שיתוף - לביקורת המסע לגוגלנדיה

  • הוסף לסימניות
  • #1
לפני שתתחילו לקרוא-
הסיפור הזה קצת מוזר. ניסיתי לעשות לעצמי אתגר כתיבה , בינתיים לא כל כך הצלחתי.
קצת רקע: גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותם. אלגוריתמים ובוטים החליפו את כל הפוליטיקאים בעולם. והכי נורא זה שמה שחיפשת בגיל 9 קובע את הפרופיל האידיאלי שלך.
זהו, בקצרה. אשמח לרעיונות איך להמשיך.


"בעידן שבו כולם זוכרים רק את מה שמניע את האלגוריתמים, קל לשכוח איך זה היה לפני שכל דבר היה נתון לשליטה. איך זה היה לבחור בעצמך, להרגיש את הלב מחליט. אבל אז, בחורף של השנה 2038, קם אדם צעיר, ומלא מרץ. שהיה מוכן לעשות מהפיכה נגד גוגלנדיה".
אלרון זיידמן, הספר: "המהפכה שלא עבדה".
נאנחתי. אין שום דרך לצאת מהקיבוץ הנטוש הזה. כמה שאני אנסה, אני לא אצליח. בקושי יש פה ספרים אמיתיים מלפניי שנות האלפיים חמישים.
באסה.
קמתי, ניערתי את המכנסיים ולקחתי את הספר. מי יודע, אולי נמצא רעיון מהספר הבלתי שימושי הזה.

"היי, פניקס!" ג'מיני בא מולי, מנופף בידו בהתלהבות. "הרבה זמן לא נפגשנו".
"מסתבר". עניתי ביובש. "גם מסתבר שהמדריך שדיבר איתנו על המסע לגוגלנדיה, לא היה רציני". המשכתי בקול קודר.
"מלכתחילה הבנתי שזה לא באמת ייקרה", הוא אמר בקול פילוסופי. "לא מאמין עליך שבאמת הקשבת לו. מי המיושן שמשתמש בפגישות פרונטליות?"
"להזכירך", אמרתי בקול עצבני, "אנחנו חיים בקיבוץ אופליין. אתה היחיד שחולם על ליצור אלגוריתם, או בוט או כל דבר אחר".
"טוב. אבל יש לי רעיון. רוצה לשמוע?", התגרה בי בחוצפה.
"כן". נשפתי.
"קודם כל, אתה תצטרך לשמוע על ההיסטוריה הגוגלית. נתחיל בלפני בערך עשרים שנה.
גוגל קנתה את כל המדינות בעולם ואיחדה אותן לרפובליקה אחת – "גוגלנדיה". במקום ממשלות, שולטות ועדות אלגוריתמים. כל החלטה – אם להינשא, ללמוד, או אפילו מה לחלום בלילה – מתקבלת על פי דירוג התאמות שלך ל"פרופיל אידיאלי" שנקבע לפי מה שחיפשת בגיל 9. אבל.. אויה ומה קרה?" נהנה ג'מיני מלהרתיח אותי, "אכן! נשאר לו קיבוץ קטן, שלא רשום על המפה. לקיבוץ קראו אופליין. האנשים היו מנותקים מהעולים, פיזית ואינטרנטית.
עד שבא נער נחמד, שמו ג'מיני, שהחליט להפוך את העולם. נשמע לך מוכר?"
"בכלל לא. תמשיך" הבטתי בו בעיניים גדולות פעורות בסקרנות מדומה.
"הוא, בעקבות אלרון זיידמן, החל לחפש את הדרך החוצה. אבל בדרך הזאת עומד עכשיו עוד נער, מחוצ'קן ומעופף, שמפריע. אתה מסוגל לעזור קצת?"
הנהנתי. "והנה העזרה הראשונה שלי. יש לי מחשב".
"וואלה?" התלהב ג'מיני, "חייב לשאול את ביני מה היא אומרת על הרעיון".
התשובה הייתה, לקונית וקצרה. בדיוק כמו שציפיתי. לא רציתי לנפץ לו את החלום, אבל אין מה לעשות.

YOU SAID:
היי ביני. איך אפשר לצאת מקיבוץ נטוש ובלי חיבור לעולם?
איך אפשר להפוך את גוגל?
GPT SAID:
אני מתנצלת, אך איני יכולה לענות על שאלות המנוגדות למוסריות, ולגוגל. נא חשוב על דרך מוסרית וחשובה לעולם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
  • הוסף לסימניות
  • #5
רעיון אדיר!!! אני תומך נלהב של סיפורים אפוקליפטיים.

אני מתנצלת, אך איני יכולה לענות על שאלות המנוגדות למוסריות, ולגוגל. נא חשוב על דרך מוסרית וחשובה לעולם.
את זה מאוד אהבתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כתוב מעולה ממש.
בעיני קצת מיותר לציין לנו בספויילר את המידע שג'מיני יספר לנו בשיעור ההיסטורייה שלו, בדיוק עוד כמה שורות. ואם יש פרק שני, זה ירגיש לי שהדמות דוחפת מידע בכוח לפני תחילת ההרפתקאות שלה, מה שאולי יוכל להיעשות בצורה יותר עדינה מפרק לפרק.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת מקומט או חלק
קרן שמש חדרה מבעד לחלון, גורמת לר' שלומקה למצמץ, הוא פקח את עיניו ממלמל 'מודה אני' ונוטל את ידיו.

אחר ניגב אותם במגבת שהמתינה לו על השידה לידו, הוא התרומם לכדי ישיבה, נשען לאחור על ראש המיטה, מביט במיטה הריקה שלידו.

אשת נעוריו כבר איננה, הוא הביט בידיו המקומטות כלא מאמין, צובט עצמו לראות שהוא לא חולם, המציאות הכתה בפניו, הזדקנת. כן. אמר לעצמו בעודו צוחק צחוק של זקנים.

מלאך המוות כבר כאן. הוא מרגיש אותו קרוב. היום, מחר, שנה, שנתיים. זה יקרה.

לו רק היה מנצל את זמנו כשידיו עוד היו יפות, הרהר לעצמו.

אל מול עיניו צף כעת סבו ר' תנחום. הוא שלומקה היה בחור צעיר כשהגיע לישון עם סבו בבית, על מנת לעזור לו בפעולות השגרתיות שזקנים מתקשים בהם.

אחח זה היה קשה לראות כך את סבו, תמיד הרי היה כה צעיר ונמרץ. זוכר הוא איך היה נוהג להביט על ידיו הקמוטות של הסבא תנחום, מנסה להפנים שסבא תנחום, הזדקן.

סבא תנחום שפיקח היה, נוהג היה לצבוט לו בלחיו עם ידיו הקמוטות, לוקח את ידו החלקה של שלוימלה הצעיר מניח על ידו שלו ואומר "שלוימלה, גם לי היו פעם כאלו ידים וגם אני הייתי מסתכל כך על ידיו של סבא שלומקה שלי. דע לך" היה מוסיף כשאצבעו מתנופפת מולו באזהרה, "שמהר מאוד גם הידיים שלך יהיו מקומטות ככה".

אחר היה נאנח ושוקע במחשבות, "איי איי איי שלוימלה, אתה עוד צעיר. לו הייתי משכיל לנצל את הזמן כשידי עוד היו יפות כשלך."

נקישה קלה על הדלת החזירה את סבא שלומקה למציאות, נער עדין ושחרחר עמד בפתח פותח את הדלת בהססנות, סבא שלומקה חייך אליו וסימן לו להתקרב.

נכדו היקר והעדין התעניין בשלומו איך הוא מרגיש, סבא שלומקה נפנף בידיו כאומר לא חשוב. הוא שם לב למבטים החפוזים על קמטי ידיו.

