#סיפור בהמשכים - ממלכת ארצ'יבל#
חלק א' - מסדר הדרקון/אינדה.
פרולוג:
המלך מלטאזר ישב על כיסא מלכותו. ידו הימנית על מצחו. מחשבות אפפו אותו.
מחשבות על גורל הירושה. ימים ארוכים עוד נכונו לו על כיסאו, אולם השרים דוחקים בו להעמיד יורש. הכל ידעו שהנסיך אזמרגד הוא יורשו החוקי של המלך, שכן הוא הבכור. אולם הנסיך ארטמיס יותר כריזמטי, עריצות, וגבורה, היו מעט מתכונותיו. לעומתו אזמרגד היה נסיך עדין נפש שאצילות חקוקה בו אולם מעבר לזה לא הייתה בו שום תכונה שמלך זקוק לה.
אם אוריש את המלכות לארטמיס, האם יחשוב הנסיך אזמרגד שאנני אוהב אותו? שלא אכפת לי ממנו? ואולם אם אעשה הפוך מה יחשוב הנסיך ארטמיס?
"אדוני המלך", הסריס הוגו נכנס אל חדרו של המלך בבהילות. "אדוני המלך", נכנס בצעדים מהירים.
המלך נתן לו את רשות הדיבור, שמח בינו לבין עצמו שהרהוריו נקטעו.
"הנסיך ארטמיס מנהיג מרד", נשימותיו קצרות, דיבורו מהיר. "יש עמו אנשי חייל, הוא דואג להשמיד כל מי שמאמין בנסיך אזמרגד יורש העצר".
"מה?" המלך מלטאזר התרומם באחת, שמחתו הפנימית פגה ואת מקומה תפסה החרדה. "על מה אתה מדבר? הנסיך ארטמיס לא יעז להמרות את פי".
דפיקה רמה נשמעה על דלת חדרו של המלך. "יבוא!!", צעק המלך ממקום עומדו. חושש שאם יזוז טיפה קדימה, יפול.
שר הצבא נכנס אל החדר. "הוד מעלתך המלך, הנסיך ארטמיס בוגד בנו, הוא כבש את הערים בגבול הצפוני, עד לעיר ארקוב".
"מה!!", המלך שמר על קולו מאופק.
איך זה יכול להיות? "שלח את הלגיון השלישי שיצא להילחם בו", המלך מלטאזר התיישב חזרה על כס מלכותו. "הביאו אליי את ארטמיס בחיים".
הסריס הוגו מיהר להגיש למלך מים מן החבית המונחת בצד החדר. המלך גמע מגביע הזהב ורוקן את תוכנו אל קיבתו המלכותית.
הנסיך ארטמיס בוגד!! לשם מה? האם רוצה הוא להשיג את המלכות שלא ביושר? המלך מלטאזר ידע את התשובה, אולם ליבו מיען לקבלה. ההבנה שבינך בוגד בך, ומאיים להורגך לא הייתה מקובלת עליו.
"שעת ארוחת הערב, הוד מעלתך", נשמע קולו של השומר העומד מחוץ לחדר. בשעות הלילה היה המלך נוהג לאכול לבדו בחדרו. על כן היו נשות המטבח עומלות ומכינות למלך מלטאזר את האוכל בקעריות נפרדות מקערות הענק הנשלחות לשולחן הפאר שבחדר המיועד לאכילה.
המלך התעלם מהדברים, ואילו סריסו הראשי הוגו מיהר להכניס את האוכל אל החדר. "אדוני המלך עליך לאכול על מנת להתחזק".
"אנני יכול לאכול כעת", נופף המלך בידו להרחיק מעליו את קערת האורז שהגיש לפניו סריסו. "הממלכה בסכנה קיומית ואני אשב לי פה ואוכל? בני מוליך נגדי מרד!! מה יחשבו עלי העם היושב בארצי'בל אם ידעו שמלכם אכל בשעה שבנו כובש ושורף ערים?" קולו של המלך נסדק מעט.
