כל זמן.

[מנוחה כהן]

יוסי טרק את הדלת אחריו, מתנשם.
"בלי הורים אתה לא יכול לחזור" רדף אחריו קולו של המנהל, "גם לא לפנימיה."
הראש ריק ממחשבות. רק הלב עובד עכשיו במינון גבוה, והאדרנלין שמציף את הגוף קובע מה לעשות.
הוא רץ לחדר, מרוקן בתנועות פראיות את התיק מספרי הלימוד, דוחס במקומם בגדים וחפצים אישיים. רגע אחד היסס, ובשניה הבאה הוא שולף פתק צהוב מהמדף וכותב:
"אני לא יכול יותר אביאל. צריך דחוף חופש.
לא סומך על הצוות, וההורים שלי.. אתה יודע כבר.
אז הלכתי למקום אחר לכמה זמן. אתה יודע, לחשוב קצת.
בנתיים אני מרגיש טוב ויש לי קצת כסף.
יהיה בסדר בסוף, נכון?"
יוסי הניח את הפתק בארון של אביאל, צירף כיף כיף שמשום מה נשכח ונזנח, ויצא מהחדר.
יצא, שלא על מנת לחזור.
* * *
"היי אחי, ראית את יוסי?"
'מעניין למה הוא לא בחדר אוכל. אין מצב שהוא לא רעב... יותר נכון שיוסי אף פעם לא מפסיד ארוחת צהריים, לא משנה מה קרה! ובטח ובטח כשיש שניצלים.'
"אפשר לקחת מנה?'' הוא שואל את עובד המטבח. ''ויש מצב שאתה נותן לי פתק שזה בשביל חבר שלא הרגיש טוב, כדי שיפתחו לי את הפנימיה? תודה רבה, אין עליך."
אביאל עולה לחדר, מניח את החמגשית על השולחן ומצייר בשובבות ילד יושב ולומד. "זה למתמיד שלנו" הוא מוסיף בכתב ברור, והולך.
* * *
"יוסי?"
"יוסי?!"
עכשיו אביאל נבהל. בואנה, מה עובר על הבחור??
הוא מסתובב ממיטה למיטה בחדר הקטן שלהם, מנסה להבין מה קורה.
'האמת, שכבר אתמול הוא היה נראה על הפנים, אבל כששאלתי אותו מה קורה הוא התחמק. אולי הייתי צריך ללחוץ עליו יותר? וואלה, לא יודע מה לחשוב כבר.
טוב, הכי יעיל עכשיו יהיה להיכנס למקלחת ולהיות מוכנים בדיוק בכיבוי אורות. שיהיו למנהל כמה שפחות סיבות לכעוס.'
אביאל פותח בתנופה את דלת הארון, מוציא את הפיג'מה ונכנס להתקלח. את הפתק שעף הוא לא רואה, ולכיף כיף הוא לא מקדיש אף מחשבה נוספת. כולם יודעים שכיף כיף זה השוקולד המועדף עליו, ככה שזה לא פלא שהארון שלו עמוס בעטיפות אדומות.
"כיבוי אורות עוד רבע שעה" נשמע קולו של המדריך כשהוא יוצא מהמקלחת. "לסיים להתארגן לשינה, למלא בקבוקים, שיעורי בית, שיחות לבית..."
שיחות!
גאון המדריך הזה.
0543295677. יוסי המלך.
טיט. טיט. טיייייייייט.
"הגעתם למשיבון של 0 5 4 3 2 9 5 6 7 7 . להשארת הודעה המתינו אחרי הצליל. טיייט ----------------------------- הודעתכם נקלטה במערכת. תודה."
הודעה? איזו הודעה?
אביאל נפגע. ככה? מסנן הבנאדם?
אין בעיה. שיחפש ת'חברים שלו במקום אחר.
וכשיואיל בטובו לחזור, נראה מה יש לו לומר.

>>לפרק ב'​

 

[מנוחה כהן]

סיפור שהתחלתי לכתוב עם הקורונה

תרצו המשך?

 

[אשר שרבר]

מעולה, מחכים להמשך.

 

[מנוחה כהן]

ההמשך כתוב, ב''ה, ויעלה בהמשך,
אבל,
מה עם הארות?
תפרגנו לי גם קצת

 

[מ"ם]

יפה מאוד. כתוב טוב וכן.

לקראת הסוף, הקטע עם המספרים הקווים והטיייי נראה קצת מבולגן בעין, אם כי קשה להניח את האצבע דווקא על אחד מהם ולומר שהוא זה שמפריע ודורש סינון.

 

[מנוחה כהן]

מסכימה עם הבלאגן.
מצד אחד אני לא רוצה לוותר על הקטע עם ההודעה הקולית, ומצד שני לא רוצה לכתוב אותו יבש כמו:
אביאל מחייג ליוסי, ועם כל צליל חיוג שעובר הוא מספיק לחשוב על עוד חמש אפשרויות לפחות למה יוסי לא בפנימיה.
שיענה כבר. אפשר לחשוב שהוא בפגישה עם ראש הממשלה!
המחשבות נעצרות כשמישהו עונה.
"הגעתם למשיבון של..."
אביאל מנתק את השיחה בכעס. ככה? מסנן הבנאדם?
אין בעיה. שיחפש ת'חברים שלו במקום אחר.
וכשיואיל בטובו לחזור, נראה מה יש לו לומר.

במחשבה שניה,
אני חושבת שהסיום הזה מוצלח יותר, לא?

 

[מ"ם]

כתיבת הספרות במהופך זו הברקה, חבל לוותר עליה.

את ההמשך אפשר לגזור ולשנות כנ"ל. מעולה.

 

[מנוחה כהן]

שיניתי אצלי, תודה!

 

[אפרת תהל]

הי, הסיפור יפיפה!!!!
ברור שרוצים המשך, אלא מה?

 

[מנוחה כהן]

@מ''ם, מותר להעלות עוד פרק השבוע?

 

[אשר שרבר]

@מ''ם, מותר להעלות עוד פרק השבוע?

מותר שני פרקים בשרשור המשך

 

[מנוחה כהן]

פרק ב:

המחשבות דוהרות רק בתוך הלב, וכמו כדור הארץ שמרוב מהירות מרגיש כעומד, גם יוסי נראה רגוע ושקול, כך שלשומר שבפתח שמורת הטבע אין שום סיבה לאסור עליו לצאת אל הצוק.
שנה שעברה הם עשו עליו אָש לילה עם הכיתה, פתחו אוהלים והדליקו מדורה נחמדה. שם אף אחד לא יטריד אותו בשאלות.
אבל מה שהיה קל לטיפוס כשכולם היו יחד, ואיתם מדריך טיולים מנוסה, התברר כקשה במיוחד כשאתה לבד.

"יאלה בחור, תזיז את עצמך! אתה לא רוצה להתקע בלילה ליד אנשים ישאלו למה אתה לא בבית, נכון? אז קדימה.
שלוש, ארבע, ו.."
* * *

"מוכנים? שלוש, ארבע, ו.. יופי, לאלונקה. זהירות על הצוואר, מעולה. המשטרה כבר תחפש עקבות שיסבירו את הנפילה, אנחנו זזים."

השוטרים שסורקים את השטח מעלים שהבחור היה לבד. אף אחד מהמבקרים הרבים בשמורה לא מכיר אותו. הוא לא קנה בקיוסק, לא התבקש לצלם ולא ביקש להוציא שיחה מפלאפון זר.
היחיד שתורם מידע לטובת החקירה הוא השומר, שנזכר בהתלבטות הקצרה לפני שנתן ליוסי אישור להיכנס. אבל גם בניתוח שני ושלישי של הקטע מתוך מצלמות האבטחה בביתן השמירה, החוקרים לא מצליחים למצוא שום כוונה מצד הבחור להתאבד.
הם לא חושבים שאולי סיבה אחרת גרמה לו להגיע לצוק.
* * *

"הוא יהיה בסדר, כרגע זו רק הכאב החיצוני והטראומה מהנפילה. מינון מוגבר של משכך כאבים לווריד, ומנוחה מוחלטת. עוד ארבע שעות אבוא שוב. בינתיים להשאיר את השם ריק."

לפי הפרוטוקול הרפואי הוא נרדם בשעה 20:00, אחרי שכל האירוע היה מאחוריו. אבל לפי הסיסמוגרף האישי שלו, הרעידה המרכזית מגיעה רק עכשיו.
המוח מנסה לתפוס את השליטה, למנוע מהלב שמתפרע לגמרי לשבור את האיזון שהושג בעמל.
יוסי רועד. כל השרירים מתכווצים לתוך עצמם, ומרפים בבת אחת, משחררים אדרנלין שנועד להרגיע את הגוף, ויוצר את הפעולה ההפוכה.
הוא מרגיש איך הוא מתנתק מהגוף, מאבד את שיווי המשקל ונופל למטה. יוסי מסתחרר, מנסה לעצור, להשאיר את העינים פתוחות. ונשאב, ונשאב, ונשאב…
מישהו מניח לו יד אחת על המצח והרקה, ואת השניה תוקע בכף ידו, בודק את מהירות הדופק. המגע מאט את קצב הנפילה, והוא פנוי לשמוע את האיש קורא לו שוב ושוב.
"היי ילד, אתה שומע אותי? אתה לא חייב לפתוח את העיניים, רק תלחץ לי את היד. ללחוץ, שומע? היי בחור, תלחץ לי בבקשה את היד אם אתה שומע אותי!"
הקול מבקש. לא שופט, לא דורש. נותן לך להחליט בעצמך מה טוב לך עכשיו. הנפילה נעצרת כמעט לגמרי, החושך מתחיל להתבהר קצת, והוא מעניק לאיש לחיצה רפה.
רפה עד כדי כך שהוא חושש שהקול לא הצליח לקבל את המסר, וזו הסיבה שהוא לוחץ שוב, חזק יותר.
"יופי בחור צעיר. עשית את זה! נעביר אותך בדיקת לחץ דם קטנה, וניתן לך תרופה שתעזור לך לנוח. לי, אגב, קוראים ד"ר רז, ואני פה לשירותך."
כמו קודם, גם כעת אין רחמים והתנשאות בקול, ויוסי פותח את העיניים, מביט ישר לפרצופו המנומש של הרופא.
"אתה עושה את זה מהר!" מפרגן לו הרופא, קם ממקומו ופונה אל דלת החדר, "תמשיך ככה ועוד כמה ימים תלך הביתה."
האחות ניגשת לרופא, והם מחליפים מספר מילים למרות שהרופא משתדל מאד להנמיך את הקול, יוסי שומע את המשפט האחרון.
"אני רוצה אחות צמודה אליו לעשרים וארבע שעות הקרובות. משהו לא נראה לי כל כך חלק בסיפור הזה." רגע הוא שותק, ואחר מוסיף "מחר נעביר אותו לבלינסון, שם יהיה יותר קל לאתר את המשפחה."

 

[מנוחה כהן]

פרק ג:

"קול ישראל מירושלים שלום רב, והנה החדשות ועיקרן תחילה. תאונה קטלנית ארעה בשעות הבוקר המוקדמות בכביש ארבע..."
"אויש באמת עמוס, משעמם לך אז אתה שומע רדיו? מה, לא חסרות לך צרות שאתה מוסיף עליהן את הצרות של כל העולם?? תכבה אחי, תעשה לי טובה."
"...שימו לב. המשטרה מבקשת את עזרת הציבור. אל בית החולים בלינסון הגיע הבוקר צעיר לאחר שנפל אתמול מצוק במדבר יהודה. הצעיר לבש מכנסיים קצרים בצבע בז' וחולצת טי שארט ירוקה. שיער בהיר, קומה ממוצעת. כל היודע פרטים על הצעיר מתבקש לפנות אל תחנת המשטרה הקרובה..." היד שנשלחה לכבות את הרדיו נעצרת, והפרצוף מתכווץ במחשבה.
"הכל בסדר אביאל? אתה נראה רע. צריך שקית להקאה?"
"עזוב אותך שקיות! שנה כיוון וסע לבלינסון."
"בלינסון? תגיד, מה הקשר עכשיו? אנחנו בדרך לבר מצווה של אורי, אתה צוחק עלי?"
"תאמין לי עמוס, אני יודע מה אני עושה. אתה יודע מה? אם אתה רוצה, תמשיך, רק תזמין לי מונית קודם, סיכמנו?"
עמוס מסתכל על אביאל, מבין שהפעם כדאי לו להקשיב לאחיו הקטן. מקסימום יאחרו קצת לאירוע, וזה לא כל כך נורא בהתחשב שהאוכל מגיע רק אחרי הדרשות והנאומים.
"אוקי, ניסע לבלינסון, אם זה מה שאתה רוצה..."
'האמת שהוא באמת נראה כמו אחד שצריך דחוף בית חולים..'
* * *
"שלום אבא של יוסי! הרבה זמן לא ראינו אתכם פה, בפנימייה. מה שלומכם? איך יוסי מרגיש?"
"מאיפה אני אמור לדעת איך יוסי מרגיש? את זה אני בא לשאול אתכם, כבוד המנהל! אני שולח את הילד שלי אליכם כדי שתעשו ממנו בן אדם, ואפילו שיחת טלפון אחת אני לא מקבל ממנו! מה זה צריך להיות כבוד המנהל?"
"ממה זאת אומרת מר כליטק? הרי, שלחנו את יוסי אתמול הביתה! עם הוראה לא לחזור ללא הורים!"
"שלחתם אותו לבית בלי להודיע? בלי לשאול אם הגיע? מה אני עושה עכשיו, למען ה'? מי יכול לדעת איפה הוא?!"
"אולי אביאל, חבר שלו. אבל אביאל נסע ליומיים לחופשה משפחתית והודיע שלא יהיה זמין..."
דוד כליטק נשאר המום.
הילד. שלו. נעלם. והמנהל יושב פה, בפנים שלוות לחלוטין, ומשוחח על כך כאילו דבר שכזה קורה כל יום.
"אני בכלל לא מבין למה הבן שלי הוא שוב זה שעף מבית הספר!" הוא משפשף את ידיו במכנסיו, מנגב את הזיעה שהצטברה בהם. " ולמה, למען ה', לא עדכנתם קודם?!"
"תראה, מר כליטק. לא הכל בידיים שלנו. ניסנו להתקשר לאמא של יוסי, והיא לא ענתה. מה יכולנו לעשות? יוסי לא יכול להמשיך להיות בפנימייה עוד. הוא עבר על כללים חמורים מאד. זלזל במורים. לא הגיע לשיעורים כבר כמעט שבוע. אי אפשר היה לתת למצב להמשיך ככה. בהתייעצות עם היועץ החלטנו שמוטב לזעזע אותו קצת, אולי הזעזוע יחזיר את יוסי חזרה לדרך המלך."

>> לפרק ד'​

 

[מנוחה כהן]

מה עם הארות?
תפרגנו לי גם קצת

לבקש שוב?

אם אין ביקורת זה בגלל ש:
או שזה כתוב כל כך טוב שאין מה להאיר,
או שזה כתוב כל כך גרוע שחבל לבזבז מילים..
מה נראלכם?

 

[הוריקן]

או שזה כתוב כל כך גרוע שחבל לבזבז מילים..

חס וחלילה
יעידו התודות
פחות אוהבת להעביר ביקורת אבל קצת הפריע לי הקטע האחרון עם האבא רגשות פחות מחודדים וגם השאננות של המנהל לא הכי ברורה(אבל זוהי רק דעתי...)
אני ממש נהנית לקרוא כתיבה זורמת לא מורכבת מדי
מחכה כבר לפרק הבא!

 

[מנוחה כהן]

תודה! זה באמת קטע מעורפל...

האבא רגשות פחות מחודדים וגם השאננות של המנהל לא הכי ברורה

האבא- מכירה את ההורים שכל מה שהמורה/ המנהל אומר קדוש? זה הוא.
המנהל- מכירה את המנהלים שלוקים ביהירות? זה הוא.
מקווה שהיה ברור
לאט לאט הדמויות שלהם יתבהרו יותר.
(אולי הייתי צריכה לחדד אותם כבר עכשיו?)

 

[הוריקן]

(אולי הייתי צריכה לחדד אותם כבר עכשיו?)

אני חושבת שכן. הבנתי שזה הסגנון של האב והמנהל ולכן ציפיתי ליותר הדגשה של כניעה מצד האב ויהירות מהמנהל
בכל מקרה, ממש יפה! מחכה להמשך

 

[מנוחה כהן]

נתת לי אתגר, אנסה לערוך את הקטע הזה כדי שיתחדד יותר.
תודה רבה!

 

[ביזנסטורי - אילה]

יפה מאד. מרתק.
ההתרחשות כולה לא מהירה מידי?

 

[מנוחה כהן]

ההתרחשות כולה לא מהירה מידי?

היא מתחילה מהאמצע, כמו ששמת לב (פרק א)

האטה הכוונה- לתאר יותר התרחשויות רקע?
כי באמת בהתחלה כתבתי הכל רק כדו שיח. זה היה מרתק לנסות לא לתאר בכלל, ורק אחכ הכנסתי תיאורים, הבעות וכו...