגות שתיארת מתאימה לתגובה גברית, נשים בדרך כלל מקשיבות ותומכות בלי לייעץ עצות פרקטיות בשלב זה.
אבל מה אני יודע...

גם כאן, אני הופכת במחשבה שלי, מנסה לדמיין כל מיני נשים שאני מכירה בסיטואציה כזאת ולא מוצאת שהן אכן בהכרח יגיבו כפי שתארת.
בגדול, מה שיש בשיחה הזאת:
רבקי משתפת את יוכי בבעיה שלה.
יוכי בהלם והשתאות ומנסה להבין איתה ביחד מה בדיוק מציק לה.
נותנת עיצה ראשונה שתלך לייעוץ, אולי כי היא מרגישה שהיא לא 'בר סמכא' לעזור לה במקרה שכזה.
שתיקה יחד.
עיצה פרקטית חלופית שיוכי נותנת, כי כביכול איך אפשר להשאיר אותה ככה על המים?
חיבוק לעידוד.

הייתי צריכה פשוט לתת לה סתם לסיים איכשהו את השיחה וללכת? להציע לה את העיצה בהמשך, באיזה יום במשרד? רק חושבת בקול...

חשוב לי להבהיר, אני מאוד שמחה בכל ביקורת. באמת, אני לומדת כאן המון!
בכל אופן, אשמח לשמוע מה השאר חושבים על ההערה הזאת.

 

[anotherית]

אני מנסה להבין, איך אפשר לדחוס פרקי חיים בכמה מילים... כתבתי באחת התגובות כאן שזו עלילה רגשית ולדעתי יש לה קצב אחר. ז"א אני באמת רוצה להבין, מה אתה היית עושה כאן אחרת?

לדעתי העלילה מתקדמת מעולה.

קודם כל, תודה!

אני מנסה להבין, איך אפשר לדחוס פרקי חיים בכמה מילים... כתבתי באחת התגובות כאן שזו עלילה רגשית ולדעתי יש לה קצב אחר. ז"א אני באמת רוצה להבין, מה אתה היית עושה כאן אחרת?



טנקס.


גם כאן, אני הופכת במחשבה שלי, מנסה לדמיין כל מיני נשים שאני מכירה בסיטואציה כזאת ולא מוצאת שהן אכן בהכרח יגיבו כפי שתארת.
בגדול, מה שיש בשיחה הזאת:
רבקי משתפת את יוכי בבעיה שלה.
יוכי בהלם והשתאות ומנסה להבין איתה ביחד מה בדיוק מציק לה.
נותנת עיצה ראשונה שתלך לייעוץ, אולי כי היא מרגישה שהיא לא 'בר סמכא' לעזור לה במקרה שכזה.
שתיקה יחד.
עיצה פרקטית חלופית שיוכי נותנת, כי כביכול איך אפשר להשאיר אותה ככה על המים?
חיבוק לעידוד.

הייתי צריכה פשוט לתת לה סתם לסיים איכשהו את השיחה וללכת? להציע לה את העיצה בהמשך, באיזה יום במשרד? רק חושבת בקול...

חשוב לי להבהיר, אני מאוד שמחה בכל ביקורת. באמת, אני לומדת כאן המון!
בכל אופן, אשמח לשמוע מה השאר חושבים על ההערה הזאת.

זה פחות קשור להגשה של הסיפור, כן לדמויות. ויש םה המון מקום לחילוקי דעות.

אבל תראי, בכנות. כשחברה משתפת, הדבר האחרון שהיא מחכה לו בדרך כלל, זה עצות.
היא מחפשת הקשבה, ואוזן.

ובואי, תחשבי על עצמך כשחברה משתפת אותך בבעיה בינה לבין בעלה.
מה הן העצות?
אין עצות.

וצריך להכיל את הסיטואציה. וזהו. רק להכיל.

אבל שוב פעם, זה עניין לוויכוח וגם תלוי באיפיון של הדמיות ובאופי של הכותבת.

 

[yonatanr]

הכתיבה מדהימה ומושקעת. שאפו.
גם אני מצטרף לטענה של @דיונון על קצב איטי.

אני מנסה להבין, איך אפשר לדחוס פרקי חיים בכמה מילים... כתבתי באחת התגובות כאן שזו עלילה רגשית ולדעתי יש לה קצב אחר. ז"א אני באמת רוצה להבין, מה אתה היית עושה כאן אחרת?

זו העבודה של הסופר/ת. לצמצם ולשכתב, לדחוס ולמחוק, כדי שהקורא לא יירדם באמצע.

"וואו רבקי! ואֵת כל זה את סוחבת על עצמך לבד? וואו! לא פשוט, לא פשוט בכלל..."
היא משתהה ואז שואלת: מה בעצם חיפשת? מה מפריע לך?"
"לא יודעת, רציתי מישהו רציני יותר, אממ... יותר שקול. שלא עושה צחוק מכל דבר, שלא מדפדף את החיים כאילו כל הזמן הכל טוב. לא יודעת".
"אז מה היית רוצה שיקרה? את רוצה פשוט לקום ולחזור הביתה?"

כמו שכתבתי כבר, אני בעד להציף קולות מושתקים. אבל אחרי הכל, אף אחד לא מקבל בדיוק את מה שהוא רוצה. האם הגיוני שיוכי שואלת אותה אם היא רוצה לפרק את החבילה, רק בגלל שהבחור מדי עליז?

 

[דיונון]

אני משער שלא רק כתיבה גברית שונה מנשית, אלא גם ההעדפות הקריאה הגבריות שונות משל נשים.

 

[RACHELIZ]

אבל תראי, בכנות. כשחברה משתפת, הדבר האחרון שהיא מחכה לו בדרך כלל, זה עצות.
היא מחפשת הקשבה, ואוזן.

יכול להיות שלזה היא מחכה, אבל בפועל זה לא תמיד מה שקורה. האם הכלה ועיצה חייבות להיות סותרות?
גם לא כל שיתוף הוא נטו להכלה. לפעמים כן מחפשים עיצה. גברים ממאדים ונשים מנוגה זה אולי במאקרו ולא תמיד במיקרו.
כשמשתפים אותי, זה מאוד תלוי, כל מקרה לגופו, כל שיחה לגופה אפילו באותו מקרה.

גם אני מצטרף לטענה של @דיונון על קצב איטי.

יכול להיות שעלינו על הנקודה, ההבדל בין ספרות נשית לגברית?
בכל מקרה, כן חשוב לי שיהיה תואם לכלל המגדרים, אז מה צריך להוסיף, יותר התרחשויות?

האם הגיוני שיוכי שואלת אותה אם היא רוצה לפרק את החבילה, רק בגלל שהבחור מדי עליז?

היא לא שואלת את זה בתור סוג של עיצה, אלא מנסה להבין עד כמה זה מפריע לה.
יכול להיות שיש טיפוסים מידי מנוגדים וזה מפריע מאוד...

 

[anotherית]

יכול להיות שלזה היא מחכה, אבל בפועל זה לא תמיד מה שקורה. האם הכלה ועיצה חייבות להיות סותרות?

לדעתי כן, אבל אני מסכימה להיות בדעת יחיד :=)

 

[RACHELIZ]

אני אישה, נשמה...

וואלה, גם אני...