"מה יועיל לממלכה מלך רעב ומותש", הסריס לא וויתר, הוא הניח חתיכת בשר מתובל בתוך קערית האורז והגיש שוב למלך. "תוכל על מנת להישאר חזק".
המלך מלטאזר לקח לידיו את הקערה. "אתה צודק הסריס הוגו", המלך אכל לתיאבון.
"תנו לי להיכנס, אני מתחננת", נשמעו צעקות אישה מחוץ לחדר המלך.
המלך מלטאזר כיווץ את גבותיו, והביט בפליאה בסריסו. "מה קורה שם?" הרים את קולו. הוגו ניגש לבדוק.
"תנו לי להיכנס", נשמעה הקריאה בשנית.
הוגו פתח את דלתות החדר על מנת לראות מה מתרחש, אולם בטרם הספיק להוציא הגה מפיו האישה הצועקת פרצה ונכנסה פנימה. המלך מלטאזר מביט על הכל ממקום מושבו, קערת האורז נתונה עדיין בידו.
האישה רצה לעבר המלך, חוטפת מידו את קערת האורז וזרקה אותה לריפצה.
"חצופה!!", קם המלך בחמת זעם. "מה את עושה? איך מעיזה אישה נחותה שכמותך להתפרץ כך אל חדרי ולקחת מידי את מנת האוכל שעמלו עליה שעות נשות המטבח".
האישה רעדה באימה. "יסלח לי אדוני המלך", הרכינה ראשה. "אני היא רות, יהודיה הינני מהעיר אמקור. הופקדתי על הכנת התבשילים במטבח, אני הכנתי עבורך את המאכלים מיום היכנסי לתפקיד ועד לרגע זה".
דלתות החדר נסגרו, הוגו התקדם לעבר המלך. המלך מלטאזר התיישב חזרה על כסאו, מנסה להרגיע את עצמו.
"חוששני כי מישהו הרעיל את האוכל", קולה רעד. "הטועמת המלכותית, מתה מיד אחרי שטעמה מתבשיל הבשר.."..
כמו בתזמון קרו שני דברים בו זמנית.
צעקות רמות נשמעו מחוץ לחדר, עדר נשים קיננו על הטועמת המלכותית, נותנים אישור לדבריה של רות. הדבר השני היה דם שנורה כארס נחש מפיו של המלך.
הסריס הוגו מיהר לקרוא לרופא המלכותי, זה הגיע בתוך מספר רגעים משכיב את המלך על מיטתו, מנסה לחוש את דופקו.
הוגו הגיש לפני הרופא המלכותי את קערת הבשר. הרופא רחרח את הקערה, "עשב השטן", קבע הרופא. "זהו צמח הדטורה, המכונה בפי כל 'עשב השטן' מישהו ידע טוב מאוד מה הוא עושה".
הנסיך אזמרגד שבדיוק נכנס אל החדר, ראה את אביו שוכב על הארץ עיניו פקוחות מביטות בו. "אבא מה קרה?"
"תשמור על עצמיך, נסיכי", שיעול קולני בקע מגרונו, ושוב ירק דם. "אני מוריש לך את כס המלכות. לך תציל את הממלכה בני, ואל תתן לאף אחד לשלוט בך", המלך מלטאזר עצם את עיניו כשחיוך מרוח על פניו.
הוא כבר לא שמע את בכיותיו של בנו בכורו, לא רואה את הטבחית הקורסת על הארץ, ומבינה שחייה נתונים בסכנה, ולא הרגיש את טילטוליו של הוגו סריסו הראשי.
המלך מלטאזר נח לעולמים.
*****
פרק 1
חצר המלוכה המה בסריסי המלך, שהתהלכו הנה והנה, למלאות אחר פקודות הוד מעלתו המלך אזמרגד.