"קרב אלי תנחום יקירי, הראה לי את ידיך היפות, הראה לי את הזמן שעוד מחכה לך".

סוף​
שיתוף - לביקורת קריסטל
"ולכן לא פלא בכלל שאם כזו יראת שמים ומידות טובות, כל הבחורים אוהבים אותו ולא מפסיקים ללמוד ממנו, נאחל לבית שנבנה כאן שלא יפסיק להפיץ שמחה החוצה - מה שהוא עושה היום, מזל טוב!"
יוני החליף חיבוק עם החתן ונחת על הכסא המזדמן מוחה את זיעת מצחו במפית. השווער ניגש להודות על הדברים החמים והוא בירך אותו בסבר פנים יפות, השעה החלה להתאחר והוא רמז לאלחנן שכבר צריך לזוז, הם השתהו מעט בבית הכלה עד שנפרדו לשלום מחברם החתן תוך שהם מאצילים עליו ברכות רבות.

כשיצאו החוצה לאוויר הקריר מעט, הביט יוני בחרדה על שעונו, שעון לאו דווקא אלא גם שעון שבפלאפון איקרי שעון ולפיכך נחרד לראות שהשעה 22:07, לא שעה מאוחרת לבחור ישיבה אך שעה מאוחרת לבחור ישיבה שהאוטובוס האחרון מרכסים לישיבה יוצא ב 22:00.
בעוד יוני כוסס את ציפרניו בחשש, אלחנן דווקא היה די רגוע, מה הבעיה לנסוע בטרמפים? מה הבעיה?! כן, מה הבעיה? אתה יודע שזה מסוכן קצת ושמעת מה היה עם נחשון וקסמן? להישאר ברכסים זה יותר מסוכן...
אם זה יוני חייב היה להסכים והם החלו מהססים את דרכם, באותו הרגע פנתה אליהם דודתו של החתן מצוידת ברכב חשמלי חדיש ניילונים ושאלה האם הם צריכים טרמפ, לשמחתם לא היה גבול, דא עקא שהדודה החשובה גרה בחיפה. מחלף יגור טוב לכם? זה יקדם אותנו! המהם אלחנן ושניהם עלו לאחורי הרכב הנוצץ, דקות ספורות של אי נעימות קלה עברו ביעף והם הוטלו אל המחלף הגועש.
חצי דקה של הידוס לתחנה הבהיר להם שהם לא לבד, שני סודנים דממו לצד התחנה, חבורת ערסים צעירה התגודדה אף היא בתחנה לבד מכל עוברי דרך ששמחה נכנסת בליבנו שאיננו מכירים אותם ושכמותם.
חששו הגדול של בחור ישיבה בטרמפיאדה זה שיש לפניו עוד טור לטרמפ, אך אבן נגולה מליבם של יוני ואלחנן כאשר רובם ככולם של באי התחנה נגדשו אל האוטובוס ליקנעם, מה שהעצים את השקט שהופר באבחות מנועי מכוניות החולפות על פניהם במהירות גבוהה.

חלפה לה מחצית השעה, אלחנן שלף את ה C2. שמעתי שתיקון הכללי עוזר לטרמפים. אדרבה, ליוני לא היה איכפת, לא היה נראה שהוא נהנה מידי מן השהות במצב הזה. בני מיעוטים זעקו לעברם קריאות גנאי לא ברורות, עשן המכוניות החל להעיק באפם, כל דקה שחלפה נראית היתה ארוכה מקודמתה, העייפות עשתה את שלה שהרי לא נפלו לרכסים מן השמים אלא עשו אליה את דרכם במשך שעות מספר באוטובוס החבוט.
ייאוש החל מזדחל אל ליבו של יוני שלא היה מורגל בכגון דא, אלחנן היה אדיש לחלוטין ואחרי תיקון הכללי לא זנח את הפלאפון מידיו ועבר למשחק סנייק רב תהפוכות.

כששקע הירח, יוני התחיל להרגיש את הקור, הצטמררות פה, הצטמררות שם, נקישת שיניים, ואין לך קשה מנקישת שיניים תוך כדי פיהוק, שניהם לא חסרו, ורק כשנדמה היה שהם הולכים אכן לבלות את שארית הלילה בתחנה העלובה הופיעו פנסים מסנוורים דיו כדי להקפיץ אפילו את אלחנן.
לימוזינה מפוארת האטה בשולי הכביש, החלון השחור נפתח. אתם צריכים לרחובות? אנחנו צריכים בני ברק, תוכל להביא אותנו למקום קרוב? הא, אין בעיה, אני אביא אתכם, בכיף! אתם בחורה ישיבה, נכון? יוני הנהן במבוכה, מתאמץ לכבוש את הפיהוק הקפוא.

הדלת גדלת הממדים נפתחה אוטומטית ולעיניהם נגלה פאר והדר שלא חלמו שיכול להיכנס אל חלל רכב. המושבים לא היו אלא כורסאות עור שאתה יודע איך אתה נכנס ולא יודע איך אתה יוצא, מנורות בוהקות האירו מעליהן באור יקרות, מכונת קפה קרצה מאחור. בעל הרכב המתין בסבלנות עד שיעלו ויתיישבו במקומותיהם, פתאום חגורת הבטיחות שהיוותה מטרד - הפכה פינוק, החימום דלק בעוצמה בינונית שהשרתה אווירה חמימה ונעימה.

הלימוזינה היטלטלה מעט כשהחלה לנוע במהירות חביבה בכביש המהיר, בעל הרכב, אדם קירח וכיפה קטנה לראשו היה מסביר פנים ושאל בנימוס כיצד הם נתקעו, אף הם סיפרו לו את גלגולם של דברים, מהווארט המפתיע לידיד נפשם ועד לתחנה הלילית שנכפתה עליהם. הוא שיבח את בני הישיבות העומדים כחומה בצורה מול גזירות הזמן, מעט הופתעו יוני ואלחנן לשמוע דברים בסגנון זה מאיש שלא נראה מאברכי כולל חזו"א אך טובה רבה החזיקו לו והודו לו ברוחב ליבם על העזרה הרבה שגמל להם.

הנהג לחץ על כפתור כלשהוא בתקרת הלימוזינה וזמזום נשמע משני צידיהם, יש שם מקרר, אמר. אתם יכולים לשתות ככל שתחפצו, עיניהם נפערו כשבדלת הלימוזינה נפתח מקרר צר וארוך מלא בבקבוקי משקה יקרתיים העשויים זכוכית, אך מה רבתה תדהמתם כשגילו שכל בקבוקי השתיה הם מיני טעמים של משקאות 'קריסטל'.
יוני אמר תודה ובירך שהכל על המשקה הקר שהרווה את צמאונו, התעלם קלות מהעקצוץ המוכר שמלווה את החומרים הכימיים המצויים לרוב במשקאות אלו.
אלחנן לעומת זאת התמהמה בשתיית המשקה וקימט את מצחו לדעת, אפשר לשאול שאלה? פנה אלחנן אל הנהג, איך אפשר להסביר שרכבך אינו מהפשוטים כלל ומלא הוא בכל מיני טכנולוגיה ופינוק, אתה נראה אדם אמיד פלוס, כיצד מסתבר שבמקרר יש דווקא בקבוקי קריסטל?
לחייו של יוני בערו במבוכה והוא נעץ באלחנן מבט נוקב, הלה נשאר באדישותו.
הנהג החביב התמהמה מספר שניות, אתה שואל איך זה שאני כזה אמיד ובכל זאת שותה קריסטל?
פשוט מאד! עיניו ניקבו את אלחנן דרך המראה המקושתת.
אני הבעלים של החברה.

-----------------------

לעיתים אנו פוגשים אנשים שלא נראים תקינים לחלוטין, אולי זה בת השכנים הלוקה באוטיזם, אולי זה כהה העור מהישיבה הסמוכה, אולי זה התסמונת דאון שזועק בקול, אולי זה האיש המסכן שתום העין, אולי זה פגוע הנפש המתרפק על הכביש, אולי זה האשה מהמכולת שצועקת לעצמה.

ואנחנו יודעים, שכולם, כולם שייכים לקב"ה - הבעלים של החברה.
שיתוף - לביקורת ליראם
פרולוג לסיפור.
לביקורת, לא מיועד המשך.
אשמח לדעת איך הרגיש לכם הקטע ואלו תמיהות התעוררו לכם לגביו.
תודה!
*


הרוחות מיללות באותו הלילה כמו שלא ייללו מעולם. חובטות בדלת הרעועה, מתיזות עפר על תריסי העץ ומקיצות אותו משינה חסרת חלומות.

לרגע בוהה ליראם אל התקרה מכוסת הקש, אחר כך מעביר מבט אל מיטתו של אביו, סדורה כאילו גופו לא פגש בה הלילה.

הרוחות, בחוץ, מוסיפות ליילל. ואם כן - אביו יכול להיות רק שם. בשקט הוא מתרומם ממיטתו, מסלק מעל כתפו אניצי קש, מוודא את מציאותן של שתי סכיני הציד על ירכיו, אוסף את חרבו, זורק עין על הקשת ואשפת החיצים, המונחות לצד הכותל הצפוני, ובוחר להשאירן שם.

היללות לא פוסקות כאשר נמצא אביו סמוך למדורה עשנה, מפיצה ריח מתקתק עד בחילה. ליראם אינו מצהיר על הופעתו, בוחן את הגב הרכון, העיניים העצומות והשפתיים הדקות, שלא מפסיקות למלמל.

יללה נוספת מגיעה משמאל, מעיפה עליו עלים, מרקידה את האש מטה, ללחך עפר.

"רוחות הזאבים, הן מייללות", לוחש אבא. מסובב ראש. נועץ בו עיניים כהות, מבשרות רע.

ליראם בולע רוק. מרגיש את הרוח נושבת בשדרת גוו. לכל אורכה. הרוחות. האם שוב יוליכו אותם הזאבים הרחק, דרך מהלך שבועות רבים? או שירתקו אותם אל הבקתה עד יעבור זעם, לא יתחשבו במלאי האוכל המצומצם?

"המנחה", הוא אומר. עיניו מצטמצמות על שיירים שרופים. "היא לא הועילה?"

אבא, שלא כמוהו, מבין היטב את שפתם של הרוחות. אבל בעיניו לא נראה שהיה במאמץ תועלת. "לא", הוא חותם. קולו צלול כמו הרוח, כמו יללות הזאבים בליל ירח מלא. "אבל יש לנו אורכה. ומחר... מחר שבת".

שבת. האם גם הפעם ירדו מן ההר אל כפרם של היהודים? או שישבתו פה, על הצלע. יחכו לשלושה כוכבים בטרם ייטול אבא את מקל הנדודים, יערום על גופו את מחצית מלאי כלי הנשק ויורה לו, בנוקשות לא מתפשרת, לעשות כמוהו?

הרוח שוב מיללת, אך הפעם מצטרפים לקולותיה דשדושם השקט של מנעלים ואי אלו פצפוצי ענפים ועלים, גורמים לאב ליישר את גבו ולבן להדק את אחיזתו סביב נדן החרב. להפנות ראש אל הקולות, אל העצים שבין גזעיהם אין די מרחב למעבר שניים.

איש לא יוצא מן הצללים. גם לא חיה. אך כפות רגליו היחפות קולטות תנודות קלות על גבי הקרקע. שייכות בהחלט לבני אדם.

"חשוף עצמך", גם אבא חש בנוכחות אדם. והוא, כרגיל, לא נרתע. צועד ישירות אל החשיכה, שהלבנה וכוכביה לא מצליחים לסלק.

'וווואוווואו', מיללת הרוח באוזניו סכנה. מצעידה את רגליו בעקבות אביו, אל סבך העצים. אל הדמות העומדת דום אי שם, מראה אינו ברור. רק חוד להב החרב, האחוז בידה, מבריק באפילה, מסמן על מיקומה.

'וואווווואווה', נוגעת הרוח בענפי העצים, מטלטלת אותם, חושפת מעט אור. הזר, מרחק אמות ספורות ממנו, אמה וחצי מאביו, נע פתאום.

חרבו שלוחה קדימה, רגליו רצות מהר, ידו נעה באופן בטוח, מסמנת לחרב מקום פגיעה. אבא מרים את חרבו, עוצר את חרב התוקף, בועט בו במלוא העוצמה.

התוקף משתטח על הקרקע, מתגלגל מסכנת החרב הנשלחת לחזהו. מתייצב לא הרחק, יורק עפר.

"מי אתה?" פוצה אבא שפתיים, גובר על הרוח. חרבו נחה לצד גופו. אדישה כמו לא ידעה קרב - קצר ביותר - לפני רגע.

"אני?" שואל הזר. ידו תופסת בשמאל מותניו. מתרוממת אל מול עיניו. הבעתה הנשפכת על פניו ברורה, מוחשית. "אוכל לשאול אותך אותה השאלה. משום מה, חשבתי כי אפגוש כאן את זאב הסהר", מבטו נע מעט, מתמקד בבן השש עשרה. "אבל מסתבר שטעיתי. לי סיפרו שהאגדה, אם קיימת, מהלכת בדד".

האיש, כמו קולו, רועד. תכף יתמוטט אל העפר, ינשום טיפות אוויר אחרונות. ייאסף אל הרוחות. היא כבר מרקדת, הרוח. מחוללת סביב עלים, מנגנת אותם בקול אוושה. אבא לא מניח לה לסיים קינה, כמו שלא מניח לזר להמשיך במילותיו. חרבו מסיימת את פתיל חייו של האיש, ממלאת את רצונה של הרוח.

"זזים", אומר אבא בגבינים מכווצים כשהוא קם מעל הגופה, מנקה את להב חרבו בשולי חלוק העור. "לפני שיופיעו עוד".

הרוח נוטלת את המילים, מפיצה אותן הלאה בקול שאגה. אינה מותירה לו שהות לשאול, לתהות.

אבא אמר שזזים. והוא, כרגיל, מציית. אבא גם הזכיר ששבת מחר, לא ייתכן ששכח. ובכל זאת, הם זזים. כי כך ציוותה הרוח.

ואבא, כרגיל, מציית.
חֲתוּרָה
עיניו כבויות היו, כמו התייאש מלראות את האור בקצה המנהרה הנוראית הזו. גופו שפוף, נותן לחיים להכתיב לו את קצב הליכתו האיטי. וכך הוא ניגש אל קיר הזכוכית, כך ראה אותו עורך הדין לראשונה.

עורך הדין, שישב כבר מן העבר השני, התרומם, רצה להיראות למרשו בפעם הראשונה במלוא גובהו. האסיר התייישב, עורך הדין התיישב אחריו, מסדר ת כיסאו אל מולו. הקיר העבה בינהם משדר את ההבדל הכל כך קטן שעומד בין החופש והחירות לבין קירות הכלא. ההבדל הקטן הזה שעושה את החיים שלהם כל כך שונים.

"אולי תספר לי קצת" הוא אומר "מה היה, מה קרה" הוא מסדר את החליפה החדשה שלו. תיק ראשון שהוא מייצג. מנסה להראות קצת אמפתיה, למרות שקשה לו לחשוב מה המניעים של מעשה שכזה.

"הכל התחיל לפני חמש שנים" בעל הבגדים הכתומים מתחיל לדבר בקול נמוך שמשתלב היטב בקירותיו האפורים של המקום. "יש לי אח, קטן ממני בשנה, מסיבות שונות הורי החליטו ללדת אותו לבד בבית ולא לדווח עליו לאף אחד הוא לא עבר בבית ספר ולא נכנס לשום מקום בו הוא היה צריך להציג תעודת זהות לעצם קיומו

כל חיינו, לפחות מאז שגדלנו מעט והבנו את משמעות הדברים אחי קינא בי קנאה עזה מאוד אחי קינה על היותי קיים, היותי בן אהוב יותר ממנו על הורי, וממילא על כל דבר ודבר שהיה לי.
הוא קינא בי על היותי הוא קינא בי על היותו, או על אי-היותו

והוא שנא את הורי ככל שהם אהבו יותר ופינקו אותי יותר הוא שנא אותם. שנא אותם כשהתגייסתי. שנא אותם כשהשתחררתי ונסעתי להודו. והוא שנא אותי כשלמדתי מקצוע. את כל הדברים האלה הוא לא יכל לעשות בגללם, ולדעתו גם בגללי.

לפני חמש שנים הוא נעלם הוא השאיר לי פתק קטן בחדר משפט אחד היה כתוב אפילו לא חתום "הם יעלמו ואתה תידפק" האמת, פחדתי ,לא ידעתי מה הוא יעשה איך אני אצא מזה אבל איך שהכרתי את אחי מוכשר והוא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה

במשך שנים הוא בנה לי זהות נוספת הוא קנה בשמי דברים הקבלה הייתה שמי היעד היה מקום שכביכול חתמתי על חוזה השכירות שלו.



עורך הדין, יש לומר, היה מופתע.
הוא הגיע לכאן בלי הרבה רצון. תיק שקיבל מהסנגוריה הציבורית, שאף אחד לא רצה לייצג, ולא בכדי. אדם ששרף את הוריו למוות זה לא משהו שמישהו רוצה להוסיף לרזומה שלו, וודאי שלא להתחיל איתו. אבל זה היה התיק היחיד שהוא קיבל, והוא היה צריך להתחיל עם משהו.

הבעיה הכי גדולה שלו עד עכשיו בכל הסאגה הייתה שהוא רצה שהנבל הזה יישב מאחורי סורג ובריח. לא היה דחוף לו שזה יהיה דווקא סורגי כלא; זה יכול להיות גם הסורגים של בית משוגעים, לשם הוא תכנן להכווין את הלקוח.

אבל, כאמור, הוא היה מופתע. מתברר שתפרו לאדם הזה תיק. שכל ההסרטות הברורות, הקבלות, השיחה הבהולה למשטרה של האם שמפחדת מבנה. הכול תפור, ובצורה גאונית, אם באמת נאמין לאותו אדם.

הוא הסתכל בעיניו של האדם המפוחד שישב מולו. הן נראו מפוחדות, מאוימות, תבוסתניות, אבל לא של שקרן או נבל. לא שהוא ראה אי־פעם אחד כזה. הוא התלבט: האם ככה נראה פסיכופת?

קולו החד-גוני של האסיר המשיך בסיפור, מחזק את ריחות הטחב שעלו מהקירות חסרי הסיד מסביב.

"ככל הנראה אחי תפר לי את התיק בצורה מושלמת, בעוד אני גר לי בביתי, חי את חיי הבודדים, אחי חי בשמי חיים אחרים. חיים כפולים שלי, חיים מחקים שלו, מחוקים.

כל מה שהוא רצה בחייו הוא להרוס לי את האליבי. הוא תכנן את הרגע הזה, יצר לי את זהות הפושע, הקרימנל, חסר הרגשות. כך שכניו הכירו אותו, ככה בעבודה הכירו אותו. הם יעידו שזה אני. אנחנו דומים מדי, והוא הזדהה בשמי ובתעודת הזהות שלי.

אני צריך שאתה תספר לי מה שאתה יודע על אותו יום כדי לסגור לי את הסיפור.

עורך הדין מתנער ממחשבותיו ומתחיל לדבר "בשעה 19:07 בערב, ביום ד, חנה רכב שרשום על שמך, בחזית הבית של הוריך.
יצא ממנו אדם, שיש לומר, נראה כמוך. אמנם חשוך וקצת לא ברורה התמונה, אבל צורת הגוף וההליכה די מסגירים שזה אתה.

אותו אדם, שאתה טוען כרגע שהוא אחיך, מתקרב לבית עם שקיות מלאות ומחזיק זר פרחים. הוא מנסה לדפוק על הדלת, אבל לא מצליח בגלל כל הדברים. לכן, הוא מניח את החפצים על הרצפה, דופק בדלת, ומתכוףף להרים אותם בחזרה.

הוריך, כך נראה מהצילום, קצת מופתעים לראות אותו/אותך עם כל הרבה שקיות אבל פותחים את ביתם למרות זאת. מה שמתברר כטעות גורלית. ארבע דקות אח"כ, בשעה 19:11 מתקבלת שיחת טלפון למשטרה בו אימך צועקת "הבן שלנו רוצה להרוג אותנו" ומתנתקת. בשעה 19:25 מתקבלת שיחה מהשכנים על שריפה בבית של הוריך, ועד שכוחות ההצלה מגיעים כבר לא נשאר את מה להציל.

ואתה מחכה שם בחוץ, בהלם, באלם, ובצחוק מטורף.



האסיר מליט את ראשו המגולח בין ידיו. "אז אין לי מה לעשות?" הוא ממלמל

עורך הדין ננער לפתע. "אולי יש איזה הבדל במראה בינך לבין אחיך? משהו שנוכל להוכיח על פיו שאין בינכם קשר?"

"האמת, יש משהו, אבל אני לא יודע אם זה יעזור. שבוע שעבר הסרתי מגבי קעקוע ענק של נחש ססגוני. אני משער לעצמי שאחי עדיין לא חיקה אותי בזה.

עורך הדין ספקטי, למה שיראו את הגב של השורף בתמונה? אבל מבטיח לנסות.

אחרי דין ודברים קצר עם החוקר האחראי, נותנים להם, לשניהם, הזדמנות לראות את ההסרטה ביחד.

ברגע בו אחיו מתכופף להרים את הדברים חזרה, בכניסה לבית. באותו יום ארור ונמהר. גבו נחשף, לא כולו, אומנם, אבל מספיק כדי לראות שיש שם קעקוע אדיר של נחש צבעוני.

עורך הדין מתחיל להתמלאות בתקווה. יש אולי אור, יש אולי מוצא התיק הסבוך הזה.

הוא מתחיל להאמין לאותו איש אומלל שעומד מולו, מבין שייתכן שהוא בן אדם שנתפר היטב מכל הכיוונים.

הוא ניגש אל האסיר "אתה מבין מה זה אומר? אתה רק צריך להתכופף והראות את הגב שלך לשופט. קעקוע כזה אי אפשר להסיר בין קירות בית המעצר."

האסיר מצנן את התלהבותו. "רגע" הוא אומר, " זה אומר שאני אצטרך להתכופף, אין לי כוח"

עורך הדין מסתכל עליו בעצב ורחמים מהולים ברוגז "אתה משוגע? כל מה שאתה צריך זה רק מעט להתכופף, ואתה יוצא החוצה לגמרי, אתה חופשי, משוחרר. ללא עול בכלל. וכל מה שמפריע לך זה טיפונות מאמץ עכשיו?" עורך הדין נעמד, אדום מהצעקות "אתה בכלל מבין מה אתה אומר כאן? אתה מעדיף לסבול 30 שנה בכלא, רק כדי לא להתאמץ טיפה, להקריב קצת מעצמך, את עצמך?

או שאתה לא מבין מה הכוח של ההתכופפות הזו, או שאינך מודע לקושי של הכלא.

אם לא, אתה קשה יום, הרי המחתרת חתורה לפניך, איך לא מיהרת להימלט על נפשך?"

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה