שיתוף - לביקורת טסלה על פי תהום

  • הוסף לסימניות
  • #1
מה קורה כשגעצל, חסיד של פעם בלי סמארטפון, מוצא את עצמו במושב הנהג של הטנדר הכי מתקדם בעולם? מסע רצוף זרועות פלדה, פקודות מסתוריות ותובנה אחת שתשנה לו את הדרך.

געצל התיישב על מושב הנהג לחוץ אך מאושר, הוא נשען לאחור נותן למוחו להציף את השתלשלות האירועים, חיוך עלה על שפתיו כשנזכר איך שקיבל את הטלפון שבישרה לו על זכייתו בהגרלה ההיסטורית של טסלה, חיוכו התרחב כשנזכר בתגובות בני המשפחה הרחבה שצורפו לחופשה החלומית.

הוא בירר אם יש מישהו עם סמארטפון, שטסלה יוכלו לשלוח לשם את ההנחיות של הטיול, בתגובה פצחו האחיינים בשירת אשרינו שיש לנו משפחה בלי סמארטפון, בינתיים החליפו בני המשפחה את החוויות שעבר עליהם בשבוע הנפלא באוסטריה כשהפסגה הינה טיול מיוחד ומהנה בטנדר חשמלי חדשני, הטנדר מאובזר עם כל אמצעי הנוחות כמו כסאות מסאז' שמתכווננות לבד, עם מערך רובוטי מתוחכם שמאתר את הנקודה המדויקת שמגרדת בגב, בולמי זעזועים, מערכת הזמנה אוטמטית של מיטב המשקאות של אוסטריה, מוזיקה עם מערך רובוטי מתוחכם שמתנגן לפי מצב הרוח בטנדר...

לאחר דין ודברים הוחלט שגעצל יצא לדרך ללא ההנחיות, וזכות ההתנזרות מה'כלים' תעמוד לו לזכות, ולפתע החל הטנדר לדבר: "כולם לחגור אנחנו יוצאים" כולם מיהרו להתיישב מצייתים לטנדר, רק שמעון ונפתלי שהיו באמצע להשתולל עם מערכת ההזמנה האוטמטית לא שתו לבם לטנדר הנודניק והמשיכו לטעום סוגי משקאות שונים ומגוונים, הטנדר חזר על הוראתו חזור והזהר ואף נקב בשמם פעם פעמיים, ולפתע פלטה ציפי צווחת בהלה תוך שהיא מצביעה על הגג, אינסטינקטיבית הפנו כולם את פניהם לגג ולבם החסיר פעימה.

מתוך הגג החל לצוץ שתי זרועות פלדה מתקרבות בזהירות אל עבר המרדנים הסוררים, ציפי השתתקה מרוב פחד היא רצתה לצעוק לילדיה שיזהרו אך יצא לה רק קרקור מוזר, ולמרבה הפלא כששמעון ונפתלי שמעו את הקרקור המוזר נבהלו ומיהרו לרוץ אל מקומם מביטים אל אמם בחשש.

ומשהתיישבו איש איש במקומותיהם הורה הטנדר לגעצל ללחוץ גז והטנדר יצא לדרך, הנוף היה מהמם הנסיעה חלקה כמעט בלתי מורגשת, כשלפתע הורה הטנדר לגעצל להגביר מהירות געצל ציית מייד, אחרי זרועות הפלדה שהוא הוציא מהתקרה מי יודע מה יכול לצוץ מההגה, המהירות הלכה וגברה ואז הגיע הטנדר אל שביל תלול שתהום פעורה משתי צדדיו הנוף היה משכר, אך למי יש זמן להסתכל על העמק המרהיב כשיש חשש כבד שתכף יפגוש אותו מקרוב, הלחץ טפס בגרונו של געצל ואיים לשתק אותו, "ימינה" הכריז לפתע הטנדר, געצל סובב את ההגה בזריזות חצי מהטנדר מרחף על התהום חצי על הכביש המהירות רק הולכת וגוברת והירידה הולכת ונהיית תלולה יותר ויותר.