הנסיך אינדה המתעתד להיות יורש העצר התגנב אל החדר בחשאי, חומק מסריסים, שומרים, משרתות, ואפילו משרים. אף אחד לא חש בהגיעו.
רצונו לדעת על מה אביו מדבר עם השרים, מה הן שיחותיהן? תמיד חש אינדה שאביו מתכוון להעניק לו את כס המלכות ביום מן הימים, על כן חש צורך לדאוג שאנשי הממלכה יבינו זאת.
תמיד היה מתייחס לכל באי הארמון באדנות, בעריצות, לא אכפת לו עד כמה מושפלים הם מהתנהגויותיו. תמיד עשה זאת ביודעין, הרי נסיך הוא ואף אחד לא יכול להגיד לו מה לעשות מלבד הוריו. המלך והמלכה בכבודם ובעצם.
"אני עומד להכריז על בני הנסיך אינדה כיורש העצר החוקי של ממלכת ארצי'בל", המלך אזמרגד בפתח את פיו ודיבר בטקסיות מושלמת. בתוך תוכו רצה אינדה להיות כאביו. למלוך שלטון ללא עוררין, בלי שאי מי ירצה להפיל את מלכותו, אולם לא ידע שאין מלך בלי מתנגדים.
כל שרי הממלכה עמדו בשתי שורות מהכיסא המלכותי עליו יושב המלך ולכיוון דלת החדר. שערות שיבה מילאו את ראשו, של המלך אזמרגד. בן שישים וחמש היה המלך, וביום הולדתו השישים ושש, שיחוג בעוד יומיים, תכנן המלך להכריז על בנו כממשיך דרכו.
"אני מבקש מכם לא להתערב בדבר", קולו של המלך אזמרגד תקיף, כמו יודע ששרי המדינה העומדים לצידו מתנגדים לרעיון.
המלך אזמרגד בנו של המלך המנוח מלטאזר, מלכה של ארצי'בל המאוחדת. ישב על כס מלכותו, ראשו בין ידיו. מותו בטרם עת של אביו, גרם לשסע עמוק בעם. אחיו של המלך אזמרגד הלא הוא המלך ארטמיס, הפיל את העוצרות מידיו של אחיו, והצליח להשתלט על כרבע מצבאו.
המלך ארטמיס ברח יחד עם צבאו אל מעבר ליער האסור, [לימים אסר המלך אזמרגד להיכנס אל היער, מלבד לנזירים]. שם כבש את העיר ארקוב בה היה ממוקם ארמון החורף של אביו, והקים בה את ממלכתו.
מאז עברו עשר שנים, בהם לא פגש המלך אזמרגד באחיו.
"אדוני המלך", העז שר הממשלה הראשי טוביאס בלוס לפתוח את פיו ראשון. "המלך עודנו צעיר, עוד נכונו למלך ימים ארוכים על כיסא מלכותו", כופף מעט את גבו בהשתחוויה. הנסיך אינדה שהביט בו מהצד תיעב אותו באותם רגעים.
"הוד מעלתך, חזור בך מהחלטתך למנות את הנסיך אינדה לממשיך דרכך". ביקשו כל שלוש עשר יועציו של המלך אזמרגד יחדיו, וקדו קידה.
חמתו של המלך בערה בו. "בקשתי שלא תתערבו", צעק. זעם מהול בקולו. המלך אזמרגד ידוע היה בנרגנותו, ואם זאת נתיניו אהבו אותו מאוד, ובו בזמן חששו מפניו. "הוא בני הבכור, והוא עתיד להנהיג את הממלכה הזאת, בין אם תרצו בך ובין אם לאו".
שריו ויועציו של המלך אזמרגד שתקו, אף אחד לא העז לפצות את פיו, לנוכח הזעם שהתפרץ מהגרון המלכותי.
"הוד מעלתך", נשמע קולו של הסריס אלפונסו הכנעני, מעם הדלת.
