שיתוף * כלה *

[ישראל (שרוליק)]

טוב,
אז @יוסף יוסף בנה את "טיל המאה",
ואני הרכבתי עליו ראש נפץ גרעיני...

והרי התוצאה לפניכם:

 

[Hodaya_Hadasa]

טוב,
אז @יוסף יוסף בנה את "טיל המאה",
ואני הרכבתי עליו ראש נפץ גרעיני...

והרי התוצאה לפניכם:

וווווווווווווווואו מהממםם


בנוגע לציור - אימאלללללללללה
אני שמעתי את הצ'לו מתנגן ברקע
מנגינה מלחיצה כזאת
זה גאונות לשדר מהציור דברים בצורה ככ טובה

 

[יוצרתת]

זה קריפי.

 

[עדיה שיר]

אם אפשר הסבר מפורט מה רואים פה.. ומה בא לבטא (השדכנית - המשגיח וכו' עוד הבנתי)

 

[ישראל (שרוליק)]

זוהי יצירה מיוחדת במינה, שמבטאת ניגודיות נועזת בין היופי ההוד והענוג מחד, לבין הכיעור הסחי והמאוס מאידך.

המתח המרתק שנוצר כתוצאה מהחיבור של השניים והבאתם לכדי יצירה אחת, מדיף ניחוח ייחודי ומעניין. מין ניחוח של סקרנות בלתי מוסברת הגורמת לצופה לתור אחר אלמנטים שונים ביצירה, לחוש את הרגשות החבויים בהם, ולחוות שוב ושוב את הקונטרסט המגיח בצורמנות מופגנת מכל חיבור שלהם אל האלמנטים הנגדיים הניצבים בקרבתם.

הטקסט שחיברתי על היצירה (), גם הוא עמוק וטעון. זהו טקסט שעל פניו נראה אולי חסר משמעות מיוחדת, בפרט בעיני רדודי המחשבה. אך כשמטים אוזן רגישה לטונים הגבוהים והעדינים המסתתרים מאחורי מילותיו, חשים ברוח החיה שהוא משיב במפרסיה של היצירה, ואשר מדגישה ביתר שאת את עומקיה, נפתוליה והניגודים המסתתרים בתוכה.

אכן מדובר באחת היצירות העמוקות, שעוד יעסקו בה רבות בהיכלי חכמת האומנות למיניה.

רק תדמיינו לעצמכם את היצירה הזאת מודפסת על בד קנווס בגודל מטר על מטר, ומיד תישאבו לתוך החוויה...

 

[יחיאל ב.]

במפרסיה

במפרשיה ?

 

[קראנץ פיסטוק]

איזה ציור חמוד!!
ממש אהבתי...

 

[ישראל (שרוליק)]

במפרשיה

אה, נכון. תודה על התיקון. אין לי מושג איך נפלה כזו טעות. אולי האות ס׳ של הסירה שהיא נושאת המפרשים השתרבבה אליהם בטעות...

 

[גמ"ח רק בס"ד]

עמוק

זוהי יצירה מיוחדת במינה, שמבטאת ניגודיות נועזת בין היופי ההוד והענוג מחד, לבין הכיעור הסחי והמאוס מאידך.

המתח המרתק שנוצר כתוצאה מהחיבור של השניים והבאתם לכדי יצירה אחת, מדיף ניחוח ייחודי ומעניין. מין ניחוח של סקרנות בלתי מוסברת הגורמת לצופה לתור אחר אלמנטים שונים ביצירה, לחוש את הרגשות החבויים בהם, ולחוות שוב ושוב את הקונטרסט המגיח בצורמנות מופגנת מכל חיבור שלהם אל האלמנטים הנגדיים הניצבים בקרבתם.

הטקסט שחיברתי על היצירה (), גם הוא עמוק וטעון. זהו טקסט שעל פניו נראה אולי חסר משמעות מיוחדת, בפרט בעיני רדודי המחשבה. אך כשמטים אוזן רגישה לטונים הגבוהים והעדינים המסתתרים מאחורי מילותיו, חשים ברוח החיה שהוא משיב במפרסיה של היצירה, ואשר מדגישה ביתר שאת את עומקיה, נפתוליה והניגודים המסתתרים בתוכה.

