שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'

[ת.עקבי]

לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*

"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.

 

[אש קודש!]

סיקרנת!

 

[ת.עקבי]

אם העולם היה עגול, כך ברור לי עד כדי גרדת, הייתי מצליח לראות ממרומי השמיים את מה שמעבר לדיונות הנישאות, אך מכיוון שאני מעוניין לשמוע רק את רחש כנפיו של צוקר עם ליוויה השקט של הרוח, מסתפק מבטי בערימות החול הענקיות השרועות תחתינו, מחפש בהן גולים, בני אנוש או כל דבר אחר יוצא דופן.

אין כאלו, ואני מאלץ את שפתיי להישאר חתומות. לא לשאול על מה ולמה הקפיץ אותנו המסדר הנה. לא לחקור על מקורותיו יודעי הדבר של סקראם. לא לברר מה מצופה ממנו לעשות, בשטח החולני והאפרפר עד שעמום.

צוקר צובר מאחוריו כברת דרך מרשימה ככול שאני צובר יותר ויותר תהיות, שומר אותן לעצמי ולא חולק עם סקראם. האם ייתכן והמקורות שלו הטעו אותו, שבני האנוש הצליחו להערים עליו וכעת הם מתכננים פעולה אחרת, מסוכנת יותר?!

גווי נמתח ותחושה רעה מתנחשלת בעצמותיי. שריקת אוויר חדה, עם עצם גדול וסלעי המעופף לכיווננו, גורם לצוקר להטות את גופו שמאלה, למלט אותנו בשבריר השנייה מעוצמתה של אבן פוגענית.

"אוי ואבוי!" פולט סקראם. עיניו פעורות וידו ממששת את לחיו, שכמעט גורדה אל מותה. "הם הבחינו בנו! ועוד לא עברנו את חצי ה-"

גוש אדמה, שנורה בקשת ישירה לעברנו, מכפיף את ראשינו כשחולף מעלינו בסערה. למטה, כשחול מזרזף מגופם, מתעצבים להם יצורי ענק חצובים מאבן, מכוונים כלפינו את זרועותיהם ויורים, ממש מתוך עצמם, צרורות סלעיים.

"תתרומם!" צורח סקראם, פורש את כנפיו ונוסק מעלה, בתאוצה אדירה.

"קדימה, צוקר!" אני מעודד את הדאון, שהתנשפויותיו חוזרות אליי מבוהלות במיוחד, תוך הצלפה עדינה במושכותיו.

צוקר נוהם בתגובה, מסתחרר בצמד מעגלים למול מטח אבנים וחובט בכנפיו לצבירת גובה.

"עוד!" שואג מלמעלה סקראם, לא נראה מבעד למסך עננים ערפילי. "אתה בטווח הירי שלהם!"

חבטות כנפיו של הדאון, על אף ניסיונותיי להאיץ בו, הולכות ורפות, ונהמותיו התכופות מפילות את ליבי. מורזס טען שדאונים אינם יכולים להגביה עוף, ואם כן – כיצד אצליח למלט אותנו מאימתם של הגולים?!

צלילו של אוויר נחתך מקיף אותי, מכל צדדיי, וסקראם אינו בנמצא כדי להעניק לי איזושהי עיצה. ברח השפן. שפתיי נחשקות וימיני נשלחת אל שמאל עורפי. אם עליי להילחם ביצורי האבן – אעשה זאת. ואנצח.

החרב, גדולה וחדת להב, אחוזה היטב בין ארבע אצבעותיי ושמאלי נפרשת על כתם בהיר במרכז ראשו של צוקר. "אנחנו צוללים", אני מקדים לעיני החרוזים השחורות. "חותכים דרכם, ובכל מקרה שלא יהיה – אתה נמלט".

עיניו של צוקר בוהקות, כמו רומזות לי שהבין, וצורך עולה בי לבלוע את רוקי פעמיים. יודע ולא יודע לקראת מה אני הולך.

צוקר מגרגר כשאצבעותיי מתאגרפות, כנפיו מתקפלות אל בטנו וגופו הולך ונוטה מטה.

בפתאומיות צפויה, מתערבלת חשכת השמיים עם שממונה האפרורי של האדמה, שיצורים רבים, גלמוניים מכסים עליה. הרוח צורבת את פניי בצינה כשדיונות הענק מצמצמות מולנו פער ואי שם מעלינו, מתפצחות אבנים זו בזו בקול ריסוק מחליא.

הגולים, שראשיהם על בורות עיניהם עוקבים אחר צניחתנו לרגע אחד של חוסר מעש, מתעשתים במהרה. זרועותיהם מתכווננות לעברנו ורסיסי אבן חדים נורים מהן, קטנים וגדולים, סוגרים עלינו מכל כיוון, מאיימים לקצץ בנו ללא רחם.

"עכשיו!" אני זועק כשנאבדת ממנו כל דרך מוצא, מושך ברתמות ביד שמאלי.

צוקר פורש כנפיים, נבלם באוויר בזמן שאיבריי נמחצים כלפיו. מאות אבנים חותכות מכל עבר, חלקן נאבדות, אחרות מתפצפצות לאבק והיתר, המאיימות, נתקלות בלהב חרבי המסתובבת.

אחת לאחת אני קוטל אותן, מקבל אל פניי עפר וחתיכות דוקרניות. הן חורטות בי רישומים מדממים לשניות מספר, כמעט ומאבדות ממני נשימה. כמעט ומשכיחות ממני שעליי לאפשר לצוקר להימלט.

באבחה זריזה, בין סלע למשנהו, עוקרת חרבי את קשריו של האוכף, מזניחה אותו לטובת האדמה. במהירות, ולאור מטח מחודש, נוטשות רגליי את גבו של הדאון, מקפצות אל עבר אותן אבנים מלהטטות. חרבי מרסקת אותן בסחרור תנועותיי וגופי חומק מאחרות בצניחה עיוורת, מכוסה באדי אבק, אל עבר הארץ.

הפעם האדמה חולית, ושום ענף לא חובט בי בדרכי אליה. היא מקבלת אותי בטובעניות, בקרירות מצמררת. חודרת את נחיריי, אוזניי, עיניי ואפילו את פי החתום.

חול מסובב אותי מכל עבר, נורק מפי בתיעוב כשאני מנסה להתרומם. מגלה שאין לי בכלל אחיזה, בשום דבר.

חרבי גם היא נאבדה ממני. אני מאתר אותה לאחר גישוש מאחורי גבי, שולף ומנסה להתייצב בחול הטובעני.

לשווא. הוא נע תחתיי, מתגבש לאבנים אימתניות, לגולים שגדולים ממני פי עשרה ויותר. רגליהם בלבד הן סלעים שיכולים למחוץ את גופי תחתם, אם לא אנקוט במעשה.

יד נשלחת לעברי. אצבעות סלע משוננות. אני חומק הצידה בניתור לא מוצלח, עקב חסרונה של אדמה יצוקה, מביט היישר מעלה, אל רגל מאובנת שמתכוונת לדרוך עליי. לנסות לעשות לי סוף.

לא יקרה. חול מקפץ כשהרגל פוגשת בקרקע, שניה לאחר שאני מתגלגל משם, נערם עליי בכמויות. אגרופי מתהדק כשעמידתי מתייצבת. ראשי סב על אויביי, מונה אותם.

אחד. שניים. שלושה. חמישה. שמונה. קל זה לא יהיה, אבל עוד היום ילמדו הגולים מהו טעמו של החצץ.

צמד אגרופים, מלווה אבנים זעירות, מתכוונן להתרסק עליי. עיניי אומדות את מרחקו, כמו את קרבתם של יתר הגולים. רגליי מזנקות בעת הנכונה, גופי משתבלל באוויר, מנחית את בהונותיי על אגרוף ימין, מנתר הלאה, אל ראש גולי אדיר, כשכפי הקמוצה שלוחה כלפיו.

הפגיעה מדויקת, ישירות בין עיני החורים שלו, אך בעוד ראשו מתפצח לשניים ושאר גופו הופך שברים-שברים, עצם זרועי מתמוססת מבפנים, וכשאני גולש מטה, צונח שוב אל החול כשבעיניי עולות דמעות, ממלא כאב בלתי אפשרי את תודעתי.

קל, אכן, זה לא יהיה. וכואב? בהחלט.

 

[מה שניחשת]

וואו. אין לי מילים.
אני ממש מקווה שיהיה פה המשך... או לפחות ספר.
העם צמא לפנטזיה טובה.

 

[ת.עקבי]

המשך לקטע הקודם. הלאה מפה - כבר עניינים עלילתיים, אז מסתבר שלא יהיה המשך

רק רגע אחד, קטון, אורך לשברי עצמותיי להתאחות, אך הגולים, חסרי מצפון ולב כיאה לאבן, אינם חושבים לחכות, וכבר, כאילו היו להקת סיסים מלאת מרץ, מתגוללות אבנים סביבי, מקיפות אותי במעגלים.

מהר אני מרים יד, מתכוון לשלוף את חרבי. אחת האבנים משנה פתאום ממסלולה, מידרדרת לעברי מרום דיונה אפורה, שנייה מצמצמת קירבה והאדמה מחלה לרעוד תחתיי, להתקשות ולהתרומם.

אני מנתר הצידה, מחוץ לחגיגת הסלעים. משהו נוקשה וקר תופס ברגלי, מושך אותי אחור בעודי מפרפר באוויר, וצולף אותי אל לוח אבן רחוק, שלא נראה לעיניי קודם לכן.

חישוקים חרוטים בו, אחד בתוך השני. במרכזם חור לא גדול, דרכו עובר גופי, נתקע בהינד עפעף כשהוא מצטמצם, סוגר על בטני.

יד אחת שלי משוחררת, השנייה נעולה במרכז המטרה. קרבתה של הראשונה ללוח לא מאפשרת לי להעניק לו מכה ניצחת, לשבור אותו לרסיסים ולחמוק מיצורי האבן.

נהמה נשמעת, צחוק חלול. האבן שסוגרת עליי מתעוותת, מתלפפת סביבי ובולעת לקרבה את כל איבריי. רק ראשי חורג ממנה, ועיניי נפערות למול הגולים הקרבים אליי. צעדיהם מרעידים את החולות, אבנים קטנות, אבק למול גודלם, נוטשות אותם בכל פסיעה. חורי עיניהם וסדקי שפתם קרובים כל כך, מפילים בי מורא.

כל עוד אין לי האפשרות להתנועע – אין לי גם דרך לחמוק, וכשאגרופו הסלעי של גול ממוצע קומה נורה לעברי, אני עוצם את עיניי. חש אבוד ולא יכול לעשות דבר.

עצמותיי מזדעזעות למפגש האגרוף בפניי ושריפה אדירה פושה בפרצופי, נוקעת את צווארי. אני משתנק מעוצמת הכאב, מרגיש בטעם מתכתי ממלא את פי, לא מספיק לירוק בטרם נוחתת עליי אבן נוספת.

שוב נחשול כאב. שוב מכה. ועוד אחת. ועוד אחת. נהמות וצחוק מטרטרים באוזניי, לוח האבן מתהדק סביבי עם כל חבטה. איני מצליח לנשום, איני מצליח לנוע. בכל זאת נותר חי, בדרך לא דרך. מרגיש רק בכאב, שלא מספיק להתרפא.

ראשי מדולדל, שדה ראייתי מטושטש והמחשבות שלי שבלוניות, נעות סביב פרצי דם כחולים, שברי גוף, נשימות שאינן ואפרוריות חסרת גבולות. איני מצליח לאמוד את הזמן החולף. נראה שכמוני, גם הוא לא זז לשום מקום. נעצר איתי, חי כך לנצח.

אגרוף נוסף פוגע בי מלמטה, מתחת לסנטר, מתיז את ראשי אל הלוח, מרקיד מולי את כוכבי השמיים. גניחת כאב נפלטת ממני, סדקי חיוך נמתחים על פני האבן שסביבי, שאגות צחוק נפלטות מהם.

הלילה מעמיק עם צחוקם, עם הכאב שדש באיבריי. שעשועם הולך ומחריף, הכרתי הופכת כבדה יותר ויותר.

לו יכולתי למות. עולה בי מחשבה מיואשת למדי, אפילו לא משקללת את בוא הבוקר. אז אולי יסתלקו להם, יותירו אותי כרוך בין סלעים.

לו יכולתי למות. כמה חבל.

עיניי ממצמצות, פי משתעל אבק, גרוני שורף ממנו. מכה נוספת מוענקת לי תחת חסותו של גל צחוק, משברת, אולי בפעם העשרים, את אפי.

הכאב מבהיר לי עד כמה חי אני, עד כמה לא תזכה משאלתי להתגשם. אבל להניח להם כך, בקלילות, להוציא עליי את זעמם?! לרטש את עצמותיי מבלי שאפעל דבר?!

'אינך יכול לעשות דבר', אני מזכיר לעצמי. עוצם עיניים מפאת אבן שועטת, מתרסק אל תוככי עצמי כשפוגעת בי. 'שום דבר, כמו תמיד'.

דמויות חולפות מולי, גינת אחוזה ושיחים גזומים בדייקנות. ראשי נשמט, סנטרי מתחכך בלוח. הבטחתי לנקום. הבטחתי!!!

שפתי ננשכת עד זוב וזעקה נפלטת מפי, מזכה אותי בחבטה אדירה, מטלטלת. אני צועק שוב, לא יכול לרצות למות. חייב לנקום.

להט אופף אותי, חזק וממיס. אור כחלחל צובע את גופו של גול קרוב, ניצוצות מתפרצים ממני אליו, מפליטים ממנו צווחה ומעלים הכול באש כחולה. קול התבקעות גובר על קול בהלתם של הגולים, הלוח מתרסק לשבבי אבן מבעבעים, מאפשר לי ליפול מטה, אל החולות.

סוף סוף יש ביכולתי לנשום. סוף כל סוף, מצליחים איבריי להתרפא. טעם הדם נעלם ממני, רק שאריות קרושות דבוקות לפניי, נמשכות לסנטרי.

בזהירות, כאילו אם אנוע מהר מדי תפצה האדמה את פיה ותבלע אותי, אני מתרומם. מתבונן סביבי, על מדורות רבות שמלחכות בחול ובסלע, משוות להם צבע חי יותר מאי פעם. את אוזניי דוקרות זעקותיהם של הגולים, רתיעתם מפני האש ניכרת מתהומות עיניהם והם ממהרים להתמוסס אל החול, להתפוגג כלא היו.

הדממה, שירדה על העולם ברגע, מביאה לי מרגוע. משטחת את נשימותיי ומצננת את גופי. גיצי אש עוד מעופפים סביב, ריח חרוך של אבן מציף את האוויר, והדיונות, שהתרוממו קודם מעל כל גול, נראות כעת כזרזיפי חול עלובים.

אני מרים ראש השמיימה, מחפש בין שלל העבים וכוכבים את דמות צורתו של צוקר, מקווה שהצליח להימלט ושלא אמצא את גופתו זרוקה בהמשך הדרך.

הדרך. ראשי נע לצדדים, גופי סב על חריץ לא נראה. לאן בדיוק עליי להמשיך?!

טיפש סקראם. שפן שבשפנים. לא ייאמן שנטש אותי כאן וברח על נפשו. מה חשב לעצמו?!

לא ברור לי. לא ברור בכלל. עייפות החומר, שלא נוגעת בעפעפיי, מצניחה אותי אל הקרקע. ידיי מגששות בחול, חופרות בו בתסכול וזורות ממנו הרחק.

קול תסיסה נשמע מאיזור הפגיעה, אדים חומים, בוהקים, מסתחררים אל השמיים. גבותיי מתכווצות וגווי מזדקף. רעד אוחז בי כשמתקרב, רואה גוש חום, זרחני, נח מעדנות בין החולות.

שבר ליבה.

כשנשימותיי מואצות, מקיף ראשי את האופק. נצנוצים חומים נגלים לעיניי מכל עבר, מרפדים את האדמה. צבעם הולך ודואה, מתערפל ונטמע, נמוג ואיננו.

עיניי חוזרות אל השבר שלרגליי. גם הוא חסר את בוהקו. אני מתכופף, נוגע בו באצבע, חש בחום מותז ממני.

שבר הממוס נעור לחיים, העפר סביבו נצבע בחום וכשאצבעי נרתעת אחור, נוטש אותו האור, וכמו פג רושמם של ירח וצבאו – יורדת עלטה כבדה, סמיכה, על הארץ. בולעת איתה הכול.

 

[ת.עקבי]

להבות אש קודחות סביבי, מערבלות את האוויר, חומסות נשימה ומתעתעות בשדה הראייה שלי, אבל הריח האנושי והמראות הנוראיים שמלפניי לא מאפשרים לי להסס, ובזינוק חד אני חותך דרך שלוחה אדומה ובוערת, נוחת על חומת מונסטריה כשאש מלווה אותי בשובל כואב, צורב עד אימה.

במהירות אני משליך עצמי קדימה, אל שטח אדמה ריק, חרוך כולו. מתגולל באפר עד שהאש נכנעת בפניו. נושם עמוקות ברגעים בהם עורי מתרפא, שב ונרקם חזרה, נפרד מבגדיי. ממהר לקום כשהכאב נוטש אותי, אין לי אפשרות להתפנק.

שומע צרחות. בכיות נואשות של ילדים מתערבות בזעקות מצוקה של מבוגרים. הקולות עולים מכל כיוון, מקשים עליי להכריע, אבל בית אחד, מרובה חלונות, ששלהבות עולות ממנו יחד עם צרחות אימה קורעות לב, מושך את תשומת ליבי.

רגל שמאלי מתחפרת באפר כשנמשכת אחורה, כתפיי מתקמרות ושריריי נמתחים בניתור ישיר אל האש. היא שורפת בי כשאני עובר בה, אוכלת את בשרי כשרגליי מוצאות מקום על שולחן ממוטט, אך האדרנלין שצף בי חזק מכל כאב, ושאגה פורצת משפתיי, לא נחנקת מפני העשן: "מישהו פה?!?!"

שיעול רם עונה לי משמאל וצרחה חדה מהדהדת בין הכתלים כשדלת ארון ניתכת אל הרצפה, שרופה ומעוקמת. מאחוריה מתגלה יצור ורוד עור, חסר אף, ובין זרועותיו התמנוניות חבוקים שלושה ילדים בני אותו גיל ובעלי מראה דומה.

"קדימה!" אין לי זמן לתהות. אין לי זמן לבדוק מה עוד מוזר ביצורים הללו. אין לי זמן לכלום! חוטף מהוורדרד את הילדים, מעמיס אותם על כתפיי ומכיוון שמגלה שהם דביקיים לטובה, תופס גם באביהם ומזנק שוב דרך הלהבות.

הצניחה שלי בועטת סביבנו אפר, מרקידה עליו להבות וגיצים, והילדים צווחים כשאני שומט אותם מטה, מגלגל באדמה עד לנטישת האש את גופם. ואז כמעט מתפרק, רוצה רק לבכות. לבכות ולברוח מהמקום.

מראיהם, שחורים מפיח, נגוסי עור ועכורי עיניים, מפחיד אותי. מסעיר אותי. ככה בני האנוש עושים? ככה, לילדים קטנים?!

למה? למה?!

"תודה", אומר האב מאחוריי, קולו מלא רעידות. "תודה, אדוני! הצלת -"

"כמה?" אני מסתובב אליו, תופס בבגדיו החרוכים ומצמיד את פניי אל שלו. "כמה זמן האש משתוללת פה?"

היצור קורע מולי עיניים. שפתיו, עבות ומעוגלות, מתנפחות. "אולי שעתיים", הוא ממלמל, מעיף מבט אל השמיים עמוסי העשן. "אולי שלוש, אדוני. קשה לדעת. זה... ממש הרגיש כמו נצח".

אני שומט את בגדו, הוא קורס אל הארץ. מחבק את עצמו ומיילל: "המכשפים היו אמורים לבוא. הם היו אמורים לבוא! אבל כולם הלכו בציווי המסדר, נטשו אותנו פה לידי בני האנוש האכזריים!"

"וארמס?" אני מברר בצעקה. מבטי כבר לא עליו, פונה בעקבות אוזניי אל קריאות אחרות, רחוקות וסוערות. "איפה הוא?"

"ארמס?" שואל תמנון האדם, עיניו מפלבלות. "מי זה ארמס?"

"לא משנה", אני מתכונן לניתור, זורק לו מילים אחרונות: "הישאר פה עד שאביא עזרה, לא נראה שהאש תחזור הנה", וקופץ משם.

בית הבא קורס על יושביו עוד לפני שאני מאבחן את מקור הקולות, מפיל את ליבי; גינת משחקים מסתירה בתוך בול עץ ענק ומחורר חמישיית ילדים מגוונים, אותם אני מעביר לקרבת אב התמנונים; ובבית אחר, דל גם בלי פגיעות האש, מבוסס אדם דג עם הוריו הזקנים בתוך אמבטיית מים רותחת, ולאחר אישור בהול שהם יכולים לחיות מחוץ לה, מועברים גם הם לחברתו של התמנון.

"תודה!" אומרים כולם במקהלה מתנגנת. מחככים בישיבתם אפר ולא פועלים דבר, אולי חושבים שידם קצרה מלהושיע.

אני מעניק להם חזרה פרצוף חתום. כובש כמה אנחות כאב ואוסף את עצמי לגיחת הצלה נוספת. מדלג בין בתים ועובר דרך להבות, מציל יצורים שמצבם סביר ועד כאלה שנראה שהמוות כבר עדיף להם. לא משאיר את ההחלטה בידיי, ממלט אותם למקום בטוח. אפילו לא מבקש מקודמיהם לסייע לפצועים, כבר ממשיך הלאה, עד שמגיע לשוק. שם רגליי כמעט קורסות תחתיי.

קרשים מרובבים על האדמה, שרופים ומנותצים. סחורה לא מזוהה מתגלגלת ביניהם עם עשרות גוויות אכולות, שרופות עד עצם.

אני בולע רוק, מרפרף נשימה כואבת דרך הקנה. עיניי מוסטות לצדדים, דמעות צפות בהן כשלא מוצאות מקום לנוח בו. רק מוות. מוות. מוות.

"ארמס!" אני שואג, מקפץ אל שטח נקי מגופות. "ארמס!!!" קולי אובד באוויר, בעשן.

איפה הוא, איפה?! לא יכול להיות שגם הוא מת פה כמו כולם!

"לא פה!" צורח מישהו, שאגת צחוק מצטרפת אליו במגוון קולות ומנעדים. "התפגר לטובת האש!"

"תכף גם אתה!" צץ בן אנוש מכוסה מתכת מלפניי. רגלו דורסת עצם שחורה, מפצחת אותה, וימינו נוטשת לפיד ולהבה, מקפיצה בה משום מקום חרב. "בוא הנה, מפלצת! בוא להיפגש עם המוות!"

זעם מחכך בשיניי, מרעיד את לסתי, וכששאגה אדירה נמלטת משפתיי, שולפת ימיני את חרבי ורגליי מזנקות קדימה, בתקיפה מכוונת יעד. "אתה!" אני צורח, מכה בעוצמה במקום בו שהה היריב קודם. "עוד תראה!" הוא לא מספיק להתייצב במקומו החדש, משמאלי, וכבר אני מכה בחזהו. מפוגג אותו לרסיסי אבק. "עוד תראה מי ימות", רושף בלחישה אל העשן המתנדף לאי שם, נושף ונושף.

גם נושם, וקולט לפחות חמישה מקורות ריח אנושיים מבחילים שמקיפים אותי. "אתם מתחבאים!" קולי מתרומם, שיגעון וטירוף נוגעים בו. "פחדנים שכמותכם! גיבורים על חלשים! צאו להילחם ותראו מי ימות היום!"

"מי?" חומק אחד מתוך להבה צוהלת. בועת אויר מקיפה אותו, לא מאפשרת לאש לנגוס בו. "אתה באמת חושב שתוכל עלינו לבדך?" הוא מצחקק ומקרב את ידיו זו לזו. עוצם עיניים ופוקח, מגלה בהן שלהבת ירוקה, מכושפת. "מי אתה בכלל?" הוא מרעים עוד, ולצחוקו מצטרפים שישה נוספים. סוגרים עליי במעגל הדוק, קרוב.

פניהם שאננות, גופם יציב ועיניהם בורקות באור כישופים. ועל אף שהעמדה שלי בולטת בנחיתותה, הכעס שלי, על כל שעוללו עד עתה ויעוללו עוד, ממיס אותי מבפנים. מלהיט אותי באש כחולה, בוהקת, שמותזת החוצה אל הכפר כולו.

היא גומעת לקרבה בני אנוש, להבות אדומות ושאריות שרופות. מוחקת אותם בהרף עין.

חושפת במרחקים עשרות ניצולים הלומי מבט, שהמכות על גופם לא מונעות מהם להרים אגרוף בשאגת ניצחון מזעזעת תופים, קורעת אותם.

אני מתקפל בכאב, ידיי מכסות על אוזניי. מזדקף באחת כשחובר אל ריח השריפה ניחוח אלכוהולי עמוק, ובקרבת מה אליו – ריח אנושי קלוש, שכמעט מכסה על עזות נפיצותם של אורנים. על זיכרונות נושנים, משותפים, ושיחות של טרום זריחה.

עיניי מתרחבות, ראשי פונה אל מקורות הריח, ועורי, שהתרפא תחת חסותו של הממוס, מתכווץ ודוחס את איבריי אחד לשני.

לא ציפיתי לו, אבל כעת עומד המרחק ביננו על עשרים צעדים.

מיראז'. הוא פה.