"כנס", פקד עליו המלך אזמרגד.
אלפונסו הכנעני נכנס פנימה, מכתת את רגליו בין יועציו החזקים של המלך, נרעד לעמוד מול בעלי הכוח. "מה בפיך?", נתן לו המלך את רשות הדיבור. "דבר מהר".
"חסדיך גדולים, הוד מעלתך". הקדים אלפונסו את הנוסח שנהגו העם לומר בפני בני המלוכה האצילים. "הסריסים סיימו את אשר הטלת עליהם, הוד מעלתך". השתחווה אלפונסו הכנעני מלא קומתו.
"שאלוקי הרוחות יברך אתכם, בני הכנענים". הודה המלך לאלפונסו ושיחרר אותו לדרכו.
הנסיך אינדה הזיז את מבטו מאביו והעיף לרגע מבט בשר טוביאס, היה נראה שהוא לא מוכן לוותר. "הוד מלכותך, חזור בך מהחלטתך, למנות את הנסיך אינדה ליורש העצר". שוב כופף מעט רק את ראשו. "הדבר עלול להביא תוהו על הממלכה", רעד אחז בקולו. תדהמה פשטה בכולם.
המילים האחרונות שיצאו מפיו של שר הממשלה הראשי, גרמו לשקט מפחיד להתפשט בחלל אולם הכינוסים. הנסיך אינדה שהתחבא בפינת החדר, יכול היה להרגיש איך חמתו של אביו בוערת, משתוקקת לערוף את ראשו של השר טוביאס בלוס משאר חלקי הגוף.
"שתוק עבד מיצרי שכמותך!!". השתמש המלך בשם ארצו של טוביאס, מזכיר לו בכך כי לולא הוא, עדיין היה משועבד במצרים.
שר הממשלה השתתק ופסע צעד אחד אחורנית.
הנסיך אינדה מעולם לא שמע את אביו המלך מזכיר את עברו של טוביאס.
כנראה אבא באמת רוצה שאהיה המלך. ליבו התמלא באושר.
"אמרתי שלא הרשה לכם להתערב, קבל את הדברים ותכבד אותם", קולו של המלך נרגע מעט, התמתן.
"בן מוות אני הוד מעלתך". השתחווה טוביאס על הקרקע, וביקש רחמים על נפשו. "אנא חוס עלי". תחנון בקולו.
"הפעם אינני מתכוון להעניש אף אחד", חיוך הצטייר על פניו המזדקנות של המלך. "יום הולדתי קרב ובא", המלך הורה לשר הממשלה שיעמוד על רגליו. "רק ממנו אתה צריך לבקש רחמים", הצביע המלך כלפי השמיים. "שכן הוא העניק לי את כל הכבוד הזה".
הנסיך יורש העצר, הביט באצבעו של אביו, ומיד הרים את גבתו השמאלית בפליאה. המלך אזמרגד מעולם לא שייך עצמו לדת מסויימת, הדבר יצר בילבול גדול בקרב כולם. אולם אף אחד לא העז להתעכב על כך.
הנסיך יורש העצר הביט לרגע בשר הממשלה, נראה היה כי קיבל את הדברים. היום הוא ניצל ממות, שכן התחצף וניסה לדחות את דבריו של המלך.
אבל יום יבוא, והוא יבוא על עונשו. חייך הנסיך ועזב כשם שנכנס את אולם הכינוסים.
*****
"היזהר הנסיך אינדה", מתיוס המורה ללוחמה בסייף לימד את הנסיך עוד כשהיה ילד קטן. עכשיו כשהוא כבר בוגר דיו וכמעט מלאו לו עשרים וחמש שנים, העלה המורה את רמת הלחימה.
"עתה תזדקק להעלות את רמתך, כמה רמות מעל כל אדם", חייך המורה ושלח את חרבו קדימה לעבר לוח ליבו של הנסיך. "אם תרצה למלוך על הארץ הזו ביום מן הימים, תצטרך ללמוד להגן קודם כל על עצמך".
הנסיך אינדה הצליח להגן על ליבו, והעיף את חרבו של המורה מידיו. "נראה לי שאתה הוא זה שתזדקק לרמה חדשה?" צחקק הנסיך.
כבודו של המורה נפגע מעט. הוא רץ לעברו של הנסיך אינדה ושנייה אחת טרם נפגש גופם, נעצר המורה וחטף את חרבו של הנסיך. "אמרת משהו?" שאל והצמיד את חרבו אל גרונו של הנסיך. "בפעם הבאה נראה שכדאי שנעלה עוד את הרמה".
"כנראה", פניו של הנסיך היו מובסות כלפי מטה, מושפלות.
"מה קורה כאן?" קולה של המלכה רעד. נראה היה כי נחרדה לראות את המורה לסייף, מניף את חרבו ומצמידה לגרונו המלכותי של בנה בכורה. "המורה מתיוס! תזיז את החרב, מיד!!" הבהלה שבקולה, דרמה לבקשה להישמע הרבה יותר מאיימת מכפי שהייתה בפועל.
"הוד רוממותך זה בסדר, אנחנו רק..". הנסיך אינדה ניסה להגן על המורה לסייף, אולם אימו קטעה אותו.
"אנחנו רק מה? רק משחקים? או שמא אתם בכלל לומדים? לא זכור לי שכך מלמדים את בני האצולה", כעס נשמע בקולה. "מדוע אינכם לובשים את חליפות המגן, לפחות היית צריך ללבוש איזה שהוא שריון שיגן עליך".
"תסלחי לי, גבירתי המלכה", קרא בקול המורה לסייף, הוא לא העלה בדעתו כי המלכה או המלך יופיעו לשיעור שלהם, בדיוק היום כשהחליט להעלות את רמת הלחימה. "הנסיך איננו אוהב את חליפות המגן, ושריון מאוד יכביד על גופו הצנום".
"ולכן עדיף לסכן את חייו של בני? חיו של יורש העצר?" קולה עלה בזעזוע.
"אמא", קרא הנסיך אינדה וכמו הוריד מכבודה של אימו, שכן הכלל בממלכה הוא שבני המלוכה אינם קוראים להוריהם לצד השרים, הסריסים, ושאר אנשי הממלכה, בשם 'אבא' או 'אמא' אלא רק בשמות 'הוד מעלתך' או 'הוד רוממותך'. "אסור לך להזכיר את העוצרות, זה מסוכן עבורך ובמיוחד עבורי, את יודעת את זה", הכל ידעו כי המלך לא אהב שמזכירים לו את עניין יורש העצר, כמו כבר חושבים להחליפו.
"נכון", המלכה התעלמה כליל מכך שבנה הוריד מתוארה. "תמשיכו בלימוד אחרי שתלבשו את המדים", תקיפות בקולה. אחר הסתלקה מהמקום יחד אם משרתותיה.
"נמשיך ביום אחר?" קיווה הנסיך אינדה שדעתו של מתיוס תהיה שווה לשלו.
"בשמחה". מתיוס אסף את חרבות הסייף והשריון והניחם בפינה המיועדת להם, אחר נפרד מהנסיך בכריעה ויצא מהחדר.
הנסיך אינדה נותר עוד מספר רגעים באולם הלימודים, מעבד את שראה באולם הכינוסים, מנסה להבין מדוע שר הממשלה אינו רואה בו כמלך הבא של הממלכה.
מי יכול למלוך פה מלבדי? הנסיך דנאתור? הרי עוד לא מלאו לו שש עשרה שנים. או שמא אנסטסיה שעתידה להינשא לבנו של שר הממשלה הנגדי? הרי בנות אינן יורשות את כס המלכות.
הנסיך חזר לחדרו מהורהר. ביקש מהסריס הראשי שיקרא לאלפונסו הכנעני, סריסו האישי של אביו המלך אזמרגד. הסריס יצא וחזר כעבור זמן מועט, כשהסריס אלפונסו לצידו.
"קראת לי הוד רוממותך הנסיך אינדה?" הסריס אלפונסו השתחווה מלא קומתו אפיים.
"אכן" הנסיך אינדה ישב על מיטתו. "ברצוני לדעת מי הם המתנגדים לעצם היותי יורש העצר?".
"הוד מעלתך", חלחלה בקולו. "יודע הינך שאינני ראשי לספר על כך דבר. מה שקורה בחדר הישיבות המלכותי נשאר בחדר הישיבות המלכותי", אלפונסו השתחווה בשנית, כמו מבקש רחמים על נפשו.
"לפחות תאמר לי, האם רבים הם המתנגדים?"
בחשש כבד ענה אלפונסו לשאלתו של הנסיך, "כן". הנסיך אינדה זיהה את החשש.
"מתי אבא מתכנן להודיע על כך שאני בעזרת אלוקי הרוחות יהיה יורש העצר?" הנסיך זקף את גבו ככל שיכל, הוא חייב לדעת את התאריך המדויק. שאל על אף ששמע את אביו אומר שביום הולדתו יכריז על כך.
"כבר אמרתי לך הוד רוממותך, אינני יכול לספר דבר". התנצל הסריס הכנעני אולם הפעם לא השתחווה.
"ובכל זאת..". דרש הנסיך אינדה לדעת.
אלפונסו שתק, נשך את שפתיו בכוח. נראה היה כאילו מתחוללת בתוכו מלחמה. "יסלח לי הוד מעלתו אולם אינני מבין מדוע להעמיד אותי במצב שיכול לגרום למותי".
"נו..". לחץ עליו הנסיך מתעלם מדבריו האחרונים.
אלפונסו נכנע. "המלך אמר כי ביום הולדתו שיחוג בעוד מספר ימים, יבשר את הבשורה".
"מצוין, אתה רשאי לחזור לעיסוקיך". סימן באצבעו לעבר הפתח. הסריס אלפונסו יצא ברגלים כושלות מהחדר.
את הנסיך אינדה לא עניין דבר מירושת אביו, כל שרצה מאלפונסו היה שעשוע. הנסיך אינדה נהנה לראות את כאב המלחמה שהתקיים בליבו של העבד הכנעני.
לראות איך הוא חושש שמא יגלה המלך, כי סריסו גילה דברים מהישיבה המלכותית, ומאידך כיצד הוא חושש לא לספר למלך הבא את הדברים שמבקש לדעת.
מאז ומתמיד כשהנסיך אינדה החליט לחקור את הסריס אלפונסו היה מצליח להוציא ממנו את כל הדברים שמסתיר ממנו אביו המלך.
זוהי אחת מני אלף סיבות, שלא רצו השרים שהמלך אזמרגד ימנה את הנסיך אינדה למלך אחריו. חלקם טענו כי אינו מבין את העם, חלקם אמרו שאינו ראוי כלל למלוכה כיון שאין לו את החינניות הדרושה למלך.
וחלקם הנותר טען כי רוע לב בצבץ ממנו, לא רק שאינו מבין את העם, הוא גם עתיד לשעבד אותו יתר על המידה.
והכל למען ההנאה.
אף שר לא החליט להיכנע, הם החליטו כי ילחמו במלך אזמרגד עד אשר ישנה את דעתו. אולם אף אחד לא חזה את שעתיד לקרות.
*****
ספר הביכורים שלי עתיד לצאת בקורב, בעז"ה! עד אז אשמח לתגובות על הספר הנ"ל. ביקורות יתקבלו בברכה. ואף רעיונות לשינוי.
הנושאים החמים
Reactions: שמואלזון ו-שמור לי2 //