אכן מדובר באחת היצירות העמוקות, שעוד יעסקו בה רבות בהיכלי חכמת האומנות למיניה.

רק תדמיינו לעצמכם את היצירה הזאת מודפסת על בד קנווס בגודל מטר על מטר, ומיד תישאבו לתוך החוויה...

עמוק!
עוצמתי!
ו...
מצמרר!
ומבכה!!
(אני עם דמעות בחג...)


אולי בהשראה לתגובה שכתבתי לפני מספר דקות ב"סגולה לזיווג"
שיתפתי בטקסט של בחורה מעוכבת שידוכים שכתבה לנו...

ואולי עקב שיחה שלי הערב עם בחורה רווקה בת 44
שרצתה להעלם משולחן ליל הסדר כי הרגישה מיותרת ולא קשורה.

איך כתבה...
"אני פשוט מדחיקה את זה
לא חושבת
לא כואבת
לא מבקשת
לא כלום
רק מבקשת שיעזבו אותי בשקט"...

סליחה אם הרסתי לכם

 

[ישראל (שרוליק)]

עמוק


עמוק!
עוצמתי!
ו...
מצמרר!
ומבכה!!
(אני עם דמעות בחג...)


אולי בהשראה לתגובה שכתבתי לפני מספר דקות ב"סגולה לזיווג"
שיתפתי בטקסט של בחורה מעוכבת שידוכים שכתבה לנו...

ואולי עקב שיחה שלי הערב עם בחורה רווקה בת 44
שרצתה להעלם משולחן ליל הסדר כי הרגישה מיותרת ולא קשורה.

איך כתבה...
"אני פשוט מדחיקה את זה
לא חושבת
לא כואבת
לא מבקשת
לא כלום
רק מבקשת שיעזבו אותי בשקט"...

סליחה אם הרסתי לכם

וואווו, לקחת את זה לכיוון ממש לא צפוי, לפחות מבחינתי, וזה הופך את הסיפור למרתק שבעתיים!

אכן, גם לי נראה שהרגשות שהתעוררו בך נוצרו והתיישבו על סיפור רקע טעון, והיצירה הנוכחית רק פתחה את הדלת בפניהם, וכך מצאו עצמם בעיצומו של פרץ שוטף מן הפנים האצור והכואב אל החוץ המרווח והמכיל. וכך נולד התיאור מלא הרגש שכתבת.

אם יורשה לי (ואני מניח שכן), אבקש לפרוש את משנתי אודות הענין שהעלית.

במקרים כאלה של חוסר אונים כמו בסיפור שתיארת, בהיות השכל ישר וזך, חף מכל סיג ובדיל ומכוון על תדר האמת, בסופו של תהליך מתנקזות באופן טבעי כל מסעות החשיבה, ארוכות וממצות ככל שתהיינה, אל מקום אחד. אחד ואין בלתו. אל הבטחון בה׳!

ופירושם של דברים הוא, שבאותו רגע של אמת, יודע ומכיר האדם בכך שבידו של ה׳ יתברך לשנות ברגע אחד את כל המצב להיפך הגמור בבחינת "הפכת מספדי למחול לי". וזה הוא ה׳ שאליו הוא נושא עיניו ומתפלל, ומצפה לישועתו בכל רגע. גדול, חזק וכל יכול!

ודי בהכרה זו כדי להשיב נפש, לחבוש פצעיה, ולהעלות מזור למכאוביה אף כי רבים ועמוקים הם.

וה׳ הטוב, בהיות האדם מכיר בגדלותו ומתעל רק אליו את תחושת חוסר האונים שלו בבחינת "השלך על ה׳ יהבך" ובכך ממנפה לתקוה טובה, יראה בו עתה כמי שכבש פסגה נוספת במסע אל השלמות, ואולי הפעם זו פסגה גורלית, בה ייחשב האדם כבר ראוי להיפוך המצב העגום לישועה עצומה, וכהרף עין.

ואם תתגנב מחשבה סוררת הטוענת שעבודת הבטחון במקרים כאלה דורשת עבודה עצמית ותהליך ארוך וכו׳ וכו׳, הייתי מציע להסתכל על הדברים מזוית אחרת דוקא. שונה, מקורית ומעודדת.

עבודת הבטחון במקרים של חוסר אונים היא המפלט, היא המזור והמרפא, היא זו שנוסכת כוחות חדשים ורעננים. והכי חשוב: היא האמת האמיתית ביחס לכל האשליות של מתן תוקף לפתרונות כאלה ואחרים, ואולי משום כך היא ניחונה בכל המעלות האלה. לכן במקום לראות בה פרוייקט מתיש ומייאש, אפשר פשוט לברוח אליה...

כותב אני את הדברים כמי שבעצמו מתמודד עם החיים, ולא כמי שמשקיף עליהם מן הצד. זו דרכי במצבים כאלה, ושמח אני לשתף בה גם אתכם.

תודה על ההזדמנות.

(@יוסף יוסף, מי מילל ומי פילל שהיצירה הזו שלך תביא אותנו לעוד פרק של התחזקות בעבודת ה׳...)

 

[גמ"ח רק בס"ד]

וואווו, לקחת את זה לכיוון ממש לא צפוי, לפחות מבחינתי, וזה הופך את הסיפור למרתק שבעתיים!

אכן, גם לי נראה שהרגשות שהתעוררו בך נוצרו והתיישבו על סיפור רקע טעון, והיצירה הנוכחית רק פתחה את הדלת בפניהם, וכך מצאו עצמם בעיצומו של פרץ שוטף מן הפנים האצור והכואב אל החוץ המרווח והמכיל. וכך נולד התיאור מלא הרגש שכתבת.

אם יורשה לי (ואני מניח שכן), אבקש לפרוש את משנתי אודות הענין שהעלית.

במקרים כאלה של חוסר אונים כמו בסיפור שתיארת, בהיות השכל ישר וזך, חף מכל סיג ובדיל ומכוון על תדר האמת, בסופו של תהליך מתנקזות באופן טבעי כל מסעות החשיבה, ארוכות וממצות ככל שתהיינה, אל מקום אחד. אחד ואין בלתו. אל הבטחון בה׳!

ופירושם של דברים הוא, שבאותו רגע של אמת, יודע ומכיר האדם בכך שבידו של ה׳ יתברך לשנות ברגע אחד את כל המצב להיפך הגמור בבחינת "הפכת מספדי למחול לי". וזה הוא ה׳ שאליו הוא נושא עיניו ומתפלל, ומצפה לישועתו בכל רגע. גדול, חזק וכל יכול!

ודי בהכרה זו כדי להשיב נפש, לחבוש פצעיה, ולהעלות מזור למכאוביה אף כי רבים ועמוקים הם.

וה׳ הטוב, בהיות האדם מכיר בגדלותו ומתעל רק אליו את תחושת חוסר האונים שלו בבחינת "השלך על ה׳ יהבך" ובכך ממנפה לתקוה טובה, יראה בו עתה כמי שכבש פסגה נוספת במסע אל השלמות, ואולי הפעם זו פסגה גורלית, בה ייחשב האדם כבר ראוי להיפוך המצב העגום לישועה עצומה, וכהרף עין.

ואם תתגנב מחשבה סוררת הטוענת שעבודת הבטחון במקרים כאלה דורשת עבודה עצמית ותהליך ארוך וכו׳ וכו׳, הייתי מציע להסתכל על הדברים מזוית אחרת דוקא. שונה, מקורית ומעודדת.

עבודת הבטחון במקרים של חוסר אונים היא המפלט, היא המזור והמרפא, היא זו שנוסכת כוחות חדשים ורעננים. והכי חשוב: היא האמת האמיתית ביחס לכל האשליות של מתן תוקף לפתרונות כאלה ואחרים, ואולי משום כך היא ניחונה בכל המעלות האלה. לכן במקום לראות בה פרוייקט מתיש ומייאש, אפשר פשוט לברוח אליה...

כותב אני את הדברים כמי שבעצמו מתמודד עם החיים, ולא כמי שמשקיף עליהם מן הצד. זו דרכי במצבים כאלה, ושמח אני לשתף בה גם אתכם.

תודה על ההזדמנות.

(@יוסף יוסף, מי מילל ומי פילל שהיצירה הזו שלך תביא אותנו לעוד פרק של התחזקות בעבודת ה׳...)

וודאי גם וודאי שבכל ניסיון ואתגר שלנו- המפלט הראשון (והיחיד) זה הקב"ה!
"אברח ממך-אליך"...

ובלעדיי אמונה ובטחון אדם בכלל לא היה יכול להישאר שפוי בניסיונות מסיומים
אם בכלל...

ככה שמדובר כאן בדבר אחר וזה לא סותר כלל, מדובר בהתמודדות של עשרות שנים על אותה משבצת
ובכל תחנה כזו של שמחה משפחתית, חג וכד' שכל המשפחה יחד והיא מתמודדת,
שהאחים שלה בשולחן ליל הסדר כבר 'הקימו' דור שני ושלישי... והיא עדיין לא זכתה בתואר כלה ומלבד זאת המשפחה מצפה ממנה לעזור יותר, כי גם ככה אין לה ילדים והיא פנויה... ככה שבמקרים כאלה שהרגש רותח והכאב הוא עצום, החכמה זה פשוט להיות שם עבורה, בלי מוסר, בלי מילים, בחזקת "אל תנחם אדם בשעת..."

אבל ברור שככל שנטעין את עצמנו בפרקי אמונה ובטחון בימים 'טובים' נרגיש גם את קרבתו ואהבתו גם בימים קשים ומאתגרים.
ובתפילה שלא נגיע לידי ניסיון ונרגיש את קרבת ה' ורוב רחמיו וחסדיו בטוב.

 

[פאנטה]

וואו
אהבתי שכלה נראית כל כך בטוחה בעצמה עם הצ'לו ועם מלא ביטחון עצמי כאילו היא הכי יפה בעולם!!
דחוף חייבים לראות תמונה של החתן המהולל
ציור מדהים!

 

[ישראל (שרוליק)]

ככה שבמקרים כאלה שהרגש רותח והכאב הוא עצום, החכמה זה פשוט להיות שם עבורה, בלי מוסר, בלי מילים, בחזקת "אל תנחם אדם בשעת..."

זה נכון שלא בכל מצב ישנה קרקע פוריה לטמון בתוכה זרעי מוסר, אבל זו בדיוק הנקודה אותה ביקשתי לפתור.

במצבים של חוסר אונים משווע, והסיפור הנ"ל הוא ממש דוגמא קלאסית לאחד כזה, הבריחה והמנוסה אל זרועות הבטחון בה׳ היא דוקא המזור והמרפא, שאין לו תחליף! פשוט לחשוב על הדברים שכתבתי לעיל, בשיא הפשטות, להפנימם ולהזדהות איתם ככאלו הבוקעים מעומק הלב.

וכאשר נקודת המבט היא כזו, הרי שבכך עוקפים את כל נוגדני המוסר הטבעיים, ומגיעים ישירות אל המטרה הנכספת. דבקות נפלאה בבורא, כזו שבכוחה לפתוח את שער הזהב אל אינספור ישועות עתידיות שאפילו בחלום לא היה ניתן לחזות. וזאת מלבד הרוגע והנחת שמקבלים ממש ברגע ההפנמה, ובלי קשר לישועות שתגענה בעתיד.

מוסר? ממש לא. אין זה הכיוון בכלל. על מוסר אפשר לדבר בהקשרים אחרים, ובמצבים הבשלים לכך. וממש לא ברור שבסיפור ההוא זה המצב. ודברי היו מכוונים בעיקר לסיפור ההוא ולשכמותו.

על דרך זה, וכדי להוסיף הבהרה לדברים, אתן דוגמא נוספת:

נניח שאדם נמצא במצב שאין הוא מסוגל לכוין בתפילתו. נניח לצורך הענין שקיים דבר כזה. אינני קובע כרגע שזה קיים. אני רק אומר "נניח". אז הוא אנוס, דעתו טרופה עד להחריד, ואין מה לעשות. זה מה יש כרגע. אבל תיכף כבר עובר זמן תפילה, ולהתפלל הוא חייב.

אז הוא מתפלל...

ומחשבתו משוטטת. מכאן לשם ומשם לכאן. חולפת בחטף על פני טרדותיה הרבות, ולבו אין עמו. רק שלושת הצעדים של "עושה שלום" שבסוף התפילה יודעים להזכיר לו שנגמר ה"טקסט"...

וכאן נכנס הפטנט!

נכון אתה מרגיש שאינך יכול לכוין? נכון אתה ממש לא מסוגל? יופי. אבל שים לב מה יש כאן בעצם. כעת אתה עומד לפני מי שהכל בידו. ממש כך! ובאופן הכי טבעי שיכול להיות אין לך דבר יותר מתבקש מאשר לשפוך את לבך לפניו בדיוק על הדבר הזה!

בלי לחשוב על הרעיון, בלי לתרגם אותו למילים, בלי להבין יותר מידי מה זה אומר. פשוט להרגיש! פשוט להיות נתון כמה דקות בתוך הסצנה של "שפכי כמים לבך נוכח פני ה׳"...

אתה מתפלל ולא מצליח להבין מה אתה אומר. ואין מנוס. נניח. אבל לפחות תרגיש שאתה ניצב כעת מול דלת פתוחה לרווחה, דלת פתוחה אל ה׳ יתברך בכבודו ובעצמו, והוא ממש מקשיב לך ורוצה לשמוע מה יש לך לומר, עם כל המצב הזה שלך, ממש כאשר ידבר איש אל רעהו...

ודרך הדלת הקסומה הזו אתה מעביר גם את תחושת חוסר האונים ואת התשוקה שלך לישועה בענין הכל כך מרכזי הזה שתופס לך את כל הראש עד כדי טירוף, ועל הדרך אתה משגר לשם גם את כל הבקשות המגולמות בטקסטים שאינך יכול כרגע להבין כי דעתך טרופה עליך. מעביר ומשגר, מוסר ושולח בחבילות, ויודע שזהו היעד הכי נכון לכל אלה. יעד שיש בו מישהו שמצפה ממש ל"משלוחים" מעין אלו!

והופ! הפכנו את המוסר המאיים והלא סימפתי למפלט ומנוס ידידותי ונחשק. ומי יודע אם אין בכך מעלה גבוהה יותר מאשר יתפלל האדם בשיא הריכוז אבל ללא ההרגש הזה כלל...

את הדברים כתבתי מדעתי, מתוך התבוננות רבת שנים אל תוככני הנפש פנימה, אל הקסם שבתפילה ובדבקות, אל אוצרות ארון הספרים היהודי. בתקוה שכיוונתי אל האמת.

בשולי הדברים: למותר לציין, אבל אציין בכל זאת, שגם את הדברים האלה שכתבתי צריך לדעת איך לומר, ומתי לומר, כדי שתושג המטרה המכוונת בהם ולא להיפך. ולזה צריך רגישות וכושר הבנת סיטואציות בכמות נדיבה.

 

[ישראל (שרוליק)]

דחוף חייבים לראות תמונה של החתן המהולל

החתן גם מופיע בציור. היא הכניסה אותו לתיבת התהודה של הצ׳לו, לכן לא ניתן לראות אותו...

תוצאות של בטחון עצמי מופרז...

 

[יוספי יוסף]

וואיי
וואייי
וווווואייייייי
אני המום מהתובנות העמוקות שנוצרו פה..!
למעשה כוונתי הייתה זו שישראל כתב, הניגודיות שיוצרת רעיון (ע''ע ציור 'השדכנית' שם הרחבתי על זה כמדומני)
אבל הארתם פנים נוספות בציור, תודתי נתונה לכם!

אולי זה רעיון טוב לפתוח אתגר של ציורים עם ניגודיות..

 

[מירי דרויש]

זה נראה בדיוק אותה אחת מהקומיקס של הזוג הקשישים שרצו להתאבד

וואו, בול, גם אני חשבתי על זה