’’ שלום הרב פוגל. ראיתי שאתה מידי פעם כותב בפרוג, אולי תעלה שם את המחשבות שלי.
זכיתי להיות אברך.
הבעיה, אתכם, המחנכים, שאתם יצרתם לכם עולם סגור שבו מי שלא בעל ניסיון או הכשרה בעניין הזה אין לו זכות דיבור. איך אמר לי פעם מלמד צעיר אחד פעם באסיפת הורים? ’’אתה בא לרופא שיניים, אתה מביע דעה? לא, כי אתה לא מבין בשיניים, גם אם אתה משתמש בהן הרבה בסעודות מצווה, כך גם בחינוך: צריך להרכין ראש בפני אנשי החינוך’’. זו, לענ’’ד שטות מוחלטת. ילדים הם לא שיניים. וכמו שלך יש ילדים בכיתה לי יש ילדים סביב שולחן שבת שבועטים אחד בשני מתחת לשולחן ורבים מי יושב ליד אמא, ובסוף זו אותה הפרקטיקה ואין סיבה לחשוב שאתה מבין יותר.
סופו של דבר, אני הרבה יותר חשוב ממך במובן הזה שאברך זה פסגת העולם, יותר מכל המחנכים והמשרות, אני שומע שזה גם מה שאתה אומר לתלמידים הרכים שלך אז גם אתה תשב בשקט ותקשיב לסיפור של אברך, חשוב שתשמע דווקא את נקודת המבט הזו, מהצד, כי הספור שלי הוא על קודש הקודשים שלכם: התעודות.
אבא צעיר הייתי ותמים. האמנתי לכל מילה. הבכור שלי, יוני, סיפר כבר חודשיים לפני ט’’ו בשבט שהמלמד אמר: המבחן הזה קובע לתעודה! ושבישיבה רוצים גם תעודה של כיתה ו’. נלחצנו יחד וחזרנו חזק על החומר. וכך עם מבחנים נוספים שאמרו שזה לתעודה, כולל מבחן אחד לחשבון שרעייתי ישבה עם יוני נ’’י שעתיים בלילה להתכונן לקראתו, הרי זה לתעודה כן?
יום התעודה הגיע, בהתרגשות פתחנו, קראנו כל ציון, הקראנו בהטעמה ומצב רוחנו עלה וירד לפי הפלוסים והמינוסים שהוצמדו לט’’מ של לדבר ח’’ו על כ., אם הוצמד, ל’’ע ולא עליכם עד עולם. וכמובן, ערכנו חשבון נפש וחשבנו מה לעשות עם הנביא שהוא קיבל ציון פחות, הבטחנו להשתדל יותר בסדר וניקיון וכן הלאה.
השנים חלפו, ילדים נוספו, וחוויית התעודה הפכה למבלבלת. קודם כל גילינו שזה תלוי באופי של המלמד, מה שט’’מ- אצל אחד, הוא טוב+ אצל השני וזה לא נגמר. אני בטוח שההנהלות מנסות ליצור קו אחיד אבל זה מאוד סבוך כי באמת יש מלמדים שבדיקת המבחנים שלהם קלילה ומעגלת ויש כאלו דיקנים. יצא מצב, שהבן הבינוני שלי קיבל ציונים טובים מהמצטיין שבכיתה מעליו.
תחשוב על זה שהם הלכו יחד, כל הבני דודים, לסבא להראות לו את התעודה, והרושם שנוצר אצלו על תפקודם של נכדיו מוטעה כי זה תלוי במלמד או במורה. כי כל מלמד והאופי שלו.
וזה לפני שדיברנו על החיבור האישי שלפעמים לא מצליח להיווצר בין הילד למלמד, מה שיוצר תוצאה של שנה לא מוצלחת לילד, והתעודה לא משהו, אבל שנה אחרי זה עם מלמד אחר, כן נוצר קליק טוב, והתעודה מעוטרת. אז זה תעודה למלמד או לילד?
אני בטוח שיש מנהלים שיושבים שעות על ציוני התלמידים, שמעתי על בית ספר אחד לבנות בכרמיאל שכותבים הערה והסבר על כל ציון, אבל בסוף זה מאות תלמידים, זה לא פשוט.
עכשיו נעבור לילד השלישי שלי. הוא קצת חלש, אבל אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. וכל שנה מחדש הוא צריך לבכות ביום של התעודה, כי כמה שהוא התאמץ הציונים שלו נמוכים. למה?
והרביעי שלי, זה האיפרקטיבי, אלוף בחשבון, קיבל טעון שיפור בחשבון, שאלתי את הרב’ה אחה’’צ למה, אז הוא אמר לי: הוא התנהג זוועה. נו, אז לכן הוא לא יודע חשבון? באמת? מה זה קשור? שאלתי אותו למה אתה לא מוריד בהתנהגות, אז הוא אמר לי: לא, התנהגות זה של הרב’ה של הבוקר.
שתבין, מקצועות החול הן בשעה האחרונה של היום, אחת מתוך שמונה, ובה הבן שלי בהחלט לא משהו, אבל בתעודה הציונים הללו תופסים חצי מהנפח, זה לא הוגן. אני כותב פה על בנים, כי לא הבאתי מחיצה וזה פרוג והם צדיקים, אבל הוא הדין לבנות עם שינויים קלים.
אני יודע, מי שהילד שלו מהחמישיה הפותחת של הכיתה, הבן של השכנים, אלו המושלמים, וודאי אוהב את התעודה, למה לא?! תמיד נחמד לשמוע בפעם ה- 800 שאנחנו משפחה מושלמת.
אבל כנראה התעודות לא נועדו דווקא בשביל אלו.
אז בואו נדבר עלינו, האנשים הרגילים, שרצים את מירוץ החיים, משתדלים מאוד, לפעמים הולך לנו ולפעמים פחות, ולא, הילדים שלנו לא תמיד יודעים להביא לנו תעודה מושלמת, לנו מיועד התעודות.
ואז נשאלת השאלה: בשביל מה? בשביל לומר לנו במה אנחנו לא מושלמים? אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שהכתב של הילד שלנו לא משהו, וגם שהוא מאחר, ושהציונים שלו בנביא נוראיים. עכשיו זה גם מונצח בתעודה מוסדרת. בגלל זה הוא יפסיק לאחר?
הניסיון מוכיח שלא. להיפך, יותר מידי מקרים אנו מכירים שהתעודה הוציאה את הרוח מהמפרשים לילדים במקום להעצים אותם. לא יותר טובה שיחת מוטיבציה? מבצע טוב?
.
אחד המלמדים אמר לי: ההורים חייבים לקבל שיקוף של הילד זה יניע אותם לפעולות נחוצות. אני אברך פשוט, אבל מתפלא: אין דרך טובה יותר לדבר עם הורים? דרך התעודה? נגמרה לנו יכולת התקשורת? ואיפה היית עד עכשיו? וכולנו צריכים את הטקס הזה בגלל שני הורים שלא יודעים לשתף פעולה? אז תשלח תעודה רק להם. אגב, יש מורים מסודרים שפשוט שולחים כל מבחן להחתמה בבית כולל החתמה על ממוצע מידי פעם, אם זה באמת חשוב אפשר לעשות את זה בצורה הזו.
המחשבות האלו הלכו ונערמו לי במרוצת השנים, והיום כשהילדים נכנסים עם התעודה אני כבר מתייחס אחרת: קורא בקול רק ציונים משובחים, קורא את ההערה בהתלהבות, ורק נותן שוקולד לכולם. את הציונים הפחות אני קורא לעצמי אחר כך ומחליט לבד לפי העניין מה לעשות.
זהו זה. אני רק אברך, אבל גם לי מותר לומר משהו.
אז המסקנות שלי:
להורים: תעודה לא רק מלשון תיעוד אלא גם מלשון עידוד נצלו אותה רק לעידוד.
למורים: אתה לא מדמיין כמה רציני אנחנו, ההורים, לוקחים את התעודה ברצינות כמה צובט לנו כל הורדה בציון.
למנהלים: אולי, רק אולי, לחשוב על זה מחדש ולוותר או לעשות קצת שונה?
הנושאים החמים
