לאן הלאה?

[יאן]

בד"כ קל לזרום עם נשים קלילות כמתואר בתחילה. אחר כך, כשיש ילדים וצריך לשלם משכנתא ולנהל בית, לגדל ילדים ולקחת אחריות רצינית על החיים, זה נהיה קשה.

אבחנה מדויקת!

 

[הני ר.]

פרק ה
אני לא יודע מה זה. ואם גם זה תרגיל של פייבלזון אז אני לא סולח לו.
בחיים.
מה הוא חושב לעצמו הדוד הזה שלה,מה??
אני יודע שבארבע חודשים וחצי עברנו כמו זוג שנשוי לפחות עשרים שנה
אבל הפעם הוא הגזים!
זה התחיל בזה שהוא שלח אותה לטיפול בארבעת המוחות
ושם המטפלת לימדה אותה לעשות מה שהיא רוצה.
פשוט,מה שהיא רוצה.
ולהציב לי גבולות.
חוצפה שכזאת. לא צעקתי עליה שנשרף לה האוכל. בסך הכל לא דיברתי איתה יומיים. מעדיפה צעקות? ואז היא בכתה. אבל ידעתי שזה לטובתה, ושאני חייב לחנך אותה.
אחרת איך תדע לכבד אותי?
כל המטפלים עסוקים בלהרוס בתים.
הכי קל. תנו לי בית ברגע אני מפרק אותו.
אחר כך היה את לוסטיגמן שחושב שהוא יודע משהו, הוא שלח אותנו לרבינוביץ שסידר לי תור אצל פרופסור שטיגל רק בשביל אבחנה מטופשת שרירותית ומעצבנת.
הפרעת אישיות. לי. לא לה.
אני הבחור ששותק ומבליג עם הפרעת אישיות.
ועכשיו המכתב הריק הזה.
הם חושבים שאני טיפש.
אין לי שום בעיה להשאר פה.
הם עוד יתחננו אליי שאסלח להם.

 

[kiwi]

פרק ו'

באותו רגע של כעס לא ידעתי למה לצפות.
אבל אז, לא יודע למה, הדפים שאחזתי ביד נראו לי מוזרים במקצת. מי משאיר ארבע דפים? ועוד ריקים? מילא דף אחד, גם זה יותר מידי. אבל ארבע? לאידע, נראה לי מוגזם לכל הדעות.
הפכתי את הדפים לכל הכיוונים.
נופפתי אותם כאילו היו מניפה, קיפלתי אותם כמו שרק אני יודע. ברבור, אניה, מצחיה, כלום.
דבר אחד כן גיליתי: שורה קטנה, בקצה אחד הדפים: "זה כתב סתרים".
כתב סתרים? זה כבר יותר מידי בשבילי. איזה יום!
אולי היא פשוט מתכננת לי יומולדת וזו הדרך שלה לומר לי? קצת התעודדתי. אבל אז נזכרתי שיום הולדת אין לי בקרוב.
בכל זאת, ניסיתי לחשוב איך אני מתקדם.
זה דרש ממני מחשבה. וריח הפלאפל היכה באפי והזכיר לי שאני רעב.
לא מבין, באמת שלא, למה כל הבלגן הזה. כתב סתרים משאירים לי פה.
נו, טוב, אולי אגהץ את המכתב? באחד מספרי המתח שקראתי בילדותי המגהץ גילה את הכתוב.
הפכתי לבלש חובב בשעה שהפעלתי את המגהץ והעברתי על אחד הדפים.
לא, זה לא עובד.
רגע... זה בעצם עובד!
כתב מטושטש, לא ברור, אבל כתב, הופיע על הדף.
נרגש וסקרן, מיהרתי להעביר את המגהץ על כל הדפים ומיהרתי לקרוא את הכתוב:
"רציתי לומר לך..."
הייתי דרוך כולי להמשיך לקרוא, האותיות היו מטושטשות ולא ברורות.
התאמצתי. באמת.
אבל אז קרו שני דברים:
נקישות עזות נשמעו על הדלת, והטלפון שלי רטט בעוז.

 

[בא בחשבון]

נוווווו?

 

[kiwi]

...להמשיך?

פרק ז'

עניתי דבר ראשון לטלפון. רוזן היה שם. הוא הזכיר לי לבוא בזמן לכולל, יש מחר ביקור של נדיב אחד שבא לתרום. בסדר, אבוא בזמן.
הדפיקות בדלת היו של הבת של זוברמן. היא הולכת לקניות ואם אפשר לגרש את החתולה המנומרת מהעגלה. זו המומחיות שלי, מידי יום אני מגרש להם אותה. שתי דקות, החתולה למטה, מביטה בי בכעס, ואני שב לדפים.
מילה פה, מילה שם, לא מובן, לא ברור. מה רבקה רצתה לומר, בעצם?
ומעניין שבכל ספרי המתח לא היתה אף פעם בעיה עם הטריק הזה של כתב סתרים.
אני מנסה, אות ועוד אות. כל מילה שאני מפענח זו חגיגה.
הגעתי לסוף המכתב. סוף סוף משהו ברור פה.
"..אם היה לך קשה ובלתי אפשרי לקרוא את מה שכתבתי זה בגלל שקשה לפענח משהו לא ברור. בבקשה ממך תשתדל להיות ברור יותר. כי כשאתה שותק אני לא מבינה כלום."
אני שותק בהלם קל.
אז כל הכתב סתרים היה תרגיל ללמד אותי משהו?
נו, טוב, חכמה גדולה.
טוב, אני צריך באמת לחשוב על זה.
נקישה קלה על הדלת.
רבקה נכנסת, בידיה שקית עם ריח טוב. פלאפל.
ככה זה כשלא מדברים.
כמה כבר פלאפל אפשר לאכל?
אולי יותר מאוחר אקפיץ לרוזן כמה מנות פלאפל וצ'יפס.
שיבין שעם קצת רצון והבנה - יכולים להיות חיים טובים גם למי שמתקשה מעט בהבנת השני.

 

[לילך אור]

רק עכשיו הצצתי לאשכול, וכבר התחלתי לתכנן פרק.
אבל אז הגעתי לזה:

...להמשיך?

פרק ז'

עניתי דבר ראשון לטלפון. רוזן היה שם. הוא הזכיר לי לבוא בזמן לכולל, יש מחר ביקור של נדיב אחד שבא לתרום. בסדר, אבוא בזמן.
הדפיקות בדלת היו של הבת של זוברמן. היא הולכת לקניות ואם אפשר לגרש את החתולה המנומרת מהעגלה. זו המומחיות שלי, מידי יום אני מגרש להם אותה. שתי דקות, החתולה למטה, מביטה בי בכעס, ואני שב לדפים.
מילה פה, מילה שם, לא מובן, לא ברור. מה רבקה רצתה לומר, בעצם?
ומעניין שבכל ספרי המתח לא היתה אף פעם בעיה עם הטריק הזה של כתב סתרים.
אני מנסה, אות ועוד אות. כל מילה שאני מפענח זו חגיגה.
הגעתי לסוף המכתב. סוף סוף משהו ברור פה.
"..אם היה לך קשה ובלתי אפשרי לקרוא את מה שכתבתי זה בגלל שקשה לפענח משהו לא ברור. בבקשה ממך תשתדל להיות ברור יותר. כי כשאתה שותק אני לא מבינה כלום."
אני שותק בהלם קל.
אז כל הכתב סתרים היה תרגיל ללמד אותי משהו?
נו, טוב, חכמה גדולה.
טוב, אני צריך באמת לחשוב על זה.
נקישה קלה על הדלת.
רבקה נכנסת, בידיה שקית עם ריח טוב. פלאפל.
ככה זה כשלא מדברים.
כמה כבר פלאפל אפשר לאכל?
אולי יותר מאוחר אקפיץ לרוזן כמה מנות פלאפל וצ'יפס.
שיבין שעם קצת רצון והבנה - יכולים להיות חיים טובים גם למי שמתקשה מעט בהבנת השני.

וואו.

 

[הני ר.]

ועכשיו הם בעצם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה?

 

[לילך אור]

ועכשיו הם בעצם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה?

לא.
עכשיו הם התחילו תהליך שבסופו יחיו באושר עד עצם היום הזה.
(עושר לא יהיה עם כמות הפלאפל שהם קונים.)