"שמאלה ומייד ימינה קל" הכריז הטנדר. "ברקס קל. ימינה וימינה. שמאלה. שמאלה. ימינה. חצי פרסה פלוס ברקס קל". הפקודות נורו בקצב געצל הרגיש שעוד רגע הוא מאבד את זה, הטנדר הטלטל בפראות התהום הפעורה צוחקת לו בעיניים המפגש ביניהם כמעט בלתי נמנע, "ימינה" צווח געצל ביחד עם הטנדר ניצל בנס מהעיקול החד, עד מתי ה' הוא התחיל למלמל וידוי, מתנתק מהסביבה, עסוק כולו בנסיון נואש לשרוד מנסה לבלום לא אכפת לו מה ייצא מההגה, אך הברקס נעול לא מגיב, החרדה מאיימת לשתק אותו הוא מבטיח ח"י שקלים לקופת העיר, ואז הוא החל לראות את האור בקצה המנהרה השביל נהיה רחב יותר ישר יותר הטנדר טיפס בקלילות את ההר יוצא מהעמק ועולה על סרט אדום שנפרס על הרצפה, געצל נוסע על הסרט עד שמגיע אל חניון מרווח עשרות צלמים ועיתונאים ממתינים מרוגשים, גם 'מייק ווינדוס' הבעלים של טסלה עמד שם חנוט בעניבה הכי יפה שמצא.

"הכונו לעצירה מוחלטת" הכריז הטנדר געצל ציית כמתוך חלום ובלם עד הסוף מרים את ההאנד-ברקס, עוד לפני שהוא הספיק לקחת נשימה עטו עליו הצלמים מתחרים מי ילכוד בעדשתו את הזווית הכי מקורית, געצל יצא מהטנדר נשען בגבו על הטנדר נושם את האוויר המשכר ועוצם את עיניו מנסה להירגע מהחוויה הקשה, הוא ראה את המוות מול העיניים יותר מפעם אחת. "קרה משהו הכל בסדר עם הטנדר"? שמע פתאום קול מודאג לידו, הוא פקח את עיניו רואה מולו אנשים מחוייטים ומחוייכים הוא לא כל כך רצה להרוס את ההצגה, אך לא יכל להתאפק: "אתם לא שפויים מה זה המסלול הזה"? המתורגמן הביט בו בהלם מוחלט, "זה מה שיש לך להגיב על הטיול היקר הזה? אני מצטער אך איני יכול לתרגם לו את זה"

"מייק וינדוס" קלט שמשהו כאן לא כשורה אך לא הבין מילה הוא דרש מהמתורגמן שיתרגם לו, המתורגמן הביט בשניהם חליפות ולבסוף תרגם, מייק התעניין מה לא היה טוב במסלול ובתגובה החל געצל לתאר את החרדה המשתקת שחווה בדקות האחרונות, המתורגמן הביט בו כמי שנפל מהירח, ומשראה שגעצל מתכוון ברצינות פרץ בצחוק רועם.

הוא תרגם את דבריו תוך צחוק בלתי נשלט מדביק בצחוקו את מייק ושאר המעונבים, געצל עמד שם המום רגש קל של עלבון מזדחל אל לבו, "הקשב ידידי היקר" פנה אליו מייק בחביבות "הטנדר הזה הנו א-ו-ט-ו-נ-ו-מ-י, זה היה אמור להיות כתוב בהנחיות שקיבלת בסמס"

מי שלא ראה את פרצופו של געצל באותם רגעים לא ראה פרצוף מבולבל מימיו, "ובכן" המשיך מיסטר וינדוס "כיון שמשום מה המידע החשוב הזה לא הגיע אליך הנך מתכבד בזאת לשוב אל הטנדר לסיבוב נוסף, והפעם לא במושב הנהג אלא בחדר שינה" רק זה לא, מלמל געצל לעצמו כשלפתע הכתה בו ההבנה כברק הוא יכול היה להישכב במיטה, לנמנם, להנות מהנוף המטורף והפראי הנשקף מהחלון, ול-ש-ח-ר-ר, ללא דאגות וללא פחדים, כל הדאגות והפחדים היו פרי דמיונו בלבד כל פעם שהגיע לעיקול חד ולבו החסיר פעימה, ורק בנס ניצל ברגע האחרון הכל היה מיותר. יכול היה לשבת ולהתפעל מהרובוט המדהים שבולם ברגע האפס, מלהטט בין כל העיקולים במיומנות בלתי נתפסת, לראות איך שהנה מגיע עיקול נוסף מסוכן, ולהביט בסקרנות טהורה איך זה יסתדר ולהבין שכל המסלול כבר מחושב מראש בדיוק מושלם.

"תגיד אתה באמת חשבת שאתה זה שתמרנת במהירות המטורפת הזאת בשביל התלול הזה? נראה לך שהיית מצליח לקלוט מה מחכה לך בסיבוב ולהתמודד עם זה"? בירר אצלו אדון מייק, געצל שפשף את זקנו "מסתבר שלא חשבתי, וזאת אכן הבעיה"

סוף​
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
קטע יפה מאוד.
כתוב נהדר, ובעל מסר מצוין.
אהבתי ביותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תודה רבה לכל המגיבים. :)
נותנים חשק להמשיך בכתיבה.
שמח שהמסר הובן למרות שלא נכתב...
אני בדיעה להעמיס הכל בסיפור בלי להסביר יותר מדאי.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.

אשכולות דומים

היות והפה שלי היה מפוצץ בסלט ירקות, לא יכולתי לעצור אותו כשהוא התחיל לספר לי את הבדיחה על האישה שחלמה על טסלה. וגם אחר כך כשהוא היה כבר בשווּנג, לא הפסקתי אותו לומר שאני מכירה אותה.
(באמת קשה למצוא בדיחות שאני לא מכירה).

כמו נחש על פי המאורה, המתנתי בשקט שיגיע לסוף, ואז אפלוט במהירות את הפאנץ' - במקומו.

אלא שאז התפרץ לפתע גייזר של טוּב-לב בתוך תוכי. ובמקום כוונתי הזדונית, החלטתי להעניק קצת נחת רוח לברנש עם העיניים הנוצצות שמעבר לשלחן.
(תראו, מגיע לו פה ושם גמול על ההקרבה שלו להתחתן אתי).

הבדיחה הסתיימה.
ואני פרצתי בצחוק רם.

הוא הביט בי בכווצו את עיניו.

"הכרת את זה?!"

הצחוק שלי היה כנראה טיפה מוגזם.

נו מה עכשיו.
הרי לך דילמה מוסרית: את האמת המשפילה? או שקר בלתי מזיק?
אפשרות שלישית אין.

רגע, מי אמר שאין...

מה עם שיטת ה"קפה שנשפך על החצאית ומשכיח הכול".
קפה לא היה זמין, אבל בזריזות אלגנטית טבלתי את המרפק בקוטג'.
צרחתי בהפתעה, והלכתי להחליף חולצה.

ונגמר הסיפור.

הרגשתי מה זה קדוֹשה.
כל הערב הסתובבתי בהתרוממות רוח. ואפילו הרשיתי לעצמי כמה חטאים קטנים, כפיצוי.

.....

זה מה שהיה אתמול.

היום אני משוחחת עם גיסתי על דא ועל הא, וגם על סתם דברים. ופתאום היא פולטת "תשמעי בדיחה".

ומה אתם חושבים היא מתחילה לספר לי? את הבדיחה עם האישה שחלמה על טסלה!
כנראה זה משהו שרץ עכשיו בוואצאפים.

הו, אני כבר מאומנת.
מקשיבה בשקט, וממלאת חרישית את הריאות לקראת הצחוק.
לא יותר מדי וגם לא פחות מדי. תתרכזי...
לא עושים טעות פעמיים.

גיסתי מגיעה לפאנץ'.

תחושה נשגבת גואה בי כשאני צוחקת בקול מדוד.
פניי מאירות כמלאך.
כמה זה מענג להיות טובים.

אבל...

שקט מוזר בצד השני
ואחריו שיעול מחשיד.

"את רואה? ידעתי!" קורא בעלי, שהיה איתה על הקו.

:oops:

כמו תמיד משאלתי לא התגשמה - האדמה המעצבנת סרבה לבלוע אותי.

איך אומר הפתגם:
"שקר יכול לקדם אותך הרבה, אבל לא להחזיר אותך אחורה".

‏‏

‏‎
"תעצור לי כאן".

מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.

הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".

"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.

הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.

הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.

"שכויח", אמרתי לעצמי.

שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.


כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.

עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.

"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".

"שכויח". עניתי.

הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.


כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".

מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.

היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.

מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.

"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.

הוא לא מגיב.

"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.

הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.

"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"

"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"

"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.

שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.

"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".

"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".

"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.

עלי למהר.

מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.


הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.

הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.

"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.

הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.

רק זה חסר לי.

פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.

כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.

חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.


"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".

"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".

"שכויח".

"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.

"שכויח שכויח, תודה רבה".

"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".

הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.


חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.

אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.

ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.

זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.

מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.

לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.


צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.

דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.

מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.

חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.

מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.

והנה השער.

מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.

התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...


"הלו".

נשמע קול מאחורי.

טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.

"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.

חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "

בום!

אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.

פי התמלא בדם ושברי שיניים.

מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.

הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.

רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.

ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.

"למען ילדי עזה".

"נקמת האדמה"


מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".

שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.

בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.

חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.

"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.

ואז נשמע פיצוץ אדיר.
קטע שכתבתי בעבר בפורום אחר, מוגש לפניכם עם שיפורים וחידודים .
***

ערב יום הקדוש ביותר בשנה, יום הכיפורים – שניות אחדות לפני תפילת כל נדרי,

שקט השתרר בהיכל בית המדרש, רב בית הכנסת עלה על המדרגות המובילות אל ארון הקודש וקיבל את ספר התורה מהגבאי המסור, אחריו עלה ר' חאצקל, מזקני בית המדרש לקבל גם הוא את אחד משלושת ספרי התורה,

הוא פנה לאחוריו כדי לרדת חזרה אל במת בית הכנסת, אך כנראה שמפאת גילו הוא לא נזהר מספיק, ומדריגה אחת הוא פיספס, מעד והחליק על הריצפה

השקט השתלט על היכל בית הכנסת לרגע אחד בלבד, ולאחריו הוא נבעט החוצה עם הצעקות והויכוחים, "הספר תורה על הרצפה" "הוא כן נפל! אני ראיתי" טען בלהט אחד מאלו שהתירו להתפלל איתם ביום כיפור, "צריך לצום" צקצק בלשונו צקצקן שני.

הסקרנים כבר התגודדו סביב הישיש והספר תורה, נהנים מהאקשן, "זה סימן רע לכל השנה!" הכריז "גאון" נוסף, שהוכיח למי ניתנה הנבואה.

מירכתי בית המדרש, קם מתפלל אחד ממושבו, רץ אל עבר ארון הקודש, לא, הוא לא היה מאותם סקרנים מטופשים שנהנו משכחת יום הדין, הוא בסך הכל נגש לר' חאצקל המסכן, הושיט לו יד, ועזר לו לקום מהרצפה הקרה.
בעיר גדולה במרכז הארץ, בין רחובות צבעוניים ואיזור תעשייה אפור, שכב לו טכנאי מחשבים רזה בשם רונן במיטתו בעיניים פקוחות, ולא הביט על שום דבר מיוחד.
רונן לא היה איש מחשבות ולא הוגה דעות, אך לבו היה מלא געגוע למשהו שלא ידע לקרוא לו בשם.
בכל בוקר היה נכנס לרכבו הקטן בודק את הרשימה ונוסע אל האנשים שהזמינו שירות, לפי סדר הידוע רק לו, בעצם גם לו לא.
הוא היה דופק בדלת ”רונן הטכנאי”, מכריז ולוחץ על הידית עוד לפני שקראו לו להכנס. היה מבקש קפה, יושב מול המחשב הסורר ומנסה תוך כדי עבודה לדלות עובדות על אופיו של המשתמש. בצהריים היה עוצר בקפה נאמן לארוחת צהריים שכולה סוכרים, שומנים וקמח לבן. את רגליו הניח תמיד על המושב שמולו עד שהמוכרת הצעירה אמרה לו ”אדוני” והוא מיהר להוריד אותם ולנגב את סנטרו מאבקת הסוכר. הוא היה חבר של אבא שלה עוד מנווה שאנן, בימים העליזים של חיפה.
בלילות היה רונן יושב ליד חלונו ומביט באורות הכרך הנשברים אל הגגות, מצטעקים במילים חסרות משמעות.

הבוקר הזה רונן לא ילך לעבודה.
כי...
לא יודע כי ככה.
הוא שלח יד ארוכה אל חבל התריס ולא הגיע אליו.
הוא דחף את עצמו, גופו יוצא באלכסון גמיש מן המיטה, ואצבעותיו נמתחות עד שמוצאות את החבל.
התריס ירד עד הסוף.
בדיין בקע אור מהצדדים, ופסי אבק מסתחררים חצו את החדר האפל.
רונן משך את עצמו בחזרה מתחת לשמיכה נתפס ברהיטים שונים ותחב את ראשו מתחת לכר.
הוא לא היה עייף בכלל אבל נרדם מרוב שממון.

שנתו היתה טרופה,
לרגע נפל לתוך חלום צלול, ראה את עצמו הולך בדרך שלא הכיר. עצים אדומים צמחו סביבו, וענפיהם לטפו את ראשו ברכות של צמר גפן. הוא הגיע למדרגות שעולות היישר לשמיים, מדרגות צרות ללא מעקה, וקול דיבר אליו, אמר לו דברים שהוא לא שמע מעולם כמותם.
אחר כך ירדו השמיים לאיטם במדרגות הצרות, צעד צעד, בזהירות, ונצבו לפניו כחולים וילדותיים, כמו שמיים בספר לפעוטות.
ורונן רצה לחבק אותם אך גילה שאין לו ידיים, הוא שמע את הקול קורא אליו אם הוא כבר מסכים, הוא רצה לשאול ”מסכים למה?” אך גילה שאין לו פה ואז התעורר, ומבוהל קם והלך למטבח, אולי שם ימצא תשובה.

רונן צלצל לאמא שלו וסיפר לה את חלומו, ואמא רק אמרה לו: “יש לי ביום שני תור לדוקטור שוהם”.
ורונן אמר לה: ”כן”.

באותו צהריים ישב רונן ובחש בקפהו עד שהתקרר לחלוטין, ואז הוציא את הכפית וצייר פסים לאורך השולחן טובל אותה שוב ושוב בנוזל החום, כשסיים, קם והתרחק מעט כדי לבחון את יצירתו. אחר כך יצא מהמטבח וחזר עם מצלמה.

רונן הדליק את המחשב שבחדר העבודה, הקליד את מה שהקול ההוא אמר לו הוסיף את התמונה שצילם, ושלח את כל זה במייל, לעצמו.

הוא ידע שלמרות שאינו איש מחשבה ובוודאי לא הוגה דעות, הוא יחיה את החלום הזה עד יומו האחרון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה