כל זמן.

  • הוסף לסימניות
  • #1
יוסי טרק את הדלת אחריו, מתנשם.
"בלי הורים אתה לא יכול לחזור" רדף אחריו קולו של המנהל, "גם לא לפנימיה."
הראש ריק ממחשבות. רק הלב עובד עכשיו במינון גבוה, והאדרנלין שמציף את הגוף קובע מה לעשות.
הוא רץ לחדר, מרוקן בתנועות פראיות את התיק מספרי הלימוד, דוחס במקומם בגדים וחפצים אישיים. רגע אחד היסס, ובשניה הבאה הוא שולף פתק צהוב מהמדף וכותב:
"אני לא יכול יותר אביאל. צריך דחוף חופש.
לא סומך על הצוות, וההורים שלי.. אתה יודע כבר.
אז הלכתי למקום אחר לכמה זמן. אתה יודע, לחשוב קצת.
בנתיים אני מרגיש טוב ויש לי קצת כסף.
יהיה בסדר בסוף, נכון?"
יוסי הניח את הפתק בארון של אביאל, צירף כיף כיף שמשום מה נשכח ונזנח, ויצא מהחדר.
יצא, שלא על מנת לחזור.
* * *
"היי אחי, ראית את יוסי?"
'מעניין למה הוא לא בחדר אוכל. אין מצב שהוא לא רעב... יותר נכון שיוסי אף פעם לא מפסיד ארוחת צהריים, לא משנה מה קרה! ובטח ובטח כשיש שניצלים.'
"אפשר לקחת מנה?'' הוא שואל את עובד המטבח. ''ויש מצב שאתה נותן לי פתק שזה בשביל חבר שלא הרגיש טוב, כדי שיפתחו לי את הפנימיה? תודה רבה, אין עליך."
אביאל עולה לחדר, מניח את החמגשית על השולחן ומצייר בשובבות ילד יושב ולומד. "זה למתמיד שלנו" הוא מוסיף בכתב ברור, והולך.
* * *
"יוסי?"
"יוסי?!"
עכשיו אביאל נבהל. בואנה, מה עובר על הבחור??
הוא מסתובב ממיטה למיטה בחדר הקטן שלהם, מנסה להבין מה קורה.
'האמת, שכבר אתמול הוא היה נראה על הפנים, אבל כששאלתי אותו מה קורה הוא התחמק. אולי הייתי צריך ללחוץ עליו יותר? וואלה, לא יודע מה לחשוב כבר.
טוב, הכי יעיל עכשיו יהיה להיכנס למקלחת ולהיות מוכנים בדיוק בכיבוי אורות. שיהיו למנהל כמה שפחות סיבות לכעוס.'
אביאל פותח בתנופה את דלת הארון, מוציא את הפיג'מה ונכנס להתקלח. את הפתק שעף הוא לא רואה, ולכיף כיף הוא לא מקדיש אף מחשבה נוספת. כולם יודעים שכיף כיף זה השוקולד המועדף עליו, ככה שזה לא פלא שהארון שלו עמוס בעטיפות אדומות.
"כיבוי אורות עוד רבע שעה" נשמע קולו של המדריך כשהוא יוצא מהמקלחת. "לסיים להתארגן לשינה, למלא בקבוקים, שיעורי בית, שיחות לבית..."
שיחות!
גאון המדריך הזה.
0543295677. יוסי המלך.
טיט. טיט. טיייייייייט.
"הגעתם למשיבון של 0 5 4 3 2 9 5 6 7 7 . להשארת הודעה המתינו אחרי הצליל. טיייט ----------------------------- הודעתכם נקלטה במערכת. תודה."
הודעה? איזו הודעה?
אביאל נפגע. ככה? מסנן הבנאדם?
אין בעיה. שיחפש ת'חברים שלו במקום אחר.
וכשיואיל בטובו לחזור, נראה מה יש לו לומר.

 
  • הוסף לסימניות
  • #4
ההמשך כתוב, ב''ה, ויעלה בהמשך,
אבל,
מה עם הארות?
תפרגנו לי גם קצת ;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יפה מאוד. כתוב טוב וכן.

לקראת הסוף, הקטע עם המספרים הקווים והטיייי נראה קצת מבולגן בעין, אם כי קשה להניח את האצבע דווקא על אחד מהם ולומר שהוא זה שמפריע ודורש סינון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מסכימה עם הבלאגן.
מצד אחד אני לא רוצה לוותר על הקטע עם ההודעה הקולית, ומצד שני לא רוצה לכתוב אותו יבש כמו:
אביאל מחייג ליוסי, ועם כל צליל חיוג שעובר הוא מספיק לחשוב על עוד חמש אפשרויות לפחות למה יוסי לא בפנימיה.
שיענה כבר. אפשר לחשוב שהוא בפגישה עם ראש הממשלה!
המחשבות נעצרות כשמישהו עונה.
"הגעתם למשיבון של..."
אביאל מנתק את השיחה בכעס. ככה? מסנן הבנאדם?
אין בעיה. שיחפש ת'חברים שלו במקום אחר.
וכשיואיל בטובו לחזור, נראה מה יש לו לומר.


במחשבה שניה,
אני חושבת שהסיום הזה מוצלח יותר, לא?
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
פרק ב:

המחשבות דוהרות רק בתוך הלב, וכמו כדור הארץ שמרוב מהירות מרגיש כעומד, גם יוסי נראה רגוע ושקול, כך שלשומר שבפתח שמורת הטבע אין שום סיבה לאסור עליו לצאת אל הצוק.
שנה שעברה הם עשו עליו אָש לילה עם הכיתה, פתחו אוהלים והדליקו מדורה נחמדה. שם אף אחד לא יטריד אותו בשאלות.
אבל מה שהיה קל לטיפוס כשכולם היו יחד, ואיתם מדריך טיולים מנוסה, התברר כקשה במיוחד כשאתה לבד.

"יאלה בחור, תזיז את עצמך! אתה לא רוצה להתקע בלילה ליד אנשים ישאלו למה אתה לא בבית, נכון? אז קדימה.
שלוש, ארבע, ו.."
* * *

"מוכנים? שלוש, ארבע, ו.. יופי, לאלונקה. זהירות על הצוואר, מעולה. המשטרה כבר תחפש עקבות שיסבירו את הנפילה, אנחנו זזים."

השוטרים שסורקים את השטח מעלים שהבחור היה לבד. אף אחד מהמבקרים הרבים בשמורה לא מכיר אותו. הוא לא קנה בקיוסק, לא התבקש לצלם ולא ביקש להוציא שיחה מפלאפון זר.
היחיד שתורם מידע לטובת החקירה הוא השומר, שנזכר בהתלבטות הקצרה לפני שנתן ליוסי אישור להיכנס. אבל גם בניתוח שני ושלישי של הקטע מתוך מצלמות האבטחה בביתן השמירה, החוקרים לא מצליחים למצוא שום כוונה מצד הבחור להתאבד.
הם לא חושבים שאולי סיבה אחרת גרמה לו להגיע לצוק.
* * *

"הוא יהיה בסדר, כרגע זו רק הכאב החיצוני והטראומה מהנפילה. מינון מוגבר של משכך כאבים לווריד, ומנוחה מוחלטת. עוד ארבע שעות אבוא שוב. בינתיים להשאיר את השם ריק."

לפי הפרוטוקול הרפואי הוא נרדם בשעה 20:00, אחרי שכל האירוע היה מאחוריו. אבל לפי הסיסמוגרף האישי שלו, הרעידה המרכזית מגיעה רק עכשיו.
המוח מנסה לתפוס את השליטה, למנוע מהלב שמתפרע לגמרי לשבור את האיזון שהושג בעמל.
יוסי רועד. כל השרירים מתכווצים לתוך עצמם, ומרפים בבת אחת, משחררים אדרנלין שנועד להרגיע את הגוף, ויוצר את הפעולה ההפוכה.
הוא מרגיש איך הוא מתנתק מהגוף, מאבד את שיווי המשקל ונופל למטה. יוסי מסתחרר, מנסה לעצור, להשאיר את העינים פתוחות. ונשאב, ונשאב, ונשאב…
מישהו מניח לו יד אחת על המצח והרקה, ואת השניה תוקע בכף ידו, בודק את מהירות הדופק. המגע מאט את קצב הנפילה, והוא פנוי לשמוע את האיש קורא לו שוב ושוב.
"היי ילד, אתה שומע אותי? אתה לא חייב לפתוח את העיניים, רק תלחץ לי את היד. ללחוץ, שומע? היי בחור, תלחץ לי בבקשה את היד אם אתה שומע אותי!"
הקול מבקש. לא שופט, לא דורש. נותן לך להחליט בעצמך מה טוב לך עכשיו. הנפילה נעצרת כמעט לגמרי, החושך מתחיל להתבהר קצת, והוא מעניק לאיש לחיצה רפה.
רפה עד כדי כך שהוא חושש שהקול לא הצליח לקבל את המסר, וזו הסיבה שהוא לוחץ שוב, חזק יותר.
"יופי בחור צעיר. עשית את זה! נעביר אותך בדיקת לחץ דם קטנה, וניתן לך תרופה שתעזור לך לנוח. לי, אגב, קוראים ד"ר רז, ואני פה לשירותך."
כמו קודם, גם כעת אין רחמים והתנשאות בקול, ויוסי פותח את העיניים, מביט ישר לפרצופו המנומש של הרופא.
"אתה עושה את זה מהר!" מפרגן לו הרופא, קם ממקומו ופונה אל דלת החדר, "תמשיך ככה ועוד כמה ימים תלך הביתה."
האחות ניגשת לרופא, והם מחליפים מספר מילים למרות שהרופא משתדל מאד להנמיך את הקול, יוסי שומע את המשפט האחרון.
"אני רוצה אחות צמודה אליו לעשרים וארבע שעות הקרובות. משהו לא נראה לי כל כך חלק בסיפור הזה." רגע הוא שותק, ואחר מוסיף "מחר נעביר אותו לבלינסון, שם יהיה יותר קל לאתר את המשפחה."
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
פרק ג:

"קול ישראל מירושלים שלום רב, והנה החדשות ועיקרן תחילה. תאונה קטלנית ארעה בשעות הבוקר המוקדמות בכביש ארבע..."
"אויש באמת עמוס, משעמם לך אז אתה שומע רדיו? מה, לא חסרות לך צרות שאתה מוסיף עליהן את הצרות של כל העולם?? תכבה אחי, תעשה לי טובה."
"...שימו לב. המשטרה מבקשת את עזרת הציבור. אל בית החולים בלינסון הגיע הבוקר צעיר לאחר שנפל אתמול מצוק במדבר יהודה. הצעיר לבש מכנסיים קצרים בצבע בז' וחולצת טי שארט ירוקה. שיער בהיר, קומה ממוצעת. כל היודע פרטים על הצעיר מתבקש לפנות אל תחנת המשטרה הקרובה..." היד שנשלחה לכבות את הרדיו נעצרת, והפרצוף מתכווץ במחשבה.
"הכל בסדר אביאל? אתה נראה רע. צריך שקית להקאה?"
"עזוב אותך שקיות! שנה כיוון וסע לבלינסון."
"בלינסון? תגיד, מה הקשר עכשיו? אנחנו בדרך לבר מצווה של אורי, אתה צוחק עלי?"
"תאמין לי עמוס, אני יודע מה אני עושה. אתה יודע מה? אם אתה רוצה, תמשיך, רק תזמין לי מונית קודם, סיכמנו?"
עמוס מסתכל על אביאל, מבין שהפעם כדאי לו להקשיב לאחיו הקטן. מקסימום יאחרו קצת לאירוע, וזה לא כל כך נורא בהתחשב שהאוכל מגיע רק אחרי הדרשות והנאומים.
"אוקי, ניסע לבלינסון, אם זה מה שאתה רוצה..."
'האמת שהוא באמת נראה כמו אחד שצריך דחוף בית חולים..'
* * *
"שלום אבא של יוסי! הרבה זמן לא ראינו אתכם פה, בפנימייה. מה שלומכם? איך יוסי מרגיש?"
"מאיפה אני אמור לדעת איך יוסי מרגיש? את זה אני בא לשאול אתכם, כבוד המנהל! אני שולח את הילד שלי אליכם כדי שתעשו ממנו בן אדם, ואפילו שיחת טלפון אחת אני לא מקבל ממנו! מה זה צריך להיות כבוד המנהל?"
"ממה זאת אומרת מר כליטק? הרי, שלחנו את יוסי אתמול הביתה! עם הוראה לא לחזור ללא הורים!"
"שלחתם אותו לבית בלי להודיע? בלי לשאול אם הגיע? מה אני עושה עכשיו, למען ה'? מי יכול לדעת איפה הוא?!"
"אולי אביאל, חבר שלו. אבל אביאל נסע ליומיים לחופשה משפחתית והודיע שלא יהיה זמין..."
דוד כליטק נשאר המום.
הילד. שלו. נעלם. והמנהל יושב פה, בפנים שלוות לחלוטין, ומשוחח על כך כאילו דבר שכזה קורה כל יום.
"אני בכלל לא מבין למה הבן שלי הוא שוב זה שעף מבית הספר!" הוא משפשף את ידיו במכנסיו, מנגב את הזיעה שהצטברה בהם. " ולמה, למען ה', לא עדכנתם קודם?!"
"תראה, מר כליטק. לא הכל בידיים שלנו. ניסנו להתקשר לאמא של יוסי, והיא לא ענתה. מה יכולנו לעשות? יוסי לא יכול להמשיך להיות בפנימייה עוד. הוא עבר על כללים חמורים מאד. זלזל במורים. לא הגיע לשיעורים כבר כמעט שבוע. אי אפשר היה לתת למצב להמשיך ככה. בהתייעצות עם היועץ החלטנו שמוטב לזעזע אותו קצת, אולי הזעזוע יחזיר את יוסי חזרה לדרך המלך."


 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מה עם הארות?
תפרגנו לי גם קצת ;)

לבקש שוב?:confused:

אם אין ביקורת זה בגלל ש:
או שזה כתוב כל כך טוב שאין מה להאיר,
או שזה כתוב כל כך גרוע שחבל לבזבז מילים..
מה נראלכם?
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
או שזה כתוב כל כך גרוע שחבל לבזבז מילים..
חס וחלילה
יעידו התודות
פחות אוהבת להעביר ביקורת אבל קצת הפריע לי הקטע האחרון עם האבא רגשות פחות מחודדים וגם השאננות של המנהל לא הכי ברורה(אבל זוהי רק דעתי...)
אני ממש נהנית לקרוא כתיבה זורמת לא מורכבת מדי
מחכה כבר לפרק הבא!:)
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
תודה! זה באמת קטע מעורפל...
האבא רגשות פחות מחודדים וגם השאננות של המנהל לא הכי ברורה
האבא- מכירה את ההורים שכל מה שהמורה/ המנהל אומר קדוש? זה הוא.
המנהל- מכירה את המנהלים שלוקים ביהירות? זה הוא.
מקווה שהיה ברור :)
לאט לאט הדמויות שלהם יתבהרו יותר.
(אולי הייתי צריכה לחדד אותם כבר עכשיו?)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
(אולי הייתי צריכה לחדד אותם כבר עכשיו?)
אני חושבת שכן. הבנתי שזה הסגנון של האב והמנהל ולכן ציפיתי ליותר הדגשה של כניעה מצד האב ויהירות מהמנהל
בכל מקרה, ממש יפה! מחכה להמשך
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
נתת לי אתגר, אנסה לערוך את הקטע הזה כדי שיתחדד יותר.
תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
יפה מאד. מרתק.
ההתרחשות כולה לא מהירה מידי?
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
ההתרחשות כולה לא מהירה מידי?
היא מתחילה מהאמצע, כמו ששמת לב (פרק א)

האטה הכוונה- לתאר יותר התרחשויות רקע?
כי באמת בהתחלה כתבתי הכל רק כדו שיח. זה היה מרתק לנסות לא לתאר בכלל, ורק אחכ הכנסתי תיאורים, הבעות וכו...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.
אני רוצה לצבוע קיר דומיננטי בחדר שינה
וראיתי באתר של טמבור צבע שנקרא 'משי פראי'
זהו צבע היוצר מרקם המדמה בד משי פראי.
אשמח לדעת, האם יש מישהו שראה את הצבע על קיר?
האם זה טרנדי? או מיושן?
מה הסגנון שמתקבל? מלכותי? מודרני?
אני רוצה גוון נוטה לורוד, איזה סוג ורוד מתקבל? ורוד עתיק? פנינה? אפרורי?
אשמח לכל מידע!
תודה רבה!
כמה הבהרות לגבי הקטע הנ"ל. 1. זה לא סיפור בהמשכים;) ולכן לא מתחייבת לעלות עוד קטעים נוספים. 2. זה לא ממש סיפור. זו התמודדות. התמודדות אמיתית, מהחיים. מכירה מקרוב את הבחורה שהתמודדה איתה. מכירה גם את ההורים שלה. 3. אני לא מפחדת מביקורת.


מעולם לא השתתפתי בפעילות הסמינר. על מחנות קיץ וחורף יכולתי רק לחלום.
אף פעם לא הבנתי את הסיבה שעומדת מאחורי ה'לא' הנחרץ של אמא. גם את הסירוב של אבא לא הצלחתי להבין.

גדלתי בבית שלא שואלים בו שאלות.
אבא ואמא החליטו. וכשההחלטה נפלה, הייתי צריכה ליפול לידה. ולא משנה כמה הנפילה הזו ריסקה, ריסקה אותי מבפנים.

כשניסיתי לברר למה רות כהן - שאבא שלה ראש כולל נחשב ואמא מנהלת סמינר גדול, לא מפספסת אף תוכנית. קיבלתי תשובה אחת, ברורה: "מה זה משנה איך זה אצל האחרים? ככה זה אצלינו בבית".

שנאתי את 'האצלינו', שנאתי את 'הבית' וגם 'ככה', זו בכלל לא תשובה.

המציאות הכריחה אותי להדביק שפתיים. כמעט תמיד, מצאתי את עצמי שותקת.

שתקתי מול מורה מבולבלת שבאמת לא הצליחה להבין למה אני נעדרת מכל פעילות חברתית.
שתקתי מול חברות שלא ניסו להכאיב לי כששאלו למה אני חולה בקביעות לפני מחנות.

שתקתי מול ההיגיון.

ופתאום, כבר שום דבר לא היה אכפת לי.
ככל שניסיתי להסביר את עצמי, הבנתי עד כמה אני נשמעת מגוחך.
ככל שניסיתי לתרץ את אורח החיים שלי, הבנתי עד כמה אני שונה, מוזרה אפילו בעיני עצמי.

חברות דיברו על המצב הכלכלי שלנו, שאולי הוא הסיבה העיקרית שבשלה אני לא מגיעה לאף טיול או מחנה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

מורות התייעצו ביניהן מה אפשר לעשות עם ההסתגרות המוזרה שלי וכיצד ניתן לפתור אותה. ולי, כבר שום דבר לא היה אכפת.

התרגלתי להיות אחרת: התלמידה ההיא, בספסל האחורי, שאף אחד לא שומע אותה: הילדה עם העיניים הגדולות שעומדת מאחורי הסורגים, צופה במשחקי 'שבויים' מהצד, נושכת שפתיים מול המציאות: הבחורה מאחורי המחיצה.

כולם דיברו על ההתנהגות המסתורית שלי. על הסודות שאני מחביאה. ולי, באמת ששום דבר כבר לא היה אכפת.
איבדתי כל רגש. של שמחה או כאב. איבדתי כל תחושה. של סיפוק או החמצה.

איבדתי את עצמי.
וזה, היה הפחד הגדול ביותר שלי.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
שלום לכולם,
לפני שבועיים התקשר אלי אברך שבנה 2 יחידות דיור מעל הקומה שלו.

הבניה הסתייימה לפני שנה, ומאז חייו אינם חיים.

האברך שכר את שירותיו של מפקח בניה (כך כולם המליצו לו לעשות, ויפה עשה).
וב"ה הבניה הסתיימה, אבל...!!! המפקח לא היה נוכח כל הזמן בשטח והקבלן עשה כל מה שהתחשק לו ללא מפריע.

לשתי היחידות נכנסו זוגות צעירים (ממש אחרי החתונה).

ובקומה מתחת, תחת חדר השינה של הזוג מהקומה מעל, מאחת היחידות, נמצא חדר שינה של אחת הבנות, וקרוב לשם חדר ההורים.

ובלילה, גם שנגמר הקול ששון וקול שמחה, השכנים היו שותפים לכל החמשה קולות...

שמעו ה-כ-ל, דיבורים , לחישות, נחירות, צעדים, שעון מעורר, ועוד ואכמ"ל.

בעלי הדירה חשבו שאולי הבעיה היא בזוג הנ"ל, ומהר דאגו לפנותם, אבל, גם בזוג השני, אותה השירה והזימרה.

בעלי הדירה היו אובדי עצות, במיוחד שהבת הגדולה שמעה קולות מוזרים וניגשה להורים לשאול אותם מה זה, ההורים נבהלו...

הם קראו בתחילה למי שהציג את עצמו כיועץ אקוסטי, אבל בפועל הוא היה "מודד רעש מוסמך" שעל הדרך גם מבצע עבודות של אקוסטיקה...משהו לא הסתדר להם.

ובעל הדירה חיפש, ומצא את הפרטים שלי, אינני אוהב להכנס לפרויקט שכבר ביקר בו יועץ אקוסטי, ולכן בשביל להתחמק, ביקשתי ממנו שישלח אלי את הדוח שכתב היועץ.
וכבר בקריאת הדוח הבנתי שאין לו מושגים באקוסטיקה.

ריחמתי על בעל הדירה, והסכמתי להגיע לביקור.

הגעתי לדירה וביצעתי מדידות רעש עם תוכנת תדרים, ואת האמת, לא מצאתי חריגה כמו שכתוב בדוח, אבל כן שמעתי בתדר 500 הרץ, זימזומים קלים.

ובלילה, נדדה שנתי, וכן ביומיים שלאחר מכן.

לא הצלחתי להבין, כיצד תקרה של בטון בעובי 200 מ"מ עם סומסום מעבירה רעש נישא, שלטענת המודד הקודם הוא בגובה של כ80 דציבלים.

התייעצתי עם המהנדס האקוסטי מהטובים בעולם, (בשיחת ועידה עם 5 אקוסטיקאים), שגם היה פעור פה למשמע אזניו, ולא ידע מה לומר לי.

אף פעם לא התלוננו על רעש נישא מרצפה לקומה שמתחת, אלא על רעש הולם בלבד, קרי, צעדים, גרירת כיסאות ועוד.
אבל אני לא ויתרתי, ושינסתי מתניים לפתור את הבעיה.

טוב, כתבתי דוח אקוסטי, נעזרתי בתוכנה מקצועית ובניסיון אישי, והעברתי ללקוח.

בדוח כתבתי שלפני העבודה, יפרק את הריצוף ונראה מה נגלה שם.

אני מצרף לכם תמונות:
1772740855591.png
1772739413436.png

מתחת לריצוף, הקבלן מילא את החלל שהיה בגובה של כ מעל 20 ס"מ בכל המרעין בישין שהוא מצא, מחתיכות של בטון, קרמיקה, אל תשאלו מה שהלך שם.

1772739516964.png

1772739545602.png

ועכשיו הכל מובן.

קודם כל כלל ראשון, לא משתמשים בחצץ, או בסומסום, אלא אם כן מניחים יריעה אקוסטית מתחת.
ובודאי שלא משתמשים באבנים, בלוקים, ובפנלים, ומרצפות.

מה שגרם לרעש להישמע זה החללי אויר (כיסי אויר).

ואם כבר משתמשים במילוי, זה רק בחומר שנקרא "פומיס יווני" יש לו יכולות אקוסטיות מדהימות.
בעל הדירה יפרק את כל הריצוף נראה עוד מה נגלה שם, ואשתף אתכם.

בהמשך לפי הדוח שכתבתי לו נבצע טיפול אקוסטי מקיף (אני לא קבלן), ובע"ה גם בזה נבצע מדידה אקוסטית לאחר העבודה, ונראה מה נקבל.

שיתפתי אתכם האדריכלים והמתכננים, שתשימו לב על הפרט הקטן הזה, כי ללקוח, זה פרט גדול.
תשתמשו עם פומיס יווני, ותקפידו על כל ההוראות לפי המפרט אקוסטי של היצרן.
בהצלחה לכולם.
אם הגעתם עד לכאן, זה אומר שזה היה מעניין.
תודה על ההקשבה.
וגם, אני פה בשבילכם, תשאלו, אל תתביישו, ואשתדל לעזור.
ecocare-דואגים לשקט שלך.

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת ~אח קטן~
חלופת הזמן במלחמה היא אבסורדית.

הימים ארוכים- ארוכים, נמתחים, וכל שנייה מרגישה כמו שעה. הרגעים בהם שני כדורי צלף חמאסניק שחלפו קרוב כל כך לאזני והותירו שם שריטה דקיקה נדמו לי כמו נצח; איטיים ובלתי נגמרים.

מצד שני, הכל עובר כל כך מהר ואני מעט המום כשאני מגלה ששוב הגיע יום ההולדת שלי, למרות שנראה לי שרק הרגע עשיתי 23. וזה, איך לומר- מעט מדכא.

כבר שנה אנחנו במלחמה, והספקתי לאבד שבעה חברים, בן דוד וקצת מן הלב שלי.

וזה קשה.

כבר למעלה משלושה חודשים לא הייתי בבית, ולא שיש לי לאן לחזור. אבא שתיין ואמא שאינה בקו השפיות, אח קטן שכמוני, נלחם ומחרף את נפשו בעזה או בלבנון או אני- לא- יודע- איפה ואחות שבפעם האחרונה ששמעתי ממנה, לפני שנה וחצי, היא הייתה בתאילנד.

הדירה הקטנה בתל אביב שאני שוכר עם כמה חברים ריקה כעת מהסיבה הפשוטה שכולנו נלחמים עכשיו, והמפתח צובר אבק מעל לארון חשמל.

בסופו של יום לחימה מתיש אנחנו מתמקמים בבניין ששימש כמפקדה לחולייה חמאסניקית עד היום בצהריים. מעיפים הצידה תחמושת של האויב שתפונה בזמן הקרוב על ידי יחידה מיוחדת, שאריות קפה שחור וגם גופה אחת של איזה זבל עזתי, פורסים מחצלות ושוקעים בדממה. רוב החבר'ה מנצלים את הזמן לשינה קטועה, שניים משוחחים בקולות מהוסים, עוד אחד שולף יומן מלחמה, משחזר רגעים מבעיתים. כולם, אני בטוח, מהרהרים בלוויה שאולי תיערך בימים הקרובים לבנימין שחטף היום שלושה כדורים לבטן ועוד אחד לקרסול. פסימיים.

הייאוש עוטף אותי, סוחט ממני כוחות אחרונים.

טומן ראש בין הידיים, נושא תפילה קצרה. מזכיר שמות שלי, של אח קטן, של חברים לחוליה. מבקש דבר אחד- חיים. וכמה הבקשה הזו קטנה, כמה היא גדולה.

מישהו שולף פתאום מפוחית, מתעקש להפיח רוח ותזוזה. הוא מתחיל עם מנגינות שקטות, שירים שזכרנו מפעם, עובר למוזיקה עכשווית, תזזיתית. תוך שניות כבר הופך החדר לעליז ואופטימי, עיניים צעירות שראו יותר מדי מחייכות, מצטרפות לשירה. הם כמעט מצליחים להדביק גם אותי, אבל במקום חיוך יוצאת לי עווית בלתי ברורה ודמעה מלוחה מדי.

"הי, חבר'ה, היום יום ההולדת של אביאל!" מזכיר מישהו, מושך אותי למרכז המעגל.

כולם מזמרים לי האפי בירת'די, ומאנשהו נזרקים עליי קליעים משומשים לאות ברכה. ורק אני, חתן אבֵל, לא מפסיק לחשוב על מלחמה וחיים שביקשנו לחיות.

המפקד קורא לי רגע לצד, מעביר לי מסר של ברכה מאח קטן שלא שכח 24 שנים שלי.

מזל טוב, ילד, מהבהב קול במוחי. ולו יהי שאזכה לשנה הבאה.

__



בום. בום.

דמות שחורה נופלת ארצה, אגודל מורם מימיני.

בסיפוק אנחנו עורכים חיפוש על הגופה, מחרימים קלצ'ניקוב, אקדח תופי חסר שימוש וכמה מחסניות לא תואמות.

"מה אומרים, יתאים לבת שלי?" מגחך דויד, מקפיץ בידו מחרוזת שיני תן שמצא בכיסו של המחבל המת.

אני מחרים מהכיס הפנימי כרטיס מצויר של הצגת ילדים לאוסף הקטן והמוזר שבדירה השכוחה שלי, תחושה טובה מתנחלת בליבי. הנה אנחנו מסתובבים ברחובות רפיח בראש מורם, מחסלים ספיחים עלובים שמעזים לצאת מהמנהרות, מטהרים את המרחב.

בסיור הבא שלנו אנחנו מרשים לעצמנו לזמזם לחן קצבי, עליז, חוזרים רגועים ושלמים לדירה עליה השתלטנו לא מזמן. המפקד נמצא במוד נינוח, מצטרף בחיוך לתחרות בדיחות לא מצחיקות.

אני ממולל גדילים שהתחלתי ללבוש, מרגיש כל כך מוגן, ועטוף, והנה הנה עוד מעט נחזור הביתה ויהיה טוב יותר.

"הרצברג, בוא הנה", קורא לי המפקד בסיום ארוחת ערב עשירה ורגועה.

"כע, ה'פקד", מפהק באושר, לא מפחד ממשמרת נוספת או נזיפה. ההרס מסביב עשה לי טוב, הזכיר לי שהניצחון קרוב.

"איפה אחיך מוצב?" הקול שלו הופך חמור.

"לאי'דע בדיוק. איפשהו בסוריה", נזכר באח קטן, בקולו העייף. לא קולט.

"ביררת מה אתו לאחרונה? הייתה היתקלות קשה היום", הוא מסתכל חזק לתוך עיניי.

"לא, לא דיברתי אתו בשבוע האחרון. למה?" לא קולט.

שתיקה.

פתאום קולט.

"מה קרה לו, המפקד? איפה הוא עכשיו? גדעון, הוא בסדר?" היסטרי אני חוטף למפקד את הטלפון, מחייג למפקד של אח קטן.

"תעצור, אביאל. הוא בזיו. צא אליו עכשיו", הוא מחזיר לידיו את הטלפון, מבטו חומל. "חמש דקות יהיה כאן נהג שייקח אותך למנחת הקרוב. תהיה חזק, חייל"

"מה המצב שלו?" לא רוצה, אלוקים. לא רוצה.

שתיקה קצרה. "קשה".

אני חוטף ציוד, ממלמל שלום וטס מטה, נדחף להאמר צבאית. חושב על אח קטן ומה יקרה אם הוא יישאר לעולם בן 20.

ממלמל פרקי תהילים שלמדתי לא מזמן, מילים שנטעו בי נחמה.

המסוק שחיכה לי היה מלא בחיילים שכמוני, לא ששו לפרט על הסיבה שהם נוטשים את שדה הקרב. כל הטיסה התייסרתי בכאביו של נועם, ליבי יוצא אליו.

נחתנו על גג בית החולים. יחד איתי ירדו עוד ארבעה חיילים שותקים, והמסוק המשיך הלאה. רצתי מטה, דמעותיי מאיימות לפרוץ החוצה.

"נועם הרצברג, איפה הוא עכשיו? הוא פצוע קרב, מסוריה", שאלתי את האחות, כמעט מתפלץ מול נינוחותה.

"טיפול נמרץ, אדוני. אין כניסה לשם עכשיו", מבטה החד סרק אותי, גורם לי לפרפור מבוהל.

"הוא חי?!" וידאתי.

"כן, לעת עתה", היא אמרה לאט, קולה מרחם.

פוסע באיטיות לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, אבוד. איכשהו מוצא את עצמי בגריאטריה. המום אני מביט בשלט, תוהה איך הגעתי לכיוון ההפוך בדיוק מיעדי המקורי.

ממשיך לתעות במסדרונות העמוסים, עובר ממחלקה למחלקה. בסוף אני מגיע למחלקה סגורת הדלתות, קורס לכיסא סמוך.

הרעש הבלתי פוסק של דיבורים מודאגים, קריאות דחופות ויפחות בכי מחרישים אותי, מקהים את רגשותיי וחושיי שזועקים לי שלעולם לא אשוב לראות את חיוכו הצוחק של נועם.

קריאה חוזרת ונשנית במערכת הכריזה מקפיצה אותי ואת ליבי.

"אביאל הרצברג, אביאל הרצברג, מחכים לך בעמדת המזכירות בכניסה למחלקת טיפול נמרץ"

מה יאמרו לי שם? לא רוצה לשמוע שנועם מת, לא רוצה.

אני טומן את ראשי בין ידיי הרועדות, מתכווץ לתוך עצמי. לא רוצה, אלוקים.

"אביאל?" קול יציב קורא בשמי. אני לא מרים ראש, מכחיש.

"אביאל, בוא, אנחנו נעבור את זה ביחד", יד חמה מונחת על כתפי. זהו, זה נגמר. אני מרים עיניים מוצפות לרב סרן שהופיע פתאום, מסרב להאמין.

"אז... זהו?" אני שואל בקול צרוד, ליבי הולם בטירוף.

"לא, זה לא נגמר ככה, בחור. יש לך חיים משלך להנציח את שלו", הוא אומר, מקבל אותי בחיבוק תומך כשאני מתמוטט, סכריי נמוגים עם שברירי חייו האחרונים של נועם; אח קטן שלעולם יישאר כזה.

__

שעות ספורות אחר כך אני משקיע את עצמי בעדכון כאוב של כל מי שצריך לדעת, מוצא אי של שפיות בתוך הסערה הטורפת שתקפה את חיי. אבל פתאום כשהכל כבר מוכן ומסודר וכל מי שצריך לדעת יודע- אני פתאום מרגיש את האובדן והשכול במלוא עוצמתם.

אני לופת בחוזקה את הטלפון שהובא אליי במשלוח מהיר מהבסיס, מנסה לנשום עמוק כמו שלימד אותי העובד הסוציאלי ששלחו לי מהצבא.

תזכורת זנוחה תופסת את מבטי. 5 הודעות שלא נקראו מאח קטן, מלפני שבועיים- הפעם האחרונה שהוא היה עם הטלפון שלו.

סחרחורת תוקפת אותי פתאום, כשאני מבין שאלו ההודעות האחרונות מנועם. הצוואה שכתב בלי לדעת.

באגודל רועד אני מחליק פנימה, קורא שורות אופטימיות של אח קטן.

'היי אחי, איך אתה? אני לא יודע מתי הטלפון יהיה נגיש לי שוב, אז אני כותב לך עכשיו'

כאב חד מבתר את רקתי, ואני אוחז בידית הכיסא כדי לא ליפול. אני מכריח את עצמי להמשיך לקרוא, ללקט מילים אחרונות ששלח לי.

'היה שבועיים מעייפים, אנחנו בסוריה, וכל השאר חסוי. המצב דֵי רגיש פה, והיו לנו כמה היתקלויות קשות שקטלו פה שני בחורים. בקיצור, אתמול הגיע לכאן חבדני"ק נחמד, מסיונר קטן', חיוך דומע עולה על שפתיי. החבר'ה האלה הגיעו גם אלינו כמה פעמים.

ההודעה הבאה היא הודעה קולית.

'בהתחלה לא רציתי לשתף פעולה. אתה יודע.... אבל אחרי זה איכשהו כולנו נכנסנו לקטע. בסוף הנחתי תפילין וגם שרנו קצת. הוא הביא לי ספרון קטן, לשמירה. וואי, איך רציתי לצחוק לו בפרצוף, בסוף זרמתי ושמתי את זה בחגורה. וזה היה מוזר, כי פתאום הרגשתי שאני... שמור, מוגן סוג של. לא יודע איך זה קרה לי, ואל תצחק עליי אחי, אבל אני עכשיו עומד להיכנס חזרה לסוריה עם ציצית' הקול שלו, חם ומעט נבוך, גורם לי לערפול חושים מסוכן.

את המילים האחרונות אני שומע מתוך דמדומי עלפוני.

'אז אני מחכה כבר לראות אותך, אח גדול, ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. לבינתיים אל תשכח שיש לנו אבא גדול בשמיים שיסדר את כל הבלגנים שהולכים פה וירפא את כל הכאב הזה'.

מי יתן ויִרפא כבר הכאב הזה, אח קטן.

אשמח לביקורת

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  2  פעמים
למעלה